הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מצעד האיוולת היהודי - איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם
  • מצעד האיוולת היהודי - איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם
    ידיעות ספרים | מרץ 2019 | יהדות, היסטוריה ופוליטיקה | 392 עמ' מודפסים

    "האם היה אי־פעם עוד עם שמנהיגיו היו אויביו המובהקים כפי שהיו מנהיגי העם הזה?" כך שאל רוברט ג'ורדן, גיבור "למי צלצלו הפעמונים" מאת ארנסט המינגוויי, לגבי מנהיגי ספרד בזמן מלחמת האזרחים. את השאלה הזאת מעלה אמוץ עשהאל בנוגע לשורה של מלכים, נביאים, כוהנים, רבנים והוגים, שהולידו לדעתו תרבות יהודית של אנרכיה פוליטית, ניכור מגזרי, התנשאות לאומית, פטליזם מדיני והפקרה של המולדת; תסמינים שיחדיו הצטרפו למצעד היסטורי של איוולת מנהיגותית.

     

    מצעד האיוולת היהודי הוא פירוש חדשני של ההיסטוריה הפוליטית היהודית, המפנה אצבע מאשימה כלפי מנהיגות שהובילה לאסונות לאומיים כבירים, החל באובדן עשרת השבטים, עבור בכיבוש הרומי וכלה בשואה.

     

    בכתיבה סוחפת המדמה סיור עיתונאי בין דרמות מדיניות, טרגדיות אישיות, מהפכות רוח וסערות נפש, משחזר עשהאל רגעים מודחקים בהיסטוריה היהודית, כמו התמוטטות הברית שכרתו אחאב ויהושפט, פתיחת שערי יהודה בפני רומא, או המסקנות של דון יצחק אברבנאל מגירוש ספרד. מתוך ראייה היסטורית רחבת יריעה הוא טוען שהחולשה המדינית היהודית לא נבעה מהתקפות מדיניות מבחוץ אלא מניוון פוליטי מבפנים, ושהפסיכולוגיה שעיצבה את העבר היהודי מאפילה כעת על ההווה הישראלי ומאיימת על עתידו של המפעל הציוני.

     

    מצעד האיוולת היהודי הוא קריאת השכמה לחברה הישראלית דווקא עכשיו, כאשר המולדת היהודית עומדת להיהפך, לראשונה מאז ימי קדם, לביתו של רוב העם היהודי. האם יסמן הנרמול הגיאוגרפי של העם היהודי את קץ מצעד האיוולת היהודי? השאלה שבה מסיים עשהאל את חיבורו צפויה לעורר דיון סוער בארץ ובעולם.

     

    "כתיבה רבת־השראה. עשהאל מוסיף ממד של עומק היסטורי ומחשבתי החסר בוויכוח הפוליטי המתקיים בחברה הישראלית".
    - פרופ' משה הלברטל, החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית
     
    "מרתק, חשוב, משכנע, נוגע ללב".
    - פרופ' אמנון רובינשטיין, לשעבר שר החינוך, המרכז הבינתחומי
     
    "מרתק, תמרור אזהרה, מקור לתקווה, אתגר למנהיגי מדינת ישראל".
    - רב־אלוף (מיל') משה יעלון, לשעבר שר הבטחון
     
    "חיבור יוצא דופן ומרתק".
    - דן מרידור, לשעבר שר המשפטים
     
    "מיזוג מרשים ומרתק של עיון היסטורי ומחשבה פוליטית".
    - פרופ' ישראל ברטל, החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, האוניברסיטה העברית
     
    "ניתוח מעמיק של העבר המספק דרכים חדשות לחשוב על תיקון העתיד".
    - פרופ' אלישבע באומגרטן, החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, האוניברסיטה העברית
     
    "תיאור היסטורי מהפכני, בעל ערך אקטואלי מהדהד".
    - יאיר שלג, המכון הישראלי לדמוקרטיה, "מקור ראשון"
     
    "מפגן של עוצמה, חיבור בעל רוחב ועומק נדירים".
    - סול סינגר, מחבר־שותף, "מדינת הסטארט־אפ"
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • במקום הקדמה
     
    קיטי ג'נובֶזֶה, שנאנסה ונרצחה על סף ביתה ברובע קווינס בשנת 1964, איננה מוכרת לרוב נוסעי הרכבת הקלה שעליה אנחנו יוצאים כעת למסע בן חמישה חלקים ואלפי שנים, בעקבות מצעד האיוולת היהודי.
    אחראית המשמרת בבָּאר הניו יורקי "השעה ה-11" איננה קשורה לענייננו, מלבד זה שסופה דמה להפליא לסופה של אישה אחרת שפעם עברה כאן, בשדות שבימי חייה הקצרים השתרעו בין מנזר נוטרדאם וקתדרלת סנט ג'ורג' של ימינו, לבין הקטר הגולש לכיוון שער שכם. אם מחמת המסתורין בו הוא אפוף, ואם מחמת המבוכה שהוא מעורר, הצניעו מורינו הישראלים, ועוד יותר מהם אבותינו היהודים, את סיפורה של האישה שעברה רכובה על חמור בערך לאורך תוואי הרכבת שלנו, שעות ספורות לפני שנאנסה וקיפחה את חייה בעיירה גבעה, שישבה על תל אל־פול הצמוד לתחנת בית חנינא.
    להגנתם של מי שהדחיקו את הסיפור שנודע בשם "פילגש בגבעה" יש לומר שהוא קשה לא רק לעיכול אלא גם לאישוש, למרות שסיפורי אונס הם, למרבה הצער, על פי רוב ריאליים, וכאלו הם גם הסיפורים על הזעזוע שהם מעוררים: אם כפי שקרה לישראלי הקדום שביתר כאן את גופת פילגשו, וכדי לעורר את דעת הקהל שלח נתח ממנה לכל אחד משבטי ישראל, ואם כפי שקרה לעורך ה"ניו יורק טיימס", אייב רוזנטל, שתיעד ברב המכר 38 עדים את אוזלת ידם של השכנים ששמעו את זעקותיה של ג'נובזה ולא עשו להצלתה דבר.
    ההבדל בין שני המקרים הוא שמותה של ג'נובזה היה ונותר סיפור מקומי, ואילו מותה של אותה פילגש עברית, לפי הדיווח שהותירו לנו אבותינו, הצית מלחמה; ולא סתם מלחמה, אלא מלחמת אזרחים עקובה מדם, אחת מני רבות שאליהן ששו אבותינו אגב השקת מצעד האיוולת שהספר הזה יוצא למפות, לשחזר ולהוקיע.
    המצעד שהוביל את העם היהודי אל סף האבדון התחיל בימי קדם ונמשך עד ימינו, תוך שהאיוולת הפוליטית של שלל גיבוריו - אייקונים תנ"כיים כמו מרדכי היהודי, נסיכים חשמונאים כמו יוחנן הורקנוס, הרפתקנים בעלי זרוע כמו שמעון בר־גיורא, חכמי תלמוד כמו רב יהודה, ענקי פרשנות כמו רש"י, סעדיה גאון ואברבנאל, אדמו"רים חסידיים כמו שלום דובער שניאורסון, הוגים רפורמים כמו קאופמן קוהלר, ומהפכנים קומוניסטים כמו לאון טרוצקי ורוזה לוקסמבורג - מפתה ישראלים מימין ומשמאל.
    אמת, את האסונות הגדולים של ההיסטוריה היהודית המיטו אויבים חיצוניים - אשורים, בבלים, רומאים, גרמנים ועמים אחרים, כך הרי לימדו אותנו בבית הספר ועוד קודם לכן, בגן. מה שלא לימדו אותנו הוא איך ההפקרות הפוליטית של אבותינו חשפה את העם היהודי למתקפות הקשות ביותר - מוסרית, פוליטית, תרבותית ופיזית - שבפניהן עמד עם כלשהו בתולדות האנושות.
    כילד בניו יורק למדתי על מוראות מלחמת האזרחים האמריקאית. כילד וכנער בירושלים לא למדתי על מלחמות האזרחים של ישראל הקדום, של יהודה החשמונאית, ושל ירושלים הרומאית. גם את ואתה לא למדתם עליהן בבית הספר, על כל פנים לא באופן מסודר ומקיף. לכן רובנו לא יודעים איך אבותינו צעדו מהסולידריות הלאומית, מהריבונות הפוליטית ומהעצמאות המדינית אל הניכור החברתי, האנרכיזם הפוליטי, הריסוק הגיאוגרפי, ההתנשאות הדתית, והפטליזם המדיני שהולידו את האפליה, העלילה, ההשפלה והטבח שליוו את הקיום היהודי מאות שנים; איך צעד המצעד, שתחילה ניזון מרוח אנרכיסטית שהעדיפה את השבט על פני הלאום ואת הנביא על פני המדינאי, אחר כך הוליד הפניית עורף גורפת לפוליטיקה, למדינאות ולאדמת המולדת, ובסופו של דבר הוביל לבריחה כוללת של אבותינו מאחריותם לעתיד עמם, על כל יסודותיו: החירות, החיים והכבוד.
    מייד נתווה את חמשת חלקי המסלול בו נתקדם, ולאחר מכן גם אסביר מדוע יצאתי למסע שלדעתי הוא חיוני עבור כל יהודי ויהודייה עוד יותר מן המסעות הנפוצים למחנות ההשמדה, אבל קודם לכן, כמה מילים על המפה המחוררת שתדריך אותנו בחלק הראשון והקדום של המסע, למשל בסיפור על המלחמה שהצית האונס בגבעה.
     
    אילו עמד גשר המיתרים הירושלמי על תלו בתום מלחמת ישראל בבנימין, והיינו מטפסים עליו אז ומביטים צפונה, היינו רואים את קו הרקיע משני עברי נבי סמואל של ימינו נצבע בכתום, אפור ושחור של להבות משתוללות ועשן מיתמר בין ראש העין לבין יריחו, כי "איש ישראל... שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" את "כָּל הֶערים הנמצאות" (שופטים כ, מח) בארץ בנימין, בדומה למה שעולל הגנרל האמריקאי ויליאם שרמן לכרכים, לעיירות, לכפרים, לבסיסי הצבא, למפעלים, לעמודי הטלגרף ולכל מה שנקרה בדרכו בין אטלנטה שבג'ורג'יה לבין סוואנה שעל שפת הים.
    המחשבה על אלימות עזה כל כך בין אבותינו קשה לעיכול. גם לא הגיוני שבתגובה לחדשות על הפשע בעיירה גבעה התאסף בין הר הצופים לנווה יעקב של ימינו צבא מתנדבים בן "ארבע מאות אלף רגלי" (שם שם, ב), כמעט כגודלו של ה-Grande Armée שאיתו פלש נפוליאון לרוסיה, ויותר מכפליים מסך החיילים שהתנגשו בקרב גטיסבורג, שהכריע את מלחמת האזרחים האמריקאית. אמנם הצלקת בשמשה שלימיני, אותה הותירה אבן שנזרקה על הרכבת הקלה בנסיבות שאינן קשורות לנושא שלנו, מזכירה את אותם 700 "קֹלֵעַ באבן אל השַּׂערה ולא יַחֲטִא" (שם שם, טז), כוח הרגמים שלפי המדווח לנו לחמו כאן לצד 26,000 "שֹׁלֵף חָרֶב" (שם שם, טו) מבני בנימין. ובכן, למרות ההד הארטילרי המוכר הזה, עדיין לא סביר שמשליכי האבנים ושולפי החרבות של בנימין הפילו על מדרונות פסגת זאב ושועפאט של ימינו 40,000 חללים ישראלים.
    אך מעבר למספרים, קשה לנו לדמיין את אבותינו מבצעים באחד משבטי ישראל רצח עם, באש, בחרב, בכידון ובחץ, גם לאחר שאנשי בנימין סירבו להסגיר את האחראים לפשע שהתרחש בתחומם, מה גם שהשבט שנטבח היה זה שלימים הוציא מקרבו את מלך ישראל הראשון, שאול, שמשל דווקא מאותו היישוב בו, לפי המדווח לנו, התבצע האונס שזעזע את ישראל הקדום.
    ובכן, סיפור המלחמה בבנימין אכן הגיע אלינו שרוי בערפל אגדתי שבגללו נשאיר אותו בצד גם כשנצפה על המלחמה שניטשה מאוחר יותר בין יהודה לבנימין, אבל זאת לזכור: גם את מה שעוללו האמריקאים לעצמם במלחמת האזרחים שלהם קשה היה לדמיין קודם שהוא התרחש, ואלמלא קרבת הזמן והתיעוד המודרני היינו אולי מטילים ספק גם באירועי המלחמה ההיא, בה טבחו אלו באלו בני העם שזמן לא רב אחר כך הוליד את המעצמה החזקה בעולם. לכן, למרות המספרים הלא־סבירים שבהם הם עטופים, סיפורי מלחמות האזרחים של אבותינו סבירים מאוד. אדרבה: מן הפינות האפלות של הנרטיב הישראלי שאליהן ניכנס בחלקים הראשונים של המסע שלפנינו עולה שבישראל הקדום מלחמות אחים היו חזון נפרץ; שהתקופות בהן אבותינו השכילו להתלכד כעם ולהעמיד מדינה מתפקדת היו קצרות, מבודדות ורוויות מתח פנימי; ושבעיני חלקים מן האליטה הישראלית הפילוג היה חלופה פוליטית לא רק סבירה, אלא גם רצויה.
    מה תסיקו את ואתה מן המסע הזה - אינני יודע, אבל כשלעצמי הסקתי ממנו שהפלגנות והאנרכיזם של ישראל הקדום הובילו להתאבדות לאומית. אם לא מאות השנים של התנהלות פוליטית אובדנית, אבותינו לא היו מאבדים עשרה משנים־עשר שבטיהם, אירוע שמהתצפית שלנו יצטייר כשואה, עם כל הבעייתיות שבמינוח הזה. אילולא הפלגנות אליה התמסרו אבותינו אולי הם לא היו מאבדים את ארצם, והעם שהגיח מחורבות ישראל הקדום - העם היהודי - לא היה נידון לאסונות שהמתינו לו בנכר.
    למרות זאת, מלחמות האזרחים הישראליות נשכחו, משלוש סיבות: ראשית, ישראל הקדום לא הוליד היסטוריון כמו תוקידידס, שספרו תולדות מלחמת פלופונז תיעד את ההתנגשות בין אתונה לבין ספרטה, או כמו יוליוס קיסר, שספרו מלחמת האזרחים תיעד את העימות הבין־יבשתי בינו לבין פומפיוס על השלטון ברומא. היסטוריה מן הסוג השיטתי והמפורט הזה כתבו רק יורשיו של ישראל הקדום, היהודים, ובראשם יוסף בן מתתיהו, אותו נפגוש במורד הקטע השני של המסע שלנו.
    שנית, המורשת היהודית, האתוס הציוני וההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית הבליטו את תקופות האיחוד הקצרות של אבותינו, והניחו להן להאפיל על מה שהיה לפניהן ואחריהן. ושלישית, הנרטיב שישראל הקדום כן השאיר לנו לוקה לעתים בחוסר רגישות תיאורית, בהשתמטות דיווחית ובהטיה אידיאולוגית.
    כותבי התנ"ך - ושמא היו אלה עורכיו - לא מסרו לנו, למשל, פרטים על המגעים המהוססים, הדיונים הסוערים והגינונים הטקסיים שוודאי ליוו דרמה כמו הביקור של יהושפט אצל אחאב לאחר דורות של עוינות, נתק ואלימות בין מלכויות יהודה וישראל; גם על ההתרגשות, התקווה והצבע שמן הסתם ליוו את נישואי ילדיהם מישהו חשב שעדיף שלא נדע. אותם סופרים או עורכים גם לא מצאו לנכון לתאר לנו את מכשול ההפרדה שבשלב מסוים חצץ בין מלכויות יהודה וישראל, אם כי עליו דווקא נשפך מעט אור הודות לאזכור מאוחר ואגבי של ירמיהו.
    חמור מכך, הנרטיב הישראלי לא סיפר לנו על תחושת הנבגדות שוודאי ניצתה בשבט דן לאחר שנדחק משפלת יהודה, ואפילו לא על הרוחות שלבטח סערו שם לאחר שאנשי יהודה הסגירו לפלשתים את בן השבט שמשון, שלא לדבר על תאוות הנקם שבוודאי שטפה את ערי דן לאחר שאסא מלך יהודה שיסה בהן את צבא ארם. לא רק מראות כמו מכשול ההפרדה ותחושות כמו הזעם של שבט דן הועלמו מאיתנו, אלא גם פרוטוקולים מכוננים - כמו אלו של הוועידה החוקתית שהתאספה בביתו של שמואל, ממנה קיבלנו רק דיווח טלגרפי, מקוטע וחד־צדדי - ואף אירועים אֶפיים, כמו המאורע המדיני הכביר בימיו של אליהו הגלעדי, קרב שהפגיש שלושה־עשר צבאות בפאתי טורקיה של ימינו, ואשר הארכיאולוגיה מלמדת שהמלך אחאב וצבאו שיחקו בו תפקיד ראשי.
    כשלים מסוג זה היו אופייניים לכל כתיבת העתים שקדמה להולדת הכתיבה ההיסטורית השיטתית, וברור שאין לבוא בטענות אל מי שהביטו אל העבר בתנאים של ימיהם. אלא שההצדקה הזו לא פוטרת אותנו מלנהוג במקורות שונים אותם נפגוש בחשדנות בה מתייחס עורך החדשות לקומוניקט שיצא ממשרד יחסי ציבור. כך, אגב חיפוש אחר היצרים, האינטרסים, הרעיונות, המתחים והנופים שבהם יצא לדרכו מצעד האיוולת של אבותינו, ניווכח שהניכור, הפילוג והאלימות הפנימית היו לא רק חזון נפרץ, אלא גם חוויה מעצבת בהיסטוריה של ישראל הקדום.
    לישראל הקדום לא קם שום אברהם לינקולן. אבותינו התפלגו פעם אחר פעם, ולא רק בין שני יריבים, כמו הצפון והדרום בארצות הברית, הלבנים והאדומים ברוסיה או הלאומנים והרפובליקנים בספרד. ישראל הקדום התפלג בין מזרח למערב, בין צפון לדרום, בין פדרליסטים לבדלנים, בין נביא למלך, בין נביא לכוהן ובין כוהן למלכה. ומלחמות האחים של ישראל הקדום לא הסתיימו לאחר קרבות ספורים, כפי שקרה, למשל, בהתנגשות באנגליה בין תומכי הפרלמנט לבין תומכי המלוכה, וגם לא לאחר שנים ספורות, כפי שקרה במלחמות האזרחים בארצות הברית, ברוסיה, בספרד או ביוון, וגם לא לאחר שנות דור, כמו במלחמת האזרחים ששיסעה את סין במאה שעברה. בישראל הקדום הפילוג היה הכלל והאיחוד היה היוצא מן הכלל במשך כששת מאות השנים שנקפו בין כיבוש יריחו לבין אובדן ירושלים.
    זה מה שיעלה מן הקטע הראשון של המסע שלפנינו, שיסתיים במֵצר קורינתוס שבשערי יוון ויתחיל בעבר הירדן.
     
    מלחמות האחים של אבותינו התייחדו לא רק באורך שלהן, אלא גם במה שבפרק השני של המסע שלנו יתגלה כגורם הראשי שלהן - הרתיעה מממשלת בשר ודם.
    לרוח האנרכיסטית, אותה נראה נוסעת מהנביאים דרך הקנאים אל חז"ל והפרשנים שבאו אחריהם, אמנם היו מקורות אציליים של כמיהה לצדק, בוז לשררה ושאיפה לחופש, אך סופה היה - כלשון אחד העדים לחורבן טיטוס - שאיש את רעהו חיים בלעו. רוח זו תנשב בפנינו בין הרי מואב, הגליל ויהודה תוך שנפליג משדות עמק יזרעאל, שם נצפה במצעד צבאי שההיסטוריה שכחה, אל הפיאצות, האיצטדיונים והמקדשים של רומא הקיסרית, שמבעד להם נצפה במצעד צבאי שההיסטוריה לא שכחה.
    מלבד הסיבה והאורך שלהן, מלחמות האזרחים הישראליות התייחדו גם בתוצאה שלהן - היווצרותו של עם גלובלי שעיוות את מושג המקום, וחשף את עצמו לאסונות שבהם לא התנסה שום עם אחר בתולדות האנושות.
    בתופעה הייחודית הזו נצפה בפרק השלישי של מסענו, שיתחיל במדבריות ניו מקסיקו ויסתיים בברלין. בין שני הקצוות הללו נצפה באירוע שאותו נכתיר כמפץ הגדול של ההיסטוריה היהודית, ובתולדה שלו, שנקרא לה "היקום היהודי". בתוך כך נחשוף את החוטים הסמויים שנמתחו בין חלוצי היקום הזה, ובראשם מרדכי היהודי, לבין מעריציו המודרניים של המרחב המסתורי הזה, מפרנץ רוזנצווייג ושמעון דובנוב בני המאה הקודמת ועד ג'ורג' סטיינר בן ימינו.
    על מסקנתי מן הקטע הזה של המסע שלפנינו ודאי יחלקו רבים, ולכן נכון שאודיע עליה מראש. ובכן, לדעתי דמויות כמו משה, דוד, שמואל, שלמה ואליהו לא היו חלק מן ההיסטוריה היהודית, אלא מן הפרה־היסטוריה שלה, דהיינו ההיסטוריה הישראלית, וככזה אני רואה אפילו את ישעיהו - למרות שהיה תושב יהודה שהיה עד לחורבן ממלכת ישראל, וקודם לכן אף היה נצור בירושלים בזמן המתקפה האחרונה של ישראל על יהודה. ההיסטוריה היהודית, כך יעלה מן הפרק האמצעי של המסע שלנו, נולדה רק כאשר צאצאי ישראל הקדום יצאו מארצם וממולדתם אל העולם הגדול, וזאת משום שרק אז נוצר העם שרובו, מאז ועד עצם היום הזה, חי בחו"ל.
    כפי שניווכח תוך שנמפה אותו, היקום שאבותינו יצרו, אכלסו ומתחו סביב חמש יבשות הפך למולדת חלופית עבור העם שהפקיר את נכסיו הלאומיים לאחר שפיחת את ארץ אבותיו מארץ חיים לאתר עלייה לרגל, ומבסיס כוח מדיני וצבאי לתחנת טעינה רוחנית. ביקום הזה, תוצר הלוואי של הפלגנות והאנרכיזם בהם לקו אבותינו הרחוקים, המתינו לאבותינו הקרובים השנאה, האפליה, הדמוניזציה והרצח שאותם הולידה, כפי שניווכח, הגלובליזציה של העם היהודי.
    במרחבים האפלוליים של היקום אליו הפליגו אבותינו התעוותו גם תפיסת הזמן והבנת הגורל שלהם, כפי שנראה בשני קטעיו האחרונים של המסע אליו נצא בעוד מספר עמודים.
    בפרק הרביעי, בו נצא מחורבות ירושלים דרך הגליל לנהרות בבל קודם שנשוב לניו מקסיקו, נראה איך חילצו אבותינו את מחוגי הזמן היהודי מתחת להריסות המקדש, ואיך ההצלחה הראשונית לייצר יהדות ללא יהודה יצאה בהדרגה מכלל שליטה, והולידה את הפניית העורף הסופית למולדת.
    משם יצא המסע שלנו לחלקו החמישי והאחרון, בו נשוט בין מכתבותיהם של מלומדים כמו רש"י ודון יצחק אברבנאל לבין מעלליהם של מהפכנים כמו לאון טרוצקי ורוזה לוקסמבורג, ותובנותיהם של הוגים כמו ז'אן פול סארטר, המהר"ל מפראג ודוד בן־גוריון, כדי למפות את הנפש המסוכסכת שהולידו החיים ביקום היהודי; הנפש שנמתחה בין פטליזם למהפכנות ובין גאונות אישית לטיפשות לאומית; הנפש שקצה במדינאות בה הצטיינו מנהיגים כמו אחאב, יהושפט, הורדוס ואלכסנדר ינאי, והחליפה אותה בפנטזיה המשיחית, בהסתמכות על הנס ובפסיביות הפוליטית שאפשרו את האסונות שאליהם הוביל מצעד האיוולת היהודי.
     
    בניגוד לגיבורי הספר מצעד האיוולת, בו ההיסטוריונית ברברה טוכמן דנה ברותחין מנהיגים שונים (כולל רחבעם בן שלמה) על החלטות הרות אסון שהתקבלו על ידי מעטים ובחטף, את מצעד האיוולת היהודי הובילו אלפים שהעבירו ביניהם מקל שליחים במשך אלפי שנים. המצעד הזה, למרבה הצער, עדיין צועד. לכן ההיכרות איתו צריכה להיות לא רק עניינם של היסטוריונים, מדינאים ופוליטיקאים, אלא של כל מי שחרד לעתיד העם היהודי והמפעל הציוני.
    השאיפה למפות את מצעד האיוולת היהודי התפתחה אצלי במשך קרוב לשלושים שנות פובליציסטיקה ופרשנות פוליטית, מדינית, חברתית וכלכלית שעימתו אותי פעם אחר פעם עם שלל קולות נחרצים, אוזניים ערלות ועיניים צרות שביחד הבהירו לי שתי אמיתות פשוטות: ראשית, רבים בקרבנו עודם נגועים באנרכיזם הפוליטי, בניכור החברתי, בפלגנות הלאומית ובנאיביות המדינית שהובילו את אבותינו לאבדון, ושנית, העם היהודי טרם נרפא מן המחלות שהמפעל הציוני יצא לרפא.
    ההנחה שעם ישראל יכול, ואף יועד, לשכון לבדד - עדיין נפוצה, כמו גם האמונה שמדינת ישראל יכולה להתעלם מחוקי הכבידה של היחסים הבינלאומיים, כי את היהודים, בניגוד לכל עם אחר, מנהיג אלוהים, והוא שיוביל אותם לחוף מבטחים, בין אם ינהגו בתבונה ובין אם ינהגו בכסילות. באוזניהם של אלו חשתי צורך להשמיע בשפה עכשווית, בין השאר, את נאומו של אגריפס השני, אחרון נסיכי יהודה, שדיבר מדינאות באחרון רגעי החסד של ירושלים ערב חורבנה. עבור חלק זה של הציבור הישראלי אני חש דחיפות לתאר כהווייתם את שיבוש הדעת המדיני, את קוצר היד האסטרטגי ואת החובבנות הצבאית שהולידו את התבוסה שהנחילה רומא ליהודה.
    על מלחמת האזרחים האחרונה של אבותינו - זו שהחצים ואבני הבליסטראות שלה עפו משני עברי הכותל המערבי גם בשעה שטיטוס כבר דהר בין רמאללה של ימינו לבין הר הצופים - אני חש צורך לספר למי שכעת, למרגלות אותו הכותל עצמו, מתנכלים ליהודים שמתפללים אחרת מהם, לא הרחק מן המקום בו הושלכה לתהום מעל חומות ירושלים גופת המחנך והמחוקק הדגול יהושע בן גמלא, אותו רצחו אחיו משום שחשדו בו שדיבר שלום.
    ולכל המקעקעים את סמכות מדינת ישראל, בין אם אלו בדלנים החולמים על מדינה פורשת ביהודה; או מי שמנסים לעקור פיזית את גדר ההפרדה שהקימה ממשלת ישראל; או מי שתוקפים חייל חרדי על שהתגייס; או מי שקוראים תיגר על בית המשפט העליון; או מי שמגדפים את בית הדין הצבאי משום שפסק שלא לרוחם; או מי שפונים לממשלה זרה כדי שתסרב לקבל שגריר שמינתה ממשלת ישראל הנבחרת; או מי שקראו "רוצחים" למנהיגים שביקשו שלום; או מי שמורים לתלמידיהם לסרב לפקודת צבא ישראל; או מי שמבתיהם בברוקלין, בוורלי הילס ולאס וגאס מלבים בכספם מחלוקות פוליטיות בארץ בה הם לא משלמים מסים, לא משרתים בצבא ולא מצביעים בבחירות - לכל אלו באתי להראות מנין האנרכיזם בו הם נגועים מגיע, ולאן הוא עלול להוביל.
    המחלות בהן לקו אבותינו, ושהתנועה הציונית יצאה לרפא, לא הסתכמו בפיזורו של העם היהודי. התסמין הגיאוגרפי הזה דרש רק את הכינוס המחודש של היהודים, אתגר שאמנם היה כביר, אבל עדיין היה טכני בעיקרו. כפי שאפשר להבין מדברי עד כאן, המסקנה שלי מן המסע שלפנינו היא שהתסמינים בהם לקה הפציינט שעלה על שולחן הניתוחים הציוני היו לא רק פיזיים אלא גם נפשיים, ואלו דרשו טיפולי גמילה: גמילה מן המגזריות שהעמידה את השבט מעל העם; גמילה מן האנרכיזם שהעמיד את איש הדת מעל המדינה; גמילה מן הפנטזיה שאת המולדת אפשר לשנמך מבית לאומי לבית תפילה; גמילה מתעתוע העם הנבחר, וגמילה מן הפטליזם שאיתו ברחו אבותינו מהאחריות לגורל עמם.
    לכן אני סבור שעל כל יהודי ויהודייה, ללא הבדל שייכות פוליטית, דתית או אזרחית, ללמוד איך הרסו אבותינו את העתיד היהודי. רק כך נבין את הפניית העורף שלהם לסולידריות הלאומית, לפוליטיקה, למדינאות, למולדת ולאחריות על העתיד. לחלופין, אם לא נלמד את הטעויות, את החטאים ואת הפשעים שלהם, ברבות הימים ילכו צאצאינו בעקבות אבותינו הרחוקים, וישחיתו את מה שהמפעל הציוני מנסה לשקם זה 120 שנה.
    ולבסוף, כמה מילים על הסוגה.
    מן ההיסטוריונים המנוחים יהושע אריאלי, יעקב כ"ץ ושמואל אטינגר, וייבדלו לחיים ארוכים ישראל ברטל, עמנואל אטקס, מרטין ון־קרפלד, אריה גורן, יוסי הלר, דני שוורץ, אלחנן ריינר, אברהם גרוסמן, ישראל יובל, יוסי קפלן, יהודה ריינהרץ, יהונתן סרנה, ברנרד וסרשטיין וסטיבן וייטפילד, למדתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ברנדייס לקרוא את ההיסטוריה שכבר נכתבה.
    מאיש הרדיו והטלוויזיה האגדי פרד פרנדלי, שהיה מרצה שלי בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת קולומביה וקודם לכן נשיא סי־בי־אס, ומעמיתיו דונלד שיינור, ברברה בלפורד, פיט ג'ונסטון וניק ליהמן למדתי לכתוב את מה שהם כינו "הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה"; בשנותי כעורך ב"ג'רוזלם פוסט" למדתי בכל יום מחדש לחלק בין הציווי של משה "זכור ימות עולם" - כפי שעושה הכרונוגרפיה, דרך כתבי החדשות והארכיונאים - לבין "בִּינוּ שנות דור ודור", כפי שעושים הפובליציסטים והפרשנים תוך כדי האירועים, וכפי שעושים ההיסטוריונים לאחריהם.
    ספר זה ממוקם בפינה פנויה יחסית בתוך המקבילית הזו. מבחינה מחקרית, הוא לא מתיימר לחשוף מסמכים או ממצאים חדשים; מבחינה כרונוגרפית, הוא לא בא למנות, לתארך ולסכם אירועים מעבר למה שהדיון שלו דורש; ומבחינה פרשנית הוא ישתמש בממצא הקיים כדי להטיל אור עכשווי על מעשי אבותינו ומחדליהם. לכן החיבור הזה איננו היסטוריה מובהקת, אלא פירוש של ההיסטוריה, וליתר דיוק: פירוש ישראלי להיסטוריה היהודית.
    עוד הערה אחרונה על הסוגה. יהיו מן הסתם מי שיראו כהסגת גבול את השימוש של הספר הזה בעט ובדיו של כותבי ההווה כדי לכתוב על העבר. להם אומר שהדברים חמורים עוד יותר, שהרי מחבר זה מודיע מראש שבניגוד לרוב אנשי האקדמיה, המוטיבציה שלו רגשית, הגישה שלו אידיאולוגית, והיעד שלו פולמוסי; שאת החיבור הזה הדריכו אמונה ברעיון - הרעיון הציוני - וחרדה לעתיד המדינה שהוא הוליד; ושספר זה לא מתיימר להעשיר את המחקר המדעי, אלא להפרות את הדיון הציבורי, כדי שעם תום המסע שיתחיל עם הפיכת הדף הזה תגידו גם את ואתה, את מה שאמרו אבותינו לאחר שראו את שרידי הפילגש שנאנסה בגבעה: "שימו לכם עליה, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ" (שופטים יט, ל).
    • אמוץ עשהאל
    • אמוץ עשהאל

      אמוץ עשהאל הוא הפרשן הבכיר של "הג'רוזלם פוסט", עורך בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. מאז שנת 1995 שימש עשהאל כעורך הכלכלי, עורך החדשות, עורך המהדורה הבינלאומית וכעורך בפועל של ״הג'רוזלם פוסט״. הוא בעל תארים מתקדמים בתקשורת מאוניברסיטת קולומביה, בהיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית ובלימודי מזה"ת מאוניברסיטת ברנדייס.

      הטור השבועי שלו, Middle Israel , מתפרסם בקביעות זו השנה ה־ 24 ועוסק בנושאים מדיניים, חברתיים ותרבותיים בישראל ובעולם. עשהאל צוטט או פורסם לאורך השנים על ידי "הניו יורק טיימס", "הוושינגטון פוסט", "הוול סטריט ג'ורנל", "האקונומיסט", "טיים", "הדיילי טלגרף", "לה־ פיגארו", "ל'אקספרס", עיתון ״הארץ״ ואחרים. סדרת המאמרים שלו ב"ג'רוזלם ריפורט" על עתיד העם היהודי זכתה בפרס "בני ברית" לעיתונות לשנת 2018 .

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חזרה בלי תשובה
    • סיפורם של היהודים החילוניים
    • העם המחוצף בכפר הגלובלי
    • תולדות מלחמת היהודים ברומאים
    • המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות
    • מחלוקת המשיח
    • חוה לא אכלה תפוח
    • עניינם של היהודים
    • קיצור תולדות יהוה
    • העם המחוצף
    • נעשה לנו חג: חגים ותרבות אזרחית בישראל
    • מהתנך ועד מדינת היהודים