הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עירום בין זאבים
  • עירום בין זאבים
    ברונו אפיץ | תרגום: יפתח הלרמן־כרמל
    ידיעות ספרים, פן | פברואר 2014 | פרוזה תרגום, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 424 עמ' מודפסים

    הרומן עירום בין זאבים נכתב בהשראת הסיפור האמיתי והבלתי נתפס על הצלתו של ילד יהודי בן שלוש, שהוברח לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד. עלילת הרומן מתרחשת בתחילת 1945 ומגוללת סיפור מרגש של חמלה אנושית ואומץ הלב שהפגינה קבוצת אסירים, בני מדינות שונות, אשר חירפו נפשם תחת מגף הדיכוי הנאצי והצליחו להציל את הילד.

     

     הרומן מתאר את המרדף שניהלו אנשי האס-אס לתפיסת הילד, כשברקע נשמעים הדי הקרבות בין כוחות בעלות הברית לצבא הגרמני הנסוג. אנשי האס-אס אינם רוצים להסתלק מבלי שימצאו קודם את הילד ויענישו את מגניו. הם מגבירים את הלחץ על האסירים, אך אלה מצליחים להעביר את הילד ממקום מחבוא אחד למשנהו, תוך הפגנת אנושיות צרופה ונטילת סיכונים שדינם אחד, וכל אותה העת הם מקדימים בצעד אחד את אנשי האס-אס, עד ליום השחרור.

     

     עירום בין זאבים נהפך לקלאסיקה אנטי-פשיסטית לאחר מלחמת העולם השנייה. הספר נמכר בשלושה מיליון עותקים, תורגם ל-25 שפות ופורסם ב-28 מדינות. המחבר, ברונו אפיץ, נכלא במחנה בשנים 1945-1937 עקב הפצת תעמולה אנטי-נאצית, ושהותו שם שימשה בסיס לכתיבת הרומן.

     

     לאחר שהספר יצא לאור במזרח גרמניה התבררה זהותו האמיתית של מי שכונה "ילד בוכנוואלד"; עוד על כך באחרית הדבר של מהדורה זאת.

     

    עירום בין זאבים הוא ניצחון לאנושיות צרופה... שיר הלל לטוב לב ולחמלה." - מרסל רייך רניצקי

     

     

    ברונו אפיץ נולד בלייפציג בשנת 1900 למשפחה מרובת ילדים. בגיל 14 נאלץ לעזוב את ספסל הלימודים והחל לעבוד בדפוס. במלחמת העולם הראשונה היה לתומך נלהב של המפלגה הקומוניסטית וב-1927 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הרדיקאלית של גרמניה (KPD). הוא פרסם שירים וסיפורים בעיתונות הקומוניסטית ובסופו של דבר נעצר על ידי הנאצים. בין 1937 ל-1945 היה אסיר במחנה בוכנוואלד ושהותו שם שימשה בסיס לכתיבת הרומן עירום בין זאבים. לאחר המלחמה עבר בחברת הסרטים הממשלתית של מזרח גרמניה והיה לאחד המייסדים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטית של גרמניה (SED), שנהפכה למפלגה הדומיננטית במזרח גרמניה. ב-1976 העניקה לו עיר הולדתו תואר "אזרח של כבוד". אפיץ נפטר בברלין בשנת 1979.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    העצים על פסגת הר אֵטֶרְס זלגו טיפות של מים והיתמרו בלי נוע אל תוך השתיקה שעטפה את ההר ובודדה אותו מהנוף שסביב לו. עלווה שהחורף האחרון שחק ובילה נרקבה על הקרקע, לחה ומבריקה.

    האביב מטפס לכאן באיחור.

    השלטים שהוצבו בין העצים כמו הזהירו אותו.

    "שטח פיקוד, מחנה הריכוז בוכנוואלד. זהירות, סכנת חיים! כל המרחיק מעבר לנקודה זו יירה ללא אזהרה." תחת הכיתוב סמל: גולגולת ושתי עצמות צולבות.

    רסס הערפל הנצחי דבק גם במעיליהם של חמישים אנשי האס־אס שעמדו לפנות ערבו של יום זה, במרס שנת 1945, על רציף בטון תחת גג שנועד להגן מפני הגשם. רציף זה, שנקרא "תחנת בוכנוואלד", היה סופה של מסילת הרכבת המובילה מוויימאר לפסגת ההר. לא הרחק מפה שכן המחנה.

    במחנה, במגרש המסדרים רחב הידיים המשתפל צפונה, החלו האסירים להתכנס לקראת מסדר הערב. צריף לצד צריף, גרמנים, רוסים, פולנים, צרפתים, יהודים, הולנדים, אוסטרים, צ'כים, עדי יהוה, פושעים... המון אינסופי שהתקבץ לריבוע עצום ומדויק.

    התלחשות חשאית פשטה היום בין האסירים במגרש. מישהו הגניב למחנה ידיעה שהאמריקאים חצו את הריין באזור רֵמאגֶן...

    "שמעת?" שאל רוּנְקִי, זקן הצריף,* את הרברט בּוֹכוֹב, שעמד לידו בשורה הראשונה של צריף שלושים ושמונה. בוכוב הנהן. "אומרים שהם יצרו ראש גשר."

    [* במחנה בוכנוולד היו אסירים שמונו על ידי האס־אס לתפקידי ניהול פנימיים במחנה. בראש האסירים עמד זקן המחנה (Lageralteste), בכל קבוצת צריפים, בלוק, היה אסיר אחראי, זקן הבלוק (Blockalteste), ובכל צריף אחראי קאפו (Kapo).]

    שיפּ, שעמד בשורה השנייה מאחורי השניים, התערב בַּהתלחשות: "רמאגן? - זה רחוק מאוד מפה." איש לא ענה. שיפ, חשמלאי המחנה בעל הפה המעוגל והעיניים הכדוריות, שלח מבט מפוזר ומהורהר בצווארו של בוכוב. מבט של התרגשות ממאורע חדש הזדחל אל מאחורי משקפיו בעלי המסגרת השחורה, שנחו על פניו התמימים. גם אסירים אחרים בגוש הסתודדו זה עם זה, ורונקי סינן "זהירות" בין שיניים חשוקות כדי לקטוע את ההתלחשות. מפקדי הצריפים, אנשי אס־אס נמוכי דרגה, הגיעו מלמעלה והתפזרו איש־איש לצריף שתחת פיקודו. רחש ההסתודדות גווע, וההתרגשות נטמנה מאחורי הבעות פנים חתומות.

    רמאגן!

    באמת מקום רחוק מתורינגיה.

    ובכל זאת. החזית המערבית החלה לנוע כתוצאה ממתקפת החורף המכרעת של הצבא האדום, שדחק לכיוון גרמניה דרך פולין.

    פניהם של האסירים לא הסגירו במאומה עד כמה הידיעה מסעירה אותם.

    הם עמדו בשתיקה, בשורות ובטורים, ועיניהם עקבו בחשאי אחר מפקדי הצריפים הפוסעים לאורך הצריפים וסופרים את האסירים. בשוויון נפש, כמו בכל יום. למעלה, ליד השער, היה קרמר, זקן המחנה. הוא מסר את רשימת הנוכחות המלאה של המחנה לקצין הרישום ונעמד, כמתחייב מהכללים, לפני ריבוע האסירים הענק. גם פניו שלו היו אטומים, אף שמחשבותיו היו זהות לאלה של הרבבות שמאחוריו.

    כל מפקדי הצריפים מסרו כבר מזמן את דיווחיהם לרַיינבּוֹט, קצין הרישום, והסתדרו בשורות רופפות ליד השער, ובכל זאת עברה עוד שעה תמימה עד שאומתו המספרים. לבסוף נעמד ריינבוט ליד המיקרופון.

    "שקט - הקשב!"

    הריבוע העצום קפא.

    "כובעים - הורד!"

    כל האסירים כאחד הסירו מראשיהם את כובעיהם השמנוניים. ליד שער הברזל עמד קְלוּטיג, המפקד האסירים השני של המחנה, והקשיב לדיווחו של ריינבוט.

    הוא הרים את זרועו הימנית בנחת.

    כך היה זה שנים.

    כל אותו הזמן טרדה הידיעה את מוחו של שיפ ולא נתנה לו מנוח. הוא לא הצליח לסתום את פיו ופטפט מזווית הפה לתוך עורפו של בוכוב: "אלה שם למעלה יחרבנו מפחד בקרוב..."

    בוכוב החביא חיוך בקפלי העור של פניו הדוממים.

    ריינבוט ניגש שוב למיקרופון.

    "כובעים - חבוש!"

    בן רגע התעופפו הכיסויים המטונפים בחזרה אל הראשים ונחתו כפי שנחתו, מעוקמים קדימה, אחורה או הצדה - והאסירים נראו כמו חבורת ליצנים. מאחר שהדיוק הצבאי הפך כאן לבדיחה, התרגל ריינבוט לצעוק לתוך המיקרופון:

    "תקן!"

    עשרות אלפים התעסקו עם הכובעים שלהם.

    "מספיק!"

    בתנועה אחת חזרו הידיים למקומן בצמוד לצדי הרגליים. כעת היו הכובעים מונחים בצורה נכונה. הריבוע עמד מתוח.

    אנשי האס־אס במחנה התעלמו לחלוטין מקיום המלחמה. כאן התנהלו העניינים מיום ליום, כאילו עמד הזמן מלכת. אבל מתחת להתרחשות היומיומית האוטומטית, משהו זרם. רק לפני ימים ספורים נפלו קוֹלבֶּרג וגְרָאוּדֶנץ "...לאחר מאבק גיבורים לידיו של האויב..."

    הצבא האדום!

    "חציית הריין ליד רמאגן..."

    בעלות הברית!

    הצבת נסגרת!

    לריינבוט היתה הודעה נוספת.

    "האסירים של מחסן הבגדים למחסן הבגדים. הספּרים לצריף הרחצה!"

    פקודה זו לא היתה דבר חדש במחנה. שוב הגיע טרנספורט חדש, כפי שקרה לעתים קרובות בחודשים האחרונים. מחנות הריכוז במזרח פונו. אושוויץ, לובלין...

    מחנה בוכנוואלד נאלץ לקלוט כמה שיכול, אף שהיה מלא עד להתפקע. אסירים חדשים הגיעו מדי יום כמעט, ומספרם עלה כמו הכספית במדחום מתלהט. מה לעשות בכל האנשים האלה? לא היה מנוס מלהקים מגורי חירום בשטח צדדי בתוך המחנה, כדי שניתן יהיה לשכן את ההמון. הם נדחקו באלפים למבנים ששימשו בעבר אורוות. גדר תיל כפולה סביב האורוות, ומעתה נקרא המתחם שהוקם כאן "המחנה הקטן".

    מחנה בתוך מחנה, מופרד ובעל כללי חיים משלו. אנשים מכל אומות אירופה התגוררו כאן, אנשים שאיש לא ידע היכן היה פעם ביתם, אנשים שאיש לא ניחש את מחשבותיהם ושדיברו שפה שאיש לא הבין. אנשים ללא שמות ופנים. הנהגת האס־אס כבר לא ידעה דבר־מהנעשה ב"מחנה הקטן".

    מבין אלה שהגיעו מהמחנות האחרים, כמחציתם מתו בצעדה לכאן או שהוכו אנושות בידי חיילי האס־אס המלווים. הגוויות נותרו מוטלות בדרכים. רשימות הטרנספורט כבר לא היו נכונות, אי־סדר שלט במספרי האסירים. מי לרשימת החיים ומי למתים? מי יודע עוד את שמם ומוצאם של האנשים האלה?

    "אחורה פנה!"

    ריינבוט כיבה את המיקרופון. הריבוע הענקי ניעור לחיים. זקני הצריפים פיקדו. צריף אחר צריף החלו לנוע. גוש האנשים העצום התמוסס והחל לזרום במורד מגרש המסדרים לכיוון המגורים. מפקדי הצריפים צעדו דרך השער ונעלמו מן העין.

     

    באותו הזמן נכנסה לתחנה רכבת ובה טרנספורט חדש. עוד לפני שעצרה הרכבת כליל הסתדרו חיילי האס־אס לאורכה, רובי הקרבין מוכנים בידיהם. הם שחררו את הבריחים ופתחו את הדלתות לרווחה.

    "החוצה, חזירים! צאו כבר! החוצה!"

    האסירים עמדו בקרון הצפוף והמצחין, דחוקים זה לזה, ומשב החמצן הפתאומי גרם להם סחרחורת. לקול שאגות אנשי האס־אס הם נדחקו החוצה מהפתחים, מועדים ומתגלגלים זה על גבי זה. אנשי האס־אס האחרים כינסו אותם לערימה מבולבלת. כמו מורסה מתפקעת פלטו הקרונות את תכולתם.

    אחד מהאחרונים שירדו מהקרון היה היהודי הפולני זכריה ינקובסקי. כשניסה למשוך אליו את מזוודתו, ספג מכה בכף היד מקת הרובה של אחד מאנשי האס־אס.

    "חתיכת חזיר יהודי!"

    איש האס־אס השליך את המזוודה בזעם אל ינקובסקי, וזה הצליח לאחוז בה.

    "מה יש בפנים, חזיר? היהלומים שגנבת?"

    ינקובסקי גרר את המזוודה בנחישות לתוך גוש האנשים המגונן.

    אנשי האס־אס טיפסו אל הקרונות וגירשו את הנותרים החוצה באמצעות קתות הרובים. את החולים והמותשים זרקו החוצה כמו היו שקים. מאחור נותרו המתים, שהונחו במהלך הנסיעה בפינה שנשמרה פנויה במיוחד לשם כך. אחת הגופות רבצה בתנוחת ישיבה וחייכה לאיש האס־אס.

     

    בכל צריף הודבקו מפות על הקירות, או על השולחן הקטן של זקן הצריף, שעל פי רוב היה אסיר ותיק ומנוסה. המפות הוכנו מגזירי עיתונים, מהימים שבהם צעדו הגייסות הפשיסטים על פני מינסק, סמולנסק וּוְיאזְמָה לכיוון מוסקבה, ולאחר מכן על פני אודסה ורוסטוב לכיוון סטלינגרד.

     

    מפקדי הצריפים, אנשי אס־אס רעים, ששים להכות על פי רוב, הסכינו עם המפות, ולעתים, כשהיו במצב רוח טוב, אף תופפו באצבעותיהם בגאווה מהולה בבוז על הערים הרוסיות והשמיעו תרועות ניצחון.

    "נו, איפה הצבא האדום שלכם עכשיו?"

    זה היה מזמן.

    עכשיו הם התעלמו מהמפות במופגן. הם גם לא הביטו בקווים שהאסירים שרטטו עליהן. קווים עבים וקווים דקים, קווים כחולים, אדומים ושחורים.

    מגען של אלפי אצבעות אסירים הפך את האותיות השחורות שעל גבי העיתון, המציינות את ערי הקרב, לכתמים שחורים. גוֹמֶל, קייב, חארקוב...

    את מי כל זה מעניין עכשיו?

    עכשיו נלחמו על קיסטרין, שצ'צ'ין וגרוּג'וֹנץ, על דיסלדורף וקלן.

    אבל גם השמות האלה היו עתה ברובם לא יותר מכתמים מרוחים. כמה פעמים כבר נכתב כאן, נמחק ושוב נכתב, עד שנייר העיתון לא יכול היה לספוג עוד.

    אלף פעמים עברו אלף אצבעות לאורך קווי החזית האלה, טשטשו ומחקו אותם. והנה מתקרב הסוף, ואי־אפשר לעצור אותו!

    • ברונו אפיץ
    • ברונו אפיץ

      ברונו אפיץ נולד בלייפציג בשנת 1900 למשפחה מרובת ילדים. בגיל 14 נאלץ לעזוב את ספסל הלימודים והחל לעבוד בדפוס. במלחמת העולם הראשונה היה לתומך נלהב של המפלגה הקומוניסטית וב-1927 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הרדיקאלית של גרמניה (KPD). הוא פרסם שירים וסיפורים בעיתונות הקומוניסטית ובסופו של דבר נעצר על ידי הנאצים. בין 1937 ל-1945 היה אסיר במחנה בוכנוואלד ושהותו שם שימשה בסיס לכתיבת הרומן עירום בין זאבים. לאחר המלחמה עבר בחברת הסרטים הממשלתית של מזרח גרמניה והיה לאחד המייסדים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטית של גרמניה (SED), שנהפכה למפלגה הדומיננטית במזרח גרמניה. ב-1976 העניקה לו עיר הולדתו תואר "אזרח של כבוד". אפיץ נפטר בברלין בשנת 1979.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סיפורו של יתום
    • האי ברחוב הציפורים
    • אנה פרנק - היומן הגרפי
    • ברלין, סוף
    • הוא חזר
    • הארנב מפטגוניה
    • התליון
    • עם הזריחה
    • המפתח של שרה
    • עיר של נשים
    • היום שאחרי הלילה
    • כל האור שאיננו רואים