הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קרנג' 1 - הסיפור שלנו
    ספר מוגן
     
  • קרנג' 1 - הסיפור שלנו
    לזלי ג'ונס | תרגום: יפעה הדר
    בוקטיק | אפריל 2018 | רומן ארוטי | 463 עמ' מודפסים
    קרנג' 1 - הסיפור שלנו
     
    זהו סיפורם של נער שחלם על רוק'נרול וילדה שחלמה על נער.
     
    סיפור על אהבה אובססיבית, בגידה, אובדן ולמידה.
     
    זה לא סיפור אהבה שגרתי, אבל זה הסיפור שלנו. הסיפור שלנו.
     
    "הייתי בת אחת-עשרה, אבל ידעתי ללא צל של ספק שאני מתבוננת בעיניו של הנער שאוהב לנצח.״
     
    לא משנה כמה שקרים יֵאמרו, לא משנה כמה אנשים יקשרו להפריד בינינו, למרות התהילה והמרחק, לעולם לא יהיה אחר מלבדו.
     
    קרנג' הוא סיפור אהבה אפי ששובר את כל החוקים, משכיח את פער הדורות ונפרש על פני יותר מעשרים שנה.
     
    סיפורם של ג׳ורג׳יה ושון לא יעזוב אתכם עוד זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא את המילה האחרונה.
     
    ספר מרגש וקורע לב.
     
    לזלי ג׳ונס נולדה וגדלה באסקס שבאנגליה, אבל עקרה לאוסטרליה עם משפחתה ב-2006. ספרה הראשון, "מושיע", התפרסם ב-2013 והביא לה פרסום מיידי כסופרת שהדמויות בספריה מחוספסות וארציות והעלילות שלה עוצרות נשימה ומלאות ברגש.
    "קרנג'", ספרה השלישי, זכה בכמה פרסים על ״הבכי המכוער הטוב ביותר״. קוראיה של ג׳ונס אהבו את יכולתה לעבור בעלילות הספרים שלה בתוך משפטים ספורים מסיפור חם ואוהב לבכי מכוער, נוטף נזלת, ומשם לפרצי צחוק רמים בתוך כמה רגעים. לדבריה החלק הכיפי ביותר בעבודה הוא המפגש עם קוראיה.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    בפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתי תלויה הפוכה על המקבילים בגינה האחורית שלנו. ג'ימי, החברה הכי טובה שלי ואני נתלינו זו מול זו, אכלנו סוכריות קופצות ושרנו בקולי קולות מה שחשבנו שהיה גרסת כיסוי מושלמת של "Liza Radley" של הג'אם. שבוע קודם שמענו את אחי הבכור, ביילי, מאזין לצד ב' של הסינגל "Start". הוא אמר שהצד הזה מצא חן בעיניו יותר מאשר צד א', והשמיע אותו בלי הפסקה במהלך הימים האחרונים, כך שהאזנו לו עד שלמדנו את המילים.
    ג'ימי הייתה מאוהבת בכל שלושת האחים הגדולים שלי בלי יוצא מן הכלל. היא הייתה משוכנעת שאם תדע את המילים לשירים האהובים עליהם, הם יבחינו בה. לא האשמתי אותה. כולם היו נאים מאוד. ג'ימי פשוט עוד לא החליטה עם מי מהם היא מתכוונת להתחתן. לנון ודאי לא היה אופציה ממשית כי הוא היה כבר בן שש-עשרה ואנחנו היינו, אחרי הכול, רק בנות אחת-עשרה. ביילי, אחי הבכור, היה בן שמונה-עשרה, כך שגם הוא בעצם לא בא בחשבון. אז מבחינתי מארלי האח הקרוב ביותר לגילי, היה חייב להיות זה שאיתו היא תתחתן, האח שהייתי משוכנעת למדי שאת רגליו אני רואה מתקרבות אלינו מצידו האחורי של הבית שלנו.
    "ג'ורג', אני רואה את התחתונים שלך. תתרוממי ומהר, את שומעת?"
    כן, זה היה מארלי. אבל לא היה לי מושג מה הוא מקשקש. בדרך כלל הוא אהב לראות את התחתונים של ג'ימי. האמת, כבר יצא לי לשמוע אותו מתחנן בפני ג'ימי שתראה לו את התחתונים שלה. ואז ראיתי את זוג הרגליים השני שצץ בעקבות מארלי במעלה שביל הגינה בדרך אלינו.
    מאנקי בוטס?
    האדם שהתקרב נעל מאנקי בוטס. השתגעתי על הנעליים האלה! הן היו כבר ברשימת חג המולד שלי לאותה שנה, אפילו שאוגוסט עוד לא נגמר.
    שריקת זאב חדה מאוד קטעה את מחשבותיי. שמעתי בנים שורקים ככה בעבר. אבא שלי והאחים שלי שרקו לי כך כשידעו שהתגנדרתי לקראת אירוע מיוחד, ואבא שלי שרק לאימא שלי בכל פעם שירדה במדרגות לבושה ומוכנה לקראת היום – נמלאתי אושר בכל פעם שהוא עשה את זה. אבל השריקה הזו עשתה לי משהו שלא בדיוק הבנתי. היא מילאה אותי ברגשות שנגעו במקומות שדבר קיומם נודע לי רק באותו רגע. הצליל הזה העיר בגופי משהו שלא ידעתי כלל שישן עד אז.
    ג'ימי ואני התרוממנו באותו הזמן, לפתנו את השלבים בידינו וירדנו אל הקרקע. הייתי די בטוחה שעשינו את זה בתיאום מלא, כמו צמד מתעמלות אולימפיות. נפנינו אל מארלי, קדנו ואז התמוטטנו זו על זו כשאנחנו מצחקקות כמו שתי ילדות, כפי שבאמת היינו. התבוננתי לאחור במארלי, שלא צחק. האמת, הוא לטש בשתינו מבט קודר. הטיתי לאחור את ראשי ורוקנתי לתוך פי את מה שנותר בתוך שקית הסוכריות הקופצות שלי, והנחתי לרסיסים הכתומים הזעירים להתפוצץ לי על הלשון.
    החזרתי את המבט אל אחי וחיכיתי שהפצפוץ בתוך פי ייפסק כדי שאוכל להגיד לו מה דעתי על הפרצוף המחורבן הזה שהוא עשה, אלא שכל עולמי עצר לפתע מלכת. הוא רטט לכמה שניות ואז חזר שוב להסתובב, בפראות, מתאים את הקצב שלו לקצב הפצפוצים של הממתק בתוך פי. אבל הפיצוצים לא פסקו גם אחרי שבלעתי. הם ירדו אל החזה שלי והמשיכו אל הבטן והשתכנו להם עמוק בשיפולי בטני. ומאיזו סיבה בלתי מוסברת, התחושה גרמה לניתוק הקשר בין המוח לפה שלי, ונותרתי נטולת יכולת דיבור.
    הייתי בת אחת-עשרה, אבל ידעתי ללא צל של ספק שאני מתבוננת בעיניו של הנער שאוהב לנצח. עיניים גדולות חומות שננעצו בעיניי מעבר לכתפו של מארלי. הוא תקע בי מבט קצת ארוך מדי, ואז העיניים שלו נעו לאורך הגוף שלי וננעלו על החזה שלי. כן, הייתי בת אחת-עשרה באותו זמן, אבל שנתיים לפני כן התחילו לגדול לי ציצים וכבר לבשתי חזייה במידה בי. רוב החברות שלי קינאו בי, אבל אני שנאתי את זה. הכול התחיל להשתנות כשגדלו לי הציצים. הבנים התייחסו אליי אחרת. הם התחילו לדפוק על דלת חדר השינה שלי במקום פשוט להתפרץ פנימה, וכבר לא נכנסו לחדר האמבטיה לשיחות ארוכות כמו שניהלנו פעם, בזמן שהייתי שקועה באמבט קצף עולה על גדותיו. הם גם כבר לא ריתקו אותי לרצפה כדי לענות אותי בדגדוגים.
    ואז, שנה לפני כן, קיבלתי את המחזור הראשון, והמצב הידרדר. גרנו בבית יפה ברחוב יפה באזור יפה. תמיד הרשו לי לשחק בחוץ עד מאוחר מפני שהאחים שלי תמיד היו בסביבה כדי לפקוח עליי עין. היינו חבורה גדולה של כעשרים ילדים, בנים ובנות, בגילי עשר עד חמש-עשרה. בילינו ביחד בילויים לא מזיקים, תמימים, נטולי מיניות. היינו יושבים על הספסל בפינה, מסתובבים בפארק שמעבר לרחוב או לאורך שורת החנויות שלאורכו. עד שקיבלתי את המחזור, אף אחד לא שאל עם מי בדיוק אני מסתובבת או מי עוד נמצא בחבורה מפני שכל עוד אחד מהאחים שלי היה באזור, יכולתי להסתובב איפה שרציתי ועם מי שרציתי.
    אבל המחזור שינה הכול. מבול של שאלות הציף אותי פתאום. לאן את הולכת? מי יהיה שם? יהיו שם גם בנים? נדמה שזה כל מה שעניין אותם – אם יש או אין בנים בכל דבר שאני עושה מחוץ לבית שלנו. בזמנו לא קלטתי את זה. לא עלה על דעתי שאני עלולה להרות בגיל צעיר כל-כך.
    אבי לא היה הרבה בבית, כך שאחיי היו אלה שהקפידו על המשמעת. אימא שלי הייתה בסביבה, אבל היא הרשתה לבנים לנזוף בי כשחזרתי הביתה מאוחר או כשנפקדתי ממקומות השוטטות הרגילים שלי כשיצאו לחפש אותי. אלה היו בדרך כלל ביילי או לנון, מפני שממארלי סירבתי לקבל הוראות. לא הבנתי למה הוא יכול להגיד לי מה לעשות. הוא בעצמו היה רק בן שלוש-עשרה ועדיין לא בוגר. למרבה האירוניה, מארלי היה הקשוח ביותר מבין כל אחיי.
    עמדתי ובהיתי בנער שבא עם אחי, האהבה החדשה של חיי. תשכחו מאדם אנט, הוא היה אפס לעומת הנער שעמד לפניי, הנער שלא היה ספק בכלל שמבטו נעוץ לי בציצים.
    "שון, זאת אחותי ג'ורג' וזאת החברה שלה, ג'ימי," מארלי הציג אותנו.
    שון צחק לפני שדיבר, "חשבתי שאני הולך לפגוש עוד אחים כשאמרת, 'בוא להכיר את ג'ורג' וג'ימי', לא שתי בנות עם תחתונים אדומים וורודים."
    "קוראים לי ג'יימי ולה קוראים ג'ורג'יה, אבל כולם קוראים לנו ג'ימי וג'ורג'," הכריזה ג'ימי בביטחון בפני הנער החדש, בעלי לעתיד.
    שילבתי את זרועותיי על חזי, צעד שללא ספק היה שגוי מפני שהוא רק גרם לשדיי להיראות גדולים יותר ומשך את עיניו של שון בחזרה אליהם.
    "תראי לנו את הציצים שלך." הוא החווה אליי בסנטר שלו.
    פלא שלא נעלמתי בענן עשן מרוב מבוכה. נדמה שאפילו השיער שלי הסמיק.
    "לך תזדיין, מאקה. זאת אחותי הקטנה. היא רק בת אחת-עשרה."
    באותו רגע רציתי להחטיף למארלי אגרוף. אולי הייתי רק בת אחת-עשרה, אבל מבחינתי, כבר ידעתי הכול. כבר הייתי אישה. כבר היו לי שדיים וקיבלתי מחזור, מה שאמר שהייתי בוגרת. אוי, לא היה לי שמץ של מושג כמה ארוכה הדרך שעוד נותרה לי עד שאגיע לבגרות.
    "טוב, אתן הג'ימי והג'ורג' הכי יפים שפגשתי בחיי." הוא חייך חיוך עצל ועקמומי בזמן שדיבר, וכל אותו הזמן לא הוריד את עיניו מהחזה שלי.
    ירד גשם בשעות הצהריים, כך שכולנו מצאנו את עצמנו בבית הקיץ שאבי ביקש מהחבר'ה שלו לבנות לנו בקצה הגן שלנו. כשהייתי צעירה יותר לא ידעתי בדיוק במה אבי עוסק, ועכשיו אני עוד פחות יודעת מה ההיקף המלא של עסקיו. הייתה לו חברת בנייה. היא הייתה גדולה יותר מחברת בנייה קטנה ממוצעת, והוא העסיק כמאה עובדים בכל זמן נתון. בנוסף, היו לו שלושה אולמות תצוגה למכוניות, שם מכר מכוניות יוקרה יד שנייה תוצרת מרצדס, ב.מ.וו., אאודי וכאלה. הוא גם השכיר נכסים שהיו בבעלותו במזרח לונדון ובאסקס. כששאלתי אותו הוא סיפר לי שהוא יזם, אבל לא היה לי מושג מה זה אומר. מה שידעתי זה שיש לנו בית יפה ושיש לי בגדים יפים. אימא ואבא שלי נהגו במכוניות יפות וכאשר ביילי עבר את הטסט, גם הוא קיבל מכונית יפה. בילינו חופשות יפות באחד מבתי הנופש שלנו במרבייה בספרד או באלבופיירה בפורטוגל או בקרוואן שלנו בקלקטון און סי לחופי אסקס. לא חשבתי על הדברים האלה כשהייתי צעירה יותר, אבל ככל שהתבגרתי התחלתי להבין שהיה לנו יותר מאשר לרוב האנשים.
    אבא שלי בנה את בית הקיץ כדי שלבנים יהיה איפה להתאמן על המוזיקה שלהם. הבית היה בנוי מלבנים, אטום לקול ומוקף בעץ כך שנראה כמו בית קיץ מסורתי. ביילי כבר לא ניגן הרבה. לנון ניגן בגיטרה והיה לו קול די טוב, אבל מארלי היה הכוכב. הוא ניגן בגיטרה ותופים והיה לו קול נהדר. אני ידעתי לנגן בגיטרה אקוסטית, אבל לא הצטיינתי בזה. הקול שלי היה לא רע, אבל הייתי רק ממוצעת בהשוואה לקולו של אחי. מארלי הקים להקה משלו, ובאותו יום הוא סיפר לי ששון יהיה הסולן והגיטריסט החדש שלהם. ריצ'י, הסולן הקודם, עבר עם משפחתו לוויילס בתחילת חופשת הקיץ. אבי היה חובב מוזיקה רציני והוא מימן להם את מודעת החיפוש אחר סולן חדש ללהקה של מארלי. הם ערכו אודישנים באולם הכנסייה המקומית ושון היה הבחירה הראשונה שלהם. העובדה שידע לנגן בגיטרה ובפסנתר היוותה יתרון נוסף.
    מאוחר יותר ישבתי מכורבלת בפינת הספה הישנה והגדולה שעמדה בבית הקיץ. ניסיתי במשך חצי שעה לפצח את הקובייה ההונגרית ששיחקתי בה, אבל אף פעם לא הייתי טיפוס סבלני במיוחד. כך שעד מהרה גבר התסכול שלי והשלכתי אותה על הרצפה ובמקום זאת עלעלתי בעותק האחרון של מגזין הגבר שלי, אבל גם הוא לא הצליח לעניין אותי לאורך זמן. שון ניגש אליי, התיישב על מסעד הספה והתעניין בשם שלי.
    "אז איך זה שאחרי שלושה בנים ושלושה שמות מוזרים באמת, אימא ואבא שלך הולידו סוף-סוף בת ונתנו לה שם של בן?"
    הסתכלתי בעיניו החומות והבחנתי בזהרורי הפז הזעירים שצפו בהן, ממוסגרים בריסים החומים הכהים הארוכים ביותר.
    ג'ורג', תעני!
    תפסיקי להסמיק!
    תפסיקי להסתכל לו בעיניים ותעני על השאלה.
    בלעתי את הרוק וניסיתי להרטיב את השפתיים כדי שאוכל לדבר. "אבא שלי אוהב מוזיקה בענק, מוזיקה מכל הסוגים. ביילי נקרא על שם איזה בחור שבנה גיטרות בשנות השישים. אבא שלי פגש אותו או שמע עליו ואהב את השם שלו, שאם אני לא טועה הוא בכלל שם המשפחה שלו, לא השם הפרטי. בכל מקרה, אבא שלי אהב את השם, זכר אותו והחליט לתת אותו לביילי כשם פרטי. לנון, טוב, ברור שהוא נקרא על שם ג'ון לנון. מארלי על שם בוב. ואני? טוב, אני נקראת על שם השיר האהוב ביותר על אבא, 'ג'ורג'יה תמיד במחשבותיי', של ריי צ'רלס. בגלל זה קוראים לי ג'ורג'יה ריי, אבל בגלל שאני גרה בבית מלא בנים, השם קוצר לג'ורג'."
    סיפרתי את הסיפור הזה כל-כך הרבה פעמים לכל-כך הרבה אנשים שונים שאני יכולה לדקלם אותו מתוך שינה. שון האזין והנהן לאט בראשו.
    "טוב, ג'ורג'יה ריי. אני חושב שאת יפה מדי בשביל להיקרא על שם בחור זקן. אז אני אקרא לך..." הוא היטה את ראשו הצידה בזמן שחשב איך בכוונתו לקרוא לי... יפהפייה? החברה שלו? שני הכינויים לא עוררו בי התנגדות. "ג'יה," הוא הכריז.
    ג'יה, הוא רוצה לקרוא לי ג'יה?
    אף אחד אף פעם לא קרא לי ג'יה. המורים קראו לי ג'ורג'יה. החברים ובני המשפחה קראו לי ג'י, או ג'ורג', אבל אף אחד אף פעם לא קרא לי ג'יה. זה מצא חן בעיניי, וזה יהיה מיוחד. זה יהיה משהו שלנו, מיוחד, רק בינינו.
    "אז, זה בסדר? שאני אקרא לך ג'יה?"
    הנהנתי. זה כל מה שהצלחתי לעשות. שבבי הסוכריות שבו והתפוצצו לי בבטן, וחסמו שוב את התקשורת בין המוח והפה שלי.
    • לזלי ג'ונס
    • לזלי ג'ונס
      לזלי ג׳ונס נולדה וגדלה באסקס שבאנגליה, אבל עקרה לאוסטרליה עם משפחתה ב-2006.
       
      ספרה הראשון, "מושיע", התפרסם ב-2013 והביא לה פרסום מיידי כסופרת שהדמויות בספריה מחוספסות וארציות והעלילות שלה עוצרות נשימה ומלאות ברגש.
       
      "קרנג'", ספרה השלישי, זכה בכמה פרסים על ״הבכי המכוער הטוב ביותר״. קוראיה של ג׳ונס אהבו את יכולתה לעבור בעלילות הספרים שלה בתוך משפטים ספורים מסיפור חם ואוהב לבכי מכוער, נוטף נזלת, ומשם לפרצי צחוק רמים בתוך כמה רגעים. לדבריה החלק הכיפי ביותר בעבודה הוא המפגש עם קוראיה.
     
  • המלצות נוספות