הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שעות הקטיפה
    ספר מוגן
     
  • שעות הקטיפה
    אליסון ריצ'מן | תרגום: ניצה פלד
    ידיעות ספרים, פן | 2017 | פרוזה תרגום | 229 עמ'
    מבוסס על מקרה אמיתי של דירה פריזאית מפוארת שננטשה ערב המלחמה ונשארה נעולה במשך שבעים שנה.
     
    כוחות הצבא הגרמני עומדים לכבוש את פריז. אישה צעירה נועלת את דלת דירתה המלאה באוצרות סבתה, מבלי לדעת אם תזכה לשוב אי-פעם.
    מַרְתְ דֶה פְלוֹריאן היתה קורטיזנה שטיפחה אורח חיים עשיר באמנות וביופי, ודחקה הצידה כל זכר לילדותה הענייה בסמטאות האפלות של רובע מונמארטר. בזמן שאירופה ניצבת על סף מלחמה, היא חושפת בפני נכדתה סולאנז' בוֹז'ירוֹן-בֶּלדוֹ את שכיות החמדה שמאכלסות את דירתה, ודרכן את סודותיה הכמוסים ביותר. מבין האוצרות בולטים במיוחד שרשרת פנינים יפהפיה ודיוקן של מרת שצייר האמן האיטלקי ג'יובאני בולדני. סיפורה של מַרְתְ יוצא אט אט מן החושך לאור ומסייע לסולאנז' למצוא את דרכה שלה.
     
    אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית וספריה היו שם לרבי-מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש-עשרה שפות והיא זכתה להכרה בארצה ובעולם. ספריה, שתורגמו לעברית, גן המכתבים והאישה האבודה היו לרבי מכר גם בארץ.
    ****
    "הרומן של אליסון ריצ'מן מלא בפרטים תוססים, כפי שמַרְתְ עיצבה את דירתה: בתשומת לב, במיומנות, ובעין חדה." 
    Publishers Weekly – Starred Review
     
    "שעות הקטיפה הוא מכתב אהבה לסיפורים שאנו מספרים ולאלה שאנו שומרים לעצמנו. הוא מעמיד במבחן את המחשבה שגם מי שחייו מלאי כוונות טובות יכול להרגיש אשם. שעות הקטיפה הוא אוצר מלא דמיון, ומרגש."
    Jewish Book Council
    "הרקע האמנותי של אליסון ריצ'מן ניכר בכל עמוד ברומן העשיר הזה העוסק בתשוקה ובמהפך אישי."
    NY Journal of Books
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • לכל מי שמשעמם לו באוזניים: מומלץ לקריאה עם פסקול זה ברקע: לחץ כאן
     
    סולאנז' 
    פריז 
    יוני 1940
     
    שמעתי מטוסים בחוץ, והרעש שלהם מילא אותי אי־שקט. רק היללה של הצפירה המודיעה על נפילת פצצה גרועה ממנו. נשכתי את שׂפתִי ומיהרתי לקחת את התיק שלי.
    עברתי עוד פעם אחרונה בין חדרי הדירה של סבתי. העברתי אצבע על שולי הריהוט שלה, ועיני גמעו את מראה הפורצלנים האהובים שלה, את מראה חפצי הנוי המגולפים, ולבסוף את מראה דיוקנה הנהדר שמעל כרכוב האח. הרכוש היחיד של סבתי שהתכוונתי לקחת איתי כבר היה חבוי מתחת לצווארון החולצה שלי, ומגעו בעורי העניק לי אומץ.
    כל כך הרבה דברים למדתי מסבתא שלי בשנים המעטות שבהן הכרתי אותה. היא לימדה אותי שכשעושים שינוי בחיים אסור להיות רגשנים, וצריך תמיד לפעול במהירות. אז נתתי מבט אחרון בחפצים היקרים שלה ושלחתי יד אל המפתח שבתיק שלי.
    סגרתי אחרַי את הדלת הכבדה ונעלתי במפתח. הדירה של סבתא שלי, על כל חפציה, נותרה כפי שביקשה. עכשיו נאטם המקום כמו קבר.
    *
    החיים החדשים שלי החלו ברגע שסגרתי את דלת הדירה ההיא, ונעלתי עמוק בתוכה את הסודות של סבתא שלי ואת האוצרות האישיים שלה.
    הנה עוד סיפור שנקבר במשפחה שלנו, משפחה של ממציאים מחדש, משַנֵי שמות, אלכימאים ומומחים ליופי ולאהבה.
    אבא שלי, רוקח במקצועו, גדל בלי להיות מודע לקיומה של אמו האמיתית עד שמלאו לו שמונה־עשרה. אז, האישה רכת הדיבור שגידלה אותו הגישה לו מכתב בכתב ידה של סבתי.
    ״הבטחתי,״ הודיעה לו האישה שתמיד האמין כי היא אמו, ״ועכשיו אני חייבת לספר לך את האמת.״
    המכתב היה כתוב על נייר משובח וכבד, שפַּרפר זהב קטן מוטבע בראשו. כתובת השולח היתה כיכר לָה בּרוּיֵר 2. כתב היד היה ללא רבב, בעט נובע שחור שיצר על פני הדף פסגות זורמות וערבסקות.
    בני היקר, פָּתח המכתב. את המכתב הזה אתה קורא כשאתה כבר בן שמונה־עשרה. קשה להאמין שילדתי אותך לפני שנים רבות כל כך, כשאני עצמי הייתי ילדה. אבל חשוב שתדע שאני קיימת. אל תפחד, אני לא אדרוש ממך לקרוא לי ״אמא״. לתואר הזה ראויה לעַד מאדאם פְראנוֹ, ואני לא מתכוונת להתנצל על כך שאינני דוגמה נאה לחסד האימהוּת. אבל אם אתה סקרן, אז אני כאן, מוכנה תמיד לפגוש אותך.
    החתימה היתה רחבה וראוותנית למראה. השם לא היה מוכּר לו כלל וכלל. ״מַרְת דֶה פְלוֹריאן״.
    הוא קיפל את הנייר, זקף את גבו והתאמץ להסתיר את חוסר האמון שחש. זה היה כמעט בלתי־נתפס, לחשוב שהאישה היושבת מולו איננה באמת שארת בשר שלו. לשניהם היו עיניים חומות קטנות, פה דק ושיער כהה. לשניהם היתה מערכת עיכול עדינה, והם העדיפו ספרים או תחביבים על פני מלאכת השיחה. הם מצאו ניחומים בחיות קטנות, בכלבים, בחתולים ובציפורים. והעובדה שהוא בחר ללמוד רוקחות נראתה טבעית לכל מי שהכיר אותו מילדותו, כי תמיד אהב כימיה — מבחנות זכוכית, תרכובות, ואת המדע של יצירת דברים בעלי כוח ריפוי.
    מאדאם פראנו שיוותה לעצמה פנים סטואיות בזמן שהציגה לפניו את הגילוי הבלתי־צפוי הזה. עיניה היו לחות ומזוגגות כשהתבוננה בו קורא את המכתב, אבל היא לא הזילה אף דמעה.
    ״לא יכולתי ללדת ילדים משלי,״ החלה לבסוף לומר. הוא הביט מבעד לחלון בפנים נטולות הבעה, אבל היא הרגישה שמחשבותיו הרחיקו לנדוד.
    ״הכרתי אותה במתפרה הראשונה שבה היא עבדה. שתינו היינו תופרות, והימים שלנו היו חסרי צבע ועגומים. בילינו אינספור שעות בתפירת מכפלות למכנסיים ובקיצור שרוולים. אני הייתי נשואה די טרייה לאבא שלך...״ היא גמגמה. המילה ״אבא״ נתקעה לה בגרון, כאילו אחרי שנים רבות כל כך שבהן זו היתה האמת, עכשיו זה פתאום שקר. ״היא לא היתה נשואה והתפרנסה בדוחק, ואנחנו שמחנו מאוד לגדל ילד. התנאי היחיד שלה היה שתדע את האמת כשתגיע לבגרות.״ היא השתתקה לרגע ונשמה עמוק.
    ״אני לא אפָּגע אם תרצה להיפגש איתה. היא היום שונה מאוד ממני...״ קולה דעך. ״היא שייכת לעולם אחר. עולם שקשה לי להסביר.״
    בימים הבאים הוא לא הפסיק להביט במכתב. היה נוטל אותו משולחנו בהפסקות הלימודים שלו ובוהה בכתב ידה המוקפד והשלם של מַרְת.
    רק אחרי שהשלים את מבחן הכניסה האחרון שלו לבית הספר לרוקחות החליט לענות לה.
    נייר המכתבים שלו לא היה כבד, וכתב ידו לא היה מרשים כשלה. על דף נייר לבן ופשוט הוא כתב: מאדאם דה פלוריאן, הייתי רוצה לבקר אצלך ביום שלישי הקרוב בשעה ארבע. אנא הודיעי לי אם את פנויה. כידוע לך, התברר לי לאחרונה שיהיה זה כוזב מבחינתי להשתמש בשם המשפחה ״פראנו״. לכן אחתום על המכתב הזה בשם שלדברי מאדאם פראנו הוא שמי האמיתי.
    אנרי בוֹז'ירוֹן
    כשהוא הגיע לדירתה, עוזרת בית פתחה לו את הדלת והכניסה אותו. ריח כבד של פרחים עמד באוויר. החלל היה גדוש באוספים ובחפצי ערך ייחודיים מארצות אקזוטיות. הוא נתקף מבוכה עוד לפני שהיא הופיעה. היו שם יותר מדי דברים. יותר מדי קטיפה וסאטן. בית ילדותו היה פשוט: חדר שינה עם שולחן עץ ומדף ספרים, חדר מגורים עם ריהוט צנוע אבל בטוב טעם, מטבח עם תנור חמים.
    עכשיו הוא הרגיש שנכנס לתיאטרון חשאי שאליו הוא ללא ספק אינו שייך. וילונות כבדים השתלשלו מעל החלונות הגדולים והקשו לקבוע אם לילה או יום בחוץ. נשימתו השתבשה בעודו מחכה לה. הוא התבונן באוספי הפורצלנים האסיאתיים על המדפים, ואחר כך בדיוקן הגדול של אישה יפהפייה מעל כרכוב האח, שצויר במשיחות מכחול רחבות. הוא התפעל מן הצבעים החושניים של הציור, ומן החיוניות והחום שהציור הקרין. הוא כבר כמעט התקרב כדי לבחון אותו, אבל אז הסיחו את דעתו צלילי אוושת משי ונקישות צעדים מדודים על רצפת הפרקט.
    ״אנרי,״ נשמע קולה.
    ולפניו עמדה מַרְת, לבושה בשמלה בצבע ורוד רך, ופנינים סביב צווארה.
    הם ניצבו במרחק צעדים ספורים. היא מדדה אותו בעיניה כאילו היה חפץ שהיא שוקלת לרכוש.
    ״נו, טוב... אתה ממש לא נראה כמו שדמיינתי לעצמי!״ היא פלטה צחוק קל. ״אבל זה בטח נכון גם לגבַּי.״
    הוא לא היה מסוגל להשיב.
    *
    אם החישוב שלי נכון, היא היתה בת ארבעים בקירוב כשאבא שלי פגש אותה לראשונה, אבל אין לי כל אפשרות לוודא זאת. אפילו שנים מאוחר יותר, כשפגשתי את מרת, היא טענה לגיל לא סביר לחלוטין בהתחשב בגילו של אבי ובגילי. אבל זה בוודאי לא היה המהלך הראשון שלה בהמצאתה העצמית מחדש. כי כפי שלמדתי ממנה בהמשך, כדי לזכות בחיים יפים אין צורך להיוולד לתוכם.
    *
    אני פגשתי את סבתא שלי בחודשים האחרונים של שנת 1938, כשמלאו לי תשע־עשרה, שנים מעטות לפני שכל אירופה החלה לבעור באש החונקת של היטלר. קיומה היה הפתעה מוחלטת מבחינתי, כמו ארגז מסעות נסתר שנשלף פתאום מעליית גג, וכשפותחים אותו מגלים בו מטמון נושן.
    אבא שלי בילה את רוב שעותיו בניהול בית המרקחת הקטן שלו ברחוב ז'קוֹבּ. מאז מותה של אמי הוא התאמץ וחיפש דרכים להעסיק אותי, בתו היחידה. חמישה חודשים קודם לכן סיימתי את לימודי, וכעת ביליתי את ימַי בחלומות על הרפתקות ובכתיבת סיפורים דמיוניים ומחזות.
    שנינו היינו מתוסכלים זה מזה, וחוסר המנוחה שלי רק החמיר את המצב. בלילות, כשהוא חזר הביתה מהעבודה, הוא רצה רק להתבודד, ואילו אני השתוקקתי לחֶברה. הדירה שלנו היתה חשוכה, צבעה מהוה והריהוט פרקטי. אמי הותירה אחריה את ספריה, שהיו מסודרים על מדפים. בכל פעם ששלפתי ממקומו ספר בכריכת עור, נתקפתי כאב, והאֵבל שלי היה כמו פצע פתוח.
    כשהתלוננתי ערב אחד על היעדר ריגושים בחיי, הוא נראה על סף ייאוש.
    ״אני מצטער שאני לא מסוגל להיות משעשע יותר.״ המרירות ניכרה בקולו, וברור היה שאינו מוכן נפשית לתפקד כהורה יחיד לבת.
    לרגע ישבנו זה מול זה בלי לדבר. עיניו התמקדו בכוננית הספרים הגבוהה, ולבסוף ננעצו בי. בהתחלה חשבתי שהוא חושב על אמא שלי. האישה ששמרה על סדר וניקיון בביתו, בישלה לו ארוחות וטיפחה את אהבתי לספרים. אבל אז קרה דבר־מה לא צפוי.
    בעיניו של אבי ריצד אור כאילו נתקל בשיקוי מעורר באיזה ארון נידח של בית המרקחת שלו, והאמין שיש בכוחו של הנוזל הזה להפיג את השעמום שכל כך הציק לי.
    ״אני מכיר מישהי שלדעתי תעניין אותך... יכול להיות שהיא אפילו תספק לך חומר לכתיבה... לא ראיתי אותה כבר די הרבה זמן, אבל אני אכתוב לה ואברר אם היא מוכנה להיפגש איתך.״
    כעבור שלושה ימים הוא נכנס לחדרי ובידו מכתב.
    ״מחר נבקר אצל מישהי שתתקשי להאמין שיש לה קשר משפחתי אלי. אבל זאת האמת,״ אמר, וניכר בו שהוא עצמו מתקשה להאמין באמיתות ההצהרה שלו.
    ״ובמי מדובר?״ שאלתי נבוכה.
    ״סוף־סוף תפגשי את האישה שילדה אותי. מרת דה פלוריאן.״
    *
    למחרת, אחרי שאכלנו צהריים, יצאנו אל שוֹסֶה ד'אנטן ברובע התשיעי של פריז, שבו שכנה דירתה של מאדאם דה פלוריאן. בדרך הוא סיפר לי שמעולם לא ראה בה יותר מאשר האישה שילדה אותו, מאחר שרוב ימיו הם היו מרוחקים זה מזה.
    ״הדבר היחיד שאנחנו חולקים הוא שם משפחתה המקורי,״ אמר לי ונענע בראשו. ״אבל גם אותו היא שינתה במהלך חייה.״
    ״והיא יודעת על קיומי?״ שאלתי אותו.
    ״כן... היא יודעת. לקחתי את אמא שלך לפגוש אותה לפני שהתחתַנו, ואחר כך ביקרנו אותה שוב כדי לספר לה שאנחנו מצפים לילד. אבל כשתפגשי אותה תביני, מאדאם דה פלוריאן לא ממש מתעניינת בנישואים או בלידות...״
    הרמתי גבה. ״במה היא כן מתעניינת?״ לחצתי עליו.
    ״בדברים שאותי מייגעים... בנוחות ובתענוגות שלה... ביופי שלה... באמונה שהיא איכשהו מורמת מעל הבנאליות של העולם הזה.״
    כמעט הגענו לדירה שלה.
    ״היא סוג של שחקנית, אז תהיי מוכנה,״ הוא הזהיר. ״היא אוהבת קהל.״ הוא השתתק לרגע והביט בי. הייתי לבושה בבגדים הכי חגיגיים שלי, כובע כחול ומעיל צמר, ושמלה של אמא שלי שלקחתי לי לכבוד האירוע.
    ״היא תאהב אותך מאוד, סולאנז'. את מספיק יפה כדי להשתלב בין הדברים שלה.״
    ״אבל לא ראית אותה המון שנים,״ אמרתי לאבא שלי. ״איך אתה יודע שהכול עדיין יפה אצלה?״
    ״אני לא יודע... אבל אני מאמין שהיא שומרת על עצמה היטב, זה באופי שלה.״
    *
    אני חושבת שכאשר הכרנו, שתינו הפתענו זו את זו. אני לפחות לא ציפיתי שאת פנַי תקבל אישה בלבוש מהודר כל כך, עם איפור שמסווה פנים של בת שישים פלוס ועם מחרוזת פנינים מרהיבה ביופיה סביב צווארה.
    ונראה לי שגם היא קצת נדהמה, כי פנַי דמו מאוד לפניה שלה, אף כי היו צעירות מפניה בשנים רבות. אותו עור חיוור ועיניים כחולות־ירוקות, צוואר ארוך ואף ישר.
    אבא שלי הכיר בינינו בקור רוח. מאופן עמידתו בכניסה ניכר בו שהדירה מלחיצה אותו ושאינו מסוגל לשהות בחברתה לאורך זמן.
    הוא סירב לקרוא לה ״אמא״ או להציג אותה לפני בתור ״סבתא״.
    ״מאדאם דה פלוריאן,״ אמר ברשמיות מרובה. ״הרשי לי להציג לפנייך את בתי, סולאנז'.״
    נראָה שבואנו משמח אותה. היא לא טרחה לגעור באבי על שלא ביקר אותה כעשרים שנה. מאוחר יותר למדתי שהיא לא חישבה זמנים כמו שעושים רוב האנשים. היא לא התייחסה לדקות החולפות אלא לרגעים שחולקים.
    ״לעונג לי,״ אמרה לי והושיטה יד לבנה וארוכה. ״שניכם נשארים כאן? אני אומר לז'יזֶל להכין תה.״
    ״אני לא יכול, יש לי עבודה,״ אבא שלי מצא תירוץ. ״אבל סולאנז' תישאר, אם אפשר.״ הוא הביט בי, ואז שוב באישה הגבוהה הזאת שאי־אפשר היה כלל לזהות בה כל קשר אליו. ״מאז שאמא שלה מתה היא חסרת מנוחה... היא בדיוק סיימה את לימודיה ואומרת שהיא רוצה לכתוב מחזות, אולי אפילו רומן... אז חשבתי שאולי תוכלי לחלוק איתה כמה סיפורים בזמן שאני בבית המרקחת.״
    ״הו, כמובן, אנרי,״ היא אמרה ונגעה בזרועי. ״אני כבר לא כל כך עסוקה ואשמח לחלוק את שעות אחר הצהריים שלי בחברתה של נערה יפהפייה.״
    עמדתי שם מוקסמת ממנה. קולה היה מתנגן, עיניה היו מלאות חיים.
    ״ז'יזל, קחי ממנה את הכובע ואת המעיל.״ מעיל הצמר וכובע הלבד שלי נמסרו לעוזרת בית קשישה בשמלה שחורה וסינר לבן.
    ״אני אבוא לאסוף אותה בשש,״ אמר אבא שלי.
    וכך נפרד מאיתנו, ואני הוּבלתי פנימה.
    לעולם לא אשכח את הטרקלין, עם ציור הדיוקן הגדול שהשתלט על החדר. ברור היה שזהו דיוקנה, שצויר בסערה של משיחות מכחול. סביב צווארה שבציור נראתה אותה מחרוזת פנינים שהיא ענדה כעת, מחרוזת בוהקת, מושלמת.
    היא ראתה שאני מתבוננת בציור ואז במחרוזת שעל צווארה.
    ״מיָמַי לא ראיתי כל כך הרבה דברים יפים,״ לחשתי.
    ״הו, תודה,״ היא הגיבה, ונראתה מרוצה במיוחד. אחר כך היא התיישבה באחד מכיסאות הקטיפה כאילו היה זה כס מלכותה.
    אני חושבת שהיא חשה בתשוקה שלי ללמוד את כל מה שהקיף אותנו בטרקלין, אף שהשתדלתי מאוד לשלוט בדחף שלי לנעוץ מבטים באוספי הפורצלן, בחפצי האמנות הרבים, בציור שמעל כרכוב האח, אפילו במחרוזת הפנינים שלה.
    אני מודה שיותר מכול משך את לבי הציור. לא הצלחתי להסיר ממנו את עינַי.
    ״מי הצייר?״ שאלתי והצבעתי על הדיוקן. הגוף צויר בחיוניות אמנותית ונראה כפועם בתוך החדר.
    ״הצייר?״ היא נראתה תמהה. ״לא על הצייר את צריכה לשאול.״
    ״לא?״ הגבתי במבוכה.
    היא סימנה לי לשבת.
    עיניה נצצו והיא נגעה בידה במחרוזת שלה. הסגר של המחרוזת, פרפר קטן וירוק עם כנפי אזמרגד, החליק קדימה.
    ״לא, אלא על הסיפור שמאחורי הציור. כל דבר בעל ערך מכיל בחובו סיפור, סולאנז'.״
    אצבעותיה ליטפו בקלילות את הפרפר. מעולם עד כה לא הייתי בחברת מישהי שמסוגלת להקסים אותי במחוות יד פשוטה.
    ״את מסקרנת אותי, סולאנז'. אני יודעת שרק עכשיו נפגשנו, אבל אני מרגישה שאת אישה צעירה מהסוג שלא מזדעזע בקלות מן האמת של אישה אחרת.״
    הסתכלתי לה ישר בעיניים ושוב שמתי לב שצבען זהה לשלי.
    ״בואי נעשה הסכם,״ היא אמרה. ״כמו שעושים גם האנשים הכי טובים. את תבואי אלי פעם בשבוע, ואני אספר לך איך אני, שנולדתי בסמטאות החשוכות של מונמארטר, הגעתי לחסות פה בדירה הזאת. זה לא סיפור לאנינים או לבעלי לב חלש. אבל אם את מעוניינת, אני אספר לך את הסיפור של הציור הזה, וגם על הפנינים שלי ועל כל שאר הדברים שקרו בדרך.״
    חיוך יפהפה ומוזר נפרש על פניה כשהציגה את ההצעה הזאת. פניה נפתחו כמו מניפה.
    • אליסון ריצ'מן
    • אליסון ריצ'מן

      אליסון ריצ'מן היא מחברת של רבי מכר כמו "גן המכתבים", "האישה האובדת", "ואן גוך האחרון", "קצב הזיכרון" ו"המסיכה של בנו של קרבר". ספריה זכו לביקורות נלהבות בארה"ב ומחוצה לה ותורגמו ל-18 שפות. ספרה "האישה האובדת" (The Lost Wife) נבחר, על ידי ה- Jewish Journal of Books, לאחד הספרים הטובים ביותר ב-2012. הספר היה מיד לרב מכר והוא מעובד בימים אלה לסרט. אליסון ריצ'מן היא בוגרת האוניברסיטה היוקרתית Wellessley College וכיום מתגוררת, עם בעלה וילדיה, בלונג איילנד.