רווקים ואלמנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רווקים ואלמנות
מכר
מאות
עותקים
רווקים ואלמנות
מכר
מאות
עותקים

רווקים ואלמנות

4.1 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

ירמי פינקוס

ירמי פינקוס (נולד ב-1966) הוא מאייר, קומיקסאי וסופר ישראלי. ב-1996 היה בין מייסדי קבוצת הקומיקס אקטוס טרגיקוס. בשנת 1997 החל לשמש כמבקר אופרה וכתב תיאטרון בעיתון העיר, כמו כן ערך את "ריתמוס", עיתון התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בשנת 2001 כתב טור קומיקס יומי לעיתון הגרמני פרנקפורטר אלגמיינה. 

בשנת 2004 זכה בפרס שר החינוך לעיצוב. בשנת 2008 ראה אור ספר הילדים שאייר "מעשה בדייג ובדג הזהב".  ספר הפרוזה הראשון שלו, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", בהוצאת עם עובד, זיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים בשנת 2009. בשנים 2010 ו-2021 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול.

פינקוס הוא פרופסור מן המניין במכללת שנקר.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4pxayrz3
ראיון "ראש בראש"

תקציר

בעין שאינה מחמיצה דבר, עוקב ירמי פינקוס אחר ההוויה הרוחשת בהתמדה חשאית בדירות, בחצרות, בחדרי המדרגות. גיבוריו של קובץ הנובלות - ובהם דוגמן תחתונים יהיר, רווקה זקנה שטופת פחדים, נער שבולש אחר זוג שכנים תימהונים, רוקח שוויצרי גרגרן ומתווכת דירות אמהית - תוזזים ברוב עסק, אבל ניכרים באמת במה שהם נמנעים מלעשות. הם כלואים בכוריאוגרפיה טקסית עשירה, שבאמצעותה הם מקפידים במצוות בדידותם ומאבקים חלומות על חיים אחרים; עד לרגע שבו הטקס מופר, ומשהו אחר וזר מחלחל פנימה.

ירמי פינקוס ('הקברט ההיסטורי של פרופסור פברינקט', 'בזעיר אנפין') מגיש לנו גרסה מסחררת ומצחיקה מאוד של קומדיית הגינונים של הזעיר בורגנות המקומית, בספר שמביא לשיא את הפרוזה של אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו.

פרק ראשון

There is no difference between men and animals except that they can count and never has there been so much counting as is going on at present.
גרטרוד שטיין
 
 
א
 
בשלהי העשור הראשון למאה שלנו התגורר בצפון העיר, בשדרות שיפרין חמש, בדירה של שבעים ואחד מטרים מרובעים (ולפי חישוב אחר — שמונים), אדם בראשית שנות השלושים לחייו, גרפיקאי, שהועסק בבית דפוס קטן ברחוב בן־יהודה הסמוך. שמו הפרטי, שם שגור ורגיל, היה ידוע רק להוריו, לאלוהיו ולבעל הבית שלו; נכנה אותו אפוא גם אנו, כפי שנהגו מרבית מכריו, בשם משפחתו — מלכּי.
 
ב
 
״ערב טוב כאן אברמסון,״ אמר אברמסון. 
״ערב טוב,״ אמר מלכּי, ״מה נשמע.״
בכל פעם שטִלפֵּן אל מלכי, אף שידע, כמובן, ששמו מרצד על המסך הסלולרי הזעיר, נהג אברמסון להכריז על שמו — בחגיגיות מסוימת אפילו, ככל שהתיר לו מזגו האפור — כמין חובה, ואולי דווקא פריווילגיה, שהתבקשה לדעתו ממעמדו. בסך הכול החזיק בשני נכסים להשכרה: בדירה שירש מהוריו בשדרות שיפרין, על שמונים המטרים שלה, ובדירה נוספת, קטנה יותר, ברחוב סוקולוב הסמוך, שאותה הביאה לו הגברת אברמסון כנדוניה. בחפץ לב היה מעביר את כל המשימות שנגזרו עליו בגין אחזקותיו לידי רעייתו, אלמלא קבעה אותה מטרונית עבת בשר ופסקנית, שמעולם לא הסכינה עם נטייתו למסמוס וחידלון ושאפה לטפח את הצד התקיף של אישיותו — צד בלתי ידוע לציבור, יש להודות - ש״זאת עבודה בשביל גבר״. גחמתה זו עלתה לאברמסונים סכום לא מבוטל מדי חודש ושיחקה לידיו של מלכי, ש״ישב״, כפי שהתרברב לא פעם באוזני חברים אכולי קנאה, ״על חוזה ישן״, חוזה שהמספרים הנקובים בו לא השתנו מזה כך וכך שנים. כל מיקוח עם דייריו, ואפילו אי הסכמה פשוטה בעניין תיקוני חשמל או דליפות חורף, עוררו בבעל הבית הצנוע שלנו ייסורי אשמה וצרבו את קיבתו. בדרך כלל השתדל לדחות את שיחות הטלפון הללו, ואם כבר התקשר, הסווה את מבוכתו במעטה רשמי ומרוחק.

ירמי פינקוס

ירמי פינקוס (נולד ב-1966) הוא מאייר, קומיקסאי וסופר ישראלי. ב-1996 היה בין מייסדי קבוצת הקומיקס אקטוס טרגיקוס. בשנת 1997 החל לשמש כמבקר אופרה וכתב תיאטרון בעיתון העיר, כמו כן ערך את "ריתמוס", עיתון התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בשנת 2001 כתב טור קומיקס יומי לעיתון הגרמני פרנקפורטר אלגמיינה. 

בשנת 2004 זכה בפרס שר החינוך לעיצוב. בשנת 2008 ראה אור ספר הילדים שאייר "מעשה בדייג ובדג הזהב".  ספר הפרוזה הראשון שלו, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", בהוצאת עם עובד, זיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים בשנת 2009. בשנים 2010 ו-2021 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול.

פינקוס הוא פרופסור מן המניין במכללת שנקר.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4pxayrz3
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

דירה להשכיר כשהוא לא מתאמץ מדי להצחיק, 'רווקים ואלמנות' של ירמי פינקוס מתמקם על הציר שבין יהושע קנז לחנוך לוין ירמי פינקוס כבר התגלה בשני ספריו הקודמים ככותב מקורי ומהנה מאוד. המקוריות בלטה ברומן הראשון, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט', שעוסק, באופן אמין ומיומן ואפילו רלוונטי, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון יידי נשי הנודדת במזרח-אירופה בשנות ה-‭30‬ של המאה ה-‭.20‬ 'בזעיר אנפין', שהגיע אחריו, הוא סאטירה מצוינת ומצחיקה מאוד על זעיר-בורגנות תל-אביבית בשנות ה-‭.80‬ שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית", אבל האשכנזים של פינקוס אינם משכילים, אנינים ונפוחים, כמו בסאטירות מהסוג הקלישאתי; הם סוחרים, או מוטב "סויחרים" צפון תל-אביבים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאוד) מנפיחה טובה אחרי הצ'ולנט. תל-אביב של פינקוס ב'בזעיר אנפין' היא מין שטעטל מזרח-אירופי קרתני, כך שספרו השני קשור קשר הדוק לרומן הביכורים המוצלח.

גם 'רווקים ואלמנות', ספרו החדש הכולל ארבעה סיפורים, קרוב מאוד לעולם הזה. רוב גיבוריו הם תל-אביבים אשכנזים של מה שקרוי "הצפון הישן", אבל הקובץ גם חורג מהעולם של 'בזעיר אנפין'. נראה כי הביטוי היידי "בעל בית" (קרא: "בלבת"), שנועד לתאר את הבורגני, הפך קולע במיוחד במציאות של היום ובפרט בתל-אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן בעיר, שודרגו בגין ערכם העולה של נכסיהם מזעיר-בורגנות לבורגנות, ואילו אלו שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך לבלבתים, צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם.

בסיפור הראשון בקובץ, 'מוכרים וקונים', החריגה מהעולם של 'בזעיר אנפין' היא ישירה. מלכי, גיבור הסיפור, בן ‭ 30‬ וקצת, הוא שוכר של דירה תל-אביבית סימפטית שיום אחד נופלות עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ולפנות את הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. כמו רבים מבני דורו ("בשלהי העשור הראשון למאה שלנו"), מלכי נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, ולמעשה מקיאה אותו מתוכה.

למעט החריגה בדמותו של מלכי, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של 'בזעיר אנפין' לא רק באתר התרחשותו ובטיב גיבוריו, אלא גם בנימה הסאטירית החמצמצה שלו, שהיא וריאציה מוצלחת על החומציות החנוך לוינית, מינוס המטפיזיקה של לוין - מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית גוון סימפטי ומקורי, שמפצה על היעדר העקרוניות והחומרה הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי בינוני, מחלטר כדוגמן תחתונים שחלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם-טוב, שאיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות-תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

אבל למרות שקראתי את הסיפור בעניין ובשעשוע, הוא לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. כמו בסיפור שבא אחריו, 'עכברושיה של מרגלית הרץ', חשתי כאן את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק, את הנוכחות שלו, את המודעות שלו. הרגשתי שהסיפורים נוצרו באופן שכלתני ולא מתוך התבוננות במציאות. בשונה מחוויית הקריאה של 'בזעיר אנפין', שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, כאן מורגשות אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור כדי להסיע את חייליו. הן מתגלות גם ביצירת דמותה המיותרת והעודפת של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי המשרבבת לדבריה משפטים בארמית ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), שאותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה - דמות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ואת כישורי ההצחקה של הכותב.

משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי. המספר בסיפור השלישי, 'איזי וכרמלה' - שהוא בעיניי הסיפור הטוב בקובץ, וסיפור טוב בכלל - נזכר בילדותו בבית דירות צפון תל-אביבי בשנות ה-‭.70‬ תיאורו את דיירי הבית - תיאור הניצב על הציר שבין יהושע קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושה של אפיגוניות - מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר-הילד לאמו היפה, הדומיננטית, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לאיש צבא אטרקטיבי הגר בבניין, שטוענים את הסיפור באנרגיה רגשית חזקה. יפה גם הסיפור האחרון בקובץ, 'אירופה', החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחלומו על תקן באוניברסיטה אירופית קרוב מאוד להתגשם.

אני מודה: ניתן לקרוא גם את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני, וליהנות מההומור ומהעברית שלהם, כפי שנהניתי גם אני. אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי - "אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו", נכתב על הכריכה האחורית ולא בלי צדק - אני מרשה לעצמי לנקוט גישה מחמירה.

עוד 3 ספרים על בתים משותפים:
נוף עם שלושה עצים > יהושע קנז
בית יעקוביאן > עלאא אל-אסוואני
סילנד > נגה אלבלך

בתמונה: מתוך הבלוג 'חלון אחורי'
אריק גלסנר 7 לילות 24/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם ירמי פינקוס רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 27/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"רווקים ואלמנות": לא עוזב את תל אביב, וזה מצחיק אריק גלסנר ynet 24/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"רווקים ואלמנות": לירמי פינקוס יש עין נהדרת לתיאור התנהגות קטנונית מיה סלע הארץ 14/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

סקירות וביקורות

דירה להשכיר כשהוא לא מתאמץ מדי להצחיק, 'רווקים ואלמנות' של ירמי פינקוס מתמקם על הציר שבין יהושע קנז לחנוך לוין ירמי פינקוס כבר התגלה בשני ספריו הקודמים ככותב מקורי ומהנה מאוד. המקוריות בלטה ברומן הראשון, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט', שעוסק, באופן אמין ומיומן ואפילו רלוונטי, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון יידי נשי הנודדת במזרח-אירופה בשנות ה-‭30‬ של המאה ה-‭.20‬ 'בזעיר אנפין', שהגיע אחריו, הוא סאטירה מצוינת ומצחיקה מאוד על זעיר-בורגנות תל-אביבית בשנות ה-‭.80‬ שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית", אבל האשכנזים של פינקוס אינם משכילים, אנינים ונפוחים, כמו בסאטירות מהסוג הקלישאתי; הם סוחרים, או מוטב "סויחרים" צפון תל-אביבים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאוד) מנפיחה טובה אחרי הצ'ולנט. תל-אביב של פינקוס ב'בזעיר אנפין' היא מין שטעטל מזרח-אירופי קרתני, כך שספרו השני קשור קשר הדוק לרומן הביכורים המוצלח.

גם 'רווקים ואלמנות', ספרו החדש הכולל ארבעה סיפורים, קרוב מאוד לעולם הזה. רוב גיבוריו הם תל-אביבים אשכנזים של מה שקרוי "הצפון הישן", אבל הקובץ גם חורג מהעולם של 'בזעיר אנפין'. נראה כי הביטוי היידי "בעל בית" (קרא: "בלבת"), שנועד לתאר את הבורגני, הפך קולע במיוחד במציאות של היום ובפרט בתל-אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן בעיר, שודרגו בגין ערכם העולה של נכסיהם מזעיר-בורגנות לבורגנות, ואילו אלו שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך לבלבתים, צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם.

בסיפור הראשון בקובץ, 'מוכרים וקונים', החריגה מהעולם של 'בזעיר אנפין' היא ישירה. מלכי, גיבור הסיפור, בן ‭ 30‬ וקצת, הוא שוכר של דירה תל-אביבית סימפטית שיום אחד נופלות עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ולפנות את הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. כמו רבים מבני דורו ("בשלהי העשור הראשון למאה שלנו"), מלכי נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, ולמעשה מקיאה אותו מתוכה.

למעט החריגה בדמותו של מלכי, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של 'בזעיר אנפין' לא רק באתר התרחשותו ובטיב גיבוריו, אלא גם בנימה הסאטירית החמצמצה שלו, שהיא וריאציה מוצלחת על החומציות החנוך לוינית, מינוס המטפיזיקה של לוין - מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית גוון סימפטי ומקורי, שמפצה על היעדר העקרוניות והחומרה הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי בינוני, מחלטר כדוגמן תחתונים שחלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם-טוב, שאיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות-תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

אבל למרות שקראתי את הסיפור בעניין ובשעשוע, הוא לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. כמו בסיפור שבא אחריו, 'עכברושיה של מרגלית הרץ', חשתי כאן את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק, את הנוכחות שלו, את המודעות שלו. הרגשתי שהסיפורים נוצרו באופן שכלתני ולא מתוך התבוננות במציאות. בשונה מחוויית הקריאה של 'בזעיר אנפין', שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, כאן מורגשות אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור כדי להסיע את חייליו. הן מתגלות גם ביצירת דמותה המיותרת והעודפת של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי המשרבבת לדבריה משפטים בארמית ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), שאותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה - דמות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ואת כישורי ההצחקה של הכותב.

משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי. המספר בסיפור השלישי, 'איזי וכרמלה' - שהוא בעיניי הסיפור הטוב בקובץ, וסיפור טוב בכלל - נזכר בילדותו בבית דירות צפון תל-אביבי בשנות ה-‭.70‬ תיאורו את דיירי הבית - תיאור הניצב על הציר שבין יהושע קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושה של אפיגוניות - מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר-הילד לאמו היפה, הדומיננטית, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לאיש צבא אטרקטיבי הגר בבניין, שטוענים את הסיפור באנרגיה רגשית חזקה. יפה גם הסיפור האחרון בקובץ, 'אירופה', החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחלומו על תקן באוניברסיטה אירופית קרוב מאוד להתגשם.

אני מודה: ניתן לקרוא גם את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני, וליהנות מההומור ומהעברית שלהם, כפי שנהניתי גם אני. אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי - "אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו", נכתב על הכריכה האחורית ולא בלי צדק - אני מרשה לעצמי לנקוט גישה מחמירה.

עוד 3 ספרים על בתים משותפים:
נוף עם שלושה עצים > יהושע קנז
בית יעקוביאן > עלאא אל-אסוואני
סילנד > נגה אלבלך

בתמונה: מתוך הבלוג 'חלון אחורי'
אריק גלסנר 7 לילות 24/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם ירמי פינקוס רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 27/10/2022 להאזנה להסכת >
"רווקים ואלמנות": לא עוזב את תל אביב, וזה מצחיק אריק גלסנר ynet 24/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"רווקים ואלמנות": לירמי פינקוס יש עין נהדרת לתיאור התנהגות קטנונית מיה סלע הארץ 14/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
רווקים ואלמנות ירמי פינקוס
There is no difference between men and animals except that they can count and never has there been so much counting as is going on at present.
גרטרוד שטיין
 
 
א
 
בשלהי העשור הראשון למאה שלנו התגורר בצפון העיר, בשדרות שיפרין חמש, בדירה של שבעים ואחד מטרים מרובעים (ולפי חישוב אחר — שמונים), אדם בראשית שנות השלושים לחייו, גרפיקאי, שהועסק בבית דפוס קטן ברחוב בן־יהודה הסמוך. שמו הפרטי, שם שגור ורגיל, היה ידוע רק להוריו, לאלוהיו ולבעל הבית שלו; נכנה אותו אפוא גם אנו, כפי שנהגו מרבית מכריו, בשם משפחתו — מלכּי.
 
ב
 
״ערב טוב כאן אברמסון,״ אמר אברמסון. 
״ערב טוב,״ אמר מלכּי, ״מה נשמע.״
בכל פעם שטִלפֵּן אל מלכי, אף שידע, כמובן, ששמו מרצד על המסך הסלולרי הזעיר, נהג אברמסון להכריז על שמו — בחגיגיות מסוימת אפילו, ככל שהתיר לו מזגו האפור — כמין חובה, ואולי דווקא פריווילגיה, שהתבקשה לדעתו ממעמדו. בסך הכול החזיק בשני נכסים להשכרה: בדירה שירש מהוריו בשדרות שיפרין, על שמונים המטרים שלה, ובדירה נוספת, קטנה יותר, ברחוב סוקולוב הסמוך, שאותה הביאה לו הגברת אברמסון כנדוניה. בחפץ לב היה מעביר את כל המשימות שנגזרו עליו בגין אחזקותיו לידי רעייתו, אלמלא קבעה אותה מטרונית עבת בשר ופסקנית, שמעולם לא הסכינה עם נטייתו למסמוס וחידלון ושאפה לטפח את הצד התקיף של אישיותו — צד בלתי ידוע לציבור, יש להודות - ש״זאת עבודה בשביל גבר״. גחמתה זו עלתה לאברמסונים סכום לא מבוטל מדי חודש ושיחקה לידיו של מלכי, ש״ישב״, כפי שהתרברב לא פעם באוזני חברים אכולי קנאה, ״על חוזה ישן״, חוזה שהמספרים הנקובים בו לא השתנו מזה כך וכך שנים. כל מיקוח עם דייריו, ואפילו אי הסכמה פשוטה בעניין תיקוני חשמל או דליפות חורף, עוררו בבעל הבית הצנוע שלנו ייסורי אשמה וצרבו את קיבתו. בדרך כלל השתדל לדחות את שיחות הטלפון הללו, ואם כבר התקשר, הסווה את מבוכתו במעטה רשמי ומרוחק.