הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נפשות מתות
    ספר מוגן
     
  • נפשות מתות
    ניקולאי ואסילייביץ' גוגול | תרגום: רנה ליטוין

    'נפשות מתות' – הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – 'נפשות מתות' זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום עדכני, מבריק ורענן, של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם "החלק השני".

     

    אין שחר לשמועה שהרומאן ("הפואמה") 'נפשות מתות' הוא סאטירה ריאליסטית, לוחמנית, על החברה הרוסית המסוימת של המחצית הראשונה של המאה ה-19 (ואת מי היא מעניינת היום?). הספר מתרחש בעולם הגוגולי האבסורדי, המצחיק עד אימה והמתנהל על-פי חוקיות מעוקמת משלו. רק במקרה התחפש כאן עולם זה לפרובינציה רוסית נידחת, אשר טרם קם סופר שיוכל להתחרות בגוגול בהמצאות המוזרות שהוא מביים בתוכה כמין מֶיֶרהוֹלד עולמי. ולא הפרובינציה הזו, ולא בעלי-האחוזות שבה, הם הנושא "הסודי" של הספר. "המפתח לסוד הוא רק בנפשו של המחבר", טען גוגול-עצמו.

     

    צ'יצ'יקוב, גיבור הספר, נודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי-חינם "נפשות מתות", כלומר: צמיתים שכבר מתו, אך במובנים רבים הם חיים לא פחות מבעליהם החיים. מה יוצא לו מזה? על כך נפוצות בעיר שמועות למכביר, האחת מופרכת מחברתה. אבל השמועה הנראית כמופרכת ביותר (שמפיצות בעיקר נשים), זו האומרת שהנפשות המתות הן רק הסוואה לרומאן שצ'יצ'יקוב (החרד עד מוות מנשים) מנהל עם בתו של מנהל המחוז, ולכוונתו לברוח עימה – שמועה זו דווקא משיקה לאמת עמוקה...

     

    *

    ניקולי וסילייביץ' גוגול (1852-1809), מגדולי הסופרים הרוסיים, נחשב לאחד מיוצרי הפרוזה הספרותית הרוסית המודרנית ומגדולי הסופרים הקומיים הרוסים במאה ה-19.

    'נפשות מתות' העסיק את גוגול במשך כל פרק חייו האחרון. את הספר כתב כשהתגורר באיטליה במהלך שלוש-עשרה שנות נדודים מיוסרות על פני אירופה (וארץ ישראל, עליה כתב: "ראיתי את הארץ מבעד לדוק של חלום"), בהן היה שרוי בהלך רוח דתי מיסטי, חי חיי נזירות והתייסר בחיבוטי אמונה מענים. אך הוא לא הצליח למצוא מזור לנפשו יותר משהצליח למצוא מזור לגופו החולה.

     

    ברקע של 'נפשות מתות' היתה אמורה לעמוד 'הקומדיה האלוהית' של דנטה: החלק הראשון הוא "הגיהינום", השני הוא "הפּוּרגָטוֹריוּם" (כור-המַצרֵף), והשלישי הוא "גן-העדן". ב-1845 קם גוגול ושרף את רוב כתב-היד של פרקי החלק השני שכתב עד כה. לאחר מכן כתב אותו מחדש, ובתחילת פברואר 1852 כבר היו בידו כל אחד-עשר הפרקים של החלק השני בנוסח סופי. בלילה שבין ה-10 ל-11 בפברואר – בנסיבות שמתוארות בהערות הביוגרפיות המצורפות לספר – שרף גוגול את כתב-היד הנקי של כל הכרך השני. למחרת טען שהתכוון לשרוף דברים אחרים, אך השטן דחף אותו. כעבור עשרה ימים הוא מת.

    אך הוא לא השמיד לגמרי את החלק השני: ארבע מתוך חמש המחברות שהשאיר כללו את ארבעת הפרקים הראשונים של הנוסח האחרון, והמחברת החמישית כללה חלק מסיום החלק השני, אך בנוסח ישן יותר, הנוסח שנשרף ב-1845. וכך, החל מ-1855 מופיע 'נפשות מתות' בכל רחבי תבל, ומתורגם שוב-ושוב, בכפיפה אחת עם חמשת הפרקים הללו של החלק השני. שני תרגומיו הקודמים לעברית לא כללו חלק זה, ולמעשה טענו שאינו קיים. התרגום החדש של רִנה ליטוין מציג סוף-סוף את 'נפשות מתות' בגרסתו המלאה.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  •  

    בשערי האכסניה שבעיר המחוז .Nנכנסה בְּרִיצְ'קָה* קפיצית לא גדולה, נאה למדי, מאלה שנוסעים בהן רווקים: סגני־אלופים בדימוס, סרני־מַטֶה, בעלי אחוזות שברשותם כמאה נפשות איכרים - בקיצור, כל אלה המכונים אדונים ממעמד הביניים. בבְּרִיצְ'קָה ישב אדון, לא יפה־תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה. כניסתו לא עוררה כל מהומה בעיר ולא לוּותה בשום דבר יוצא־דופן; רק שני מוּז'יקים** רוסים, שעמדו בפתחו של בית־מרזח ממול לאכסניה, העירו אי־אלה הערות, אשר נגעו, בעצם, לָרֶכב יותר מאשר ליושב בו. "'סְתַּכֵּל", - אמר האחד לחברו, "תראה איזה גלגל! מָ'תָּה חושב, יגיע הגלגל הזה, אם יֵצא לו, עד למוסקבה, או לא יגיע?" - "יגיע", ענה חברו. "ולקָזָאן, נראה לי, לא יגיע, מה?" - "לקזאן לא יגיע", ענה האחר. בזה הסתיימה השיחה. כמו־כן, כשקרבה הבריצ'קה לאכסניה, פגשה בצעיר במכנסיים לבנים מפשתן גס, צרים וקצרים מאוד, ובפראק בעל יומרות אופנתיות, שמתחתיו ביצבצה מותנייה פרופה בסיכת ברונזה בצורת אקדח, מן העיר טוּלָה. הצעיר סובב את ראשו, הסתכל לאחור ברכב, עצר בידו את כובע־המצחייה שלו, אשר כמעט התעופף ברוח, והלך לו לדרכו.

    [*  כרכרה קלה בעלת גג מתקפל מעור ומקום לנוסע להישכב. (כל ההערות בספר נוספו בתרגום.)]

    [**  איכר, כפרי.]

    כשנכנסה הכרכרה לחצר יצא לקראת האדון משרת האכסניה, או "הַשָׁרָת"* כפי שהללו נקראים באכסניות הרוסיות, והוא נמרץ ותזזיתי עד כדי כך שלא ניתן אפילו לבחון איזה פנים יש לו. הוא יצא בזריזות, עם מפית בידו, ארוך כולו במקטורן ארוך מכותנה מעורבת אשר צווארונו מגיע כמעט עד לעורפו, ניער את שערותיו והוביל את האדון בזריזות למעלה, על־פני כל יציע העץ, להראות לו את החדר שהועיד לו אלוהים. החדר היה מסוג מסוים, שכן האכסניה אף היא היתה מסוג מסוים, זאת־אומרת בדיוק כמו אלה שמצויות בערי המחוז, שם, תמורת שני רובלים ליממה, מקבל עובר־האורח חדר שקט, עם מקקים המציצים כמו שזיפים מיובשים מכל הפינות, עם דלת הפונה לחדר הסמוך והיא חסומה תמיד בשידה, ומאחוריה מתאכסן השכן, אדם שתקן ושקט, אך סקרן ללא גבול, המתעניין לדעת את כל פרטיו של האורח שהגיע. החזית החיצונית של האכסניה תאמה את פנימהּ: היא היתה ארוכה מאוד, בת קומתיים; הקומה התחתונה לא היתה מטויחת ונותרה בלבֵנים האדומות־כהות, שכהו עוד יותר בשל חילופי מזג־האוויר האכזריים, לאחר שכבר הן־כשלעצמן היו מלוכלכות; הקומה העליונה נצבעה בצהוב הנצחי; למטה היו חנויות קטנות של סִמלונים, חבלים וכעכים. בחנות הפינתית, או, ליתר דיוק, בחלונהּ, ישב מוכר של משקה חם מדבש מתובל, ואתו סמובר מנחושת אדומה, ופניו אף הן אדומות כמו הסמובר, כך שמרחוק היה אפשר לחשוב שבחלון עומדים שני סמוברים, אלמלא היה אחד מהם בעל זקן שחור כזפת.

    [*  מי שעושה עבודות שונות במלון או באכסניה. כאן הוא בתפקיד מלצר וחדרן גם יחד.]

    בעוד האדון שזה עתה הגיע סוקר את חדרו, הוכנסו מיטלטליו: קודם־כל מזוודה מעור לבן, מרופטת במקצת, מעידה שאין זו לה הפעם הראשונה בדרכים. את המזוודה הכניסו הרַכָּב סֶלִיפָן, איש נמוך בפרוות כבשים קצרה, והמשרת פֶּטרוּשקה, ברנש כבן שלושים במקטורן מרוּוח מיד־שנייה - התואם ככל הנראה את כתפי אדונו; ברנש חמור־סבר במקצת, בעל אף ושפתיים עבים עד מאוד. בעקבות המזוודה הוכנסו תיבה לא גדולה מעץ מהגוני משובץ קישוטי לִבנה קָרֶלִי,* אימומי מגפיים, ותרנגולת צלויה עטופה בנייר כחול. לאחר שכל זה הוכנס שָׂם פניו הרכב סֶליפָן לאורווה, להתעסק בסוסים, והמשרת פֶּטרוּשקה החל להסתדר בחדרון־הכניסה, מאורה קטנה וחשוכה מאוד, שכבר הספיק לסחוב אליה את השינֶל שלו ועמו איזה ריח משל עצמו, שדבק גם בשק שהובא לאחר־מכן ובו כל־מיני אבזרי משרתים. במאורה הקטנה הזו הוא הצמיד אל הקיר מיטה צרה תלת רגלית וכיסה אותה במשהו הדומה למזרן לא גדול, חבוט ושטוח כמו חביתית ואולי משומן כמוה, אשר עלה בידו להוציא מידי בעל האכסניה.

    [*  מִקָרֶליה, אזור מיוער בצפון־מערב רוסיה, בגבול פינלנד, המצטיין ביערות לִבנה.]

    בעוד המשרתים מסתדרים וטורחים פנה האדון לאולם הכללי. איך הם האולמות הכלליים האלה - יודע כל נוסע היטב: אותם קירות צבועים בצבע שמן, כהים למעלה מעשן הארובה, מבריקים למטה מגביהם של הנוסעים השונים, ועוד יותר בשל אלה של הסוחרים המקומיים, שכן הסוחרים היו מגיעים הנה בימי השוק בחבורות של שישה או שבעה ללגום את צמד התה* הנהוג שלהם; אותה תקרה מפויחת; אותה נברשת מפויחת בעלת שפע זכוכיות תלויות, שקפצו וצילצלו בכל פעם שהשרת רץ על־גבי השעווניות השחוקות והניף בזריזות את המגש אשר נחו עליו ספלי תה בהמון, כציפורים על שפת הים; אותן תמונות על־פני הקיר כולו, מצוירות בצבעי שמן - בקיצור, הכל כמו בכל מקום; בהבדל אחד - שבתמונה אחת צוירה נימפה בעלת שדיים ענקיים כאלה, שהקורא ודאי לא ראה כמותם מעולם. אומנם שעשוע כזה של הטבע מצוי בתמונות היסטוריות שונות, שהובאו אלינו לרוסיה לא ברור באיזו תקופה, מנין ובידי מי, לעתים גם בידי בני־מעלה משלנו, חובבי אמנות, אשר אגרו אותן באיטליה בעצת המדריכים שהסיעו אותם סביב.

    [*  שני ספלים, שהאחד מכיל מים רותחים והאחר עלי תה.]

    האדון הסיר את כובע־המצחייה והתיר מצווארו את צעיף הצמר הססגוני, מאלה שמכינות לַנשואים בנות־זוגם במו־ידיהן ומציידות אותם בהוראות מתאימות כיצד להתעטף בהם, ואילו לרווקים - איני יכול לומר בוודאות מי מתקין אותם, השד יודע, מימי לא התעטפתי בצעיפים כאלה. לאחר שהתיר את הצעיף, ציווה להגיש לו ארוחת־צהריים. בעת שהוגשו לו מטעמים שונים המקובלים באכסניות, כמו: מרק כרוב עם מאפה־שכבות, הנשמר במיוחד במשך כמה שבועות בשביל האורחים שיגיעו; מוח עם אפונים; נקניקיות עם כרוב; פרגית צלויה; מלפפונים במלח; ועוגת השכבות המתוקה הנצחית, הנכונה תמיד להנעים לַחֵך; בעוד כל זה מוגש לו מחומם מחדש, או פשוט קר, הוא אילץ את המשרת, או, ליתר דיוק את השרת, לספר לו כל־מיני זוטות, כגון, מי החזיק באכסניה קודם ומי מחזיק בה עכשיו, והאם היא מכניסה הרבה, והאם הבעלים הוא מנוול גדול, ועל כך השיב השרת, כרגיל: "אוֹ־הוֹ, הוא רמאי גדול, אדון". כמו באירופה הנאורה, כך גם ברוסיה הנאורה, מרובים היום האנשים הנכבדים שאינם יכולים לסעוד באכסניה מבלי לשוחח עם המשרת, ולפעמים אפילו להתלוצץ קצת על חשבונו. אומנם האורח לא שאל רק שאלות ריקות; הוא חקר בפירוט רב מיהו מושל העיר, מי ראש־הלשכה, מי התובע־הכללי - בקיצור, הוא לא פסח על שום פקיד רשות חשוב; אבל עוד יותר בדקדקנות, אם לא מתוך השתתפות ממש, שאל על כל בעלי־האחוזות הנחשבים: כמה נפשות איכרים לכל אחד, באיזה מרחק מן העיר הוא מתגורר, אפילו מהו אופיו ובאיזו תכיפות הוא מגיע העירה; הוא חקר בתשומת־לב על המצב באזור: אם לא היו אי־אלה מחלות במחוז - מגפות, מיני קדחת קטלניים, אבעבועות שחורות וכדומה, וכל זה ביסודיות כזו, ובדיוק כזה, שהעידו על יותר מסתם סקרנות. בנימוסיו של האדון היה דבר־מה סולידי, והוא גרף את אפו בקולניות רבה. לא ברור איך עשה זאת, אלא שאפו נשמע כמו חצוצרה. המעלה הזו, התמימה לגמרי לכאורה, עוררה עם זאת כבוד רב כלפיו אצל משרת האכסניה, אשר בכל פעם ששמע את הצליל הזה היה מנער את שערותיו, מזדקף ביראת־כבוד, מרכין ראשו מגבוה ושואל: אולי נחוץ משהו? לאחר ארוחת־הצהריים שתה האדון ספל קפה והתיישב על הספה, ומאחורי גבו הניח כרית, אשר באכסניות הרוסיות ממלאים אותה, במקום בצמר גמיש, במשהו הדומה מאוד ללבֵנים ולאבני־מרצפת עגלגלות. אז החל לפהק וציווה להוליך אותו לחדרו, ושם נשכב לתנומה קלה וישן שעתיים. לאחר שנח רשם על פיסת נייר, לבקשת משרת האכסניה, את דרגתו, שמו ושם־משפחתו, לשם דיווח למקום המתאים, זאת־אומרת למשטרה. השרת, ברדתו במדרגות, קרא מהנייר הברה־הברה את הדברים הבאים: "יועץ קוֹלֶגִי* פָּאבֶל אִיוָנוֹבִיץ' צִ'יצִ'יקוֹב, בעל־אחוזה, בעניינים פרטיים".

    [*  דרגה שישית (מלמעלה) מתוך ארבע־עשרה הדרגות בשירות האזרחי (ראו סולם הדרגות הצארי בעמ' 8).]

    בעת שהשרת עמל על פענוח הפתק הברה־הברה יצא פאבל איוונוביץ' צ'יצ'יקוב עצמו לסייר בָּעיר, אשר, כך נראָה, השביעה את רצונו, שכן מצא שבשום אופן אינה נופלת מערי מחוז אחרות: הצהוב של בתי האבן סינוור את עיניו, והאפור האפיל בצניעות על בתי־העץ. הבתים היו בני קומה, קומתיים, וקומה־וחצי, עם קומת־היציע הנצחית, היפה מאוד לדעת אדריכלי המחוז. פה־ושם נראו הבתים הללו אבודים בֵּינות לרחוב הרחב כשדה וגדרות־העץ האינסופיות; פה־ושם הם הצטופפו בערמה וכאן כבר ניכרו יותר חיים ותנועת אנשים. נראו שלטים כמעט מחוקים מן הגשם ועליהם כעכים ומגפיים, או ציור של מכנסיים כחולים בחתימתו של איזה חייט ארשאי;* פה־ושם חנות של כובעי־מצחייה וכומתות והכתובת: "ואסילי פיוֹדוֹרוֹב, מחוץ־לארץ"; או צוּיַר שולחן ביליארד עם שני שחקנים בפראקים, מן הסוג שלובשים אצלנו בתיאטרון האורחים, אלה העולים לבמה במערכה האחרונה. השחקנים צוירו מכוונים את המקלות, זרועותיהם משוכות מעט לאחור ורגליהם נוטות כאילו ביצעו זה עתה אַנטְרֶשָׁה באוויר. מתחת לכל זה נרשם: "וזה המוסד". פה־ושם פשוט עמדו ברחוב שולחנות ועליהם אגוזים, סבונים ודובשניות שדמו לסבונים; או היה בית־אוכל שמעליו מצויר דג שמן שנעוץ בו מזלג. אך לרוב נראו הנשרים הממלכתיים כפולי־הראש, שדהו ועכשיו כבר פינו את מקומם לכתובת הלקונית: "בית־מרזח".** ריצוף הרחובות היה משובש בכל מקום. הוא גם הציץ לגן העירוני, אשר הכיל עצים דקיקים שנקלטו רע ונתמכו למטה בסָמוֹכות בצורת משולשים, צבועות יפה מאוד בצבע שמן ירוק. ואף־על־פי שהעצים הללו לא היו גבוהים יותר מקָנִים, בכל־זאת נכתב עליהם בעיתונים, שתיארו את התאורה לרגל החג, כי "עירנו התקשטה, הודות לדאגתו של מושל־העיר, בגן בעל עצים ענֵפים מצילים, המעניקים קרירות בימי החום", וכי היה "נוגע ללב עד מאוד לראות את רטט התודה בלב התושבים, ואת זרם הדמעות כאות להכרת טובה לאדון, מושל־העיר". לאחר שחקר בפרוטרוט את הזקיף בקובתו באשר לדרך הקצרה, אם יזדקק לה, אל הקתדרלה, אל משרדי העירייה ואל המושל, יצא צ'יצ'יקוב להעיף מבט בנהר הזורם באמצע העיר, ובדרך תלש מודעה שהיתה מוצמדת לעמוד, כדי לקרוא אותה בתשומת־לב בשובו לחדרו, הסתכל בריכוז בגברת בעלת מראה כלל לא־רע שעברה על מדרכת העץ ובעקבותיה נער בלבוש צבאי וצרור בידו, ולאחר שהעיף שוב מבט על הכל מסביב, כמו כדי לחרות היטב בזיכרונו את המיקום, שם פעמיו הביתה ופנה הישר לחדרו, ובמדרגות תמך בו קלות משרת האכסניה. אחרי שרווה מן התה התיישב לפני השולחן, הורה להגיש לו נר, הוציא מן הכיס את המודעה, קירב אותה לנר והחל לקרוא, בצמצמו מעט את עינו הימנית. אגב, במודעה לא היה הרבה מן המיוחד: הוצגה דרמה מאת קוֹצֶבּוּ, אשר בתפקיד רוֹלָה שיחק בה האדון פּוֹפּלְיוֹבִין, ואת תפקיד קוֹרָה שיחקה העלמה זְיַאבְּלוֹבָה;*** יתר השחקנים היו עוד פחות מרשימים; עם זאת, הוא קרא את כל השמות, הגיע אפילו עד למחירים באולם, ונודע לו שהמודעה הודפסה בבית־הדפוס של מִנהלת המחוז. אחר־כך הפך אותה לצידה האחר, לברר אם אין גם שם משהו, ואולם לאחר שלא מצא כלום, שיפשף את עיניו, קיפל את המודעה בצורה מסודרת והכניס אותה לתוך התיבה שלו, שאליה היה לו הרגל לתחוב כל מה שבא ליד. יומו, נדמה לי, הסתיים במנה של בשר־עגל קר, בבקבוק קְוואס תוסס,**** ובשינה עמוקה במלוא כוחן של המשאבות, כמו שמתבטאים בכמה מקומות במדינת רוסיה רחבת־הידיים.

    [*  כלומר: וארשאי.]

    [**  עד 1827 היתה מכירת משקאות חריפים מונופול של המדינה, והמוסדות שמכרו אותו נשאו את הסמל הקיסרי של הנשר כפול הראשים. עכשיו (באמצע שנות ה־1830) כבר הועברה המכירה לזכיינים בעלי־ייחוס.]

    [***  אוגוסט פרידריך פרדיננד פון קוֹצֶבּוּ היה מחזאי גרמני פופולרי מאוד ברוסיה, ואף התגורר בה לפרקים. ב־1819 התנקשו בחייו בגרמניה בחשד שהוא מרגל רוסי.]

    [****  משקה אלכוהולי חמצמץ, העשוי מקמח שיפון או לתת.]

    כל יום המחרת הוקדש לביקורים; האורח יצא לערוך ביקורים אצל כל נכבדי העיר. הביע את רחשי הכבוד שלו למושל, אשר התברר שגם הוא, כמו צ'יצ'יקוב, היה לא שמן ולא רזה, ועל צווארו ענד את עיטור אָנָה, ואפילו היו שאמרו שהומלץ לכוכב;* אגב, הוא היה ברנש טוב־לב עד מאוד ולפעמים אפילו רקם במו־ידיו על־גבי טוּל. אחר־כך נסע צ'יצ'יקוב אל סגן־המושל, אחר־כך ביקר אצל התובע־הכללי, אצל ראש־הלשכה, אצל ראש־המשטרה, אצל זכיין המשקאות, אצל המפקח על בתי־החרושת הממשלתיים... חבל שקצת קשה להיזכר בכל גדולי העולם הזה, אבל די לומר שהאורח הפגין פעלתנות יוצאת־דופן בתחום הביקורים: הוא אפילו הופיע להביע את רחשי כבודו למפקח על מִנהל־הבריאות ולאדריכל העיר. ואחר־כך עוד האריך לשבת בכרכרה שלו ושבר את הראש אצל מי עוד לערוך ביקור, אך כבר לא נמצאו יותר פקידי־רשות בעיר. בשיחות עם בעלי השררה הללו ידע להחניף לכל אחד באמנות רבה. למושל רמז כבדרך־אגב שנכנסים למחוז שלו כמו לגן־עדן, והדרכים בכל מקום קטיפתיות, וממשלות הממנות מושלים נבונים ראויות לשבח רב. לראש־המשטרה אמר משהו מחמיא מאוד בנוגע לזקיפים בעיר; ובשיחות עם סגן־המושל ועם ראש־הלשכה, שעדיין היו רק בדרגת יועצי מדינה, אמר בטעות אפילו פעמיים "הוד מעלתך",** דבר שמצא חן בעיניהם עד מאוד. התוצאה היתה שהמושל הזמין אותו לבקר אצלו בו־בערב, לנשפייה ביתית, והפקידים האחרים, מצידם, גם הם הזמינו אותו מי לארוחת־צהריים, מי למשחק קטן של בּוֹסְטוֹן,*** מי לספל תה.

    [*  עיטור אנה מדרגה שנייה לעובדי השירות האזרחי היה בצורת צלב ונתלה על סרט מסביב לצוואר. עיטור הכוכב הוענק עבור שירות יוצא־דופן ונענד על החזה.]

    [**  יועץ מדינה הוא דרגה 5, והפנייה התקנית אליו היא "רום מעלתך", אך צ'יצ'יקוב פנה אליהם ב"הוד מעלתך", שזו הפנייה לדרגות 3, 4 (ראו רשימת הפניות בעמ' 8).]

    [***  וריאציה של ויסט, שהיתה נפוצה בקרב הדרגים הרמים פחות בשירות האזרחי.]

    על עצמו, כך נדמה, נמנע האורח מלדבר הרבה; ואם דיבר, נקט במונחים כלליים, מתוך צניעות בולטת, ודבריו לבשו במקרים כאלה צורה ספרותית במקצת, כגון, שאין הוא אלא תולעת חסרת־חשיבות בעולם הזה ואינו ראוי שיתעסקו בו הרבה, וכי עמד בניסיונות רבים בימי חלדו, וכי בשירותו האזרחי סבל הרבה על מזבח האמת, וכי היו אויבים רבים שאפילו איימו על חייו, וכי עתה, מאחר שהוא מבקש מרגוע, הוא מחפש לעצמו סוף־סוף מקום להתיישב בו, והנה בהגיעו לעיר הזו, ראה מחובתו המיידית להביע את רחשי כבודו לרמי־המעלה שבה. זה כל מה שנודע בעיר על הפנים החדשות הללו, שלא איחרו להיראות בנשפייה אצל המושל. הכנותיו של האורח לנשפייה הזו ארכו יותר משעתיים, והוא הקדיש ללבושו תשומת־לב שלא בכל מקום נתקלים בה. לאחר מנוחת צהריים לא ארוכה ציווה להביא לו כל מה שנחוץ לרחצה, וזמן רב עד מאוד שיפשף את שתי לחייו בסבון ותמך בהן בלשונו מבפנים; אחר־כך לקח מכתפו של המשרת את המגבת, ניגב בה מכל צד את פניו המלאות, הָחֵל באחורי האוזניים, וקודם־כל נשף שתי פעמים ישר אל פניו של משרת האכסניה. אחר־כך לבש לפני המראָה את המותנייה, תלש שתי שערות שהזדקרו מתוך אפו, ומיד לאחר־מכן הופיע בפראק בגוון האדום של פרי החמוצית, עם נצנוץ. לאחר שהתלבש באופן זה, התגלגל ברכבו הפרטי על־פני רחובות רחבים עד אין־קץ, מוארים בזוהר הקלוש של החלונות המבליחים פה־ושם. ואולם ביתו של המושל היה מואר כמו לנשף ריקודים; היו קוֹליַסְקוֹת* עם פנסים, שני שוטרים לפני הכניסה, קריאות רַכָּבִים מרחוק - בקיצור, הכל כמו שצריך. כשנכנס לאולם נאלץ צ'יצ'יקוב לצמצם לרגע את עיניו, שכן ברק הנרות, המנורות והשמלות של הגברות היה נורא. הכל היה מוצף אור. פראקים שחורים התנופפו וריפרפו אחד־אחד ופה־ושם באשכולות כמו זבובים על־פני גוש סוכר בוהק ביום חם של יולי, בשעה שסוכנת־הבית הזקנה מנתצת ומחלקת את הגוש לשברים מנצנצים לפני החלון הפתוח; והילדים כולם מסתכלים, נאספים סביב, עוקבים בסקרנות אחרי התנועות של ידיה המחוספסות המרימות ומנחיתות את הפטיש, ואילו גדודי הזבובים האווריריים, הנישאים על האוויר הקל, עטים פנימה במעוף נועז, כבעלת־הבית לכל דבר, ובנצלם את ראייתה הקלושה של הזקנה, ואת השמש המציקה לעיניה, הם רוחשים בהמון על שברי המעדן, כאן בתפזורת, שם באשכולות צפופים. שבֵעים משִׁפעו של הקיץ, שבלאו הכי מציע מעדנים על כל צעד ושעל, הם מתעופפים פנימה, בעצם לא בשביל לאכול, אלא רק כדי להראות את עצמם, להתהלך אנה־ואנה על־פני הגוש הסוכָּרי, לחכך אלה באלה רגליים קדמיות או אחוריות, או להתגרד בהן מתחת לכנפיים, או, במותחם את שתי הרגליים הקדמיות, לשפשפן זו בזו מעל לראש, להסתובב ולהתעופף החוצה, ושוב לעוט פנימה בגדודים טורדניים חדשים. צ'יצ'יקוב טרם הספיק להתבונן סביבו וכבר תפס אותו המושל במרפקו ומיד הציג אותו בפני הגברת, אשתו. האורח שהגיע זה עתה לא נבוך גם כאן: הוא פלט איזו מחמאה שהלמה ביותר אדם בגיל העמידה אשר דרגתו לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי. וכשהסתדרו הרוקדים בזוגות והדפו את כולם אל הקיר, הוא עמד ושילב את זרועותיו מאחור והתבונן בהם כשתי דקות בתשומת־לב מרובה. רבות מהגברות היו לבושות היטב ולפי האופנה, אחרות התלבשו במה ששלח אלוהים לעיר המחוז. הגברים כאן, כמו בכל מקום, היו משני סוגים: הסוג האחד היה גברים רזים מאוד, שכל העת התפתלו סביב הנשים; כמה מהם היו כאלה שבקושי היה אפשר להבדיל בינם לבין הפטרבורגאים, היו להם פְּאוֹת־לחיים מסורקות באותו אופן מחושב מאוד ובטעם, או שהיו פשוט בעלי פנים נאות־למראה, אובָליוֹת ומגולחות למשעי, וגם הם, אלה שכאן, היו מתיישבים באקראי לצד הגברות, וגם הם דיברו צרפתית והצחיקו את הגברות ממש כמו בפטרבורג. הסוג האחר של הגברים היה מורכב משמנים, או מאלה הדומים לצ'יצ'יקוב, זאת־אומרת, לא שמנים מדי אך גם לא רזים במיוחד. גברים אלה, לעומת האחרים, הפזילו לעבר הגברות ונרתעו מהן, ולא חדלו להתבונן סביבם כדי לראות אם משרתו של המושל מעמיד שולחן ירוק** למשחק של ויסט. פניהם היו מלאות ועגולות, על אחדות מהן היו אפילו שׁומות, אחד או שניים מביניהם היו מצולקי אבעבועות, ושערות ראשם לא סורקו לא בציצוֹת, לא בתלתלים, ולא בסגנון "לכל הרוחות", כמו שאומרים הצרפתים - שערותיהם היו קצוצות או מוחלקות, ותווי־פניהם היו מעוגלים יותר וחזקים. אלה היו פקידי העיר הנכבדים. אהה! השמנים מיטיבים לדעת מהרזים איך לנהל את עסקיהם בעולם. הרזים משמשים יותר למשימות מיוחדות, או רק מופיעים ברשימות השירות האזרחי ומסתובבים פה־ושם; קיומם איכשהו קל מדי, אוורירי, ולחלוטין לא בטוח. השמנים, לעומת זאת, לעולם אינם תופסים עמדות עקיפות, אלא ישירות בלבד, ואם הם כבר מתיישבים באיזה מקום, הם מתיישבים בבטחה ובחוזקה, כך שגם אם המקום ייסדק ויתכופף תחתיהם, הם לא יתעופפו ממנו. הם אינם אוהבים ברק חיצוני; הפראק אינו גזור עליהם כמו על הרזים, ולעומת זאת ברכת אלוהים בכספותיהם. אצל הרזה, בתוך שלוש שנים, לא תישאר נפש אחת שלא מוּשכנה; ואילו אצל השמן רגוּע, וראו זה פלא, אי־שם בקצה העיר צץ לו בית, שנקנה על־שם אשתו, ובקצה אחר עוד בית, ואחר־כך, קצת מחוץ לעיר, בית־קיִט, ואחר־כך גם כפר גדול על כל ספיחיו. ולבסוף, לאחר ששירת את אלוהים ואת הצאר והרוויח את כבודו בעיני כל, פורש השמן ממשרתו, מתרחק והופך לבעל־קרקעות, בעל־אחוזה רוסי נאה, מכניס־אורחים, וחי לו, וחי יפה. ואחריו, כמנהג הרוסים, מגיעים יורשיו הרזים ומבזבזים חיש־קל את כל רכוש אביהם.

    [*  מרכבה קלה בעלת ארבעה גלגלים וגג מתקפל, שמושכים אותה שני סוסים, ובתוכה מקום לארבעה נוסעים; מושב הרַכָּב בחוץ.]

    [**  שולחן מכוסה בבד צמר ירוק, שניתן לסמן עליו את הזכיות בגיר.]

    אי־אפשר להסתיר שמחשבות ממין זה העסיקו את צ'יצ'יקוב באותה שעה, כאשר סקר את הנאספים, והתוצאה היתה, שלבסוף חָבַר אל השמנים, ושם פגש כמעט אך ורק פנים מוכרות: את התובע־הכללי בעל הגבות העבותות והשחורות מאוד, שעין שמאל שלו ממצמצת מעט, כאומרת: "בוא אתי, אחי, לחדר הסמוך ושם אגיד לך משהו", אגב, אדם רציני ושתקן; את מנהל־הדואר, אדם נמוך, אך שנון ופילוסוף; את ראש־הלשכה, אדם הגיוני וחביב - וכולם קיבלו אותו בברכה כאילו הוא מכר נושן, וצ'יצ'יקוב הגיב על כך בקידה קצת במצוּדד, אך בנועם. כאן הוא עשה הכרה עם בעל־האחוזה המסביר־פנים ונעים־ההליכות, מָנִילוֹב, וְעִם סוֹבָּקֶבִיץ',* המסורבל במקצת למראה, אשר כבר בהיכרות הראשונה דרך על רגלו ואמר: "אבקש את סליחתך". מיד תחבו לצ'יצ'יקוב קלף לוויסט, שהוא קיבלוֹ באותה קידה של נימוס. הם ישבו אל השולחן הירוק וכבר לא קמו ממנו עד לארוחת־הערב. כל השיחות נפסקו לגמרי, כפי שקורה תמיד כאשר סוף־סוף מתמסרים לעיסוק לָעִנְיָן. אף שמנהל־הדואר היה דברן גדול, גם הוא, משלקח לידיו את הקלפים, מיד לבשו פניו הבעה מהורהרת, כיסה את שפתו התחתונה בעליונה ושמר על התנוחה הזו כל משך המשחק. כשהטיל קלף עם דיוקן, היה מכה בידו על השולחן בכוח - אם זו היתה מלכה היה זורק: "לכי, כּוֹמְרִית זקנה!" ואם מלך: "לך, מוז'יק מטַמְבּוֹב!" ואילו ראש־הלשכה היה מוסיף: "השחלתי אותו בשפם!" או, "השחלתי אותה בשפם!" לפעמים, עם חבטת הקלפים בשולחן, נפלטו ביטויים כמו: "אה! תיקח לא תיקח - שיהיה יהלום!" או סתם: "לב! לביבה! פִּיק פִּיקֵח!" או, "פִּיק־פִּיקנטי! פִּיק־פִּקפּוּק! פִּיקוּפּוֹנְצִ'יק!" או, פשוט, "פִּיקוֹן!" - כינויים שבהם הטבילו־מחדש את סדרות הקלפים בחוג שלהם. עם סיום המשחק התווכחו, כנהוג, בקול רם למדי. האורח שלנו התווכח גם הוא, ואולם איכשהו במחושב, כך שכולם אומנם ראו שהוא מתווכח, אבל הוא התווכח בנועם. אף־פעם לא אמר: "אתה הלכת", אלא, "אתה הואלת ללכת", "היה לי הכבוד לכסות את השתיים שלך", וכדומה. וכדי להביא את מתנגדיו עוד יותר לידי הסכמה באיזה עניין, היה מציע להם בכל פעם את קופסת טבק־ההרחה שלו, העשויה כסף ואמייל, אשר בתחתיתה הבחינו בשתי סיגליות, שהונחו שם בשביל הריח. את תשומת־לבו של האורח עוררו במיוחד בעלי־האחוזה מָנילוֹב וסוֹבָּקֶביץ', הנזכרים לעיל. הוא מיד חקר על־אודותם, ולשם כך קרא לראש־הלשכה ולמנהל־הדואר מעט הצידה. השאלות הספורות ששאל אותם העידו לא רק על סקרנות, אלא גם על יישוב־הדעת; שכן קודם־כל חקר כמה נפשות איכרים יש לכל אחד, ובאיזה מצב אחוזותיהם, ורק אז שאל על שמותיהם ועל שמות אבותיהם. תוך זמן קצר עלה בידו להקסים אותם לחלוטין. בעל־האחוזה מָנילוֹב, גבר כלל לא זקן, בעל עיניים מתוקות כסוכר שצימצמן כל אימת שצחק, לא ידע את נפשו מרוב התפעלות ממנו. זמן רב מאוד לחץ את ידו וביקש בכל לשון של בקשה להעניק לו את הכבוד ולבקר באחוזתו, אשר לדבריו נמצאה רק במרחק חמש־עשרה וֶרסטות** ממבואות העיר. על כך ענה צ'יצ'יקוב, בהרכינו את ראשו בנימוס מְרַבִּי, אגב לחיצת יד כנה, שלא רק שהוא מוכן לעשות זאת ברצון רב, אלא אפילו רואה לעצמו בזה חובה קדושה ביותר. סוֹבָּקֶביץ' גם הוא אמר בקיצור נמרץ: "וגם אלי אזמין", ונקש ברגלו הנתונה במגף בעל מידה ענקית כזו עד שבקושי ניתן למצוא כף רגל שתתאים לו, במיוחד בימינו אלה, כאשר אפילו ברוסיה הולכים ונעלמים הנפילים.

    [*  השם מָנילוֹב מבוסס על המלה הרוסית "מָניט", שפירושה לפתות, למשוך, לרמוז בתנועה מזמינה; סוֹבָּקֶביץ' נובע מן המלה "סוֹבָּקָה", כלב.]

    [**  כשישה־עשר וחצי קילומטר. וֶרסטה היא בערך 1.1 ק"מ.]

    למחרת נסע צ'יצ'יקוב לארוחת־צהריים־וערב אצל ראש־המשטרה, שם ישבו לוויסט החל משלוש אחר־הצהריים, ושיחקו עד שתיים בלילה. ושם התוודע בין השאר לבעל־האחוזה נוֹזְדְרִיוֹב,* אדם כבן שלושים, ברנש ממולח, שלאחר שהחליף עם צ'יצ'יקוב שלוש־ארבע מלים כבר פנה אליו ב"אתה". גם אל ראש־המשטרה ואל התובע דיבר באותו אופן, ופנה אליהם בצורה ידידותית; ואולם כשישבו לשחק על סכומים גדולים, עקבו ראש־המשטרה והתובע בתשומת־לב מְרַבִּית אחרי לקיחותיו וכמעט אחרי כל קלף שהטיל. למחרת בילה צ'יצ'יקוב ערב בחברת ראש־הלשכה, אשר קיבל את אורחיו, אפילו שהיו ביניהם שתי נשים, בחלוק משומן מעט; אחר־כך היה בערב אצל סגן־המושל; בארוחת־צהריים גדולה אצל זכיין המשקאות; בארוחת־צהריים לא גדולה אצל התובע, ארוחה אשר אגב לא נפלה מן הגדולה; בארוחה־קלה שערך ראש־העיר לאחר תפילת הבוקר, ארוחה שגם היא לא נפלה מארוחת־צהריים. בקיצור, אף לא שעה אחת היה עליו להישאר בבית, והיה חוזר לאכסניה רק כדי לישון. האורח התמצא איכשהו בכל, והוכיח את עצמו כאיש העולם הגדול וכאדם מנוסה. יהיה נושא השיחה אשר יהיה, תמיד ידע למלא בה את חלקו: אם דיברו על גידול סוסים, דיבר על גידול סוסים; אם דיברו על כלבים טובים, תרם גם כאן הערות ענייניות מאוד; אם נגע הדיון לחקירה שעורכת לשכת האוצר, הוכיח שאינו חסר־ידע בתחבולות החוק; אם היה דיון על איזה משחק ביליארד, לא החטיא גם כאן; אם דובר על מעשי צדקה, דן היטב גם במעשי צדקה, אפילו עם דמעות בעיניים; אם היה הנושא זיקוק יין, התמצא גם בזיקוק יין; וכשדיברו על מפקחי ופקידי מכס, דן בהם כאילו הוא־עצמו היה הן פקיד מכס הן מפקח; אבל המופלא הוא, שאת כל זה ידע להלביש במין יישוב־דעת והשכיל לשמור על הדרת־פנים. הוא דיבר לא בקול, לא בשקט, כי אם בדיוק כמו שצריך. בקיצור, מאיזה כיוון שלא נשפוט, הוא היה איש מכובד מאוד. כל הנכבדים היו מרוצים מִבּוֹאָן של הפנים החדשות. המושל הביע את דעתו שצ'יצ'יקוב הוא אדם בעל כוונות רצויות; התובע, שהוא אדם מעשי; אלוף־המשנה של הזַ'נדַרמיה אמר שהוא אדם מלומד; ראש־הלשכה, שהוא ידען ואדם מכובד; ראש־המשטרה, שהוא אדם נכבד וחביב; אשתו של ראש־המשטרה, שהוא אדם חביב ביותר ואדיב ביותר. אפילו סובקביץ' עצמו, אשר רק לעתים נדירות דיבר טובות על מישהו, הגיע מאוחר למדי מן העיר וכבר התפשט לגמרי ושכב במיטה ליד אשתו דלת־הבשר ואמר לה: "אני, נשמתי, הייתי בערב אצל המושל, ואכלתי צהריים אצל ראש־המשטרה, והכרתי את היועץ הקולגי פאבל איוונוביץ' צ'יצ'יקוב: אדם נעים שבנעימים!" ועל כך השיבה זוגתו: "הְמְ!" ודחפה אותו ברגלה.

    [*  שמו נגזר מ"נוֹזְדְרְיָה" - נחיר.]

    דעה כזו, המחמיאה למדי לאורח, נוצרה עליו בעיר והחזיקה מעמד עד שתכונה אחת מוזרה שלו, ופרויֶקט מסוים שלו, או passage, כמו שאומרים בפרובינציות, אשר במהרה ייוודע לקוראים, הטילו מבוכה גמורה כמעט בעיר כולה.

    • ניקולאי ואסילייביץ' גוגול
    • ניקולאי ואסילייביץ' גוגול

      ניקולאי וסילייביץ' גוגול (ברוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 20 במרץ 1809 – 21 בפברואר‏ 1852) היה סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

     
    יובל אביבי
    |
    ynet ספרים
    |
    04/02/15
     
    אריק גלסנר
    |
    7 לילות, ידיעות אחרונות
    |
    19/07/13
     
    יצחק לאור
    |
    הארץ, מוסף הספרים
    |
    13/07/13
     
  • המלצות נוספות