הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נערת יום הולדת
  • נערת יום הולדת
    א(ה)בות הוצאה לאור | מרץ 2019 | רומן רומנטי | 456 עמ' מודפסים
    פנלופה דאגלס מחברת רבי המכר של ה - NYT, מביאה סיפור אהבה חדש מרגש ומפתיע.  **** 

     

    ג'ורדן הוא הכניס אותי לביתו, כשלא היה לי לאן ללכת. הוא לא מנצל אותי, פוגע בי, או שוכח אותי. הוא לא מתייחס אלי כאילו אני כלום, לוקח אותי כמובן מאליו, או גורם לי להרגיש לא מוגנת. הוא זוכר אותי, צוחק איתי, ומסתכל עליי. הוא מקשיב לי, מגן עלי ורואה אותי. אני יכולה להרגיש שהוא מביט בי מעבר לשולחן ארוחת הבוקר וליבי פועם בחוזקה כשאני שומעת אותו נכנס לשביל הגישה. אני חייבת להפסיק את זה. זה לא יכול לקרות. אחותי אמרה לי פעם שאין גברים טובים, ואם אמצא אחד, הוא כנראה לא פנוי. רק שפייק לוסון הוא לא זה שלא פנוי. זו אני. 

     

    פייק הכנסתי אותה לביתי, כי חשבתי שכך אוכל לעזור לה. היא תבשל כמה ארוחות ותנקה קצת בתמורה, זה יהיה סידור קליל. אך ככל שחולפים הימים הופך הסידור הזה לכל דבר מלבד קליל.  אני חייב לעצור את מחשבותיי מלהיסחף אליה, להפסיק לעצור את נשימתי בכל פעם שאני פוגש בה. הבעיה היא שככל שדרכינו שבות ומצטלבות כך היא הופכת לחלק ממני. אסור לנו להיכנע ולהתמסר לזה. היא בת תשעה עשרה ואני בן שלושים ושמונה. ואבא של חבר שלה. אם חשבתי שאוכל להדחיק את רגשותיי, הגורל צחק עלי, עכשיו שניהם עברו לגור בביתי. 

     

    "פנלופה דגלאס בדרכה היחודית יוצרת דמויות ממכרות ומשנה תוך כדי את כל מה שציפינו שיקרה. היא מביאה לנו סיפור אהבה מרובה רבדים, הנוגע בכל קצוות הרגש והנפש. סיפור יפיפה במורכבותו, מלא בערגה שרודף אותך הרבה אחרי סיום הקריאה. אי אפשר להניח אותו לרגע." Natasha is a Book Junkie  **** 

     

    ״רומן טאבו שיגרום לכם לחייך לעצמכם במבוכה החל מהעמוד הראשון ולאורך כל הדרך עד האחרון. אהבתי את המתח המיני ואת חילופי העקיצות בין פייק לג׳ורדן. נהנתי לצפות בריקוד שלהם. ברגע שתרימו את הספר, לא תניחו אותו עד שתסיימו.״ shameless book club 

     

    * נערת יום הולדת הוא רומן עצמאי עכשווי המתאים לגילאי 18+. 

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    ג'ורדן
     
    הוא לא עונה. זאת הפעם השנייה שאני מתקשרת בחמש־עשרה הדקות האחרונות ושולחת הודעות ללא מענה. הוא עדיין זוכר שהוא צריך להיות פה בשתיים?
    ניתקתי את השיחה והבטתי לעבר השעון שמעל הבר; כבר כמעט חצות. החבר שלי חושב שאני אמורה לסיים לעבוד עוד שעתיים והוא צריך לבוא לאסוף אותי. ואני כבר חשבתי שקיבלנו פרס מפתיע הלילה, שאני מסיימת מוקדם.
    שיט.
    אני חייבת לתקן את המכונית שלי. אני לא יכולה לסמוך עליו שיסיע אותי.
    המוזיקה ממלאה את האוויר סביבי, לקוחות צוחקים מימיני ומשמאלי, אחת מהברמניות ממלאה את המקרר בקרח.
    תחושת אי נוחות דוקרת בעורפי. אם הוא לא עונה הוא ישן או מסתובב. בשני המקרים זה אומר שהוא ייזכר בי כשכבר יהיה מאוחר מדיי. זה לא שאי אפשר לסמוך עליו אבל זו גם לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה. נראה לי שזאת הבעיה כשידיד הופך להיות חבר שלך, הוא חושב שהוא יכול לחמוק מכל דבר.
    אני לוקחת את החולצה ואת תיק הלימודים מהארון שמתחת לברזים ומכניסה את הטלפון הנייד לתוך הכיס.
    אני לובשת חולצת פלנל מעל הגופייה, מכפתרת אותה ודוחפת את חלקה הקדמי לתוך הג'ינס, מכסה את עצמי. אומנם אני מתלבשת קצת יותר סקסי בשביל טיפים אבל אני לא מתכוונת לצאת מפה לבושה ככה.
    "לאן את הולכת?" של שואלת, מציצה לכיווני בזמן שהיא מוזגת בירה.
    אני מביטה לכיוון הבוסית שלי. שערה השחור, עם פסי הבלונד העבים, נערם מעל ראשה וסדרה של לבבות קטנים מקועקעים על החלק העליון של זרועה.
    "יש הקרנת חצות של 'מוות אכזרי' בקולנוע הגדול," אני אומרת לה בזמן שאני סוגרת את הארון ומחליקה את הרצועה של תיק העור מעל לראשי. "אני אעביר את הזמן ואחכה לקול כבר שם."
    היא מסיימת למזוג את הבירה ומסתכלת עליי כאילו יש מיליון דברים שהיא רוצה להגיד אבל לא יודעת מאיפה להתחיל.
    כן, כן, אני יודעת.
    הלוואי שהיא היתה מפסיקה להסתכל עליי ככה. יש סיכוי שקול לא יהיה כאן בשתיים בלילה בהתחשב בכך שהוא לא עונה לטלפון כרגע. אני יודעת. ברגע זה הוא בכלל יכול להיות שיכור אצל איזה חבר.
    או שהוא בבית, ישן, עם שעון מעורר מכוון לשעה שתיים כדי לאסוף אותי אבל הטלפון בכלל נמצא בחדר אחר. זה לא סביר, אך זה אפשרי. יש לו שעתיים. אני אתן לו שעתיים.
    חוץ מזה, אחותי בעבודה ואף אחד כאן לא יכול לעזוב ולהסיע אותי הביתה. אין הרבה עבודה הלילה ושחררו אותי מוקדם כי אני היחידה שלא צריכה לפרנס ילד.
    אפילו שאני חייבת נואשות את הכסף בדיוק כמו כל השאר.
    אני אוחזת ברצועה של התיק על החזה, מרגישה הרבה יותר מבוגרת מבת שמונה־עשרה.
    טוב, עכשיו כבר תשע־עשרה, כמעט ששכחתי איזה יום היום.
    אני נושמת עמוק, מנערת ממני את הדאגה הלילה. המון אנשים בגילי נאבקים על כסף, לא יכולים לשלם חשבונות ונאלצים להסתמך על טרמפים. אני יודעת שזה מוגזם לצפות שהכול כבר יסתדר לי בחיים, אבל זה עדיין מביך. אני שונאת להיראות חסרת־אונים. ואני גם לא יכולה להאשים את קול. זו היתה ההחלטה שלי להשתמש בכסף שנשאר מהלוואת הסטודנטים כדי לתקן לו את המכונית. גם הוא היה לצדי כשהייתי זקוקה לכך. פעם הוא היה כל עולמי, ואני הייתי כל עולמו.
    של מסתובבת ומניחה את הבירה מול גריידי — אחד מהלקוחות הקבועים. היא לוקחת ממנו את המזומן ויורה בי מבט נוסף בזמן שהיא מכניסה את הכסף לקופה. "אין לך רכב מתפקד," היא מצהירה. "וחשוך בחוץ. את לא יכולה ללכת ברגל לקולנוע. סוחרי נשים מחפשים עכשיו בנות חתיכות עם שיער בלונדיני וכל החראהזה."
    אני נוחרת. "את חייבת להפסיק לראות סרטים של לייפטיים."
    אומנם אנחנו נמצאים במרחק קצר מעיירות גדולות יותר, ושיקגו נמצאת במרחק כמה שעות מכאן, אבל עדיין, אנחנו באמצע שום מקום.
    אני מרימה את המחיצה ויוצאת מאחורי הבר החוצה. "הוא ממש מעבר לפינה," אני אומרת לה. "אני אגיע תוך עשר שניות אם ארוץ כאילו אני מקבלת ציון על זה."
    אני טופחת על גבו של גריידי כשאני עוזבת, הקוקו האפור שלו מתנועע כשהוא מסב את ראשו כדי לקרוץ לי. "ביי, ילדונת," הוא אומר.
    "לילה."
    "ג'ורדן, חכי," של צועקת מעבר לג'וקבוקס, ואני מפנה את ראשי ומסתכלת עליה.
    אני רואה שהיא מוציאה קופסה מהמקרר יחד עם עוד קרטון יין ודוחפת את שניהם לעברי על הבר.
    "יום הולדת שמח," היא אומרת, מגחכת כאילו היא יודעת שכנראה חשבתי ששכחה.
    אני מחייכת חיוך רחב, פותחת את הקופסה הקטנה של 'קריספי קרים' ורואה ששה דונאטס.
    "זה כל מה שהספקתי לקנות על הדרך," היא מסבירה.
    היי, זו עוגה. בערך. אני לא מתלוננת.
    אני סוגרת את הקופסה ומרימה את הכיסוי הקדמי של תיק העור, מחביאה את השלל בפנים, היין וכל השאר. מובן שלא ציפיתי שמישהו יקנה לי משהו, אבל נחמד שזוכרים אותי.
    קאם, אחותי, ללא ספק תפתיע אותי עם חולצה יפה או עם זוג עגילים סקסי כשאפגוש אותה מחר, ואבא שלי בטח יתקשר אליי מתישהו במהלך השבוע.
    בכל מקרה של יודעת איך להצחיק אותי. אני מספיק מבוגרת לעבוד בבר אבל עדיין לא מבוגרת מספיק כדי לשתות, אז היא מגניבה לי יין שאוכל ליהנות ממנו מחוץ לשטח הבר. זו תהיה ההרפתקה הקטנה שלי הלילה.
    "תודה," אני אומרת ומנתרת מעל הבר כדי לשתול נשיקה על לחיה.
    "תשמרי על עצמך," היא אומרת.
    אני מהנהנת וסבה על עקביי, הולכת לכיוון דלת העץ ויוצאת החוצה למדרכה.
    הדלת נטרקת מאחוריי, המוזיקה שבפנים נשמעת כעת כזמזום מונוטוני־משעמם. אני משחררת נשימה שלא חשבתי שהחזקתי בחזי עד עכשיו.
    אני אוהבת אותה, אבל הלוואי שהיא לא היתה דואגת לי. היא מסתכלת עליי כאילו היא אמא שלי, כאילו שהיא רוצה לתקן את המצב.
    אני מניחה שהייתי בת מזל אם היתה לי אמא כמוה.
    האוויר הצח שוטף אותי, צינת השעות המאוחרות של הלילה שולחת צמרמורת במעלה זרועותיי והניחוח הריחני של פרחי מאי חודר דרך נחיריי.
    אני מטה את ראשי לאחור, עוצמת את עיניי ושואפת אוויר. קצוות שערי הארוך מדגדגים את לחיי ברוח הקלילה.
    לילות הקיץ החמים בפתח.
    אני פוקחת את עיניי, מסתכלת שמאלה ואז ימינה, המדרכות ריקות, אך יש עדיין מכוניות שחונות משני צדי הרחוב. גם מגרש החניה של מרכז הגמלאים מלא. ערב הבינגו שלהם בדרך כלל הופך לסצנת ברים בשעה כזאת מאוחרת, הזקנים האלה יודעים לחיות.
    אני פונה שמאלה, מורידה את הגומייה משיערי ונותנת לתלתלים המשוחררים ליפול, מחליקה את הגומייה מסביב לפרק כף ידי ומתחילה ללכת.
    הלילה נעים על אף שעדיין קצת קריר. שם בפנים ריח האלכוהול ספוג בכל חריץ ומחלחל לתוך אפי כל הלילה.
    יותר מדיי רעש וגם יותר מדיי עיניים בוחנות.
    אני מגבירה את קצב ההליכה, מחכה כבר להיעלם לזמן מה בתוך אולם הקולנוע החשוך. בדרך כלל אני לא הולכת לבד, אבל כשהם מציגים סרט קאלט ישן משנות ה־80 כמו 'מוות אכזרי', אני חייבת. קול הוא יותר בעניין של אפקטים מיוחדים, סרטים שנעשו לפני 1995 לא עושים לו את זה.
    אני מחייכת, חושבת על המוזרויות שלו. הוא לא יודע מה הוא מפסיד. שנות ה־80 היו נפלאות. זה עשור שלם של כיף טהור. לא כל דבר היה צריך להיות מלא משמעות או עומק.
    זו בריחה מבורכת. במיוחד הלילה.
    אני פונה ועושה את דרכי מעלה לכיוון דוכן הכרטיסים. אני מקדימה בכמה דקות, שזה נהדר, כי אני שונאת להפסיד את הפרומואים בהתחלה.
    "אחד, בבקשה," אני אומרת לקופאי.
    אני שולפת מהכיס את חבילת הטיפים שעשיתי הלילה ומוציאה מתוכה שבעה דולרים וחצי לכרטיס. לא שיש לי כסף מיותר לבזבז, במיוחד עם השכירות שצריך לשלם וערמה קטנה של חשבונות שמחכים על השולחן בדירה שלנו, שאנחנו עדיין לא מצליחים לשלם. אבל שבעה דולרים לא ישברו אותי.
    וזה יום ההולדת שלי, אז...
    אני נכנסת פנימה, עוקפת את דוכן המזון ומתקדמת לעבר זוג הדלתות הבא. יש רק אולם אחד. למרבה הפלא, המקום הזה שרד כבר שישים שנה, על אף הקמתם של שנים עשר מרכזי קולנוע גדולים יותר שנבנו בעיירות השכנות. ה'גראנד' היה חייב להיות יצירתי ולהציע הקרנת חצות של סרטים קלאסיים כמו הלילה, וגם לערוך אירועי בוטיק ומסיבות פרטיות. אני לא מגיעה לכאן הרבה בגלל הלימודים ולוח הזמנים הצפוף בעבודה, אבל זה מקום חשוך ונחמד כשאתה רוצה ללכת לאיבוד קצת. פרטי ושקט.
    אני פוסעת מבעד לדלתות, בודקת את הטלפון פעם נוספת ומגלה שקול עדיין לא התקשר ולא שלח הודעה. אני משתיקה את הצלצול ומחזירה אותו פנימה לכיס.
    כמה פרסומות מוצגות על המסך אבל אורות האולם עדיין דולקים, אני סוקרת את החדר במהירות, רואה כמה מתבודדים פזורים. יש גם זוג שיושב בשורה האחורית מימיני, וקבוצה קטנה של בחורים באמצע — צעירים לפי צחוקם הרם וחסר ההתחשבות. מתוך שלוש מאות מושבים בערך, מאתיים שמונים וחמישה עדיין פנויים, כך שיש לי מספיק אפשרויות.
    אני יורדת חמש או שש שורות, מוצאת שורה ריקה ופוסעת פנימה, תופסת מושב באמצע. אני מניחה את התיק ובשקט מוציאה ממנו את קרטון היין הסגול, קוראת את התווית באור העמום.
    מרלו. קיוויתי שזה יהיה יין לבן אבל אני בטוחה ששל היתה צריכה להיפטר ממנו. אנחנו מגישים יין כזה רק כשיש אירוע בחוץ, ואנחנו לא רוצים שישתמשו בכוסות זכוכית.
    אני פותחת את הפקק, מריחה את הריח החריף, בלי לחוש ניחוחות מפוארים שמומחים ליין מצליחים לחוש. שום רמז לעץ אלון עם "ארומה עזה של דובדבנים מתוקים" או משהו כזה. אני פותחת את המגש לפניי, מנצלת את השורה הריקה מלפנים ומכופפת את ברכיי מעלה. האולסטאר שלי נכנסות בדיוק בין המושבים הריקים, על המשענת.
    אני מניחה את הקופסה, מוציאה את הטלפון מהכיס האחורי למקרה שקול יתקשר ושמה גם אותו על המגש ליד היין, אבל אז הוא מחליק מהמגש ונופל בין הרגליים שלי לרצפה. אני מנסה לתפוס אותו בעזרת ברכיי, אבל במקום זה הן מקפיצות את המגש כך שקרטון היין הפתוח נופל אל הרצפה. היין נשפך.
    לסתי נשמטת ואני מתנשפת. "שיט!" אני ממלמלת בלחישה.
    מה לעזאזל?
    כפות רגליי חוזרות שוב אל הקרקע. אני דוחפת את המגש הצידה ומתכופפת מטה אל הרצפה, מגששת אחר הטלפון. האצבעות שלי טובלות ביין השפוך ואני מתכווצת בתוכי, איזה בלגן. אני מציצה מעל למושבים ורואה קבוצה של שלושה בחורים כמה שורות למטה, ממש מולי. הם כנראה הבאים בתור לקבל מפולת של יין.
    נהדר, אני נוהמת.
    שכבה דקה של זיעה מקררת את מצחי ואני נעמדת, מושכת את הצעיף מהתיק כדי לנגב את האצבעות. אני לא רוצה ללכלך אותו, אבל אין לי מפיות נייר.
    איזה בלגן.
    גם כן לברוח לשעתיים.
    אני מחפשת מסביבי סדרן עם פנס, אבל אני די בטוחה שבית הקולנוע הזה לא מעסיק אותם, במיוחד לא בשעה זו של הלילה. הפנס היחיד שיש לי הוא של הטלפון, והרצפה חשוכה.
    אני לא רואה אף סדרן, אז אני לוקחת את הצעיף ואת התיק ועולה לשורה הבאה. אני מתכופפת ומציצה מתחת למושבים, מנסה לראות אם אני מבחינה בנייד. כשאני לא מוצאת כלום, אני ממשיכה לשורה הבאה ולזו שאחריה. אני די בטוחה ששמעתי אותו מחליק לצדדים. שורות המושבים מדורגות, אז יכול להיות שהוא גם החליק רחוק. לעזאזל.
    אני ממשיכה לשורה הבאה, מניחה את הדברים ושוב מתכופפת על ארבע, מציצה מתחת לשורות משמאל ומימין, ממששת עם ידיי. זוג רגליים ארוכות בג'ינס מונחות לידי. אני מסתכלת מעלה ורואה איש יושב במושב, אצבעות עמוסות פופקורן בדרכן לפה שלו. הוא מביט בי בגבות מורמות.
    "סליחה," אני לוחשת, תוחבת את שערי מאחורי אוזני. "הפלתי את המשקה שלי והטלפון החליק לי למטה לאנשהו. אכפת לך...?"
    הוא מהסס לרגע ואז ממצמץ, ומזדקף. "כן, בטח." הוא מזיז את המגש שלו הצידה ונעמד, מנסה להוציא משהו מהכיס שלו. "הנה."
    הוא מדליק את פנס הטלפון שלו ומתכופף מטה, מאיר מתחת למושבים.
    אני מבחינה בנייד שלי מתחת למושב שלידו ולוקחת אותו. תודה לאל. שנינו נעמדים וכתפיי נרפות. אני לא יכולה להרשות לעצמי להחליף טלפון כרגע. אני ממששת את המסך, מוודאה שאין סדקים.
    "מצאת אותו?" הוא שואל.
    "כן, תודה."
    הוא מכבה את הפנס אבל מתכופף לעברי, מעביר את אצבעותיו על החלק התחתון של הנייד שלי, ומחזיר אותן אל אפו, מריח.
    "זה...?" הוא שואל ונרתע, "יין?"
    אני מעיפה מבט לרצפה, רואה שהוא עומד בתוך המשקה ששפכתי קודם לכן, שלוש שורות מעלה.
    "אוי, אלוהים," אני מסתכלת עליו. "אני כל כך מצטערת. זה בכל מקום?"
    "לא, לא, זה בסדר." הוא מגחך, שפתיו מתעקלות לצד אחד כשהוא מחייך וצועד החוצה מהבלגן. "לא ידעתי שהם מוכרים כאן אלכוהול."
    אני אוחזת בצעיף ומנגבת את הטלפון שלי. "הם לא," אני אומרת בשקט כדי שלא אפריע לאחרים באולם. "הרגע סיימתי לעבוד. הבוסית שלי נתנה לי את זה בשביל... אממ," אני מנידה בראשי, מנסה למצוא את המילים, "ל... אהה... לחגוג."
    "לחגוג?"
    "ששש," מישהו לוחש.
    שנינו מסתכלים על הבחור שיושב שורה אחת אחורה בפינה ימנית מרוחקת ויורה לעברנו מבט מזווית עינו. הפרומואים לא התחילו עדיין וגם הסרט לא, אנחנו לא מסתירים לו את המסך אבל כנראה שאנחנו מפריעים לו. אני מתרחקת וחוזרת אל התיק שלי.
    הגבר שעזר לי מרים את המשקה שלו ואת הפופקורן והולך אחריי, ניחוח סבון הרחצה שבו הוא משתמש נישא באוויר. "אני רק זז הצידה מחוץ לבלגן," הוא אומר. הוא מתיישב כמה כיסאות למטה ומביט אליי, ואז מביט למקום שבו ישבתי, המקום שבו הטלפון שלי והיין נפלו. "את מוזמנת לשבת." הוא מחווה לעבר המושב שלצדו, כנראה מבין שגם אני לבד הלילה.
    "תודה", אני משיבה. "נראה לי שאני אלך..." אני לא מסיימת את המשפט. אני פוסעת אחורה, מרימה את התיק שלי והולכת לתפוס מושב משלי.
    כשאני רואה בחור ובחורה נכנסים לאולם, אני קופאת. אני מסתכלת עליהם פונים שמאלה לשורה האחורית בקצה השני של האולם וצונחים למושבים.
    שיט.
    ג'יי מקייב. החבר הראשון והיחיד שהיה לי חוץ מקול, ותאמינו לי, הוא גורם לקול להיראות כמו נסיך החלומות. לצערי, הוא עדיין נהנה לעצבן אותי בכל הזדמנות ואין סיכוי בעולם שאני מתמודדת איתו הלילה.
    "את בסדר?" שואל הגבר עם הפנס בטלפון, כשהוא רואה שאני לא זזה. "אני מבטיח שאני לא מתחיל איתך. את מבוגרת מדיי בשבילי."
    אני יורה בו מבט, שוכחת לרגע מג'יי ומהבחורה.
    מבוגרת מדיי בשבילו? ברצינות? נדמה שהוא גבוה יותר ממטר ושמונים, שרירי החזה שלו נראים מבעד לטישרט שהוא לובש, וזרועו הימנית מעוטרת קעקועים שנעלמים לתוך חולצתו. ראיתי הרבה בחורים בבר, והוא לא נראה כמו אף בחור בן תשע־עשרה שראיתי אי פעם. הוא חייב להיות לפחות בן... מה? שלושים?
    הוא מגחך. "אני צוחק," הפה שלו נמתח לכדי חיוך רחב, שגורם לפניי ליפול קצת, "אם לא מתחשק לך לצפות בסרט לבד, את מוזמנת לשבת. לזה התכוונתי."
    אני מביטה לעבר ג'יי ולמי שנמצאת איתו אבל אז קבוצה רועשת של בחורים נכנסת פנימה מבעד לדלתות האולם. אני רואה את ג'יי מסיט את מבטו מהבחורה אל עבר המהומה ומתוך דחף להסתתר אני ממהרת ומתיישבת במושב לצד הגבר, לא רוצה שג'יי יראה אותי.
    "תודה," אני אומרת לבחור שלידי.
    אני מרגישה את נוכחותו של האקס שלי באולם, וזיכרונות ישנים צפים בראשי, מזכירים לי איך פעם אִפשרתי לו לגרום לי להרגיש חסרת אונים. אני רק רוצה לילה אחד שבו לא אחשוב על הכול.
    אני נשענת במושבי ומנסה להירגע, אבל אז, מזווית העין, אני קולטת כמה אני קרובה לגבר שאני לא מכירה, שיושב לידי פתאום כמו מדורה בוערת שאי אפשר להתעלם ממנה.
    אני מסבה את ראשי ומביטה בו בחשש. "אתה לא רוצח סדרתי, נכון?"
    הוא מכווץ את גבותיו ומסתכל אליי.
    "ואת?"
    "הם בדרך כלל גברים לבנים, לא חברותיים."
    גבר שנראה טוב, כאן לבד? המממ...
    הוא מקמר את גבתו. "והם נראים בדיוק כמו כולם," הוא מוסיף, חשד בקולו, כשהוא בוחן אותי מלמטה למעלה.
    האור מהפרסומות שעל המסך מרצד בעיניו, אנחנו לא זזים. אני לא עומדת בזה יותר. אני פורצת בצחקוק שקט.
    לבסוף אני מושיטה את ידי לעברו. "אני ג'ורדן. סליחה על היין."
    "ג'ורדן?" הוא חוזר אחריי ולוחץ את ידי. "שם יוצא דופן לבחורה."
    "לא, לא ממש." אני מתרווחת במושב ומשלבת את זרועותיי, מרימה את ברכיי ושותלת את נעליי במרווח שבין שני המושבים הריקים מלפנים. "זה היה השם של הבחורה של טום קרוז בסרט 'קוקטייל', זוכר?"
    גבותיו מזדקרות בשאלה.
    "קוקטייל'?" אני חוזרת. "סרט מ־1988 על להטוטנות בהכנת קוקטיילים בברים?"
    "אהה, נכון." אך בכל זאת יש לו מבט לא בטוח בעיניו, ואני לא בטוחה שיש לו מושג על מה אני בכלל מדברת.
    "אתה אוהב סרטים משנות ה־80?" אני שואלת, מחווה לעבר הסרט שאנחנו עומדים לצפות בו על המסך.
    "אני אוהב סרטי אימה," הוא מבהיר ומושיט לכיווני את הפופקורן. "הסרט הזה הוא קלאסיקה. ואת?"
    "אני אוהבת את שנות ה־80." אני לוקחת חופן ושמה אחד בפה. "החבר שלי שונא את הטעם שלי בסרטים ובמוזיקה, אבל זה חזק ממני. אני תמיד כאן כשהם מראים משהו מהעשור הזה."
    אני מובכת מכך שאני מכניסה לשיחה אזכור אקראי של החבר שלי, אבל אני לא רוצה לתת רושם מוטעה. אני מביטה במהירות על ידו השמאלית, תודה לאל שלא ראיתי טבעת נישואין. זו תהיה טעות לשבת כאן עם גבר נשוי.
    אבל הוא רק מביט בי ויודע. "מועדון ארוחת הבוקר' הוא האהוב עלייך, נכון?" הוא אומר. "וכל סרט אחר של ג'ון יוז?"
    "יש לך משהו נגד 'מועדון ארוחת הבוקר'?"
    "לא בעשר הפעמים הראשונות שצפיתי בזה, לא."
    חיוך נמתח על שפתיי. אני מניחה שהוא מוקרן בטלוויזיה הרבה.
    הוא נשען קדימה. "שנות ה־80 היו העידן של גיבורי הפעולה," הוא מציין, קולו העמוק קרוב וחלש. "אנשים שוכחים את זה. 'נשק קטלני', 'מת לחיות', 'שליחות קטלנית', 'רמבו'... "
    "ז'אן קלוד ואן דאם," אני מוסיפה.
    "בדיוק."
    אני נושכת את שפתיי כדי לא לצחוק, אבל בטני רועדת ובכל זאת אני משחררת נחירה.
    הוא מזעיף פנים. "מה מצחיק אותך?"
    "כלום," אני משיבה במהירות, בעודי מהנהנת. "ואן דאם. שחקן נהדר. סרטים מאוד רלוונטיים."
    אני עדיין לא מצליחה להסתיר את הצחוק מפניי והוא מקמט את מצחו, יודע שאני לא באמת מתכוונת לזה.
    בדיוק אז אני שומעת צחקוק איפשהו מאחוריי ואני מסבה את ראשי מעבר לכתף, רואה את ג'יי מפנה את גבו למסך ורוכן לעבר הבחורה. שניהם עסוקים כעת בהתמזמזות.
    "את מכירה אותם?" הגבר שלידי שואל.
    אני מנידה את ראשי. הוא לא צריך לדעת.
    שנינו משתתקים. אני מסיימת לאכול את הפופקורן שבידי ומניחה לראשי להישמט לאחור. אני מביטה למעלה אל התקרה הגבוהה ואל הקשתות העתיקות והזהובות מעליי. הוא יושב לידי, ואני נושמת לאט פנימה והחוצה, למרות הדפיקות החזקות בחזי.
    למה אני לחוצה? זה בגלל ג'יי?
    לא, אני אפילו לא חושבת עליו כרגע.
    אנשים מפטפטים סביבנו, מחכים שהסרט יתחיל, אבל אני לא מצליחה לשמוע מה שהם אומרים וגם לא ממש אכפת לי.
    עורי חם.
    "אז מה את לומדת בדוראל סטייט?" הוא שואל.
    אני מביטה בו מופתעת, איך הוא יודע היכן אני לומדת?
    רוצח סדרתי.
    אבל אז הוא מחווה לעבר התיק שלי שעל הרצפה, ואני רואה את מחזיק המפתחות מבצבץ עם סמל האוניברסיטה מוטבע בחזית.
    אה כן, נכון.
    אני מזדקפת. "עיצוב נוף," אני אומרת לו. "אני רוצה להפוך את המרחבים בחוץ ליפים."
    "זה נחמד. אני עובד בבנייה."
    אני מחייכת. "אז אתה עושה את החללים הפנימיים יפים."
    "לא, לא ממש."
    אני צוחקת מהטון שבקולו כאילו הוא כל כך משועמם ממה שהוא עושה.
    "אני עושה אותם פונקציונליים." הוא מתקן אותי, מפנה אליי עיניי אגוז חמות וחודרות, אבל אז מבטו יורד לשפתיי לשבריר שנייה והתרגשות מכה בבטני.
    הוא מסיט את מבטו במהרה ואני משפילה את עיניי, מתקשה להסדיר את נשימתי.
    אני מכחכחת בגרוני, מתכופפת ומוציאה מהתיק את הקופסה של הדונאטס. אני מניחה אותה על המגש ומרימה את המכסה.
    הריח המתוק מכה באפי והבטן שלי מקרקרת.
    אני מסתכלת אחורה לעבר חלון ההקרנה, תוהה אם הסרט יתחיל בקרוב, כי תכננתי לשמור אותן לרגע הזה, אבל כבר עכשיו אני מורעבת.
    אני מרגישה את העיניים של הבחור עליי ואני מביטה לעברו, מסבירה את הדונאטס, "זה יום ההולדת שלי. חוץ מהיין, הבוסית שלי נתנה לי את העוגה היחידה שהיא הצליחה להשיג על הדרך."
    אני בוחרת אחת ונשענת במושב, שמה חזרה את רגליי על המשענת מלפנים.
    "את מתכוונת לאכול את כל ששת הדונאטס?" הוא שואל.
    אני עוצרת את המאפה סנטימטר מפי ונועצת בו מבט.
    "זה יגעיל אותך או משהו?"
    "לא, אני רק תוהה אם אני אקבל אחת."
    אני מחייכת ומנופפת לעבר הקופסה, אומרת לו שיתכבד.
    הוא בוחר בזיגוג הפשוט, ואני לא בטוחה אם הוא אוהב אותן ללא קישוטים או שהוא פשוט מנסה להשאיר את המיוחדות בשבילי. כך או כך, אני די אוהבת את זה. אנחנו מתרווחים ואוכלים, אבל אני לא יכולה שלא להגניב אליו מבטים מדי פעם.
    שערו חום בהיר והעיניים שלו נראות כחולות, ירוקות או בגוון אגוז, תלוי בסוג האור שמשתקף בהן מהמסך. פניו מכוסות זיפים, אפו חד, ומבטי נמשך לדרך שבה הלסת הזוויתית שלו מתנועעת בזמן שהוא לועס.
    יש לו קמטים קטנים סביב עיניו, כך שיכול להיות שהוא בן יותר משלושים; אבל הם גם יכלו להיווצר מהזמן שבו הוא עובד בשמש. הוא גבוה, חזק, חטוב ושזוף, ועיניו מבזיקות לפתע הצידה כאילו הוא חש שאני בוהה בו. אני משיבה את עיניי למסך.
    לעזאזל.
    זה בסדר, נכון? זה הגיוני בהחלט לחשוב שאנשים אחרים מושכים. זה קורה. סקרלט ג'והנסון היא מושכת, זה לא אומר שאני מעוניינת בה.
    אני לוקחת עוד ביס מהדונאט, מבטי שב הצידה, הפעם לזרועותיו ולקעקועים השונים. מנגנונים שחורים וברגים שנראים כמו שלד של רובוט, קצת ציורים שבטיים שבהחלט מעידים על כך שהוא היה ילד של שנות ה־90, ואני יכולה רק לנסות ולנחש שאני רואה שעון כיס שכאילו מנסה להשתחרר מעורו. הכול נראה כערבוביה חסרת נושא נבחר, אבל זו עבודה יפה. אני תוהה מה הסיפור מאחוריהם.
    אני לוקחת ביס נוסף, הזיגוג הוורוד והסוכריות בשלל צבעי הקשת שולחים מכות חשמל מענגות לחלל פי, גורמים לי להשתוקק לבלוע את כל הדונאט הארור בבת אחת.
    "אתה יודע, אני די רוצה שרירי בטן," אני אומרת ולועסת, "אבל אלה ממש טובים."
    הוא מתפקע מצחוק, מסתכל לעברי ומגחך.
    "מה?"
    "כלום. את רק..." הוא מסיט את מבטו לרגע, כאילו מחפש את המילים.
    "את פשוט, מעניינת, או... משהו?" הוא מניד בראשו. "סליחה, אני לא יודע למה אני מתכוון." ואז הוא פולט, "חמודה," כאילו נזכר במילה בדיוק עכשיו. "את חמודה, לזה אני מתכוון."
    הבטן שלי מתהפכת והחום מחמם את לחיי כאילו אני שוב בכיתה ה', כשחמודה היתה כזאת מחמאה גדולה מבחור שאת אוהבת. אני יודעת שהוא מתכוון לאישיות שלי ולא לאיך שאני נראית, אבל אני די אוהבת את זה.
    הוא מסיים את הדונאט ולוקח לגימה מהמשקה שלו. "אז בת כמה את?" הוא שואל. "עשרים ושלוש, עשרים וארבע?"
    "בטח, מתישהו."
    הוא צוחק.
    "תשע־עשרה," אני עונה לבסוף.
    הוא לוקח נשימה עמוקה ונאנח, ומבטו נראה לי לפתע מרוחק.
    "מה?" אני לוקחת את הביס האחרון ומשפשפת את ידיי זו בזו, נשענת לאחור בנינוחות ומשעינה את ראשי על הכיסא.
    "להיות שוב צעיר כזה," הוא מהרהר. "נראה כאילו זה היה אתמול."
    טוב, בן כמה הוא כבר יכול להיות? תשע־עשרה לא יכול להיות לפני זמן רב. עשר שנים? אולי שתים־עשרה?
    "היית עושה דברים אחרת, אילו היית יכול לחזור אחורה?" אני שואלת.
    הוא מחייך חיוך מאופק ומביט בי, עיניו רציניות. "תני לי להגיד לך משהו... עצה קטנה, אוקיי?"
    אני מקשיבה, מסתכלת אליו ומבטי נעול בשלו.
    "עופי על החיים," הוא אומר לי,
    "מה?"
    הוא בוודאי רואה את הבלבול על פניי כי הוא ממשיך להסביר.
    "הזמן טס כמו קליע שנורה מאקדח," הוא אומר, "והפחד נותן לך את כל התירוצים כדי לא לעשות את הדברים שאת יודעת שאת צריכה לעשות. אל תטילי ספק בעצמך, אל תהססי, אל תתני לפחד לעצור אותך, אל תהיי עצלנית, ואל תבססי את ההחלטות שלך על זה שהן יגרמו אושר למישהו אחר. פשוט לכי על זה, אוקיי?"
    אני בוהה בו, ונראה שזה כל מה שאני מצליחה לעשות. אני רוצה לחייך כי הלב שלי מתרחב בחזי וזה נעים, אבל אני גם מלאה במשהו שאני לא יכולה להצביע עליו. כמו אלפי רגשות שצפים בבת אחת, וכל מה שאני מצליחה זה לנשום נשימות רדודות וקצרות.
    "אוקיי," אני לוחשת לו.
    אני לא בטוחה שמה שהוא אמר היה מה שרציתי או שהייתי צריכה לשמוע, אבל אני מיישרת את כתפיי וזוקפת את ראשי — מרגישה שאני מוכנה לחיים. כל עוד מה שאמר יוסיף להדהד בתוכי — אני קצת יותר אמיצה והוא הגיבור החדש שלי.
    אני צופה בו שולף קופסה קטנה ומדליק גפרור, הלהבה הקטנה בוערת. הוא תוחב את הגפרור באחד הדונאטס והזיגוג הוורוד ששל ביקשה, כי היא יודעת שזה הצבע האהוב עליי, זוהר באור. לבי מתחמם בשל המחווה.
    אני מורידה את רגליי לרצפה, מתכופפת קדימה, עוצמת את עיניי ומבקשת את מה שאני רוצה בראשי ואז מכבה בנשיפה את הלהבה.
    לא ביקשתי את מה שאני בדרך כלל מבקשת. ראשי ריק לפתע ואני לא זוכרת את כל הדברים שאני צריכה ורוצה כרגע מחוץ לכותלי הקולנוע הזה. רק על דבר אחד אני יכולה לחשוב.
    שנינו נשענים ומתרווחים במושבים, כל אחד לוקח דונאט נוסף כשהאורות מתעמעמים לבסוף, והסאונד שמקיף אותנו מכה בנו משני צדי האולם.
    במשך תשעים הדקות הבאות אנחנו אוכלים וצוחקים, ואני מחביאה את פניי כמה פעמים כשאני יודעת שמשהו מפחיד עומד להגיע. אני קופצת בבהלה פה ושם וצוחקת עליו כשגם הוא עושה את זה, כי הוא נראה נבוך. אחרי זמן מה אני שמה לב שראשי מוטה לכיוונו. הוא מרים את רגלו על הכיסא הריק שלפנינו, גם ראשו נח לאחור, וממש נוח לנו. אפילו לא עלה בדעתי לשמור על מרחק מסוים.
    אני לא רואה הרבה סרטים עם אנשים אחרים. אני לא רגילה לשבת עם מישהו אחר בשקט.
    לוחות הזמנים שלי ושל קול לא תמיד חופפים. לאחותי, קאם, אין כבר זמן חופשי יותר ורוב החברויות שלי מהתיכון לא החזיקו מעמד מעבר לטקס הסיום, לפני שנה. נחמד לבלות ביחד.
    כאשר מגיע זמן כתוביות הסיום, אני לא בטוחה שאני זוכרת הרבה מהסרט, אבל לא הייתי נינוחה ככה הרבה זמן. צחקתי וחייכתי והתבדחתי ושכחתי את כל מה שמתרחש שם בחוץ, והייתי צריכה את זה. אני לא ממש רוצה עדיין לחזור הביתה.
    האורות מתחילים להידלק, ואני מזדקפת לאט, מורידה את רגליי חזרה לרצפה, בולעת את הגוש בגרוני ומביטה לעברו. גם הוא מתיישב אבל בקושי פוגש את עיניי. אני עומדת, מעבירה את רצועת התיק מעל לראשי ואוספת את האשפה.
    "טוב, הם מקרינים את 'פולטרגייסט' בעוד שבועיים," הוא אומר, מתרומם ולוקח את האשפה איתו. "אם אני אראה אותך, אני אדאג לשבת יותר למעלה."
    אני צוחקת בשקט, חושבת על היין. שנינו יוצאים מהשורה, הולכים לכיוון הדלתות, ואני שמה לב שג'יי ובת זוגו לא יושבים במושבם. נראה שכבר עזבו, למען האמת שכחתי שהם היו כאן בכלל.
    פולטרגייסט. האם זה אומר שהוא יהיה כאן? האם זו הדרך שלו ליידע אותי שיהיה כאן אם במקרה ארצה גם לבוא?
    אבל לא, הוא יודע שיש לי חבר.
    ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי אם מסיבה כלשהי קול ואני לא היינו שורדים חודש נוסף, האם הייתי באה לקולנוע בידיעה שהוא יהיה פה?
    אני ממצמצת חזק, אשמה שוטפת אותי כשאני הולכת בשביל המעבר. די ברור שאהיה כאן. אין הרבה מציאוֹת בעיר הזו, ואני נהניתי הערב. הגבר הזה מעניין.
    ונראה טוב.
    וגם לא מובטל.
    אני צריכה לסדר אותו לאחותי הגדולה. זו בהחלט תעלומה איך הוא לא התגלה עד עכשיו תחת הרדאר שלה.
    אנחנו דוחפים את הדלת, האחרונים לצאת מתוך האולם, ועוצרים בלובי. אנחנו משליכים את כל האשפה שלנו. אני מביטה בו, לבי מחסיר פעימה כשאני רואה אותו באור הבהיר, עומד גבוה מולי. עיני אגוז. בהחלט אגוז. אבל ירוק יותר בחלק החיצוני של הקשתית. השיער שלו מעוצב במעט תכשיר שיער וארוך מספיק כדי להעביר את האצבעות דרכו. אני מביטה אל צווארו החלק והשזוף, אבל לא מצליחה לראות אם ישנו קו שיזוף מתחת לצווארון הטישרט שלו.
    ככה הוא בכל הגוף? תמונה שלו הולם בפטיש וסוחב עצים ללא חולצה מבזיקה במוחי ואני...
    אני שוב עוצמת את עיניי, מנידה בראשי. כן, וואו, אוקיי.
    "אממ, כדאי שאחזור," אני אומרת לו, אוחזת ברצועת התיק. "בתקווה שהחבר שלי כבר מחכה בבר לאסוף אותי."
    "בר?"
    "גראונדרס?" אני משיבה, חושבת שהוא בטח מכיר את המקום. זה אחד משלושת הברים היחידים בעיר, אם כי רבים מעדיפים את פור רדס או את מועדון החשפנות ליד החור שבו אני עובדת. "במקרה סיימתי יותר מוקדם הלילה והוא הטרמפ שלי, לא הצלחתי לתפוס אותו, אבל הוא צריך להיות שם עכשיו."
    הוא פותח את הדלת ומחזיק אותה בשבילי, אני יוצאת מהקולנוע והוא מלווה אותי החוצה.
    "טוב, אני מקווה שלמרות העבודה היה לך יום הולדת שמח," הוא אומר.
    אני זזה ימינה לכיוון גראונדרס, והוא מסתובב שמאלה.
    "ותודה שאירחת לי חברה," אני אומרת לו, "אני מקווה שלא הרסתי לך את הסרט."
    הוא מביט בי, נשימתו הולכת ונהיית כבדה יותר, התלבטות על פניו. לבסוף הוא מניד את ראשו ומסיט את עיניו. "בכלל לא," הוא אומר.
    רגע של דממה חולף, ושנינו מתרחקים לאט זה מזו, אבל לא מפנים את גבינו זה אל זו.
    השתיקה נמשכת, המרחק גדל ולבסוף הוא מרים יד, מנופף קלות לפני שהוא מכניס את שתי ידיו לכיסיו האחוריים. "לילה טוב," הוא אומר.
    אני בוהה בו. כן, לילה טוב.
    ואז אני מסתובבת, מרגישה איך הבטן שלי מתמלאה בקשרים ומתכווצת.
    אני אפילו לא יודעת את שמו. זה יהיה נחמד להגיד 'היי' אם במקרה אפגוש אותו שוב.
    אבל אין לי זמן להתעכב, כי הטלפון שלי מצלצל. אני שולפת אותו מכיסי ורואה את שמו של קול על המסך, עוצרת על המדרכה ועונה לו. "היי, אתה בגראונדרס?" אני שואלת אותו. "אני עוד רגע שם."
    אבל הוא לא אומר דבר. אני משתהה, ואני קוראת בשמו.
    "קול? היי, אתה שם?"
    כלום.
    "קול?" אני אומרת בקול רם יותר.
    אבל השיחה מתנתקת. אני מתקשרת אליו בחזרה ושומעת קול מאחוריי.
    "השם של החבר שלך הוא קול?" שואל הגבר מהקולנוע.
    "קול לוסון?"
    אני מסתובבת ורואה אותו חוזר אליי לאט.
    "כן," אני אומרת. "אתה מכיר אותו?"
    הוא מהסס לרגע, כאילו מבין משהו בינו לבינו ואז הוא מושיט את ידו, ולבסוף מציג את עצמו. "אני פַּייק. פייק לוסון."
    לוסון?
    הוא משתהה לרגע ואז מוסיף, "אבא שלו."
    הריאות שלי מתרוקנות באחת. "מה?" אני נושפת החוצה.
    אבא שלו?
    הפה שלי נפער אבל אני מהדקת אותו שוב בחוזקה. מביטה באיש הזה בעיניים חדשות, כשההבנה שוקעת בי.
    קול דיבר על אביו בעבר — ידעתי שהוא גר באזור — אבל הם לא קרובים, ממה שאני מבינה. הרושם שהיה לי על אביו של קול מהאזכורים הקצרים של בנו לא תואם לגבר שדיברתי איתו בקולנוע הערב. הוא נחמד.
    וקל לדבר איתו.
    והוא לא נראה מספיק מבוגר כדי שיהיה לו בן בן תשע־עשרה, לעזאזל.
    "אבא שלו?" אני אומרת בקול רם.
    הוא מחייך אליי, ואני יודעת שזאת התפתחות בעלילה שגם הוא לא ציפה לה.
    אני שומעת את הנייד שלו רוטט בכיס, והוא שולף אותו, בודק את המסך.
    "ואם הוא מתקשר אליי עכשיו, הוא בטח בצרות," הוא אומר, בוהה בטלפון. "צריכה טרמפ?"
    "טרמפ לאן?"
    "אל תחנת המשטרה, אלא מה?" הוא נאנח, עונה לטלפון ומוביל אותי אל הכיוון הנכון. "בואי נלך."
    • פנלופה דאגלאס
    • פנלופה דאגלאס
      פנלופה דאגלאס היא סופרת ומורה בלאס וגאס. היא נולדה בדביוק, איווה, והיא הבכורה מבין חמישה ילדים. פנלופה למדה באוניברסיטת צפון איווה וקיבלה תואר ראשון במינהל ציבורי, כי אבא שלה אמר לה ״פשוט תעשי את התואר המחורבן״. לאחר מכן היא סיימה תואר שני במדעי החינוך מאוניברסיטת לויולה בניו אורלינס, כי היא שנאה מינהל ציבורי. לילה אחד היא השתכרה ואמרה למאבטח בבר שבו עבדה (כן, היא שתתה בעבודה) שהבן שלו חתיך, ואחרי שלוש שנים היא התחתנה. עם הבן, לא עם המאבטח. נולדה להם בת, אבל רק אחת, ושמה הוא איידן. פנלופה אוהבת ממתקים, את הסדרה 'ילדי האנרכיה' והיא קונה ב'טרגט' כמעט כל יום.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • לא רצויה
    • התוצאה
    • יום אחד בדצמבר
    • הרמוני
    • סקרלט סטון
    • סמיך ממים
    • פיית'
    • כסף מלוכלך 2 - בקרת נזקים
    • מארז הבית הלבן
    • כסף מלוכלך 1 - חוקים נוקשים
    • מר 365
    • אח חורג יקר