ערב כל הימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ערב כל הימים

ערב כל הימים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
מי אנחנו כשאנו נולדים? מי אנחנו כשמגיעה שעת מותנו? מה משתנה? מה נותר כשהיה? באמצעות מעקב אחר חמישה מסלולי חיים אפשריים וחמש מיתות אפשריות של אישה יהודייה אחת, אשר חייה משתרעים, או לא, על פני המאה העשרים, חושפת הסופרת את התחבולות של מה שאנו מכנים "גורל".
 
"ערב כל הימים" מורכב מחמישה פרקים שכל אחד מהם מוביל למוות אחר של הגיבורה, כשבין סיפור לסיפור שואלת המספרת: כיצד זה היה יכול להתפתח באופן שונה? דרך סיפורה, לוקחת אותנו ג'ני ארפנבק למסע - החל מעיירה קטנה בגליציה בתחילת המאה, דרך וינה ומשם למוסקבה בעידן הסטאליניסטי ועד ברלין של ימינו. זהו רומן רחב יריעה על מקריות וגורל, המציע מבט ייחודי על ההיסטוריה הגרמנית-יהודית על ידי אחת הסופרות המעולות והמרגשות בימינו.

פרק ראשון

אלוהים נתן ואלוהים לקח, אמרה לה סבתה על שפת הקבר. אבל זה לא היה נכון, כי אלוהים לקח הרבה יותר ממה שהיה שם — גם כל מה שהפעוטה עוד היתה יכולה להיות טמון כעת שם למטה ובקרוב יהיה קבור באדמה. שלושה חופני עפר, והילדונת, היוצאת בריצה מביתה עם ילקוט על גבה, היתה טמונה מתחת לאדמה, הילקוט מיטלטל מעלה־מטה בעודה הולכת ומתרחקת. שלושה חופני עפר, ובת העשר, המנגנת בפסנתר באצבעות חיוורות, נטמנה שם. שלושה חופנים, והנערה המתבגרת, שגברים מביטים אחריה ברחוב בגלל שערה הבוהק, האדום כנחושת, כוסתה בעפר. שלוש הטלות עפר וגם האישה הבוגרת, שהיתה לוקחת מידיה איזו עבודת בית כשהיא עצמה כבר היתה נעשית איטית ואומרת: ״אוי, אמא,״ גם היא נחנקה אט־אט מן האדמה הממלאת את פיה. תחת שלושה חופני עפר נטמנה בקבר אישה זקנה, אישה שבעצמה כבר נעשתה איטית, ושאישה צעירה אחרת, או בן, היו אומרים לה לפעמים: ״אוי, אמא,״ גם היא חיכתה עכשיו שיטילו עליה עפר עד שבור הקבר יהיה שוב מלא לגמרי, קצת יותר ממלא, שכן הגוף הוא המקמר את התלולית שמעל הקבר, גם אם הוא טמון עמוק למטה ושוב אינו נראה לעין. מעל תינוקת שמתה פתאום כמעט אין כל קימור. אבל בעצם היתה התלולית צריכה להיות ענקית כמו הרי האַלפּים. זה מה שהיא חושבת, אף על פי שמעולם לא ראתה את האַלפּים במו עיניה.
היא יושבת על השרפרף שעליו ישבה תמיד בילדותה כשסבתה היתה מספרת לה סיפורים. השרפרף הזה היה הדבר היחיד שביקשה לקבל מסבתה לביתה שלה. היא יושבת במסדרון על השרפרף הזה, נשענת על הקיר, עיניה עצומות והיא אינה נוגעת באוכל ובמשקה שאחת מחברותיה הניחה מולה. עכשיו תשב שם כך שבעה ימים. בעלה ניסה להקים אותה, אבל לא הצליח לעשות זאת נגד רצונה. כשנטרקה הדלת מאחוריו, שמחה. עוד ביום שישי האחרון ליטפה הסבתא־רבתא את ראש הקטנה הישנה וקראה לה המיידעלע שלה. היא עצמה הפכה אותה בעצם הלידה מסבתא לסבתא־רבתא, ואת אמה הפכה לסבתא, אלא שעכשיו שוב התבטלו כל השינויים האלה. שלשום הביאה לה אמה, שאז עוד היה אפשר לכנותה סבתא, שמיכת צמר, כדי שתתעטף בה כשהיא יוצאת לטייל עם התינוקת בפארק בימים קרים. בלילה צעק עליה בעלה שתעשה כבר משהו. אבל היא לא ידעה מה אפשר לעשות במצב כזה. אחרי שצעק, ואחרי הדקות המעטות בלילה ההוא שבהן לא ידעה מה לעשות, אחרי הרגע ההוא שבו גם בעלה לא ידע מה לעשות, שוב לא החליף איתה מילה. במצוקתה רצה לאמה, שכעת שוב לא היתה סבתא, ואמה אמרה לה לשוב לביתה ולחכות לה שם, היא תשלח את האנשים. בזמן שבעלה פסע הלוך ושוב בסלון, היא לא העזה לגעת שוב בתינוקת. את כל הדליים שהיו מלאים במים הוציאה מהבית ורוקנה, את המראָה שבמסדרון כיסתה בסדין, פתחה אל הלילה את חלונות החדר שבו שכבה התינוקת והתיישבה לצד העריסה. הפעולות האלה, תנועות הידיים האלה, הזכירו לה את אותו תחום חיים שהיה מיושב על ידי בני אדם. אבל מה שאירע לפני פחות משעה בדירתה, זה לא היה בהישג ידו של אף אדם.
כך גם היה בלידת התינוקת, לפני פחות משמונה חודשים. אחרי לילה אחד, יום אחד ועוד לילה שבו התינוקת לא באה, רצתה למות. עד כדי כך התרחקה מהחיים במהלך השעות הללו: מבעלה שהמתין בחוץ, מאמה שישבה על כיסא בפינת החדר, מהמיילדת שהתעסקה בקערות מים ובמטליות, ומזמן גם מהתינוקת הזאת, שהיתה כביכול ברחמה, אבל לא הצליחה להיחלץ מאי־נראותה. בבוקר שלמחרת הלידה ראתה ממיטתה איך כולם פשוט עושים את מה שצריך לעשות: אמה, שכעת נעשתה סבתא, אירחה חברה שבאה לברך, סבתה, שנעשתה כעת סבתא־רבתא, הביאה את קמע העריסה עם תהילים פרק כ״א ועוגות שזה עתה נאפו, ובעלה הלך לפונדק כדי להרים כוסית לחיי התינוקת. היא עצמה החזיקה את התינוקת בזרועותיה, והתינוקת לבשה את הבגדים שהיא, אמה וסבתה סרגו בחודשים שלפני הלידה.
גם לְמה שאירע כעת היו כללים. אנשים הגיעו עם הָנֵץ החמה, נטלו את התינוקת מהעריסה, עטפו אותה בבד והניחו אותה על אלונקה גדולה. כה קטן וקל היה הצרור, עד שאחד מהם היה צריך לאחוז בו כשירדו במדרגות, כדי שלא יתגלגל וייפול. זיי מוחל און פאל מיר מיינע טרעפ ניט ארונטער. בבקשה. היא ידעה שהתינוקת חייבת להיקבר עוד באותו היום.
כעת היא יושבת על אותו שרפרף עץ שקיבלה מסבתה לרגל נישואיה, יושבת שם בעיניים עצומות כפי שראתה אחרים עושים בעתות אֵבל. לפעמים היתה היא מי שהביאה אוכל לאבלים, כעת הניחה חברה קערות מזון לרגליה שלה. כמו שאתמול בלילה שפכה החוצה את כל המים שהיו בבית כי אומרים שמלאך המוות מנקה בהם את חרבו, כמו שכיסתה את המראה ופתחה את החלון כי ראתה אחרים עושים זאת, אבל גם מפני שכך לא תשוב נשמת התינוקת אלא תעוף החוצה לתמיד, כך תשב שם כעת שבעה ימים כי ראתה אחרים יושבים כך, אבל גם מפני שלא ידעה כלל איפה להיות בזמן הזה, שבו לא רצתה לשוב ולהיכנס לאותו מקום לא־אנושי שחדרה של התינוקת היה אתמול בלילה. מנהגיהם של בני האדם הם כמו גשרון המוליך אל הלא־אנושי, היא חושבת, דברים שאפשר להיאחז בהם, שניצול מאונייה טרופה יכול להישען עליהם כדי לשוב ולהתרומם, אם בכלל. היה עדיף, היא חושבת, שיד המקרה תשלוט, ולא איזה אל.
שהשמיכה היתה עבה מדי, זאת אולי הסיבה. או שהתינוקת ישנה על גבה. שבלעה את לשונה ונחנקה. שהיתה חולה ואיש לא ידע זאת. שלא היה אפשר לשמוע את בכייה מבעד לדלתות. בחדר התינוקת היא שומעת כעת את צעדי אמה והיא יודעת, בלי להסתכל, מה היא עושה שם: היא נוטלת שמיכות וכריות מהעריסה ומסירה את המצעים, היא מורידה מעריסת העץ את הבד המסוכך עליה ומזיזה את העריסה הצדה. בידיים מלאות כבסים היא יוצאת כעת מהחדר, חולפת על פני בתה הישובה על השרפרף, שעיניה עדיין עצומות, ונושאת הכול למטה אל חדר הכביסה. שהיתה צעירה מכדי לדעת מה לעשות. שאמה מעולם לא דיברה איתה על זה. שגם בעלה לא ידע מה לעשות. שבעצם היתה תמיד לבד עם התינוקת, עם הברייה הזאת שצריך לשמור עליה בחיים. שאיש לא אמר לה קודם לכן שהחיים לא פועלים כמו מכונה. אמה שבה על עקבותיה. בדרכה היא מסירה את הסדין המכסה את המראה שבמסדרון, מקפלת אותו ומביאה אותו לחדר התינוקת. היא מניחה אותו בתחתית המזוודה שהביאה במיוחד לשם כך, אחר כך היא מוציאה את בגדי התינוקת ממגירת השידה ומניחה אותם על הסדין במזוודה. בחודשים שלפני הלידה הבת ההרה, אמה וסבתה תפרו, סרגו ורקמו את העליוניות, השמלות והכובעים האלה. אמה סוגרת כעת את המגירה הריקה. על השידה מונח הצעצוע עם פעמוני הכסף. כשהיא לוקחת אותו משם, הפעמונים מצלצלים. גם אתמול הם צלצלו, כשהבת עדיין היתה אמא ושיחקה עם התינוקת שלה. בעשרים וארבע השעות שחלפו מאז לא השתנה קולו של הצלצול. אמה מניחה כעת את הצעצוע בראש הערימה שבמזוודה, אחר כך היא סוגרת את המזוודה ומרימה אותה, היא יוצאת מהחדר, נושאת את המזוודה במסדרון, חולפת על פני בתה ומורידה את המזוודה למרתף. אבל אולי בכל זאת מפני שהתינוקת לא הוטבלה ושנישואי הוריה היו מה שמכונה ״ברירת מחדל אזרחית״. לפי המנהג היהודי קברו אותה היום, ולפי המנהג היהודי היא תשב כעת על השרפרף שבעה ימים. אבל בעלה לא מדבר איתה. הוא בוודאי נמצא עכשיו בכנסייה ומתפלל לעילוי נשמת התינוקת. לאן יכולה נשמת התינוקת ללכת? לכור המצרף, לגן עדן או לגיהינום? או שאולי היתה התינוקת אחת מאלה שאומרים שהם זקוקים לזמן קצר בלבד כדי להשלים דבר־מה הקשור לחיים אחרים, חיים שהוריה אינם יודעים דבר עליהם, ולכן הם שבים מהר כל כך למקום שממנו באו? אמה מופיעה שוב, נכנסת לחדר התינוקת וסוגרת שם את החלונות. אולי בכל זאת אין שום דבר אחרי החיים? הדירה היתה עכשיו שקטה לגמרי. זה בעצם מה שרצתה יותר מכול.
כשמחשיך, שדיה מתחילים להתקשות ולכאוב. חלב יש לה עוד, חלב בשביל תינוקת השוכבת עמוק באדמה. יותר מכול היתה רוצה למות מכל העודף הזה שיש לה. כשהתינוקת עוד ניסתה לנשום וכבר הכחילה, היא העניקה לה במחשבותיה את כל שנות חייה, רצתה לעשות עסקה עם אלוהי אבותיה ולהחליף את חייה בחיים שנולדו ממנה. אבל אלוהים, אם הוא קיים, לא קיבל את מנחתה. היא חיה. כעת היא נזכרת שסבתה לא הרשתה לה לבוא לבקר את סבה מאז החתונה. רק אחרי שנולדה התינוקת והיא רצתה בכל מחיר להראות לו אותה, נודע לה כי ביום שהתחתנה נכדתו עם הגוי קיים סבה מצוות שמירת המת על הכלה החיה הזאת ולמרות בריאותו הרופפת ישב שבעה ימים במיטתו. אם מסתכלים על זה מלמעלה, מהשמים של סבה, גם היא כבר חצתה את גבול החיים ולא היה לה דבר להציע לאלוהים כעסקת חליפין. כשהלילה יורד היא מזיזה הצדה את קערות האוכל ונשכבת לישון ליד השרפרף. היא לא שומעת מתי אמה נשכבת לישון. היא גם לא שומעת מתי בעלה חוזר. מתישהו בלילה הזה עוברות בדיוק עשרים וארבע שעות מרגע שבעיר קטנה בגליציה, 50.08333 מעלות צפון על קו הרוחב, 25.15000 מעלות מזרח על קו האורך, מתה פתאום תינוקת.

עוד על הספר

ערב כל הימים ג'ני ארפנבק
אלוהים נתן ואלוהים לקח, אמרה לה סבתה על שפת הקבר. אבל זה לא היה נכון, כי אלוהים לקח הרבה יותר ממה שהיה שם — גם כל מה שהפעוטה עוד היתה יכולה להיות טמון כעת שם למטה ובקרוב יהיה קבור באדמה. שלושה חופני עפר, והילדונת, היוצאת בריצה מביתה עם ילקוט על גבה, היתה טמונה מתחת לאדמה, הילקוט מיטלטל מעלה־מטה בעודה הולכת ומתרחקת. שלושה חופני עפר, ובת העשר, המנגנת בפסנתר באצבעות חיוורות, נטמנה שם. שלושה חופנים, והנערה המתבגרת, שגברים מביטים אחריה ברחוב בגלל שערה הבוהק, האדום כנחושת, כוסתה בעפר. שלוש הטלות עפר וגם האישה הבוגרת, שהיתה לוקחת מידיה איזו עבודת בית כשהיא עצמה כבר היתה נעשית איטית ואומרת: ״אוי, אמא,״ גם היא נחנקה אט־אט מן האדמה הממלאת את פיה. תחת שלושה חופני עפר נטמנה בקבר אישה זקנה, אישה שבעצמה כבר נעשתה איטית, ושאישה צעירה אחרת, או בן, היו אומרים לה לפעמים: ״אוי, אמא,״ גם היא חיכתה עכשיו שיטילו עליה עפר עד שבור הקבר יהיה שוב מלא לגמרי, קצת יותר ממלא, שכן הגוף הוא המקמר את התלולית שמעל הקבר, גם אם הוא טמון עמוק למטה ושוב אינו נראה לעין. מעל תינוקת שמתה פתאום כמעט אין כל קימור. אבל בעצם היתה התלולית צריכה להיות ענקית כמו הרי האַלפּים. זה מה שהיא חושבת, אף על פי שמעולם לא ראתה את האַלפּים במו עיניה.
היא יושבת על השרפרף שעליו ישבה תמיד בילדותה כשסבתה היתה מספרת לה סיפורים. השרפרף הזה היה הדבר היחיד שביקשה לקבל מסבתה לביתה שלה. היא יושבת במסדרון על השרפרף הזה, נשענת על הקיר, עיניה עצומות והיא אינה נוגעת באוכל ובמשקה שאחת מחברותיה הניחה מולה. עכשיו תשב שם כך שבעה ימים. בעלה ניסה להקים אותה, אבל לא הצליח לעשות זאת נגד רצונה. כשנטרקה הדלת מאחוריו, שמחה. עוד ביום שישי האחרון ליטפה הסבתא־רבתא את ראש הקטנה הישנה וקראה לה המיידעלע שלה. היא עצמה הפכה אותה בעצם הלידה מסבתא לסבתא־רבתא, ואת אמה הפכה לסבתא, אלא שעכשיו שוב התבטלו כל השינויים האלה. שלשום הביאה לה אמה, שאז עוד היה אפשר לכנותה סבתא, שמיכת צמר, כדי שתתעטף בה כשהיא יוצאת לטייל עם התינוקת בפארק בימים קרים. בלילה צעק עליה בעלה שתעשה כבר משהו. אבל היא לא ידעה מה אפשר לעשות במצב כזה. אחרי שצעק, ואחרי הדקות המעטות בלילה ההוא שבהן לא ידעה מה לעשות, אחרי הרגע ההוא שבו גם בעלה לא ידע מה לעשות, שוב לא החליף איתה מילה. במצוקתה רצה לאמה, שכעת שוב לא היתה סבתא, ואמה אמרה לה לשוב לביתה ולחכות לה שם, היא תשלח את האנשים. בזמן שבעלה פסע הלוך ושוב בסלון, היא לא העזה לגעת שוב בתינוקת. את כל הדליים שהיו מלאים במים הוציאה מהבית ורוקנה, את המראָה שבמסדרון כיסתה בסדין, פתחה אל הלילה את חלונות החדר שבו שכבה התינוקת והתיישבה לצד העריסה. הפעולות האלה, תנועות הידיים האלה, הזכירו לה את אותו תחום חיים שהיה מיושב על ידי בני אדם. אבל מה שאירע לפני פחות משעה בדירתה, זה לא היה בהישג ידו של אף אדם.
כך גם היה בלידת התינוקת, לפני פחות משמונה חודשים. אחרי לילה אחד, יום אחד ועוד לילה שבו התינוקת לא באה, רצתה למות. עד כדי כך התרחקה מהחיים במהלך השעות הללו: מבעלה שהמתין בחוץ, מאמה שישבה על כיסא בפינת החדר, מהמיילדת שהתעסקה בקערות מים ובמטליות, ומזמן גם מהתינוקת הזאת, שהיתה כביכול ברחמה, אבל לא הצליחה להיחלץ מאי־נראותה. בבוקר שלמחרת הלידה ראתה ממיטתה איך כולם פשוט עושים את מה שצריך לעשות: אמה, שכעת נעשתה סבתא, אירחה חברה שבאה לברך, סבתה, שנעשתה כעת סבתא־רבתא, הביאה את קמע העריסה עם תהילים פרק כ״א ועוגות שזה עתה נאפו, ובעלה הלך לפונדק כדי להרים כוסית לחיי התינוקת. היא עצמה החזיקה את התינוקת בזרועותיה, והתינוקת לבשה את הבגדים שהיא, אמה וסבתה סרגו בחודשים שלפני הלידה.
גם לְמה שאירע כעת היו כללים. אנשים הגיעו עם הָנֵץ החמה, נטלו את התינוקת מהעריסה, עטפו אותה בבד והניחו אותה על אלונקה גדולה. כה קטן וקל היה הצרור, עד שאחד מהם היה צריך לאחוז בו כשירדו במדרגות, כדי שלא יתגלגל וייפול. זיי מוחל און פאל מיר מיינע טרעפ ניט ארונטער. בבקשה. היא ידעה שהתינוקת חייבת להיקבר עוד באותו היום.
כעת היא יושבת על אותו שרפרף עץ שקיבלה מסבתה לרגל נישואיה, יושבת שם בעיניים עצומות כפי שראתה אחרים עושים בעתות אֵבל. לפעמים היתה היא מי שהביאה אוכל לאבלים, כעת הניחה חברה קערות מזון לרגליה שלה. כמו שאתמול בלילה שפכה החוצה את כל המים שהיו בבית כי אומרים שמלאך המוות מנקה בהם את חרבו, כמו שכיסתה את המראה ופתחה את החלון כי ראתה אחרים עושים זאת, אבל גם מפני שכך לא תשוב נשמת התינוקת אלא תעוף החוצה לתמיד, כך תשב שם כעת שבעה ימים כי ראתה אחרים יושבים כך, אבל גם מפני שלא ידעה כלל איפה להיות בזמן הזה, שבו לא רצתה לשוב ולהיכנס לאותו מקום לא־אנושי שחדרה של התינוקת היה אתמול בלילה. מנהגיהם של בני האדם הם כמו גשרון המוליך אל הלא־אנושי, היא חושבת, דברים שאפשר להיאחז בהם, שניצול מאונייה טרופה יכול להישען עליהם כדי לשוב ולהתרומם, אם בכלל. היה עדיף, היא חושבת, שיד המקרה תשלוט, ולא איזה אל.
שהשמיכה היתה עבה מדי, זאת אולי הסיבה. או שהתינוקת ישנה על גבה. שבלעה את לשונה ונחנקה. שהיתה חולה ואיש לא ידע זאת. שלא היה אפשר לשמוע את בכייה מבעד לדלתות. בחדר התינוקת היא שומעת כעת את צעדי אמה והיא יודעת, בלי להסתכל, מה היא עושה שם: היא נוטלת שמיכות וכריות מהעריסה ומסירה את המצעים, היא מורידה מעריסת העץ את הבד המסוכך עליה ומזיזה את העריסה הצדה. בידיים מלאות כבסים היא יוצאת כעת מהחדר, חולפת על פני בתה הישובה על השרפרף, שעיניה עדיין עצומות, ונושאת הכול למטה אל חדר הכביסה. שהיתה צעירה מכדי לדעת מה לעשות. שאמה מעולם לא דיברה איתה על זה. שגם בעלה לא ידע מה לעשות. שבעצם היתה תמיד לבד עם התינוקת, עם הברייה הזאת שצריך לשמור עליה בחיים. שאיש לא אמר לה קודם לכן שהחיים לא פועלים כמו מכונה. אמה שבה על עקבותיה. בדרכה היא מסירה את הסדין המכסה את המראה שבמסדרון, מקפלת אותו ומביאה אותו לחדר התינוקת. היא מניחה אותו בתחתית המזוודה שהביאה במיוחד לשם כך, אחר כך היא מוציאה את בגדי התינוקת ממגירת השידה ומניחה אותם על הסדין במזוודה. בחודשים שלפני הלידה הבת ההרה, אמה וסבתה תפרו, סרגו ורקמו את העליוניות, השמלות והכובעים האלה. אמה סוגרת כעת את המגירה הריקה. על השידה מונח הצעצוע עם פעמוני הכסף. כשהיא לוקחת אותו משם, הפעמונים מצלצלים. גם אתמול הם צלצלו, כשהבת עדיין היתה אמא ושיחקה עם התינוקת שלה. בעשרים וארבע השעות שחלפו מאז לא השתנה קולו של הצלצול. אמה מניחה כעת את הצעצוע בראש הערימה שבמזוודה, אחר כך היא סוגרת את המזוודה ומרימה אותה, היא יוצאת מהחדר, נושאת את המזוודה במסדרון, חולפת על פני בתה ומורידה את המזוודה למרתף. אבל אולי בכל זאת מפני שהתינוקת לא הוטבלה ושנישואי הוריה היו מה שמכונה ״ברירת מחדל אזרחית״. לפי המנהג היהודי קברו אותה היום, ולפי המנהג היהודי היא תשב כעת על השרפרף שבעה ימים. אבל בעלה לא מדבר איתה. הוא בוודאי נמצא עכשיו בכנסייה ומתפלל לעילוי נשמת התינוקת. לאן יכולה נשמת התינוקת ללכת? לכור המצרף, לגן עדן או לגיהינום? או שאולי היתה התינוקת אחת מאלה שאומרים שהם זקוקים לזמן קצר בלבד כדי להשלים דבר־מה הקשור לחיים אחרים, חיים שהוריה אינם יודעים דבר עליהם, ולכן הם שבים מהר כל כך למקום שממנו באו? אמה מופיעה שוב, נכנסת לחדר התינוקת וסוגרת שם את החלונות. אולי בכל זאת אין שום דבר אחרי החיים? הדירה היתה עכשיו שקטה לגמרי. זה בעצם מה שרצתה יותר מכול.
כשמחשיך, שדיה מתחילים להתקשות ולכאוב. חלב יש לה עוד, חלב בשביל תינוקת השוכבת עמוק באדמה. יותר מכול היתה רוצה למות מכל העודף הזה שיש לה. כשהתינוקת עוד ניסתה לנשום וכבר הכחילה, היא העניקה לה במחשבותיה את כל שנות חייה, רצתה לעשות עסקה עם אלוהי אבותיה ולהחליף את חייה בחיים שנולדו ממנה. אבל אלוהים, אם הוא קיים, לא קיבל את מנחתה. היא חיה. כעת היא נזכרת שסבתה לא הרשתה לה לבוא לבקר את סבה מאז החתונה. רק אחרי שנולדה התינוקת והיא רצתה בכל מחיר להראות לו אותה, נודע לה כי ביום שהתחתנה נכדתו עם הגוי קיים סבה מצוות שמירת המת על הכלה החיה הזאת ולמרות בריאותו הרופפת ישב שבעה ימים במיטתו. אם מסתכלים על זה מלמעלה, מהשמים של סבה, גם היא כבר חצתה את גבול החיים ולא היה לה דבר להציע לאלוהים כעסקת חליפין. כשהלילה יורד היא מזיזה הצדה את קערות האוכל ונשכבת לישון ליד השרפרף. היא לא שומעת מתי אמה נשכבת לישון. היא גם לא שומעת מתי בעלה חוזר. מתישהו בלילה הזה עוברות בדיוק עשרים וארבע שעות מרגע שבעיר קטנה בגליציה, 50.08333 מעלות צפון על קו הרוחב, 25.15000 מעלות מזרח על קו האורך, מתה פתאום תינוקת.