הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • צלילים מלטפים
  • צלילים מלטפים
    פאם גודווין | תרגום: דורית שטיינר שריג
    אדל | יוני 2019 | רומן אירוטי | 472 עמ' מודפסים
    הם חושבים שאני קלה להשגה. אני מתחילה להאמין שאני באמת כזאת.
    לפעמים אני עושה דברים פזיזים.
    לפעמים גברים לוקחים בלי לבקש.
    למזלי, קיבלתי את מתנת המוזיקה. 
    נותרה לי עוד שנה אחת לתום הלימודים ויש לי תוכנית מסודרת.
    אבל קיים מכשול אחד.
    אמריק מרסו.
    הוא אוחז בכוח הרצון שלי ומנגן עליו כמו על תו אפל.
    כשהוא מורה לי לנגן, אני רוצה לתת לו הכול.
    אני כורעת ברך כדי לקבל את העונשים שלו, רועדת למגע ידיו, ומסכנת הכול בשביל הרגעים הגנובים שלנו.
    הוא האובססיה שלי, הוא המאסטר שלי, הוא המוזיקה שלי.
    והוא המורה שלי.
     
    צלילים מלטפים מאת סופרת רבי המכר פאם גודווין הוא רומן עכשווי עם נגיעות אופל. הסופר לוקח את הקורא למסע בין הצלילים, ומלמד אותו על ריפוי הכאב דרך המוזיקה, איך להכיל ולהשתחרר. 
    הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.
  • ספר דיגיטלי
     
    35 29
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אייבורי
     
    עוני.
    פעם זה היה קל יותר.
    אולי כי אני לא זוכרת כל־כך איך זה היה כשהייתי ילדה.
    כי הייתי מאושרת.
    עכשיו כל מה שנשאר זה מצוקה וצעקות וחשבונות לא משולמים.
    בגיל שבע־עשרה אני לא יודעת הרבה על העולם, אבל אני מגלה שקשה יותר להתמודד עם התחושה שאת לא רצויה ולא מאושרת מאשר עם העובדה שאין לך מה לאכול.
    ההתכווצויות בבטן שלי מתגברות. אולי אם אקיא לפני שאצא מהבית זה ירגיע מעט את עצביי ויעזור לי לנקות את הראש.
    אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז את הקלוריות האלה.
    נשימה עמוקה עוזרת לי לוודא שכל הכפתורים בחולצה הכי יפה שמצאתי בארון סגורים היטב ומסתירים בצורה מהוגנת את המחשוף הנדיב למדי שלי. החצאית בגובה הברך נראית טוב יותר הבוקר משנראתה בחנות הצדקה, ונעלי הבלרינה... טוב, זה אבוד. אין לי דרך לפתור את בעיית הסוליות השחוקות והקרעים באזור הבהונות, ואלו הנעליים היחידות שיש לי.
    אני יוצאת מחדר האמבטיה והולכת על בהונותיי למטבח, מעבירה אצבעות רועדות בשערי. הקצוות הרטובים נופלים על גבי ומרטיבים את החולצה. שיט, אפשר לראות את החזייה שלי דרך הבד הרטוב? הייתי צריכה לאסוף את השיער או לייבש אותו, אבל אין לי זמן, וזה עוד דבר שגורם להתכווצויות בבטני להתגבר.
    אלוהים, אני לא אמורה להיות לחוצה כל־כך. זה בסך הכול היום הראשון של שנת הלימודים. כבר עברתי את זה כמה פעמים.
    אבל זו השנה האחרונה שלי.
    השנה שתקבע את שארית חיי.
    טעות אחת, ממוצע ציונים פחות ממושלם, הפרה של קוד הלבוש, כל בעיה הכי קטנה תסיט את אור הזרקורים מהכישרון שלי ותפנה אותה אל "הילדה הענייה מטרמיי". כל צעד שאני צועדת באולמות השיש השיפוטיים של האקדמיה לאמנויות לֶה מויְן הוא עוד ניסיון להוכיח שאני יותר מאשר סתם הילדה הזאת.
    לה מוין הוא אחד המוכרים, היוקרתיים והיקרים ביותר שבבתי הספר לאמנויות הבמה. וזה מאיים. זה פאקינג מבעית. אפילו אם אני הפסנתרנית הכי טובה בניו אורלינס. מאז השנה הראשונה שלי כאן מחפשים בלה מוין סיבה טובה להעיף אותי, להכניס במקומי איזה תלמיד שמביא איתו לא רק כישרון אלא גם קשרי הון־שלטון.
    ריח העשן המעופש מחזיר אותי למציאות. אני מדליקה את האור על ערמות של פחיות בירה מעוכות וקופסאות פיצה ריקות. כלים עם שאריות מזון שהתקרשו ממלאים את הכיור, בדלי סיגריות זרועים על הרצפה, ומה זה לעזאזל? אני רוכנת מעל דלפק המטבח ומגלה שם שאריות שרופות של כף.
    בן זונה. אח שלי השתמש באחת הכפות הטובות שלנו כדי לבשל קוקאין. אני מעיפה את הכף לפח בפרץ של זעם.
    שיין אומר שהוא לא יכול לשלם את החשבונות, אבל המניאק המובטל תמיד מוצא כסף כדי לחגוג. ולא רק זה. המטבח היה מצוחצח כשהלכתי לישון, למעט העובש הלח שפורח על הקירות והציפוי המתקלף מהארונות. זה הבית שלנו, לעזאזל. הדבר היחיד שעוד נשאר לנו. לשיין ולאימא אין מושג מה הייתי צריכה לעבור כדי להמשיך לשלם את תשלומי המשכנתא שלנו. לטובתם, אני מקווה שהם לעולם לא יגלו.
    פרווה רכה מתחככת בקרסולי וגורמת לי להשפיל את עיניי לרצפה. עיניים זהובות ענקיות בוהות בי מתוך פרצוף ג'ינג'י, והכתפיים שלי נרגעות בתוך שנייה.
    שוברט מרים את הסנטר שלו ומחכך את שפמו ברגלי, זנבו מזדקר באוויר. הוא תמיד יודע מתי אני זקוקה לתשומת לב. לפעמים אני חושבת שהוא האהבה היחידה שנשארה בבית הזה.
    "אני חייבת ללכת, חמודי," אני לוחשת ומתכופפת לגרד באוזניו. "תהיה חתול טוב, בסדר?"
    אני מושיטה יד אל ירכתי הארון, שם החבאתי את הפרוסה האחרונה של לחם הבננות, ושמחה לגלות ששיין לא מצא אותה. אני עוטפת אותה במגבת נייר ומנסה להימלט מהבית בדממה מרבית.
    הבית הרעוע שלנו כולל חדר אחד רחב וחמישה חדרים ארוכים. אין מסדרונות. החדרים ניצבים בטור בזה אחר זה וכל הדלתות בשורה, הייתי יכולה לעמוד בכניסה האחורית ולירות ברובה עד לדלת הקדמית בלי לפגוע באף קיר.
    אבל הייתי יכולה לפגוע בשיין. בכוונה תחילה. כי הוא נֵטֶל מזוין ובזבוז של חיים. הוא גם מבוגר ממני בתשע שנים, כבד ממני בשבעים ק"ג, והאח היחיד שיש לי.
    רצפת קורות העץ בת מאה שנים חורקת תחת צעדיי ואני מנסה לא לנשום, מחכה לשאגת השיכורים של שיין.
    דממה. תודה, אלוהים.
    אני מצמידה את לחם הבננות העטוף בנייר אל חזי ועוברת קודם כול דרך חדרה של אימי. כבר עברתי שם לפני חצי שעה, כשדשדשתי חצי ישנה אל חדר האמבטיה בחשכה. אבל עכשיו, עם האור של המטבח שמסתנן בדלת, הגוש במיטה שלה נראה אנושי בבירור.
    אני מועדת מרוב הפתעה, מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. לפני שבועיים... אולי שלושה?
    אני משתנקת. אולי היא באה הביתה כדי לאחל לי בהצלחה ביום הראשון ללימודים?
    שלושה צעדים שקטים מביאים אותי אל המיטה. החדרים המלבניים דחוסים וצרים, אבל התקרות מתנשאות לגובה של שלושה מטרים וחצי, אולי קצת יותר. אבא תמיד אמר שהגג המשופע והמבנה המוארך תוכננו כמערכת אוורור מיוחדת, שמבטיחה שכל האהבה שלו תזרום בכל החדרים.
    אבל אבא איננו, וכל מה שזורם בבית הזה עכשיו הן החריקות הצורמות של התריסים המתפרקים.
    אני רוכנת מעל המזרן, מתאמצת לראות באפלולית את השיער הקצוץ של אימא, אבל פוגשת רק בצחנה המרה של בירה ומריחואנה. ברור. נו, מילא. לפחות היא לבד. אין לי שום עניין לפגוש את הבחור התורן שלה.
    אני אמורה להעיר אותה? החושים שלי אומרים לי שלא, אבל שיט, אני מתה להרגיש את זרועותיה כרוכות סביבי.
    "אימא?" אני לוחשת.
    הגוש זז וּנְהמה עמוקה בוקעת מבין השמיכות. נהמת גבר, כזו שאני מכירה באופן אינטימי להחריד.
    צמרמורות חולפות בעמוד השדרה שלי ואני נרתעת לאחור. למה החבר הכי טוב של אחי נמצא במיטה של אימא שלי?
    זרועו העבה של לורנזו מתרוממת וידו אוחזת בעורפי ומושכת אותי אליו.
    אני שומטת את הלחם בניסיון להתרחק, אבל הוא חזק יותר, מרושע יותר, ולא מבין מה זה לא.
    "לא", אני אומרת בכל זאת והפחד מגביר את קולי, הדופק הולם ברקותיי. "תפסיק!"
    הוא נאבק למשוך אותי אל המיטה, דוחף אותי עם הפנים מטה מתחת לגופו המיוזע. ריח הבירה בנשימתו חונק אותי. ואז המשקל שלו... והידיים שלו... או, אלוהים, הזיקפה שלו. הוא מחכך אותה בישבני ומרים לי את החצאית, הנשימות הכבדות שלו רועמות באוזני.
    "רד ממני!" אני צועקת בפראות, אצבעותיי מתחפרות בשמיכות, וזה לא מקדם אותי בכלום. "תפסיק. אני לא רוצה. לא –"
    הוא מניח בכוח כף יד על הפה שלי כדי להשתיק אותי ובאמצעות משקל גופו הוא מגביל את תנועותיי.
    הגוף שלי נהיה קר, רדום, מצטמצם לכדי משהו מת, משהו שנפרד מהראש והתודעה שלי. אני מניחה לעצמי להתרחק, מתרכזת במה שאני יודעת, במה שאני אוהבת, ואני עוטפת את כל ההווייה שלי בחלל אפל, תנועות קלילות על קלידי הפסנתר יוצרות הרמוניות אטונליות. הסונטה התשיעית של סקריאבין. אני רואה את האצבעות שלי מבצעות את היצירה, שומעת את המנגינה המהפנטת, ומרגישה כל צליל רוטט מושך אותי עמוק יותר אל תוך המסה השחורה. מרחיק אותי מחדר השינה. מרחיק אותי מהגוף שלי. מרחיק אותי מלורנזו.
    יד מתפתלת מתחת לחזה שלי, מועכת את שדיי, מושכת את החולצה שלי, אבל אני אבודה בצלילים הדיסוננטיים, אני יוצרת אותם מחדש, כל תשומת ליבי נתונה להם והם מסיחים את דעתי. הוא לא יכול לפגוע בי. לא כאן, עם המוזיקה שלי. לעולם לא יפגע בי שוב.
    הוא זז, תוחב את ידו בין פלחי ישבני, לתוך התחתונים שלי, מחפש בגסות אחרי החור האחורי שהוא תמיד גורם לו לדמם.
    הסונטה מתנפצת לי בראש ואני מנסה לאסוף מחדש את כל האקורדים. אבל האצבעות שלו חסרות רחמים, מאלצות אותי לחוש את מגעו, כף היד שלו משתיקה את הצרחה שרוצה לצאת מפי. אני נאבקת על הנשימה ורגליי בועטות באוויר ליד שולחן הלילה. אני פוגעת במנורה שמתרסקת אל הרצפה.
    לורנזו קופא במקום, אחיזת ידו מתהדקת על פי.
    דפיקות חזקות מהדהדות דרך הקיר ליד ראשי, אגרוף שהוטח בחדרו של שיין. הדם שלי קופא.
    "אייבורי!" קולו של שיין רועם דרך הקיר. "הערת אותי, יא חתיכת זונה עלובה!"
    לורנזו קופץ מעליי ונסוג אחורה, אל תוך אלומת האור המגיעה מדלת המטבח. קעקועים שבטיים משחירים את החזה שלו, מכנסי הטריינינג הרחבים תלויים ממותניו הצרים. מי שלא יודע כלום היה יכול לחשוב שהגוף השרירי ותווי הפנים הלטיניים והחזקים נאים למדי. אבל מראה חיצוני הוא לא יותר מקליפה של הנשמה, והנשמה של לורנזו רקובה.
    אני קמה מהמיטה, מסדרת את החצאית שלי ומרימה את הלחם העטוף מהרצפה. כדי להגיע לדלת הקדמית אני חייבת לעבור דרך החדר של שיין ואחר כך דרך הסלון. אבל הוא עדיין לא זחל החוצה ממיטתו.
    בדופק הולם אני מנסה לחצות במהירות את המערה האפלולית של חדרו של שיין - אופס! אני נתקלת בחזה העירום שלו.
    אני צופה את תגובתו וחומקת ממסלולה של החבטה הראשונה שלו, רק כדי לחשוף את הלחי שלי לסטירה החזקה מהצד השני. תנופת הסטירה מעיפה אותי אל תוך חדרה של אימא, והוא נכנס בעקבותיי, עיניו מזוגגות בערפל של אלכוהול וסמים.
    ולחשוב שפעם הוא נראה כמו אבא. אבל זה היה לפני...
    בכל יום קו שערו הבלונדיני של שיין נסוג עוד קצת, הלחיים שלו שוקעות מעט יותר לתוך פניו הבצקיים, והכרס משתפלת נמוך יותר מעל מכנסי ההתעמלות המגוחכים שלו.
    הוא לא עשה התעמלות מאז שדפק נפקדות מחיל הנחתים לפני ארבע שנים. בשנה שבה החיים שלנו הפכו לחרא טהור.
    "למה. לעזאזל..." אומר שיין ומקרב את פניו לפניי, "את מעירה את כל הבית המחורבן בפאקינג חמש בבוקר?"
    טכנית, כבר כמעט שש, ויש לי עוד עצירה זריזה לעשות לפני הנסיעה שלי שאורכת ארבעים וחמש דקות.
    "יש לי בית ספר, דביל," אני מזדקפת במלוא קומתי, על אף הפחד הנורא שמכרסם לי בבטן. "מה שאתה באמת צריך לשאול זה למה לורנזו ישן במיטה של אימא, למה הוא שם עליי את הידיים שלו, ולמה אני צורחת עליו שיפסיק."
    אני רואה איך מבטו של שיין עובר אל החבר שלו. דיו דהוי מעטר את צידי פניו של לורנזו, כמעט בלתי נראה מתחת לפאות לחייו. אבל הדיו הטרי שעל גרונו בוער שחור ונוקב ממש כמו עיניו. "הרס", כתוב שם. הבעת פניו כשהוא מסתכל עליי עכשיו הופכת את המסר הזה להבטחה.
    "שוב היא התחילה איתי," מבטו של לורנזו נח עליי והבעת פניו מבשרת רעות. "אתה יודע איך היא."
    "איזה קשקוש!" אני פונה לשיין בקול מתחנן. "הוא לא עוזב אותי בשקט. כל פעם שאתה מפנה את הגב, הוא מרים לי את הבגדים ו –"
    שיין אוחז בצווארי ומטיח את פניי במשקוף. אני מנסה לחמוק, מנסה להתנגד לכוח שלו שמועצם על ידי הזעם, אבל הפה שלי מתחבר עם הפינה החדה של המשקוף.
    כאב מפלח את שפתיי. אני מרגישה טעם של דם ומרימה את הסנטר שלי כלפי מעלה כדי לשמור שבגדיי לא יתלכלכו.
    שיין משחרר אותי, עיניו נטולות הבעה ועפעפיו כבדים, אבל השנאה שאני רואה בהן מעוררת בי מדקרות כאב חדות מתמיד. "אם עוד פעם אחת תראי את הציצים שלך לחברים שלי, אני אחתוך לך אותם. שמעת?"
    הידיים שלי מתרוממות באופן אוטומטי אל חזי, וליבי שוקע כשאני נוגעת במחשוף של החולצה. לפחות שניים מהכפתורים עפו. שיט! אני אקבל נזיפה בבית הספר, או גרוע מזה, הם עלולים להעיף אותי. אני פוצחת בחיפוש נואש על המיטה והרצפה, אבל שני עיגולי הפלסטיק הקטנים הם מחט בערימת שחת בין כל השמיכות והבגדים המפוזרים בחדר. אין לי סיכוי למצוא אותם, ואם לא אצא עכשיו, יהיו עוד דם ועוד כפתורים חסרים.
    אני מסתובבת ויוצאת בריצה דרך חדרו של שיין, צעקותיו הזועמות מניעות אותי לרוץ מהר יותר. בסלון אני חוטפת את התיק שלי מהספה שעליה ישנתי ואני כבר בדלת, נושמת לרווחה לעבר השמיים האפורים. יש עוד שעה עד שהשמש תזרח ובינתיים הרחוב שקט וריק.
    אני צועדת אל מחוץ לחצר הקדמית ומנסה להשיל מעצמי את עשר הדקות האחרונות ולארוז אותן בתוך מזוודה. מזוודה בסגנון הישן, מאלו שנסגרות ברצועות עור חומות עם אבזמים קטנים. ואז אני מדמיינת את המזוודה הזו מונחת במרפסת. ואני משאירה אותה כאן, כי יש גבול למה שאני מסוגלת לסחוב.
    ריצה קצרה מביאה אותי לקו מספר 91. אם אמהר, עוד יישאר לי זמן לבקר את סטוגי לפני שיגיע האוטובוס הבא.
    אני עוקפת את כל המהמורות ברחוב התחום משני צידיו בשורות של עצים. אני עוברת על פני שורות של בתים טוריים ובתי שיכון, שכל אחד מהם צבוע בצבע ייחודי משלו ומקושט בסימני ההיכר של הדרום העמוק. מעקות מברזל מחושל, פנסי גז, חלונות הרמה כפריים וגמלונים מעוטרים במלאכת מחשבת. את כל זה יכול למצוא מי שהצליח לראות מבעד למרפסות המטות לנפול, הגרפיטי והזבל הנרקב. חצרות שופעות צמחייה נראות ככתמים ברחבי השטחים הציבוריים, כאילו נחוצה לנו תזכורת להוריקן האחרון שפקד אותנו. אבל הסתירה הפנימית הזו של טרמיי מתבטאת בקרקע הפורייה שלה, בהיסטוריה ובתרבות, ובחיוכיהם הסחופים של האנשים שעבורם החצר האחורית של העיר היא בית.
    אנשים כמו סטוגי.
    אני מגיעה לדלת המכוסה סורגים של חנות המוזיקה ומוצאת את הידית לא נעולה. על אף מיעוט הקונים, הוא פותח את החנות ברגע שהוא מתעורר. אחרי הכול, זו הפרנסה שלו.
    הפעמון מעל הדלת מצלצל כשאני נכנסת ותשומת ליבי מתמקדת, כמו תמיד, בפסנתר הסטיינווי הישן שניצב בפינה. מאז שאני זוכרת את עצמי, ביליתי כל קיץ כשאני הולמת בקלידיו של הפסנתר הזה, עד שגבי דאב ואיבדתי תחושה באצבעותיי. בסופו של דבר, ביליתי שם שעות כה רבות עד שזה הפך גם לעבודה. טיפלתי בלקוחות, ניהלתי את ספרי החשבונות, את המלאי וכל דבר אחר שנדרש ממני. אבל רק בימות הקיץ, שבהם אין לי אפשרות להרוויח את ההכנסה האחרת שלי.
    "אייבורי?" קול הבריטון של סטוגי מתנגן ברחבי החנות הקטנה.
    אני מניחה את לחם הבננות על דלפק הזכוכית וצועקת בחזרה, "רק הבאתי לך ארוחת בוקר."
    צליל דשדוש רגליו בנעלי הבית מבשר על בואו, וגופו הכפוף מגיח מאזור המגורים שמאחורי החנות. האיש בן תשעים ועדיין מסוגל לנוע במהירות. הוא חוצה את החנות כאילו גופו השברירי אינו דואב מדלקת פרקים.
    המבט המזוגג בעיניו הכהות מעיד על ראייתו הקצרה, אבל כשהוא מתקרב מבטו מוצא מיד את הכפתורים החסרים בחולצתי ואת השפה הפצועה. הקמטים מתחת למצחיית כובע הבייסבול שלו מעמיקים. הוא כבר ראה בעבר את עבודת כפיו של שיין, ואני אסירת תודה על כך שהוא אינו שואל דבר או מביע רחמים. אני אולי הילדה הלבנה היחידה בשכונה, ואני ללא ספק היחידה שלומדת בבית ספר פרטי, אבל בזה מסתכמים ההבדלים. המטען שאני נושאת על כתפיי שכיח ומוכר בטרמיי ממש כמו שרשרות החרוזים שנוהגים לזרוק מהמרפסות ברחוב בורבון.
    הוא בוחן אותי מכף רגל עד ראש, מגרד בזיפיו, השערות הלבנות הקטנות בולטות על פניו השחורים כפחם.
    רעד ברור עובר בזרועותיו והוא זוקף את כתפיו, ללא ספק בניסיון להסתיר את כאבו. כבר חודשים שאני עדה לבריאותו המתרופפת ואין לי שום דרך לעצור את זה. אני לא יודעת איך לתמוך בו או להקל על סבלו, וזה הורג אותי לאט־לאט מבפנים.
    ראיתי את ספרי החשבונות שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לקנות תרופות או ללכת לרופא, או אפילו דברים בסיסיים, כמו אוכל. הוא בטח לא יכול לשלם עבור עזרה, מה שהפך את הקיץ האחרון שעבדתי אצלו למתוק־מריר. כשאסיים את לימודי בלה מוין באביב, אעזוב את טרמיי וסטוגי כבר לא ירגיש מחויב לטפל בי.
    אבל מי יטפל בו?
    הוא מוציא מטפחת מכיס חולצתו וידו רועדת כשהוא מקרב אותה אל שפתיי.
    "את נראית מתוחכמת הבוקר מאוד." הוא מביט בעיניי במבט חכם וחודר. "ולחוצה."
    אני עוצמת עיניים בזמן שהוא מנקה את הדם מפניי. הוא כבר יודע שבעלת הברית החזקה ביותר שהייתה לי בבית הספר פרשה ממשרתה כראש המחלקה למוזיקה. הקשר שלי עם גברת מק'קרקן נמשך שלוש שנים. היא הייתה האדם היחיד בלה מוין שדאג לי. לאבד את התמיכה שלה במלגה שלי יהיה כמו להתחיל הכול מהתחלה.
    "יש לי רק עוד שנה." אני פוקחת עיניים ומביטה בסטוגי. "שנה אחת להרשים מורה חדש."
    "וכל מה שנחוץ לך זה דקה. רק תדאגי להגיע לשם בזמן."
    אני אתפוס את קו 91 שעוצר שני רחובות מכאן. הנסיעה נמשכת עשרים וחמש דקות. ואז עוד עשר דקות הליכה אל הקמפוס. אני בודקת את שעוני. אני אהיה שם, עם כפתורים חסרים, שפה פצועה, אבל האצבעות שלי עדיין עובדות. ואני אוודא שלכל רגע תהיה משמעות.
    אני מעבירה את לשוני על החתך בשפתי ונרתעת מהנפיחות סביב העור הפצוע. "זה בולט?"
    "כן." הוא מצדד אליי מבט בעיניים מצומצמות. "אבל לא בולט כמו החיוך שלך."
    בלי להתכוון, שפתיי מתעקלות בחיוך, ואני בטוחה שזו הייתה כוונתו.
    "אתה כזה מקסים."
    "רק למי ששווה את זה." הוא פותח את המגירה המבולגנת שלו ומפשפש ביד רועדת בין מפרטי גיטרה, עלי קלרינט, מיתרים... מה הוא מחפש?
    אוה! אני חוטפת את סיכת הביטחון שלכדה אצבעו המחטטת ומחפשת עוד אחת. "יש לך עוד כאלה?"
    "לא. רק את זאת."
    אחרי כמה ניסיונות אסטרטגיים, אני מצליחה להצמיד את החולצה שלי ומעניקה לו חיוך אסיר תודה.
    בטפיחה עדינה על ראשי הוא אומר בקול מרגיע, "קדימה. לכי."
    מה שהוא באמת אומר זה, "לכי ללמוד." כדי שאוכל לצאת מהבית הזה. לצאת מטרמיי. לצאת מהחיים האלה.
    "בהחלט." אני מחליקה את הלחם על הדלפק.
    "או, לא. ממש לא. את תקחי אותו."
    "כבר ידאגו לי בבית הספר."
    אני יודעת שהוא יודע שזה שקר, אבל מקבל את הלחם בכל זאת.
    כשאני פונה ללכת, הוא אוחז במפרק כף ידי בכוח שלא דמיינתי שיש לו.
    "הם בני מזל שאת לומדת אצלם." עיניו הכהות נוצצות. "בני זונות עם מזל. ואל תיתני להם לשכוח את זה."
    הוא צודק. זה שהמשפחה שלי לא יכולה להציע תרומות גדולות או קשרים חשובים לא הופך אותי למקרה צדקה. שכר הלימוד שלי לארבע השנים שולם במלואו כבר כשהייתי בת עשר. כשהייתי בת ארבע־עשרה, עברתי את מבחני הקבלה ממש כמו שאר התלמידים. כל עוד אני ממשיכה לבלוט מעל כולם בלימודים, בקונצרטים, בעבודות שאני מגישה ובהתנהגות שלי, ייתכן שבבית הספר לא ימהרו להעיף אותי.
    אני נושקת ללחיו הקמוטה של סטוגי ויוצאת לעבר תחנת האוטובוס, אבל אני לא מצליחה להרחיק את החרדה שחוזרת ומתיישבת לי בבטן.
    ומה אם המורה החדש למוזיקה ישנא אותי, יסרב ללמד אותי או לתמוך בי ולהמליץ עליי כמועמדת לקולג'? דבר כזה היה הורס את אבא. אלוהים, זה הכאב הכי גדול שלי. האם אבא מסתכל עליי? האם הוא ראה את הדברים שעשיתי כדי לשרוד? הדברים שאיאלץ לעשות שוב, כבר הלילה? האם הוא מתגעגע אליי כמו שאני מתגעגעת אליו?
    לפעמים הבור הנורא שהוא השאיר מאחוריו כואב כל־כך שאני לא יכולה לשאת את זה. לפעמים אני רוצה להיכנע לכאב ולהצטרף אליו, איפה שזה לא יהיה שהוא נמצא.
    וזו הסיבה שאני מקדמת עכשיו את האתגר הגדול ביותר שלי אל ראש רשימת המשימות.
    היום אני צריכה לחייך.
    • פאם גודווין
    • פאם גודווין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות