פרק 1
עשר סיבות עיקריות לכך שהחגים מעצבנים:
אני שמנה. עד כמה שאני שונאת להודות בכך, המצב הובהר בצורה אכזרית על ידי סבתא גאמס כשראתה אותי בחג ההודיה ואמרה בצחקוק, "נראה שמישהי כבר אכלה את תרנגול ההודו!" הייתי מאשימה את הדמנציה שלה, אבל התמונות שאימא שלחה לי הבוקר מהוות הוכחה בלתי מעורערת שבשנים האחרונות נעשיתי דומה באופן מבהיל לחיית משק.
שלג. השלג במנהטן אף פעם לא לבן. הוא בצבע חום חדגוני ודהוי, כמו השיער שלי. (הערה לעצמי: להתקשר למספרה. אדום???)
סרטי חג המולד. למה שכחו אותי בבית נחשב סרט משפחתי טוב לחג? קווין מקאליסטר ואחיו צריכים להיות מאומצים בידי קרובי משפחה מודאגים. ואלו חיים נפלאים? סליחה, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה: ג'ורג' ביילי הוא שמוק. יש כל כך הרבה דוגמאות לשמוקיות שלו בסרט, שאני יכולה להכין על זה רשימה בנפרד. אחד הציטוטים האהובים עליי: "אתם קוראים לזה משפחה מאושרת? למה אנחנו צריכים את כל הילדים האלה?" אני יכולה להרגיש את האהבה, סופר אבא.
קניות לחג המולד. ידועות גם בשם לעמוד בתור עד שאת מתה. הקניות לחג המולד כוללות שלושה מהדברים החביבים עליי ביותר: ילדים צורחים, אימהות לחוצות וכועסות ואותי משוטטת חסרת מטרה במקום ציבורי הומה אדם עד שאני מכוסה זיעה. דצמבר בקניון הוא כמו משחקי הרעב פוגשים את בעל זבוב, עם שחזור של מרוץ המוות במגרש החנייה כשאת סוף־סוף מנסה לצאת אחרי שתים-עשרה שעות של בזבוז כסף שאין לך. איזה כיף.
מסיבות חג המולד במשרד. נהדר! שיחות מביכות ונימוסיות עם חברים לעבודה שאני רוצה לבטל איתם חברות בפייסבוק!
מוזיקה לחג המולד. היא איומה ומדכאת. דוגמה מושלמת לכך היא המילים "האם הם יודעים שזה חג המולד?" של באנד אייד: "יש עולם בחוץ מחוץ לחלון שלך/ זה עולם של פחד ואימה/ המים היחידים הזורמים בו הם הדמעות המרות הצורבות/ ופעמוני חג המולד המצלצלים שם/ הם פעמוני האבדון המהדהדים." תסלחו לי בבקשה, אני הולכת לקפוץ מצוק.
סנטה לא אמיתי.
נשיקה בחצות בליל השנה החדשה? יש סיכוי טוב יותר להתרסק על ידי אסטרואיד תועה.
מיכאל עדיין לא אוהב אותי.
ראה סיבה מספר תשע.
"ג'וסלין!"
אני שקועה ברשימה וקופצת מבוהלת למשמע הקול. זאת פּוֹרְשְיָה - העורכת הראשית האלגנטית והבלונדינית, הרזה כמו מקל. היא גוהרת מעל שולחני ומחייכת בדרך שגורמת לי להיות מודעת לעצמי ולהרגיש חוסר נוחות. מוקפת בשלמות הפיזית שלה, אני מרגישה נורא.
האישה נראית כאילו עברה ריטוש. לי יש שומן בגב, נקבוביות שילד יכול ליפול לתוכן, ושיער חתולים על הסוודר. בדרך כלל לא הייתי מאפשרת לה להתקרב כל כך, אבל המכשפה התגנבה מאחוריי.
"היי, פורשיה." אני מציצה אליה ומסדרת בעצבנות את משקפיי, מבוהלת מדי מכך שהופיעה מהאוויר כמו דרקולה מכדי להתעצבן שהיא קראה לי בשם הלא נכון. שוב.
"אכפת לך להסתכל בכתב היד הזה? מריה התקשרה והודיעה שהיא חולה ועברנו את תאריך היעד." בלי לחכות לתשובה, היא מפילה חבילת ניירות עבה כרוכה בגומייה על שולחני, ישר על רשימת הסיבות לכך שהחגים מעצבנים, שכתבתי בדפדפת נייר צהוב. "זה צריך להיות מוכן עד יום שני."
"יום שני?" אני בוהה באימה בערימת הניירות הענקית.
"תודה! את נהדרת!" פורשיה פונה ללכת.
אני קמה על רגליי בפתאומיות, מפילה את הכיסא שלי. מובן שאעשה זאת. הוא נופל ברעש על הרצפה וגורם לראשים להסתובב לכיווני. אני יושבת באמצע מבוך תאים בקומה השלושים ושלוש של הוצאת מדוקס, שם אני עובדת בעשר השנים האחרונות. השעה ארבע אחר הצוהריים ביום שישי, ואני עומדת לעשות מעצמי צחוק.
המצב הרגיל בעולמה של ג'ואלן ביקסבי.
"חכי!" אני פולטת.
פורשיה נעצרת. היא פונה לאיטה, מסתובבת בזוג נעלי עקב בעלות סוליות אדומות שככל הנראה עלו יותר מהמשכורת שלי, ואז מניחה יד על ירך גרמית אחת ובוהה בי בגבות מורמות.
מודעת לשקט הפתאומי ולעיניים הבוהות של עמיתיי לעבודה, אני מכחכחת בגרוני. "אני חושבת שלא אוכל לסיים את זה עד יום שני."
העיניים עוברות בלהיטות אל פורשיה, שמסתכלת עליי בחום של קרחון. "את לא חושבת?"
היא גורמת לזה להישמע כאילו היכולת הקוגניטיבית שלי מוטלת בספק. מישהו בתא הסמוך משתעל לתוך ידו כדי להסתיר צחוק.
"זאת אומרת... אני כבר כל כך עסוקה בפרויקטים האחרים שלי, וזה נראה רציני למדי... אצטרך לעבוד כל סוף השבוע."
פורשיה מצירה את עיניה ושולחת בי מבט שיכול לייבש צמחים. "אז את אומרת שאת לא מסוגלת לטפל בעומס העבודה שלך, זה נכון?"
לחישות מתחילות להישמע סביבי. זרזיף זיעה קרה מתפתל בין עצמות כתפיי ולחיי בוערות בחום.
"לא, אני... אני בטוחה שאני יכולה לשלב את זה. ביום שני."
"דבר ראשון על הבוקר," אומרת פורשיה באותו טון שאדם המפנה אקדח אל קופאי יגיד "תן לי את הכסף."
אני בולעת רוק. יותר נכון, לוגמת לגימה גדולה, כמו דג זהב. ואז אני מהנהנת, אבל פורשיה לא רואה כי היא כבר הסתובבה והלכה.
אני מתכופפת ליד כיסאי, מתחמקת מכל הגיחוכים והמבטים המכוונים אליי, ויושבת כפופה על שולחני באומללות כמו קווזימודו. אני נשארת כך כמה דקות, פוקדת בשקט על ידיי להפסיק לרעוד ועל בטני להירגע בעוד אני בוהה בלוח השנה המודבק אל קיר הלבד האפור בתאי. יש עליו שנים-עשר חודשים עם תמונות של חתול תעלול. דצמבר הוא חתול בתלבושת סנטה, כולל כובע אדום קטן ומגפיים שחורים.
מתנה מאימא שלי. כנראה עשיתי כמה דברים באמת נוראים בחיי הקודמים.
"למה לא סירבת, ג'ואלן?"
סו וונג, בוגרת קולג' טרייה והאדם הצעיר ביותר שקודם למשרת מנהלת רכש בשמונים שנות הוצאת מדוקס, עומדת בפתח התא שלי. לסו יש שיער שחור מבריק היורד על כתפיה, פוני כל כך מדויק עד שנראה כאילו נחתך בסכין גילוח וזוג גומות חן מקסימות שגורמות לה להיראות הרבה יותר צעירה מגילה האמיתי - עשרים ושלוש.
אני מקנאת בטירוף בגומות החן האלה. ובאופן שהיא יכולה לחסל חמשת אלפים קלוריות ביום ולא להעלות גרם. ואיך היא בכלל לא מפחדת מפורשיה, מלכת הדרקונים של אפר איסט סייד, או מכל דבר אחר, עד כמה שאני יכולה לראות.
"כי יפטרו אותי אם אסרב! יש לי דברים קטנים כאלה שנקראים חשבונות? שכר דירה? שמעת עליהם?"
סו חושבת שההיגיון שלי מוטעה ומבטלת את דבריי בנפנוף יד. "הם לעולם לא יפטרו אותך. את סוס עבודה."
לרגע לא נעים אני מדמיינת את עצמי כסוס משא - קיטור יוצא מנחיריי, גושי אדמה עפים מאחורי רגליי העבות ואני מושכת עגלת באדוויזר ברחבי סנטרל פארק.
"ואת כאן כבר יובלות," סו ממשיכה. "חוץ מזה, את מוגנת על פי החוק. פורשיה לא תרצה להסתכן בתביעה משפטית."
מבולבלת באמת, אני בוהה בה. "מוגנת? למה?"
"גיל," היא אומרת, כאילו זה מובן מאליו.
"גיל?"
"כן. את לגמרי זקנה."
"אני בת שלושים ושש."
"באמת?" היא מסתכלת עליי מלמעלה עד למטה. "הא."
אני אומרת ביובש, "תודה. גמרנו עם שיחת העידוד? כי יש לי טונה עבודה לעשות."
"רציתי לשאול אם את רוצה ללכת למסעדת הטאפאס החדשה אחרי העבודה. כמה חבר'ה הולכים לשעת המשקאות המוזלים."
היא נחמדה כי אני כל כך מעוררת רחמים, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע. "נחמד מצידך שאת תמיד מזמינה אותי, אבל..." אני מחווה בחוסר אונים על ערימת הניירות שפורשיה השאירה על שולחני.
"בסדר. אולי בפעם הבאה." היא עוזבת במשיכת כתפיים ובחיוך.
אני מעבירה את השעות הקרובות ליד שולחני כשאפי קבור בדפים. אני ממשיכה זמן רב אחרי שכולם הלכו הביתה לסוף השבוע, הרבה זמן אחרי שכל אדם שפוי היה עוזב.
אולי אכלתי את שפיות דעתי יחד עם ליטר הגלידה שזללתי בארוחת הערב אתמול.
כשסוף־סוף אני מגיעה לדירתי, יש לי כאב ראש כאילו רוצח סדרתי קודח חור לתוך ראשי במקדחה חלודה טבולה ברוטב חריף. אני מתכננת לאכול משהו, לחטוף כמה שעות שינה ולחזור למשרד מוקדם בבוקר כדי לעבוד על כתב היד. בדרך כלל אני יכולה לעבוד על הפרויקטים שלי מהבית באמצעות המחשב, אבל אסור להוציא תיקיות מהבניין מסיבות ביטחוניות, כך שאני חייבת לחזור לשולחני.
תודה פורשיה.
ברגע שאני יוצאת מהמעלית, אני שומעת את המוזיקה. היא חזקה במיוחד ורועמת בבס – סוג כלשהו של רוק. או אולי ראפ. אני לא יודעת להבחין. אני רק יודעת שהמילים כוללות כמה ביטויים שהיו מסמרים את שערה של אימי.
כשאני הולכת לאורך המסדרון, אני מופתעת לגלות שהמוזיקה בוקעת מהדירה שנמצאת בדיוק מולי. אם לשפוט מריבוי הקולות ומהצחוק הפרוע, השכן שלי לא לבד.
קלן אף פעם לא עורך מסיבות.
בעצבנות, אני מושכת מעלה את שרוול מעילי ומתבוננת בשעון. אני מתלבטת אם לדפוק על דלתו, אבל הבטן שלי משמיעה קולות חזקים שנשמעים למרות הבס המרעים ולכן אני מחליטה קודם כול לאכול ואחר כך להתמודד עם קלן על בטן מלאה.
במקרה של מלחמה גרעינית, הדבר הראשון שאעשה הוא לאכול. אני לא יכולה להתמודד עם החיים כשאני רעבה.
ברגע שאני פותחת את הדלת, מר בינגלי תוקף.
"אר-רר!" הוא עומד על רגליו האחוריות ונועץ את טפריו בחצאית שלי.
"אני יודעת, מותק, אני מצטערת שאני מאחרת כל כך. אימא תאכיל אותך מייד, בסדר?"
יללה נוספת אומרת לי שמוטב שאעשה זאת או שאשלם על כך.
אני מגרדת מאחורי אוזניו של מר בינגלי, מדברת אליו בשפת תינוקות כמו שהוא אוהב, עובדה שגורמת לו לתקוע בהנאה את טפריו עמוק יותר לתוך החצאית ולי לעוות פנים בכאב. וכך נשמרת מאוזנת מערכת היחסים חתול–בן אנוש. יש לו מזל שהוא מקסים, אחרת אני... לא אעשה כלום. לא משנה.
כשמדובר במר בינגלי, שנינו יודעים מי הבוס.
אני סוגרת את הדלת, מפילה את התיק על השולחן בכניסה, מתחמקת מלהסתכל על עצמי במראה ותולה את מעילי בארון. ואז אני הולכת אל המטבח, מר בינגלי מטופף בעקבותיי.
הוא חתול שמן ושתלטן בעל עיני ענבר וזנב פרוותי ותפוח. כמו כן הוא חירש לגמרי – תופעת לוואי אומללה של האנטיביוטיקה שקיבל לטיפול בדלקת אוזניים. אבל נדמה שלא אכפת לו, או שהוא אפילו לא שם לב שהוא מוגבל. אני חושבת שהוא למד לקרוא שפתיים.
הבעיה היחידה היא שאני לא יכולה להתגנב מאחוריו. פעם הבהלתי אותו והוא נשאר תלוי בציפורניו מהווילונות בחדר המגורים, בעיניים פעורות ושורק.
"יש לך מזל שאתה לא יכול לשמוע את המוזיקה," אני אומרת לו ומוציאה פחית אוכל חתולים מהמזווה. "מישהו נשמע כאילו יש לו בעיית ניהול כעסים."
מר בינגלי מתפתל סביב קרסוליי, מגרגר ומחכך את ראשו ברגליי. אני שופכת את האוכל לתוך צלוחית החרסינה שלו, מניחה אותה על הרצפה ומסתכלת בשמחה כשהוא מתחיל לאכול.
ואז אני קופצת למשמע קול של אישה צורחת.
"מה, לכל הרוחות?" אני רצה אל דלת הכניסה. בלב הולם, אני נצמדת אל הדלת ומציצה דרך העינית. המסדרון ריק. בזהירות אני פותחת את הדלת ומוציאה את ראשי החוצה. ואז אני שומעת עוד אישה צורחת, הפעם הקול מלווה בצחוק נשי ובמקהלת שריקות בוז גבריות.
הרעש מגיע מהדירה שמעבר למסדרון.
אני מרגישה הקלה מכיוון שאני לא צריכה לטפל ברצח, רק במסיבה ביתית היוצאת משליטה; אבל אני מתחילה להתרגז. אני מדמיינת בריכת ילדים מתנפחת מלאה בג'לי באמצע חדר המגורים של קלן, זוג נערות עירומות מתפתלות בה בעוד קבוצה של נערי אחווה מרססים אותן בשמחה בשמפניה ובשטרות של דולר.
לפני שאני יכולה לשכנע את עצמי לא לעשות זאת, אני חוצה את המסדרון ומקישה בחוזקה על דלתו של קלן.
המוזיקה אינה נחלשת, אבל אחרי רגע נשמע קול צעדים כבדים מתקרבים. הדלת נפתחת ואני נאלמת דום.
אדם שלא ראיתי מימיי עומד בפתח. הוא גבוה, רחב, יציב כמו הר וגדול כמעט באותה מידה. יש לו שיער חום פרוע, עיני שקד, הרבה קעקועים וחיוך הורס, שמוחי שם לב אליו בעת שהוא מנסה לעבד את העובדה שהוא נועל נעלי צבא ללא שרוכים, ו... קִילְט[1] והוא לא לובש שום דבר אחר.
אפשר ללכת לאיבוד בקניונים שבין שרירי החזה שלו. אם יש לו שומן כלשהו בגוף, הוא כנראה חבוי תחת הקילט, כי שריריו כה מוגדרים עד שנדמה שמסתכלים על ציור אנטומי.
אני בוהה בפה פעור בבטנו ואומרת, "אה..."
"אפשר לעזור לך, לאסי?"[2] ההר שואל.
'פשר לעזור לך, לאסי?
אלוהים אדירים, הוא סקוטי. סקוטי ענק, חצי עירום, בחצאית. והוא מחייך אליי כאילו הוא יודע את כל הסודות שלי, באיזה צבע התחתונים שלי ושאני סקרנית לדעת איך תהיה ההרגשה שגבר ימשוך בשערי תוך כדי סקס.
"אה..."
"אויש, מצטער, זאת המוזיקה, כן? זו רק איזו מסיבונת. אני כבר מטפל בזה." מעבר לכתפו הוא מרעים, "תנמיכו את המוזיקה, שמוקים! אתם מפריעים לשכנים!"
בתוך הדירה יש אנשים משני המינים, שותים וצוחקים, בשלבים שונים של עירום. הם שרועים על הספה ויושבים שלובי רגליים על הרצפה סביב שולחן הקפה, שם אישה בלונדינית בשדיים ענקיים חשופים מחלקת קלפים.
אני מתחילה למצמץ כאילו אני מנסה לסמן למישהו בקוד מורס.
המוזיקה מונמכת בדציבל אחד, וההר פונה חזרה אליי בחיוך מנצח. הוא מתנדנד קלות על רגליו. אם הוא לא התקלח בבושם של מאלט ושיפון, הוא כנראה שתה הרבה מאוד בירה.
לפני שכוח הדיבור חוזר אליי, הוא מגהק בקול רם, מחייך אליי בביטחון עצמי וטורק את הדלת בפניי.
פרק 2
כשהשעון המעורר מצלצל בשעה חמש בבוקר למוחרת, אני מתעוררת באמצע חלום מטריד על מל גיבסון המוביל שבט של לוחמים חסונים לובשי קילטים אל הקרב. המון חניתות, צעקות וצבעי פנים כחולים, בתוספת גיהוקים רמים.
אני מחפשת את האייפון שלי על שידת הלילה ותוך כדי כך מפילה אותו על הרצפה.
"מר בינגלי." אני דוחקת בעדינות את כדור הפרווה הישן על חזי. "מר בינגלי, תתעורר."
הוא מרים את ראשו מעל כפותיו, ממצמץ ואז מפהק בעוצמה, משטח את אוזניו וחושף את שיניו. הוא מנמיך את ראשו וחוזר מייד לישון.
"מר בינגלי," אני מתעקשת, מלטפת את לחיו. "אני חייבת לקום."
הוא עונה בנחירה עדינה.
"בחייך, חתלתול, אימא צריכה ללכת לעבודה כדי שתוכל להרשות לעצמה לקנות לך אוכל. אתה לא רוצה למות ברעב, נכון?"
יש רגעים, כמו עכשיו, שאני תוהה אם השמיעה שלו טובה יותר מכפי שהוא חושף, כיוון שבתשובה לשאלתי אני מקבלת הצלפת זנב ישר לפנים.
"אתה לא משאיר לי ברירה." אני מתהפכת על צידי, מזיזה את החתול. הוא מתרחק בקפיצה ומצקצק באכזבה נוכח נימוסיי הגרועים.
אני דגה את הטלפון מהרצפה ומחזיקה אותו במרחק מילימטר מהאף שלי, מנסה לאתר את ה"עצור" בשעון המעורר. אני מרימה את המשקפיים מהשידה ומרכיבה אותם, וכך מצליחה לראות את החדר.
מר בינגלי יושב בקצה המיטה, נועץ בי מבט כאילו העלבתי את אבות אבותיו.
"אני יודעת, אני שפחה לא צייתנית. בוא נאכל ארוחת בוקר."
אני מדשדשת למטבח כשהחתול בעקבותיי. אני מאכילה את מר בינגלי, מכינה לעצמי כוס קפה ומחכה לשאריות מאתמול שיתחממו במיקרוגל. הכנתי קציץ בשר – המתכון של סבתא שלי, מזון הנחמה הטוב ביותר בעולם – והקשבתי למסיבה הרועמת שמעבר למסדרון. התפתיתי להתקשר למשטרה, אבל זה נראה מלשני, לכן סבלתי שעות של צרחות ושל צחוק עד שהכול השתתק בסביבות אחת בלילה, שאז להערכתי כולם התעלפו.
או מה שזה לא יהיה שאנשים עושים אחרי משחק מעורר של סטריפ פוקר.
אני מכניסה קציץ בשר לתוך פי כשדלת נטרקת בחוץ. סקרנית לראות מי מבצע את מצעד הבושה בחמש ורבע בשבת בבוקר, אני הולכת אל דלת הכניסה עם הצלחת ומציצה דרך העינית.
ההר עומד שם, לובש סווטשרט אפור ומכנסי טרנינג אפורים תואמים. הוא מרכיב זוג אוזניות ומשחק בטלפון שלו, מחליק את אצבעו על המסך כאילו הוא מחפש משהו. מוזיקה?
הוא יוצא לרוץ?
לא. זה מגוחך. עכשיו דצמבר בעיר ניו יורק. השמש עדיין לא זרחה; אתפלא אם הטמפרטורה בחוץ היא מעל נקודת הקיפאון. בואו לא נשכח את הציצים ואת הבירות מאתמול. כנראה יש לו הנגאובר נורא, שלא לדבר על שפשפת רצינית באזור חלציו. לא יכול להיות שהוא ישן יותר מארבע שעות. הוא כנראה רק יוצא לסטרבאקס.
הוא מוצא מה שחיפש בטלפון שלו, תוקע אותו בחגורה ומתחיל לעשות תרגילי מתיחות.
לא צריך להתמתח כדי ללכת לקנות קפה.
הגבר מתמתח במסדרון בחמש ורבע בשבת בבוקר אחרי לילה ארוך של הוללות, בהכנה לריצה לפנות בוקר בקור מקפיא.
ברור שהוא לא אנושי. הוא משוגע. הוא חייזר מטורף לובש קילט שנהנה ממשחקי קלפים גסים, משדיים גדולים, מאלכוהול ומריצות השכם בבוקר באזורים עירוניים מסוכנים.
מוקסמת, אני מתבוננת בו עושה את סדרת הכפיפות וההתמתחויות, מחמם את שריריו. כשהוא מסיים, אני מרגישה מותשת; וגם חיסלתי את כל קציץ הבשר שלי. ואז ההר רץ קלות לאורך המסדרון, בכיוון ההפוך מזה של המעליות, כלומר הוא יורד במדרגות.
אנחנו בקומה התשע-עשרה.
אני מצטערת שאין לי את מספר הטלפון של קלן כדי שאוכל לגלות מי הפסיכופט הזה. אבל קלן ואני רק בקשרי ידידות של שכנים ולא חברים שעושים דברים יחד, אז אין לי מזל.
אני מתקלחת, מתלבשת, מנשקת את מר בינגלי לשלום והולכת לעבודה. אוויר הבוקר על פניי הוא כסטירה מקפיאה. תחנת הרכבת התחתית נמצאת במרחק של חצי בלוק, אבל באותה מידה הייתה יכולה להיות במרחק של חצי מרתון אם לשפוט מהאופן שבו אני מזיעה ומתנשפת כשאני מגיעה אליה, למרות הקור. יש לי הליכון בחדר השינה שאני ממשיכה להבטיח לעצמי להשתמש בו, אבל הוא משמש כרגע בעיקר כקולב לבגדים.
יש מרחק הליכה של חצי בלוק נוסף מהתחנה אל המשרד. אני עולה במעלית לקומה השלושים ושלוש עם דני, אחראי התחזוקה הראשי של הבניין, שבעשר השנים האחרונות מספר לי את הבדיחות הגרועות ביותר שהומצאו אי פעם.
באופן קבוע הן כוללות פלוצים.
"אישה זקנה הולכת לרופא," הוא אומר, מתחיל כרגיל בלי הקדמה. "היא אומרת לרופא: 'יש לי בעיה ממש מביכה. אני כל הזמן מפליצה, אבל הפלוצים שלי לא מסריחים ולא משמיעים קול, אז זה לא הטריד אותי כל השנים. אפילו הפלצתי שלוש פעמים מאז שנכנסתי למרפאה שלך'."
דני מסתכל עליי כדי לוודא שאני מקשיבה. אני מהנהנת בכובד ראש, תוהה אם מתִּי לפני שנים רבות בתאונה איומה ומאז אני חיה בכור המצרף. בכנות, זה יכול להסביר הרבה.
דני ממשיך. "'אני מבין', אומר הרופא ורושם לה גלולות. 'קחי אותן שלוש פעמים ביום ותחזרי לבדיקה בעוד שבוע'. אחרי שבוע, האישה נכנסת בסערה למרפאה של הרופא. 'דוקטור, מה עשית? מאז שהתחלתי לקחת את הגלולות האלה, הפלוצים שלי הפכו מסריחים באופן בלתי נסבל! החרפת את המצב!'"
"הרופא עונה בשקט, 'עכשיו, כשריפאנו את הסינוסים שלך, בואי נתחיל לעבוד על השמיעה שלך'."
החיוך שלי קלוש. "בדיחה טובה."
"את חושבת? סיפרתי לאשתי את הבדיחה הזאת בבוקר והיא לא חשבה שהיא מצחיקה."
דני נשוי כבר מאה שנה לפיליס, אישה שאף פעם לא פגשתי אבל אני חשה אליה סימפתיה גדולה.
"זו הקומה שלי. שיהיה לך יום נפלא, דני."
"נתראה בסביבה, ילדונת," הוא קורא כשהדלתות נפתחות ואני יוצאת מהמעלית.
אזור הקבלה נטוש, וכך גם אזור התאים. אני פושטת את המעיל ואת הצעיף, מתיישבת בכיסא ובדיוק מורידה את הגומיות מכתב היד שפורשיה נתנה לי כשגבר מופיע מהמסדרון המוביל אל המשרדים, צועד בביטחון עם ספל בידו. הוא לבוש מכנסיים תכולים וחולצת כפתורים לבנה, צווארון החולצה פתוח והשרוולים מקופלים חלקית על זרועותיו החזקות.
ליבי מפסיק לפעום.
זה מיכאל מדוקס, מנכ"ל הוצאת מדוקס, האדם המושלם ביותר שחי אי פעם.
אני מאוהבת בו כבר עשר שנים, אך למרבה הצער, הוא נשוי.
באופן מוזר, לא משנה מה קצב ההליכה שלו, תמיד נראה לי כאילו הוא הולך בתנועה איטית, רוח קלה מעיפה קלות את שערו, זוהר מוזהב סביב ראשו. לקרוא לו יפה זה לא מספיק. האדם הזה מרהיב. אלוהי. פסל של מיכאלאנג'לו שקם לחיים. שיער שחור, כתפיים רחבות, זוג עיניים כחולות המסוגלות להמיס פלדה, אבל בעיקר ממיסות תחתונים. למעשה, הוא דומה דמיון מדהים לסופרמן.
והוא בא היישר לכיווני!
האינסטינקט הראשון שלי הוא להתחבא. אבל הוא כבר ראה אותי, כך שאצטרך להדחיק את הרצון שלי להשליך את עצמי מתחת לשולחן עד שהוא יעבור.
"שלום לך." הוא עוצר ליד השולחן שלי ומחייך אליי, ואני נשבעת שאני שומעת מלאכים שרים. "אני רואה שאני לא האומלל היחיד שעובד בסוף השבוע. מה שלומך, ג'ואלן?"
במקור הוא מלונדון, לכן יש לו מבטא בריטי מנומס להפליא, שהופך עוד יותר מופלא כשהוא מלטף את העיצורים בשמי. העובדה שהוא זוכר אותו גורמת לי לרעוד בכל גופי.
"בוקר טוב, מר מדוקס."
תודה, אלוהים, שאפשרת לי להישמע כמו בן אדם ולא כמו שאני מרגישה – מגרש משחקים צווחני של ילדי גנון.
הוא מעווה את שפתיו. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לקרוא לי מיכאל?"
אני כמעט מתעלפת. לא רק שהוא זוכר את שמי, הוא זוכר שדיבר איתי בעבר. ישו המתוק, חג המולד הקדים השנה.
"מיכאל." אני אומרת את שמו בחרדת קודש כזו שאני מופתעת שלבבות קונפטי קטנים לא נופלים מלשוני. אל תהיי מוזרה! תפסיקי לבהות בו! תסגרי את הפה!
אני משפילה את מבטי, לחיי בוערות, ושמה לב שאני אוחזת בכתב היד בחוזקה כזאת שפרקי אצבעותיי לבנים. אני מכריחה את עצמי לנשום, וזה כנראה הדבר הקשה ביותר שעשיתי זה שנים.
"אני מקווה שאנחנו לא מעבידים אותך קשה מדי." מיכאל מזעיף פנים נוכח אחיזת החנק שלי בכתב היד.
אני מנתקת את לשוני מהחך. "משלימה קצת פערים. מנסה להתקדם קצת לקראת השבוע הבא." שקרים, שקרים, הכול שקרים. את שקרנית גדולה. אני תוהה אם השיער שלו רך כמו שהוא נראה.
"מעולה! אני אוהב לראות יוזמה."
העיניים שלו – הכחול של שמי הקיץ מעל גן עדן טרופי שלא התגלה – מחייכות עם כל פניו. יש לו קמטי צחוק קטנים סביבן, המוסיפים ליופי שלו איכשהו. לא כמו שלי, שגורמים לי להיראות מותשת.
"אני אוהבת לקחת יוזמה."
ברגע שהמילים יוצאות, אני רוצה לדחוף את אגרופי לתוך פי כדי שלא אגיד שום דבר נוסף, כי איכשהו הצלחתי לקחת ביטוי תמים ולגרום לו להישמע כאילו אני מציעה לו לשכב. העניין מוכח מעבר לכל ספק כשגבותיו המפוסלות בשלמות של מיכאל מתרוממות.
"באמת?" הוא ממלמל ונשמע משועשע.
למה אני כזאת? אני שואלת בלב את היקום. למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי? מתי אתה מתכוון להפיל פסנתר על ראשי ולגאול אותי מייסוריי?
אחרי רגע מייסר, שבמהלכו מיכאל מתבונן בפניי הבוערות ובידיי המתנהגות כמו עשים חיוורים גדולים המפרפרים חסרי ישע סביב כתב היד, הוא מרחם עליי.
"אתן לך לחזור לעבודה. אפשר להביא לך כוס קפה? אני בדרך למטבח למזוג לי עוד כוס."
אני מנידה בראשי, נבוכה מדי מכדי לדבר או אפילו להסתכל עליו.
"בסדר. נתראה." הוא מרים את הספל שלו בברכה והולך לכיוון המטבח.
ברגע שהוא יוצא מטווח ראייה אני צונחת על השולחן, פניי מטה, ונאנקת.
אסור לי להיראות בציבור.
בהמשך היום אני לא רואה שוב את מיכאל. אולי הוא זרק את עצמו דרך החלון כדי להתחמק מלדבר איתי שוב. לא הייתי מאשימה אותו. אני כזאת לוזרית, כנראה קשה למישהו כמותו לנשום את אותו אוויר שאני נושמת.
כשאני יוצאת מהמשרד, בחוץ חשוך וקר כמו בתוך ליבי. ובעוד כמה מקומות בגופי. כשאני יוצאת מהמעלית בקומה שלי אני שקועה כל כך עמוק בתוכחה עצמית, עד שאני עוברת על פני גברת דינווידל שעומדת בפתח דירתה.
"דאקי![3] דאקי!" היא קוראת בקול נלהב.
אני מסתובבת וממצמצת אליה. "שלום, גברת דינווידל. סליחה, לא ראיתי אותך. אני קצת מעופפת היום."
היא מחווה תנועה רחבה בידה האוחזת במרטיני, גורמת לג'ין להישפך ולהתיז על רצפת העץ. "יש לי חדשות!"
פנלופה דינווידל היא שחקנית תיאטרון לשעבר מיורקשייר, אנגליה, שהתפרסמה והתעשרה כשהייתה חברה בתיאטרון שייקספירי שסייר באירופה בשנות החמישים והשישים. עכשיו היא בת יותר משמונים, אבל לא איבדה את אופייה התיאטרלי. היא עומדת בפתח ביתה עם שפתון אדום וריסים מלאכותיים, לובשת חלוק שיפון מתנפנף בצבע לבנדר וכותונת תואמת; צעיף נוצות לבן תלוי על צווארה, והיא עונדת את כל תכשיטיה, כולל נזר יהלומים שקיבלה מנסיך חסר חשיבות ממשפחת מלוכה סעודית.
היא הייתה נשואה שמונה פעמים. קלן ואני מכנים אותה אליזבת טיילור של סוהו.
מסוחררת מהתלהבות, היא מנופפת אליי שאכנס אליה. במקום כלשהו בתוך הדירה, המטפלת הפיליפינית שלה, בלסיקה, משתיקה את נביחות שלושת כלבי הפומרניאן הקרויים פִי, פָיי ופוֹ.
"את יודעת שקלן נסע לסקוטלנד לחגים." אחרי כל כמה מילים גברת דינווידל מדגישה מילה כי היא שונאת בשורות משעממות.
"לא, לא ידעתי. לא דיברתי איתו כמה –"
"בן הדוד שלו, שחקן הרוגבי, מתאכסן בדירה שלו! הם התחלפו, את מבינה?" היא מנסה למחוא כפיים, אבל מצליחה רק לשפוך עוד מהמרטיני שלה.
אני מהרהרת במידע הזה. אז ההר הוא שחקן רוגבי. הוא וקלן החליפו דירות לחגים.
נהדר. אם לשפוט לפי אתמול בערב, צפויים לי שבועות של גיהינום.
"בלסיקה נתקלה בו הבוקר כשיצאה לטייל עם הכלבים, והוא סיפר לה את כל הסיפור! את יודעת איך היא מצליחה לגרום לכל אחד לדבר. היא סיפרה לי שהוא בחור גדול ויפה תואר, אבל הראייה שלה לא טובה כבעבר, שתהיה בריאה. אבל ראיתי אותו לפני כמה דקות, ובאמת! הוא לא רק גדול – הוא ענק!"
מתוך כיס חלוקה היא שולפת מניפת משי סינית. היא פותחת אותה בנקישה ומתחילה לאוורר את פניה ומפלבלת בעיניה בהתלהבות למחשבה על אתלט גדול ויפה תואר שגר בקומה שלנו.
"כן, הוא גדול. ורועש. בקושי הצלחתי לישון עם כל הרעש הזה אתמול בלילה."
הנפנוף מפסיק. היא מציצה אליי בבלבול. "רעש?"
אני נזכרת שגברת דינווידל מתחילה לשתות כל יום בשעה אחת אחר הצוהריים מכיוון שזו שעת הקוקטייל בלונדון. כל חייה עדיין מתנהלים לפי שעון לונדון. בתשע בערב היא מעולפת בתוך ערימת כלבים, נוחרת עם פי, פיי ופו על מיטת הסאטן הוורודה שלה.
"לא חשוב. בכל אופן, חשבתי להכין לזניה לארוחת הערב היום."
גברת דינווידל מעקמת את אפה. "איטלקי?"
אני מתאמצת לא להיאנח. מפני שאני פתטית ואין לי חיים חברתיים בכלל, אני תמיד מבשלת ארוחת ערב לגברת דינווידל בלילות שבת, אבל לרוע המזל ההצעות הראשונות שלי תמיד מתקבלות בחוסר התלהבות ברור. דיוות ידועות בכך שהן בררניות באוכל.
"מה את אומרת על פאי רועים?"
"נהדר!" היא מתעודדת, מכה בי בביישנות במניפתה. "לא אכלתי את זה כבר יובלות. זה מזכיר לי את התקופה ששיחקתי את ליידי מקבת בפיקדילי ופגשתי את עובד הבמה החסון ההוא שלמד להיות שף –"
"נתראה עוד שעה," אני קוטעת אותה לפני שהיא מתחילה להשתפך על אחד מנערי השעשועים שלה מימות העבר.
"בסדר, דאקי! להתראות!"
"להתראות," אני ממלמלת ורוקעת ברגליי לאורך המסדרון, כועסת ללא סיבה שלאישה בת שמונים יש זיכרונות טובים יותר מכל מה שאוכל להעלות בפנטזיות שטופות הזימה שלי.
תקופת היובש המיני שלי נמשכת זמן כה רב עד שהיא פחות בצורת ויותר מגיפה תנ"כית.
אני פותחת את הדלת ומוצאת את החתול שרוע באמצע רצפת חדר המגורים כאילו נורה בידי צייד. "היי, מר בינגלי."
הוא לא מרים את ראשו עד שהדלת נטרקת מאחוריי, ואז הוא קופץ על רגליו כאילו מישהו דקר אותו בברזל מלובן ומתבונן בפראות סביבו. הוא מבחין בי, מעמיד פני אדיש ומתחיל לטפח את זנבו.
"לא עבדת עליי, חתלתול. אתה לא כזה מגניב. בוא, תעזור לי להכין ארוחת ערב."
הוא עוקב אחריי למטבח אבל לא מהר מדי, מוודא שאני יודעת שזה היה הרעיון שלו ולא שלי.
אני מאכילה אותו ופותחת שקית חטיפי צ'יפס במלח ובחומץ לנשנש תוך כדי הכנת ארוחת הערב, ואז מכינה את כל המצרכים לפאי הרועים. אני מחממת מראש את התנור, קוצצת את הירקות ומניחה על הכיריים סיר עם מים מומלחים לרתיחה לקראת הכנסתם של תפוחי האדמה. אני באמצע השחמת טלה, שום, גזרים ובצלים כשהמוזיקה מתחילה להישמע מעבר למסדרון.
היא מתחילה לרעום בפתאומיות, כאילו מישהו הקשיב באוזניות והוציא את התקע מהמגבר – גיטרה צורחת בקולי קולות ותופים רועמים בעוצמה שמרעידה את החלונות. ואז מגיע הפזמון – גבר שנשמע כאילו התחביבים שלו הם עישון קראק ובליעת סכיני גילוח.
אני מגן עליך, בן זונה
אהיה איתך, בן זונה
אנחנו גנגסטרים, בן זונה, עד המוות!
"הוא בטח צוחק עליי," אני אומרת לחתול, והוא ממצמץ לאט בתגובה, כאילו אומר, ברור שהוא לא.
אני מכבה את הגז, מניחה את כף העץ ובפעם השנייה בעשרים וארבע שעות, מוליכה את ישבני אל מעבר למסדרון כדי לדפוק על דלתו של השכן החדש שלי.
[1] Kilt – לבוש סקוטי מסורתי, מעין חצאית משובצת.
[2] Lassie – בסקוטלנד, כינוי חיבה. נערה, אהובה, ילדונת.
[3] Ducky – כינוי חיבה. מותק, חמודה.
