שנות החלב

שנות החלב

"באה המלחמה ועשתה את הגבירות רוחות רפאים.

ומה עוד יש לנו לעשות, לנו, שאדונים בני טובים אנו,

חוץ מלהאזין להן כשהן רוחות רפאים?"

(אבשלום, אבשלום, ויליאם פוקנר)

      *

[* תרגום אמציה פורת, הוצאת עם עובד (1983)]

א.

אני מביטה בפני בראי. מתקרבת כדי למצוא שם משהו כמו צל על הירח, כמו פניו המסתוריים של הירח שמתגלים לנו באמת רק בילדותנו. אבל אלה הם פני. לא ירחיים, מסותתים דווקא, בעלי עצמות לחיים גבוהות. קלסתר ימי ביניימי, אם אתעקש. קראתי היום במגזין ישן טור שכתב מבקר הקולנוע החביב עלי. הוא תיאר באכזריות את פני השחקנית החביבה עלי. פיה, הוא כתב, נעשה דק וחותך כמו סכין. זה אינו דימוי מקורי במיוחד אך הוא הותיר בי רושם. אני מסתכלת: האם גם שפתי הדקות ילכו ויידקקו עד כדי כך? אני מסתכלת בפני, פנימה, הלאה, אך אלה רק פני.

בכל אופן, אלה הדברים שיש לי בינתיים, שצברתי - שחקנית אהובה, מבקר קבוע. אלה הדברים שאני אוספת היום. אפשר היה להניח שאני בעלת נכסים. שיש לי פנאי. ואולי באמת יש לי ושכחתי. כל כך הרבה העדפות מיותרות, שנאות ואהבות. יש כל כך הרבה דברים שאני יודעת מראש מה יחסי כלפיהם (סרוויסים לשנים עשר איש, שלטי רחוב, פודלים צרפתיים, ביגוד חורף לפודלים צרפתיים, שכמיות אטומות למים, נרקיסים, קניית פרחים לחג, פרחי משי, חגיגת יום הולדת מעל גיל שלושים, תעריפי מוניות, צעקות מהוסות, וולגריוּת, מנת היום, לחם הבית, חמאה שעשינו בעצמנו, חמאה שכבר אין, מים לא מינרליים). זה מעייף אותי לחשוב על כך. השנים חלפו ונותרה מהן רק רשימה ארוכה, אינסופית כמעט, של גחמות וטעמים. ולשם מה? בעבר אספתי אבנים, והיום אני אוספת בגדים. מלתחות שלמות. ואני לא היחידה. לפעמים נדמה לי שכל נשות העיר מתכננות להיקבר בין חפציהן. אנחנו אוספות, ממיינות, מקפלות, תולות ומודדות, מכווצות את עינינו מול מראות מוארות היטב, מסדרות ארונות, משליכות ערימות בגדים על כיסא וכורסה.

אנחנו חיות כאילו האסון לא עומד בדלת. מתגרד במבוכה, מנסה מילים עד שנפתח לו וינחת בזרועותינו ואנחנו ננחת בחזרה בזרועותיו, על אף שאין לו זרועות, נגלה פתאום, ומזה כבר לא נוכל לקום. אנחנו מטשטשות את הידיעה, שואפות דברים אחדים ובולעות אחרים, מזגגות מבטנו אל השמש כמו נורות חשמל חקייניות.

היה לנו משהו אחר להתעסק בו, אני בטוחה. פעם היה לנו יותר, אבל בינתיים ערימות של רכוש נצברות במקום שבו בעבר היינו פעלתניות ומהירות מחשבה, גמישות כמו מתעמלות מרומניה, גם אם בפועל לא נקפנו אצבע. נענו מקצה אחד של החדר לקצהו השני והייתה לנו סיבה של ממש ולא רק אמתלות שנועדו להציג את כפות רגלינו בנעליים גבוהות עקב. ועל אף שאני מחבבת הליכות מעודנות, אני זוכרת שפעם לתנועה הייתה מטרה אחרת. האסתטיקה נולדה מן החיים, לא להפך. ככה לפחות נדמה לי, אך על פי רוב אין לי עם מי להשוות רשמים.

לא מתוך ייאוש אני מדברת ולא מחמת כאב. השמועות מספרות שיש בעיר מי שבא ומוציא אנשים מביתם ומגודד אותם. לפעמים, כך אומרים, הם חוזרים ונבלעים בינינו. אבל אנשים לא הולכים לאיבוד כל כך מהר. ואם הם הולכים יכול להיות שיש לאן. ובכלל אין זה נבון להיזכר במי שכבר איננו ואין טעם לדבר על החסר. הרי יש כאן. ובשפע. חול כמו יהלומים, יהלומים כמו חול. אני יודעת שאנחנו נבדקות בצאתנו ובבואנו. עינינו התרגלו לדלג מעל המחסום ומעל גופו של הבודק, בכל פעם אנחנו מניפות את ידינו באוויר בתנועה עצלה, מתפנקת, כמלגלגות מעט על המעמד, וממשיכות הלאה. ולאן אנחנו ממשיכות, זה כבר לא משנה. ובכל זאת אני יודעת שהמזון הולך ודל ורק הבגדים יפים ומתוחכמים מאי פעם.

אפרסמונים, למשל, לא ראינו פה שנים. גם לא שקדים או דובדבנים. ונדמה שכולן בבת אחת הפסיקו לאכול גבינה (לבנה או כחולה או צהובה), כך שקשה לדעת מדוע פסק היבוא, האם בגללנו או כנגדנו. וגם גזרים. משום מה, הגזרים, כתומים ונוקשים ופשוטים כמו אצבעות, אינם בנמצא. ולא הבחנתי מתי נעלמו. ותות השדה האדום, שפעם נמכר בצמתים, כשעל כל ארגז הפוך נכתב ביד לא יציבה, לא מיומנת, תות שדה! עוד 50 מטר, 10 מטר, כאן! התות, בכל אופן, כבר איננו. אני יכולה להתנחם בכך שהוא היה ממילא רווי כימיקלים. שקיומם של תות שדה או של גזר לא יעלה ולא יוריד בחיי. לחם יש, אך רק בדמות כיכרות דקיקות ושבריריות למראה, אבל תפוחי אדמה דווקא ממשיכים להגיע. ברציפים עומדות מכולות גדושות, מכוסות בברזנטים, כדי שהתפודים לא יראו אור שמש וימהרו לנבוט. אני לא סוחטת רחמים לא לנו. רעב כמו הרעב האירי לא נדע. אצלנו, תפוח האדמה הוא אבי ההמצאה. הרי כל דבר אפשר להתקין מתפוחי אדמה. וגם אנונה דווקא יש. לפני כמה שבועות הגיע משלוח של אנונות. בעיתון נכתב שאנונה היא הפרי של השעה, פרי ההווה. בשל כך יכולנו לבחור: לאכול או לא לאכול. להסתכל באנונה כמו בטבע דומם, להרים ולוותר, לחוש בין שינינו את השפע. לא נמות ברעב.

חתולי הרחוב כבר אינם ואיתם נעלמו גם הנשים שנהגו להאכילם בקרנות העיר. ובמה יכלו להאכיל אותם? גם הבשר הפסיק להגיע מחוץ לעיר והחלב ניתן במשורה. אבל אלה חדשות ישנות ונראה שגופינו נעשו גמישים ומורגלים שלא לצרוך שומן מן החי. גם העורבים נעלמו ואיש אינו חש בחסרונם. רק חיות הבית משגשגות והן מטופחות מאי פעם. לאחרונה כולן מגדלות פודלים אפרפרים ונבחניים, עוטי קולר ובגדים משובצים, עליזים. בעיר הזאת, שהולכת ומכלה עצמה לדעת, הפודלים מושלים בכיפה. מזון פרימיום לכלבים אין קושי להשיג ורק הסוג הזול נשכח. ואני יכולה להמשיך: שפתונים ממשיכים לייבא, אבל מברשות שיער אין להשיג. מין אבסורד שכזה שגורם לנשים רבות להיראות כאילו כרגע קמו מהמיטה.

גם בירה אין, וודקה ויין זול מגיעים בטפטוף דליל, והדבר צמצם מאוד את מספרם של שיכורי העיר. אין עוד שתיינים בצמתים. יין נתזים ניתן במשורה, אבל שמפניה ממחוז שמפיין מגיעה באורח מסתורי לחנויות. מומלץ לקנות אותה בחנויות בגדים, שם היא נעטפת בנייר אורז מרשרש. נחה בין אריגים. התחלנו לשתות שמפניה בכל הזדמנות. לא מפליא שרבים הסבורים שהחיים מעולם לא היו יפים כל כך.

בבתי הקולנוע מקרינים סרטים שצולמו בשלושה ממדים, כאילו הספקטקל יבלע אותנו לתוכו. אולי רצו לשכנע אותנו באמיתותה של החוויה, שנרעד למראה רכבת המגיעה לתחנה. לפעמים אנחנו ממחיזות התלהבות מדומה, מוגזמת, הרי אנחנו רואות שוב ושוב את אותם הסרטים. אבל בדרך כלל איננו מביטות במסך. בתי הקולנוע הם מקום להתכנסות רגועה. כמה מאתנו התחילו לסרוג באולם והאופנה מתפשטת, גם אם מעולם לא ראיתי כאן מישהי לבושה במשהו שסרגה במו ידיה. רבות סורגות צעיפים, ולא פעם פקעות צמר נזנחות כך סתם על המושבים. אף אחת מהן, אפשר לראות, אינה סורגת מצטיינת. אני עצמי הייתי מעדיפה לשבור לי את הציפורניים אחת־אחת.

גם המילון כאילו השתנה. המילים סביבנו מצלצלות ומשקשקות כמו גלידי קרח, כמו מכיתות זכוכית, שקופות וחדות ומהירות להימס או לדקור. מילים נוצצות. היפה חבר אל המענג, אל היפהפה, אל המופלא, אל המקסים, אל המקסים כל כך. "יכולתי לחיות בשמלה הזאת," אנחנו אומרות זו לזו, מילים של אוכל הומרו בעולם האופנה. החולצות פריכות, הז'קט בשרני, הנעליים בשלות. לכל המילים טעם אחד. אנחנו מסופקות רק כשהקופה רושמת. רק כשהבגד נארז. אנחנו לובשות אותו ומסתובבות בו בחדרינו מחופי הקטיפה על אף שכבר מאסנו בקטיפה, על אף שלמדנו כבר שיש מכות שאינה יכולה לרכך. ויש מילים שהפסקנו להגיד, להגות. ששכחנו. אולי גם הן מעבר להישג ידינו.

מי יודע, ייתכן שבעתיד הקרוב נחליף את עיצוב הפנים ושוב המעצבות ייקראו לדגל. מלבד הפרסומאיות והמלבישות, המעצבות הן הנשים היחידות שעוד עובדות כאן במסודר. את בתי הספר סגרו כי לא הייתה בהם תועלת. כמה זמן עוד יעמדו ריקים איננו מעיזות לשאול. ולשם מה.