הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פרקי מכונות
  • פרקי מכונות
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | מאי 2017 | פרוזה מקור | 191 עמ' מודפסים

    "פרקי מכונות" מאת סלין אסייג נפתח עם הגעתה של הגיבורה לריאיון עבודה במפעל "התבנית" לייצור חלקי מתכת. היא אֵם לילדה קטנה, אך רוב זמנה עובר עליה לצד האנשים שמפעילים את הכַּרסוֹמוֹת והמכבשים. היא ממעטת לדבר איתם, אך מרבה להתבונן בהם, לתעד את פעולותיהם ולנחש את מחשבותיהם. יותר מכול היא רוצה להצליח "להפוך את המחשבות למילים", לכתוב עליהם,וכך אולי לפרוץ את ההרגשה שהחיים משתקים אותה: "אני היא האישה השותקת. אני חושבת על עצמי שאני כמו אישה משותקת."

  • ספר דיגיטלי
     
    40
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • את השלט רואים מהכביש. הוא בחזית הבניין מצד שמאל לירידה. עשוי מפח ועומד על שתי רגליים מפרופיל מתכת מרובע. מהצד הזה של הבניין רואים גם את ״שירלי צעצועים״, מימינה חנות טקסטיל ומשמאלה סניף דואר. בהמשך יש חצר פנימית ועוד שורה של חנויות: קונדיטוריה, חנות מכולת וחנות רהיטים.
    על השלט כתוב באותיות שחורות וגדולות ״התבנית״ ובאותיות קטנות יותר ״אברהם רייק עבודות מתכת״. מתחת לכיתוב יש חץ בצבע ירוק בהיר שחלקים ממנו מחוקים. החץ מראה שצריך ללכת בירידה ואחר כך לפנות ימינה. 
    באמצע הירידה יש פתח חסר דלת למסדרון. בצדו הימני שני שלטים קטנים זה מעל זה. על שלט אחד כתוב ״סיט״ ועל השני ״התבנית״. המסדרון חשוך וצר, הוא חוצה את כל בניין עשרים ותשע ברחוב אהוד קינמון. אורכו כשלושים מטרים. אם מסתכלים לתוכו רואים את הקצה הרחוק. 
    הרעש מהרחוב משתתק בתוך המסדרון, ולכן אפשר לשמוע את קולות הצעדים, רגליים שדורכות על שבבים של בטון ועל אבנים קטנות, דורכות במהוסס בלי קצב תכליתי. 
     
    משני הפתחים של המסדרון נכנס אור שמספיק כדי להאיר אותו כמעט עד למרכזו. באמצע נותר קטע חשוך. בקטע החשוך שתי דלתות ברזל בצבע אפור. על הדלת השמאלית שלט, וכתוב בו, ״סיט חיתוכי עץ בסיטונאות״. 
    בפינה הימנית העליונה של השלט יש לוגו שנראה כמו דגם של טַנְגָרָם ויוצר את המילה ״סיט״ בעיגול. על הדלת השנייה כתוב בכתב יד עקום בטוש אדום ״התבנית״, ומתחת: ״במקרה חירום להתקשר 050-884974״. ליד המספר בטוש כחול ודק כתוב אברהם. בצד הדלת יש פעמון, וגם על הקיר מעליו כתובה המילה ״התבנית״ באותו הטוש ובאותו כתב עקום. 
    בהמשך המסדרון, קרוב לקצה הרחוק, יש דלת נוספת מברזל ועליה סמל של בנק הפועלים. מתחתיו כתוב ״ארכיון״. סמוך לדלת יש חלון שפתוח לחלל גדול, ואפשר לראות שורות־שורות של מדפים ועליהם הרבה ארגזי קרטון חומים פתוחים שמתוכם מבצבצים ניירות. 
     
    יש ריח של אבק ושתן באוויר. עכברים וחולדות נעים בחשכת המסדרון, מפלסים דרך בין האבנים, מצייצים. אפשר לשמוע אותם כשעוצרים ומחכים שהדי הצעדים והנשימה והאבנים ישתתקו.
     
    בשני קצוות המסדרון יש שביל אספלט שיורד בשיפוע חד אל כביש פנימי שמקיף את הבניין. אם ממשיכים לרדת עם האספלט מאחד הקצוות וצועדים על הכביש הפנימי, רואים את שני המקומות, ״סיט״ ו״התבנית״, כמו חללים גדולים שפעורים בתוך הבניין. בתוך המסדרון פסקו הצעדים. הנשימה נעצרה. השעה כבר ארבע. הכול שקט.­
     
    את השלט היא ראתה מהכביש ובהתה בו כשעברה שם ברגל או באוטובוס שעצר להוריד נוסעים בתחנה ליד. רק להוריד, כי עד קצה הקו יש שתי תחנות בלבד. 
    השלט עומד בחזית הבניין, משמאל לירידה. זהו בניין תעשייתי גדול. היא היתה בתוך הבניין הזה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה עם ארז כשהיו בתיכון. מסדרונות חשוכים. היא זוכרת שעת ערב. היא וארז היו חברים, אולי ידידים זאת המילה הנכונה. הם למדו לבחינה בהיסטוריה. הנושא היה המהפכה הצרפתית עם המורה שָׁבִּי פראנקו, שהיה הצעיר מבין המורים שלימדו בבית הספר. היא וארז נפגשו אחר הצהריים ביום שלפני הבחינה. רוב הזמן הם דיברו וצחקו ולא הצליחו ללמוד. אחרי שבועיים שבי פראנקו החזיר את המבחנים. 
     
    המבט הכהה של שבי פראנקו שט על הכיתה ולא עצר עליה כשהגה את שמה עם טעות. מישהו תיקן אותו. הוא חייך והמשיך לחפש מבט, מבלי לחזור על השם המתוקן. התלתלים של שבי פראנקו היו רכים. הם זזו על המצח שלו יחד עם תנועות הראש וכיסו מדי פעם מעט מהעיניים.
     
    לבָּחוּר מהים שהכירה ביום האחרון של החופש הגדול של כיתה ט' היו תלתלים קטנים וצפופים. הוא הסתכל עליה כששיחקה מטקות עם אתל ואחר כך ניגש וביקש לשחק גם כן. היה חם, וכשהזיעו מאוד נכנסו שלושתם לים שהיה סוער כמו תמיד בעונה הזאת ואפשר היה לתת לגלים להתנפץ על הגב או על הבטן ולצלול מתחתם או סתם לתפוס אותם ולהתגלגל עד לחוף בתוך הקצף שלהם ולהרגיש את המליחות של המים באף ולהוציא מים עם קצת רוק מהפה. 
    גל גדול סחב אותם עד לחוף. הם נשארו לשכב במים הרדודים ודיברו, הוא אמר לה שהיא זזה במים כמו דג. היא היתה מופתעת כששׂם במילים את המבט שלו על הגוף שלה. הוא נגע בצד הגוף שלה, במותן, כמו בטעות. כפות הרגליים שלו היו גדולות והאצבעות ארוכות. עצמות דקות כמו חוטים חזקים חיברו אותן לרגל. העיניים שלו היו כהות ומבריקות. הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והתקשר אחר הצהריים. אחותה ענתה וקראה לה. הוא רצה לפגוש אותה בערב. 
    הם קבעו בכיכר אתרים. היא נסעה בקו עשרים וחמש וראתה בדרך את השמש של פרג' בחלון הראווה. העור שלה בער מהשמש ששרפה בצהריים. היא לבשה חולצה לבנה מבד קשה שהמגע שלו הכאיב. בקלות מצאה את המקום בכיכר שהיו בו כורסאות בצבע אדום והשמש בחלונות השקופים הלהיטה. הם בקושי דיברו. הוא היה גדול ממנה, בן שבע־עשרה. ניסה לפתוח בשיחה ודיבר על המוזיקה שהוא אוהב, אותה המוזיקה שהחבר של אחותה הקליט עבורה. לחבר של אחותה היו תקליטים של להקות רוק כבד, ועל קירות החדר שלו ועל החולצות שלו הוא העתיק את תמונות העטיפות. היא ידעה את כל המילים בעל פה. הקשיבה למוזיקה במשך שעות, שוב ושוב עד שהסרט נקרע  והודבק. 
    היא לא זוכרת איך הם התקרבו בגוף ובפָּנים, אבל היא זוכרת היטב את השפתיים שלהם מחליקות זו על זו ואת הרטיבות ואת הלשון שמגששת ונרתעת חודרת ופורצת את הבדידות ויוצאת מהססת וחוזרת ברכּוּת ורוך מתגלה בגוף שמפרכס אחרי הבטן שמפרפרת מבפנים. היא קמה וברחה. ביום המחרת הוא התקשר ואמר שהוא לא מבין מה קרה. היא ביקשה שהוא לא יתקשר שוב, אבל הוא המשיך להתקשר כל יום שוב ושוב, וכשהיא שמעה את הקול שלו מעבר לקו ניתקה את השיחה. אחרי כמה זמן הוא הפסיק. 
     
    הזמן מרחיק את הזיכרון ונשארת הרגשה של הרגעים של השחרור והצחוק כשהיא וארז ישבו על השטיח בחדר שלו עד שפתאום דיבר על עוגת גבינה שהוא קונה לפעמים בקונדיטוריה שבבניין התעשייתי מעבר לכביש, אפשר לרדת לקנות ממש עכשיו וצריך למהר כי עוד רגע הקונדיטוריה נסגרת. לא היה לה כסף. תחושת השחרור התכווצה לאלם שחשבה שעליה להסתיר. איך תאמר לו שאין לה כסף. היא לא חשבה על אפשרות כזאת. הוא ניגש לחדר, חזר ואמר, יש לי מספיק בשביל שנינו. זה היה מוזר בעיניה שהיה לו כסף. לה אף פעם לא היה. הם מיהרו לרדת, קפצו מדרגות, החליקו על המעקה, שעטו. דלת נפתחה בגרם המדרגות האחרון ו״הסוויט דרימז״ התפרץ והמשיך להתגלגל אחריהם עד שנטרק. הם חצו את הכביש הרחב אל הבניין שנראה מוזנח ואפרורי בדיוק כמו שהוא נראה עכשיו, ועלו לקומה השנייה. התאורה היתה חלשה, רק נורה אחת דלקה באמצע המעבר הארוך. החלונות היו שבורים, ורוח שחדרה מהם טילטלה את אלומת האור. הם קנו את העוגה בקונדיטוריה שכבר לא קיימת, ואולי זאת אותה אחת שהעתיקה את מקומה לחזית הבניין. היה תור ושֶקֶט וארז. אולי עכשיו צריך להזכיר את הטעם של העוגה או את זיכרון הטעם מלוח מתוק קר וזר. 
     
    בבקרים של הקיץ השמש לא פגעה בחלונות הכיתה. השפתיים של שבי פראנקו המשיכו לנוע והיא לא שמעה, הסתכלה על הסְפָרוֹת של הציון שלה ועל האותיות ש.פ לידן, וחשבה שבכל הפעמים שהתאמצה והצליחה לדבר בשיעורים שלו יכלה לשתוק. 
     
    מהצד הזה של הבניין רואים את חנות הצעצועים. היא לא זכרה שהחנות הזאת היתה שם. גם לא את דלתות הברזל הגדולות שלה שצבועות בלבן ומעליהן רשת עם ווים שמחזיקים גלגלי ים מנופחים עם איורים ורודים, סגולים וצהובים, תיקים לבית הספר וכדורי גומי זוהרים. אולי החנות חדשה. היא ניסתה להתמקד בצבעוניות שלה, רצתה למנוע את בליעתה בחזית הבניין המכוער, ראתה בדמיונה את המוכר מוציא ותולה את הכול בכל בוקר מוקדם ובערב מחזיר, יום אחר יום, מוציא בבוקר ובערב מחזיר. 
    צמוד לחנות הצעצועים מצדה הימני יש חנות טקסטיל קטנה ודחוסה בכריות, שמיכות ומצעים. כשנכנסים לא רואים את המוכר, רק כששומעים את הקול שלו מבחינים בו יושב בכיסא ליד הקופה, צמוד לקיר. 
    אין הרגשה של חגיגיות בכניסה אל החנויות האלה. אולי מפני שהכניסה אליהן היא במפלס האספלט שלפניהן, אולי מפני שהן לרוב שוממות. לעומתן סניף הדואר הקטן, שמשמאל לחנות הצעצועים, תמיד הומה. כמעט בכל שעה שעברה שם ראתה שהוא עמוס באנשים. הספרים שהיא מזמינה מגיעים לסניף הזה והיא מכירה את מנהל הסניף בשמו ויודעת שהאישה הדתייה שעובדת איתו היא אמו. היא רואה את הדמיון בגוף ובמבט שלהם וחושבת שהוא היה יכול להיות היא, אבל לא להפך. כשהתור בסניף הדואר משתרך אל המדרכה היא נמנעת מלהיכנס. 
    אין בסניף הזה גלגל עם מספרים נתלשים. האנשים צריכים משהו שיכתיב להם סדר. הם צריכים לזכור לשאול מי אחרון מיד כשהם נכנסים, זאת הדרך להיכנס לתוך הסֵדר. האחרון יסתובב ויסתכל לשואל בעיניים וזה יהיה מספיק, ואם הוא יתעלם אז מישהו יצביע עליו ויאמר, הוא. 
    באחת הפעמים שנכנסה לשם לקחת את הספרים שלה, האחרון לא הזיז את הראש כששאלה, המבט שלו היה ממוקד באישה מבוגרת שחבשה כובע מקש ואחזה בתיק שנראה כמו עור של תנין ופילסה את דרכה לאשנב. האישה המבוגרת פרעה את הסדר. החלל הצטמצם והאנשים נעו, ניסו לפלס דרך למילים שיבואו. היא עקבה אחר המתרחש בדריכות, ראתה את מבטו שעקב מזווית העין אחר האישה שהמשיכה להתקדם בביטחון לאשנב. הגוף שלו נמתח, והוא פלט בעצבנות, מה, מה. האישה המבוגרת הסתובבה ואמרה לו משהו בשפה שהמילים בה קטועות, וההברות שבה נורות כמו יריקה. הוא סובב את הראש והשיב לה משפט קצר, ירוק, יצא ממקומו בתור, התקרב בידיים מתוחות צמודות לגוף אל האישה המבוגרת, ואמר משהו בקול שהיא שמעה בו את המאמץ להיות רגוע, אבל הפנים והעיניים שלו האדימו. היא חשבה שהאישה המבוגרת אמיצה. גבר אחר צעד מחוץ לתור ואמר, נו, נו, עזוב, ונופף בדפי החשבונות שבידיו, וההתערבות הזאת גרמה לו לחזור לתור. השיניים שלו התהדקו ונהמות, אולי קללות, מילאו את החלל הקטן. האישה המבוגרת המשיכה בדיבור רוטן בלתי פוסק. 
    אפשר לצאת ולחזור בפעם אחרת, היא חשבה, אבל היא צריכה את הספרים. היא חיכתה להם, היא חייבת אותם. היא כיסתה את האוזניים והרגישה שהקירות מתקרבים. היא ראתה שהאישה המבוגרת הסתובבה, פערה עיניים גדולות ואמרה דבר־מה שהשתיק אותו. כולם שתקו, רק רשרוש הניירות וההקשות במקלדת נשמעו. 
     
    אחרי סניף הדואר יש חצר פנימית עמוסה במכוניות, ואחר כך שוב שורה של חנויות: קונדיטוריה, חנות מכולת וחנות רהיטים. היא מסתכלת על השלט, שעשוי מפח ועומד על שתי רגליים חומות מפרופיל מתכת מרובע. אורך הצלע של ריבוע הפרופיל הוא כעשרה סנטימטרים והרגליים מקובעות בבטון אפור שנכלא בלוחות עץ ואפשר לראות סימנים של הבטון שזלגו מתוך רווחים בלוחות העץ. בַּמקום שהרגליים שקועות יש בליטות עגולות מבועות אוויר שהשתחררו כשדחסו את רגלי השלט לתוך הבטון. המבט שלה נלכד בבטון החשוף ומביא אליה לזיכרון את הטריבונות של מגרש הכדורגל הריק. המורה להתעמלות הציעה לה ולאתל להצטרף לקבוצת הריצה הזאת שנקראת איילות. הן הלכו ברגל בדרך והמשיכו אחרי המקום שהבניינים נגמרים ואין  אנשים. 
    היא סיפרה לאתל שבאזור הסְפר הזה בין הערים יש להקה של איילים, ושעד לפני כמה שנים אבא שלה היה הולך לשם עם חבר שלו מהמילואים שהיו לו ג'יפ ורובה ציד לצוד עופרים. היא סיפרה לאתל שהחבר מהמילואים היה גר כמה בניינים לידם, ולפעמים היא וכל המשפחה שלה היו הולכים אליהם בשבת אחר הצהריים. הרובה היה בתוך ארון זכוכית ולידו היה רובה נוסף ישן, שחלקים ממנו היו מעץ. אח שלה שאל פעם אם הוא יכול לגעת ברובה, והחבר של אבא שלה פתח את הארון, הוציא אותו ונתן להם להחזיק אותו. הוא היה כבד וקר והיה לו קנה כפול. 
    אתל שאלה אם הם עדיין צדים, והיא ענתה שאבא שלה אמר לה שהם אף פעם לא פגעו בעופר. הוא אפילו נשבע על זה, והחבר הזה, הוא עזב לפני כמה שנים את הארץ עם כל המשפחה שלו. למה הם עזבו, אתל שאלה, והיא אמרה ששמעה את אבא שלה מספר למר קונפורטי, אבא של מלכה, השכנה מעליהם, על החבר הזה, ומר קונפורטי שאל את אותה השאלה, ואבא שלה אמר שזה בגלל שלא רוצים כאן רופאים שהעור שלהם כהה ושם המשפחה שלהם הוא בן זיקרי. כשאבא שלה דיבר עם מר קונפורטי הוא השתמש במילים אחרות בתוך העברית שלו, מילים בודדות שהיא לא מכירה בתוך המשפט, מילים שהוא לוקח מהשפה שהוא שומר לדיבור שלו עם אמא שלו. 
     
    הם הולכים אל הסבתא ברגל בשבת בבוקר, הליכה של כעשרים דקות. הוא הולך קדימה כאילו הם לא איתו. כשהוא מגיע לדלת של הסבתא הוא לא מחכה להם וכשהם מגיעים הדלת סגורה ולוקח הרבה זמן עד שפותחים להם, ובינתיים היא ואח שלה הולכים על הגדר שהיא כמו קורה. וכשהדלת נפתחת אף אחד מבפנים לא נשאר בפתח לקבל אותם. אמא שלהם נכנסת בראש מורם כמעט צועקת שלום. היא אומרת להם לשבת יפה בספה. הם יושבים צמודים ודקים בקצה. הסבתא והאבא מדברים את השפה שלהם שהם והאמא לא מבינים שָׂפה שהיא כמו צעדים על חולות רטובים. הסבא יושב במרפסת שליד המטבח ועושה מברשות. הוא מלפף קבוצת שערות וקושר אותן. נוצרת אלומה קטנה. הוא מפעיל מכונה שמסובבת סרט של נייר שיוף ומשחיז עליו את ראשי האלומות היבשות. אחר כך הוא טובל אותן בדבק לבן ומכניס אותן לתוך חתיכת עץ קטנה שיש בה חורים. על האצבעות שלו יש גושי דבק יבשים צהובים ולבנים. באים דודים ודודות והילדים שלהם שמבינים את השפה וסבתא אומרת על אבא ועל כל האחרים שֵם אחד משונה שבסוף שלו שומעים לֶה. האחות הגדולה אומרת להם שזה בגלל שהם הילדים של האמא שלהם. היא ממשיכה לדבר כאילו לעצמה ואומרת וחוזרת בלחש אמא שלנו השחורה אמא שלנו השחורה. אותה ואת אח שלה זה לא מעניין אותם. הם מחכים לשוקולדים הקטנים. אח שלה אומר לה לבחור רק את אלה עם העטיפה השחורה כי שחור זה צבע של חזקים והיא חושבת שזה לא משנה כי מתחת ממילא יש לכולם עטיפה נוספת שהצבע שלה הוא צבע כסף.
     
    לרופאה שלי קוראים דוקטור שוסטר, היא אמרה לאתל ושאלה איך קוראים לרופאה שלה. דוקטור מרקוביץ', אתל אמרה והוסיפה שזה באמת מוזר, דוקטור בן זיקרי. 
     
    לפני האצטדיון היו קיר מעץ וקורה גבוהה ורשת חבלים בין שני עמודים נטועים בחול רך ולח כמו בים, שהצבע שלו אפור וריח של דלק עלה ממנו. הן טיפסו על הרשת והלכו על הקורה והזמן התקדם כי הזמן תמיד מתקדם והן לא הרגישו אותו ואיחרו לאימון. 
     
    כר הדשא היה גדול ומסביבו מסלולים מסומנים באבקה לבנה, כמו שהיא ראתה באצטדיון של תחרויות הריצה של כל בתי הספר. שלושה ילדים והמאמן רצו סָביב במסלולים. מרחוק הן ראו ששניים מהם הן לא מכירות והשלישי הוא מוריס בן ברוך מהכיתה שלהן. אתל אמרה שהוא בטח יידבק אליהן בדרך חזרה. הן חיכו שהם יתקרבו, והצטרפו. 
     
    בסיבוב השלישי היא שמה לב שהיא נושמת דרך הפה והאוויר הקר מקפיא לה תחילה את הלשון ואת החך ואחר כך את הגרון שמתייבש ומתקשה וכואב ואין לה רוק שירגיע, ורק הרגליים לא מרגישות כלום וכאילו הן לא מחוברות לגוף, ממשיכות לרוץ מעצמן. אתל שאלה את המאמן מה עושים עם הידיים בזמן הריצה. העור של המאמן היה הכי כהה שהיא ראתה אי־פעם, כהה כמעט כמו העור של קונטה קינטה שהיא ואח שלה רצו להיות חזקים כמוהו ובכל יום חמישי בערב התעקשו לראות בעיניים כמעט נעצמות. תוך כדי ריצה צריך לדמיין שיש בידיים מקלות תיפוף, המאמן אמר והדְגים על הידיים שלו והצביע עליה. היא עושה את זה נכון, הוא אמר, והיא שמחה מעצמה והסתכלה על תנועת הידיים שלו שהיו רזות כמעט כמו מקלות ורצתה לשאול אותו לשמו ולהשתתף בשיחה, אבל הרצון התקשה בגרון ועצר לה את המילים.
     
    אחרי האימון אתל רצתה שהן יברחו ממוריס בן ברוך, אבל הוא רץ אחריהן מהר. היא שמחה כי כבר התחיל להחשיך והיא פחדה מהדרך הריקה. מוריס בן ברוך לא הפסיק לדבר על הבחירות ועל הניצחון של בגין. עכשיו הכול ישתנה לטובתנו, הוא אמר. 
     
    המילים שעל השלט דהויות. המילה ״התבנית״ כתובה עליו באותיות שחורות וגדולות ומתחתיה באותיות קטנות יותר, ״אברהם רייק עבודות מתכת״. מתחת לכיתוב יש חץ בצבע ירוק בהיר שחלקים ממנו מחוקים. היא הולכת בירידה, כי כך סימן החץ. צריך לרדת ואחר כך לפנות ימינה. היא מסתכלת לאחור מדי פעם, בודקת שאף מכונית לא מגיעה לאט או במהירות שהיא לא תרגיש ולא תספיק להימלט מפגיעתה. האספלט מחורר, ובמרכז הירידה, בדיוק במקום שמתחיל המסדרון, יש חור גדול שנקוו בו מים שחורים. בכניסה למסדרון בצד ימין שני שלטים קטנים זה מעל זה. על האחד כתוב ״סיט״ ועל השני ״התבנית״. היא צריכה להיכנס לתוך המסדרון. המסדרון חשוך וצר, הוא חוצה את כל בניין עשרים ותשע ברחוב אהוד קינמון. אורכו כשלושים מטרים. היא מסתכלת לתוכו ורואה את הקצה הרחוק. היא מהססת, חושבת אם האור משני הקצוות מספיק כדי להאיר. ומה היא תעשה אם מישהו יגיע מהקצה הרחוק. אולי הוא ידבר אליה. היא יודעת שמרגע שמישהו ידבר אליה יהיה לה קשה לסגת ואין לה לאן לסגת, היא צריכה לעבוד. אישה צריכה לעבוד, להסתכל רק קדימה, לזכור לשכוח את כל מה שהבטיחה לעצמה. את מה שרצתה להשמיע לעולם ואין לה דרך להגיד. פעם חשבה שתהיה דרך, אבל הבינה שגם אם תהיה זה לא ממש חשוב, כי אין מי שיקשיב.
     
    בתוך המסדרון הרעש מהרחוב משתתק ואפשר לשמוע רק את הרגליים שלה שדורכות על שבבים של בטון או אבנים קטנות. יש ריח של אבק ושתן. היא נושפת את האוויר החוצה, היא יודעת שבסוף מתרגלים. רחשים של תנועה נשמעים. אולי אלה עכברים או חולדות. היא עוצרת לרגע, מחכה שהד הצעדים והנשימה ישתתקו. היא מנסה לשמוע, מתקדמת לאט וחושבת שוב שאם מישהו ייכנס למסדרון הצר היא תראה אותו. גם אם יגיע מאחוריה, היא עדיין תראה אותו כי החושך הוא רק במרכז. אולי הוא יעבור קרוב אליה. מישהו זר יחלוף קרוב לידה, יסתכל לה בעיניים, והיא תתרחק לקיר ותרגיש שהפנים שלה מצליחות להסתיר, ואחר כך תרגיש את כל הגוף משתחרר מהכיווץ שתפס את הפחד. 
    • סלין אסייג
    • סלין אסייג
      סלין אסייג היא בתם של נגר ועקרת בית מבת ים, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. בעברה עבדה כהנדסאית מכונות, וכיום היא עובדת במערכת הוצאת הספרים "מודן־כתר".
      ספרה הראשון, "צעקה הפוכה" (הוצאת "אחוזת בית" , 2014), זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, במועמדות לפרס ספיר ובמלגת תוכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. "פרקי מכונות" הוא ספרה השני.
     
  • המלצות נוספות