הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מידע אמין על מין
  • מידע אמין על מין
    מודן | ספטמבר 2019 | הורות וזוגיות | 288 עמ' מודפסים
    הסביבה שבה גדלים כיום ילדים מוצפת בתכנים ובדימויים מיניים המשפיעים על התנהגותם ומעצבים את תפיסת עולמם. תקופת הילדות מתקצרת. התום הילדי נשחק. ההתפתחות המינית הטבעית וההדרגתית נמצאת תחת מתקפה מתמדת. קרוב למחצית מהילדים בישראל נחשפים לתכנים פורנוגרפיים כבר בבית הספר היסודי. אם ניכנע למבוכה ולא נהיה שם לצידם, ילדינו ילמדו על מיניות מפורנוגרפיה ועל דימוי גוף מהאינסטגרם. מה לומר לילד בן שמונה שנחשף לסרטון מיני בוטה? האם פעוטה בת שנתיים שנוגעת בעצמה זה נורמלי? איך לדבר עם בננו המתבגר על אלימות מינית? עם בתנו המתבגרת על קיום יחסי מין בפעם הראשונה? מתי כדאי להפריד בין אחים המתקלחים יחד, וכיצד נוכל להסביר לילדים רכים על סכנות דוגמת פדופילים ברשת? בשאלות אלו ובעוד רבות נוספות, עוסק הספר הזה.
     
    "מידע אמין על מין" הוא מדריך מקיף לחינוך מיני בעידן המסכים והרשתות החברתיות - לא עוד שיחה מגומגמת על ביציות וזירעונים, אלא חינוך לערכים, גבולות וקיום דיאלוג פתוח ואמפתי, שנועד לאפשר לילדים ולמתבגרים לסגל לעצמם מיניות בריאה במציאות מורכבת. לראשונה בישראל ניתנים להורים כלים מעשיים לשיח מיני בבית, החל בהסבר כיצד באים ילדים לעולם וכלה בהנחיות ברורות לטיפול במשברים ואסטרטגיות להתמודדות עם ילדים ומתבגרים המתקשים לשתף פעולה.
     
    שלומית הברון וסנדי בשרטי, מקימות המיזם "מידע אמין על מין", הן מחנכות למיניות בריאה, מוכרות על ידי משרד החינוך ועובדות בבתי ספר ובמסגרות חינוכיות שונות עם תלמידים, הורים ואנשי סגל. ספרן הראשון ופורץ הדרך מבוסס על הידע והניסיון שצברו בשטח, מתוך המגע המתמיד עם תלמידים, הורים וצוותים חינוכיים וטיפוליים, ועל דיאלוג עם חוקרים בתחום.
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • המורה, מה זה דילדו?

     
    זה היה יום ראשון בצהריים והמכונית שלי להטה בשרב בחניון בית הספר. זה עתה סיימתי להעביר סדנת חינוך מיני לתלמידי כיתה ו' — התנסות ראשונה עם הגיל הזה, אחרי שנים של עבודה עם תיכוניסטים. נכנסתי למכונית ועוד לפני שהדלקתי את המזגן התקשרתי לסנדי, שותפתי, בידיים רועדות.
    "היה נורא!" אמרתי לה, "נורא!"
    "למה?" היא שאלה, "ילדים לא נחמדים? בלגן? כיתות קשות?"
    "לא," עניתי, "ממש לא. ילדים נחמדים ממש. בית ספר מסודר, מאורגן. מורות לעניין, יועצת חכמה ומקסימה."
    "אז מה הסיפור?" סנדי לא הבינה.
     
    "שאלו אותי," אמרתי ופרצתי בבכי, "שאלו אותי, בכיתה ו', מה זה דילדו!"
    השיחה הזו נמשכה עוד ועוד, תוך שאני מייבבת, תוהה על מהות החיים, מה קורה עם הילדים, לאן הגענו ושלל שאלות קיומיות נוספות. סנדי מצידה ניסתה ללא הצלחה לנחם, להרגיע ולהבטיח לי שיהיה בסדר, שיש מה לעשות, ושזה בוודאי אירוע חריג וחד־פעמי.
    שבוע מאוחר יותר הייתה זו היא שהתקשרה אליי באמצע היום.
    "נחשי מה שאלו אותי בכיתה," אמרה.
    "מה?", עניתי, על אף שכבר ידעתי מה התשובה.
    "שאלו מה זה דילדו."
    כך למדנו שהשאלה "מה זה דילדו?" היא שאלה נפוצה בבתי ספר יסודיים, ושכדאי לא להתעלף בכל פעם שהשאלה הזו עולה, אלא להכין מענה מותאם ומסודר לשאלה כל כך לא מותאמת של ילדים וילדות ביסודי. לא רלוונטית להם, לא קשורה לחייהם - אבל כה נפוצה.
     
    בסוף שנת 2013 עמדתי בפני פרשת דרכים. עבדתי בחברת היי־טק גדולה, עבודה שלא הייתה רלוונטית להשכלה האקדמית שלי, לתעודת ההוראה שלי ולשנים שבהן הייתי מורה ביסודי ובתיכון. במקביל, התנדבתי במרכז ייעוץ מיני לנוער — יעצנו לנערים ולנערות צעירים ובוגרים בנושאי מיניות, זוגיות ופגיעות מיניות. שם פגשתי את סנדי בשרטי שותפתי, שהייתה אז אחות בית ספר. שתינו סיימנו לימודי תעודה דו־שנתיים שהקנו לנו את התואר "מחנכת למיניות בריאה".
    חצי שנה קודם לכן הקמתי, יחד עם עו"ד גל שרגיל, את דף הפייסבוק שצמח להיות אחר כך עמותת 'אחת מתוך אחת'. זהו פרויקט המאפשר לנערות, נשים, נערים וגברים לשתף בהטרדות מיניות, בתקיפות מיניות ובמקרי אונס שעברו. חוסר האונים שחשתי לנוכח אלפי העדויות הקשות שהגיעו לידינו הכאיב לי ותסכל אותי. הרגשתי שאני רוצה לצאת לרחובות ולזעוק את זעקתם של הקורבנות. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו משמעותי, אבל לא ידעתי מה.
    באחד הימים הוזמנתי להרצות בהתנדבות במסגרת חינוכית לנוער. שוחחתי עם הנערים על פגיעות מיניות. הם סיפרו לי מה הרגישו כשקראו את העדויות, דיברו באומץ והיו ערכיים. לא שמעתי מהם הכחשות או האשמות המופנות לקורבן. הם היו מודעים ורגישים הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילם. הרגשתי שאני פשוט רואה את השינוי החברתי מתרחש לנגד עיניי. כשיצאתי משם כבר הבנתי מהו אותו דבר משמעותי שאני רוצה, יכולה וצריכה לעשות - לעסוק בחינוך מיני. לפגוש מתבגרות ומתבגרים, לדבר על מיניות, ולעסוק בחינוך מיני באופן מלא, לא בהתנדבות ולא פה ושם — אלא כל יום, כל היום.
    סנדי ואני אזרנו אומץ וקפצנו למים. עזבנו את העבודות שלנו והקמנו את 'מידע אמין על מין — מיזם חברתי לחינוך מיני'. קיבלנו אישור ממשרד החינוך והתחלנו לעבוד בבתי ספר. סנדי הביאה איתה את הניסיון הרב שלה בשיחות "גיל ההתבגרות" כאחות ובהנחיית קבוצות, אני הבאתי איתי את הניסיון הרב שלי בעבודה עם ילדים ועם נוער בבתי ספר ובמסגרות לא פורמליות. בנינו מערכים, העברנו הרצאות, מעגלי שיח, סדנאות תהליכיות. נסענו מדן ועד אילת, עבדנו בערים, ביישובים ובקיבוצים, ישנו בצימרים זולים וצברנו אין ספור שעות עם ילדים וילדות, מתבגרים ומתבגרות, צוותים חינוכיים וגם, כמובן, עם הורים. הורים מודאגים שביקשו לדעת אם "לספר לו בעצמי? או לחכות שיבוא לשאול?", "אני לא מכניסה לה רעיונות לראש...", "הילד שלי תינוק, הוא עוד לא שם", "המתבגרת שלי כבר גדולה — איחרתי את הרכבת?"
    בסוף אותה שנה נסענו למדבר, ובמשך כמה ימים העלינו על הכתב את מה שהרגשנו שאיש לא כתב קודם. שטחנו את תפישת העולם שלנו לגבי חינוך מיני: כל קבוצת גיל - והעקרונות והשיח המתאימים לה. נסמכנו על מה שראינו בשטח, על הניסיון שצברנו, על האסטרטגיות שהוכיחו את עצמן כאפקטיביות, ולא פחות מזה - על אלו שלא עבדו. סיכמנו, סידרנו, וכתבנו חזון לעתיד.
    חמש שנים חלפו מאז. עבדנו במאות בתי ספר, העברנו אלפי הרצאות ותהליכי עומק להורים ולצוותים חינוכיים. אנחנו מוסיפות ללמוד ולהתפתח - מתוך הידע המחקרי המצטבר והמתעדכן תדיר. מתוך הדיון המעמיק שאנו מקיימות עם עמיתים מתחומי האקדמיה, הרפואה, הסקסולוגיה, הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה. מתוך הניסיון שאנו, וצוות המחנכות והמחנכים למיניות בריאה שהכשרנו, ממשיכים לצבור בשטח. המחברת הדהויה שבה כתבנו במדבר הבשילה לכדי גוף ידע עשיר - היא הפכה לספר הזה.
    אנחנו מבקשות לחלוק אתכם את הידע הזה, שאספנו במסענו, מהשטח ומהאקדמיה, משיחותינו עם נערים ונערות, מהסיפורים שסיפרו לנו ההורים והצוות החינוכי, ממסקנותיהם של חוקרים ומהחיים הפרטיים שלנו כאימהות.
    זו מטרת הספר הזה. לתת לכם מידע אמין על מין, על מנת שתוכלו להעביר את הידע הזה הלאה לילדיכם; לספק לכם כלים פשוטים ומעשיים לשיח בבית, הבנה של גבולות הגזרה ושלל דרכים להקל על המבוכה הטבעית האופפת את הנושא, מצד הילדים והמתבגרים לא פחות מאשר מצידכם. המציאות שנפרוש בפניכם היא מורכבת, לעיתים מכאיבה ומאיימת. חשוב לנו לומר לכם — יש מה לעשות. אין לנו כל כוונה לדכא, לערער, או להוכיח אתכם. להפך, נכיר יחד במציאות הזו ובאתגרים שהיא מציבה בפני הורים בעידן הזה, וניתן לכם כלים מעשיים שבאמצעותם תוכלו תוך זמן קצר להתחיל לדבר עם ילדיכם על מיניות, אולי אפילו תוך כדי הקריאה בספר.
    אנו מזמינות אתכן ואתכם לצאת איתנו לדרך ולזכור: "והעיקר — לא לפחד כלל".
     
    משהו חשוב מהלב שלנו אליכן/ם: כשכתבנו את הספר, כתבנו את כולו לכל המינים משום שאנחנו יודעות ששפה מייצרת מציאות. כתבנו: ילדים וילדות; נערים ונערות; מתבגרים ומתבגרות; א/נשים, משום שאנו מאמינות שכשאנחנו כותבות: בני נוער, מתבגרים, ילדים - המחשבה המיידית היא על בנים, בעוד שספר זה עוסק בילדים ובילדות, ומדבר על מתבגרים ועל מתבגרות.
    בסוף תהליך הכתיבה, אחרי מחשבה מעמיקה שיש בה גם תחושת החמצה, החלטנו לחזור ללשון רבים, מתוך רצון להקל על הקריאה בספר ועל השטף המילולי שבו. חשוב לנו לומר שמבחינתנו זוהי פשרה רצינית - נשמח אם תחקקו על לוח ליבכן/ם במהלך הקריאה את העובדה שאם לא כתוב אחרת, בכל לשון רבים אנו מתכוונות לכל המינים. ילדים וילדות, מתבגרים ומתבגרות. נותר לנו רק לאהוב את השפה העברית ולזכור שהיא ממגדרת, מאוד.
     
     

    למה אנחנו לא מדברים איתם?

     
    אנחנו לא מדברים עם ילדינו על מיניות. אנחנו חוששים, אנחנו נבוכים, אנחנו חושבים שזה מוקדם מדי או מאוחר מדי. אנחנו לא יודעים מה להגיד, איך להגיד, איפה להגיד, או באיזה גיל להתחיל. ילדים נראים לנו צעירים מדי, תמימים מדי, לא בשלים. אנחנו פוחדים להכניס להם רעיונות לראש. מתבגרים נראים לנו מתוחכמים מדי עבור שיחות כאלה, הם בטח כבר יודעים הכול. ובכלל — זה לא התפקיד של בית הספר, ללמד אותם? היועצת הרי תדע לעשות את זה טוב יותר מאיתנו. קל לנו יותר להמשיך לשתוק ולהתמודד עם ההשלכות, מאשר לאזור אומץ, לדבר ולהתמודד עם המבוכה.
    אנחנו לא מדברים עם ילדינו על מין, משום שההורים שלנו לא דיברו איתנו על מין, ואת הידע שלנו רכשנו ממקורות שונים ומשונים. אנחנו לא יודעים איך להסביר לילדינו את מה שמעולם לא הסבירו לנו.
    המיניות של ילדינו גורמת לנו לחוש חוסר ביטחון. האם ילדה בת שנתיים שנוגעת לעצמה בפות זה טוב או רע? לעצור אותה? לעודד אותה? להתעלם? ואם היא בת חמש? ואם הוא בכלל בן? האם לדבר עם בן 14 על פורנוגרפיה? ואולי בגלל השיחה הזו הוא יתחיל עם זה? לדבר עם בת 17 על אמצעי מניעה? מה אני כבר יכולה ללמד אותה? היא הרי יודעת יותר ממני. חוסר הביטחון הזה גורם לנו לעשות מה שעשו הורינו - כלום. אנחנו שותקים את השתיקה שעוברת מדור לדור. אימא של סבא לא דיברה איתו, הוא לא דיבר איתי, ואני לא אדבר איתך.
    חינוך מיני הוא תלוי תקופה ותרבות. חוקרי המיניות מסטרס וג'ונסון כתבו שהדעות, התפישות והרגשות של אנשים בנוגע למין ולמיניות מושפעים מהתקופה ומהחברה שבהן הם חיים. באיזו תקופה ותרבות אתם גדלתם? איזה חינוך מיני קיבלתם? האם קיבלתם חינוך מיני? לא נוכל לדעת. זה תלוי באיזה שבט של החברה הישראלית גדלתם ובני כמה אתם. ילידי שנות השישים קיבלו חינוך מיני שונה לגמרי מילידי שנות התשעים; מי שגדלו בקיבוץ קיבלו לעיתים חינוך שונה מאשר בעיר, מי שגדל בפנימייה קיבל משהו אחד ומי שגדלה באולפנה קיבלה משהו אחר לחלוטין. חלק לא מבוטל מבני הדור שלנו ומבנות הדור שלנו לא קיבל שום חינוך מיני, או נאלץ להסתפק במידע חלקי ביותר. בהרצאות שלנו להורים עולה שוב ושוב הפרסומת הזכורה: "כשאת שוכבת עם החבר שלך, את שוכבת עם החברה של החבר שלך, ועם החבר של החברה של החבר שלך. אולי לאחד מהם יש איידס?". במובנים רבים, זהו החינוך המיני היחיד שקיבלנו.
    כדאי גם שנשאל את עצמנו מה זה בכלל חינוך מיני. עבור רוב האנשים, חינוך מיני מתקשר עם ההסבר כיצד באים ילדים לעולם, מחזור חודשי, קרי לילה וזקפה, אמצעי מניעה ומחלות מין. זה לא חינוך מיני, אלא שיח רפואי וביולוגי. מדובר בידע שחשוב להעניק לילדינו — להסביר על פעולת הלב, על מערכות המין והרבייה או על מבנה השלד. זה לא ילמד אותם על ערכים, על שליטה עצמית, על עונג, ועל סוגיות מגדריות.
     
    "הפעם היחידה שבה קיבלתי חינוך מיני הייתה בכיתה ו', האחות חנה נכנסה לכיתה והוציאה את הבנים החוצה עם כדורגל למגרש. אותנו היא כינסה במעגל, סגרה את החלונות והווילונות (!) והוציאה תחבושת מרוטה וטמפון. היא הסבירה שאיברי המין של הזכרים נמצאים בחוץ ואיברי המין של הנקבות נמצאים בפנים, ועשתה תנועה מצחיקה עם היד של פנימה והחוצה. זה פחות או יותר החינוך המיני הכי מסודר שקיבלתי." (ענבל, בת 43)
     
    "לא זכור לי שום חינוך מיני. היה לי ברור שאני יכולה לגשת לאימא שלי ולבקש ממנה שתיקח אותי לגינקולוגית שתיתן לי מרשם לגלולות. זה מה שעשיתי, ואימא שלי באמת לקחה אותי לרופאה וסיפרה לחברות שלה בגאווה כמה אנחנו פתוחות. בפועל היא לא הייתה קרובה אליי, לא נתנה לי שום הכוונה, ולא ידעה אפילו שהתחלתי לקיים יחסי מין כבר שנה קודם לכן - רק עם קונדום." (יסמין, בת 27)
    ***
     
    בעבר זה היה פשוט יותר. המבוגרים העבירו לילדים ולמתבגרים את ערכי החברה באמצעות שורה של מוסכמות וכללים. המסרים לגבי מיניות היו אחידים והיה הבדל ברור בין טוב לרע. מתבגר ראה כיצד הוריו מתנהגים (או לא מתנהגים) בהקשר מיני, כיצד נוהגים שכניו וכן ראש העיר, הרב או הכומר, הרופא והמורה — וכך יכול היה לדעת מה מצופה ממנו ומה היא התנהגות מוסרית וראויה. מובן שהיו מבוגרים שחרגו מן השורה — בשביל זה קיימים יום כיפור ביהדות ותא וידוי בנצרות. השתיקה, או היעדר השיח על מיניות, היוו ערך בפני עצמם. ההורים לא שתקו בגלל מבוכה או בורות, הם שתקו כאידיאולוגיה. הרי "תדע כשתצטרך לדעת".
    "אף אחד לא דיבר איתי על מין ויצאתי בסדר גמור," אומרים לנו פעמים רבות הורים. "יש דברים שלומדים בלי מילים, לא על הכול צריך לדבר." וגם: "אם אימא שלי הייתה באה לדבר איתי בגיל ההתבגרות על מיניות, הייתי מתה!"
    פעם היה מקובל גם לומר: "כשזה יעניין אותה, היא כבר תבוא אליי". גם כיום אנחנו שומעות הורים שמאמינים בגישה הזו. נכון שיש ילדים או מתבגרים שאכן יפנו להוריהם, אך הם לא הרוב. הילדים והמתבגרים יודעים היטב שזה נושא מביך ונפיץ. הם יודעים שאבא מסמיק כשאחותי הפעוטה נוגעת לעצמה בפות, אז איך אני יכול לבוא ולדבר איתו על זה שאני נוגע לעצמי בפין?
    מיניות בחברה שלנו, גם כיום, למרות יציאתה מהחדר הסגור אל הרחוב הפתוח — היא עדיין טאבו. איסור חברתי כל כך חזק ועוצמתי עד שכולם, ילדים ומבוגרים, מכירים אותו ותופשים אותו כאמת יחידה שאין חולקים עליה. האיסור נחווה כאיסור פנימי, הנובע מתוכנו, בניגוד לאיסור חיצוני כמו חוק. האם הטאבו הוא זה שמונע מאיתנו, ההורים, לשוחח עם ילדינו? או שמא מה שמונע מאיתנו לשוחח עם ילדינו הוא היעדר המודל ההורי לשיחה כזו? במודע או שלא במודע כמעט כל האינטראקציות שלנו עם ילדינו הן נגזרת של האינטראקציות שלנו עם הורינו, כילדים. אנחנו לוקחים את הדברים הטובים שקיבלנו בבית הורינו ומשחזרים אותם, אנחנו מגלגלים עיניים על חלק מההתנהגויות ומהערכים של הורינו, ובוחרים "לעשות תיקון" מול ילדינו — להתנהג או לחנך אחרת, לעיתים להפך. מאחר שהשיח המיני נעדר מהבתים שגדלנו בהם — אנחנו בעצם צריכים להמציא אותו מחדש בבתים שלנו. לא פשוט, לא פשוט בכלל.
     
     

    אנחנו שותקים - המסכים מדברים

     
    כך או כך, אנחנו בוחרים לשתוק. אנחנו לא מבינים ששתיקתנו היא למעשה צעקה. הוא צועקת לילדינו: "אל תפנו אליי כשאתם במצוקה או סתם סקרנים!" היא צועקת לילדינו: "חפשו בגוגל!" היא צועקת לילדינו: "דברו עם החברים שלכם ותלמדו מהם!"
    אנחנו שותקים, אבל החברה ותרבות המסכים זועקות מיניות בראש חוצות. דימויים של התנהגות מינית מוחצנת, שנשמרו בעבר בחדרי חדרים, הגיעו לסלון הביתי — הורים וילדים צופים יחד בסדרות "לכל המשפחה", בתוספת עירום מחפצן והתייחסויות סקסיסטיות.
    ריבוי המסכים, הפלטפורמות והערוצים, שינוי תרבות הצריכה ותקופת הילדות ההולכת ומתקצרת, חושפים את הילדים ואת המתבגרים שלנו לתוכן מיני מגיל צעיר. למעשה, כבר מגיל לידה. המסרים המיניים נמצאים בכל מקום, בכל תוכנית טלוויזיה, משחק קונסולה, פרסומת, קליפ ומסך. התכנים הללו מאתגרים את הילדים ואת המתבגרים, משום שהם מציגים אותם כמיניים, ומשווקים להם מערכות יחסים טלנובליות, דרמות ושערוריות, קנאה ואלימות. המסרים רבים, מציפים, וגם סותרים.
    ילד יכול לקבל בבית חינוך שמרני מאוד בנוגע למיניות; להיחשף, בבית החבר הטוב, להוריו של החבר המתחבקים במטבח ולמודל של מיניות פתוחה יותר; לקרוא ריאיון בעיתון שבו הזמרת האהובה עליו מספרת בפרוטרוט על חיי המין שלה; לצפות בטלוויזיה בפוליטיקאי מגחך כשהוא נשאל על ביקוריו במועדוני חשפנות; ולצפות בסדרה בנטפליקס שבה כל המבוגרים כולם בוגדים בבני זוגם ושקועים בתככים מיניים. אילו מן המסרים הסותרים הללו יופנם? האם בכוחם של המסר ההורי והחינוך מבית לגבור על יתר המסרים?
    בת 12 יכולה לגדול בבית שבו בכל פעם שיש התייחסות במסכים או בחדשות לתקיפה מינית, הוריה ממהרים להעביר ערוץ ומבהירים "זה עוד לא בשבילך", אבל לשחק במסיבת בת־המצווה הכיתתית את המשחק "אונס", לקרוא את הכותרת בעיתון "עלילת דם - היא הרסה לו את החיים" ולצפות אחר הצהריים בסרט שבו הגיבור מחזר אחרי הגיבורה למרות שהיא חוזרת ואומרת לו לאורך כל הסרט שהיא לא מעוניינת. בסוף הוא גם יזכה בה, כמובן. איזו השקפה נרצה שהילדה הזו, הילדה שלנו, תפתח? מה אנחנו כהוריה רוצים לומר לה על גבולות, על אחריות, על הסכמה ורצון?
    ילד במאה ה-19 לא ראה בדרך לבית הספר תמונה של דוגמן ודוגמנית פשוקי שפתיים המתגפפים בעירום חלקי, הוא לא גלל את הפיד שלו ונתקל ב"מחקר" על בליעת זרע וכמה שהחלבונים שבו "מועילים לעור הפנים"... הוא לא שמע סביבו קללות כמו "בן זונה", "סססאמק", "פאק".
    מתבגרת במאה ה-19 לא צפתה בסדרות גדושות בעירום, בגניחות או ביחסי מין המשלבים אלימות, כאב וכוח. היא לא חיה בחברה שבה נאמר לה: "מה את ילדה קטנה?! מה את עושה את עצמך, למה את משעממת, יבשה וחסודה?" או לחלופין: "מה את, שרמוטה?! תשמרי על עצמך! תשמרי על הכבוד שלך."
    ייצוגים תקשורתיים, ובעיקר כאלה שאנחנו נחשפים אליהם שוב ושוב, מייצרים את הידע של הציבור בנוגע לתופעה שהם מתארים. זה קורה גם כשמדובר בייצוגים תקשורתיים מסולפים ומעוותים, שכל קשר ביניהם לבין המציאות מקרי ביותר. קחו לדוגמה את הדימוי שנוצר בתודעה הציבורית לכרישים אחרי יציאת הסרט 'מלתעות'. מספר האנשים שמותקפים בכל שנה על ידי כריש הוא אפסי, ובכל זאת כבר עשרות בשנים כולנו משוכנעים שכרישים טורפים בני אדם. אם ייצוגים תקשורתיים מותירים רישום עמוק כל כך על מוחם המפותח והבשל של מבוגרים, כיצד משפיע מגוון עצום של דימויים מיניים על ילדים ומתבגרים, שהניסיון המיני שלהם ראשוני ומוגבל, או פשוט בלתי קיים?
    בהיעדר פרספקטיבה וניסיון, ילדים ומתבגרים רואים לעיתים אמת בייצוגים התקשורתיים הללו. הם תופשים אותם כשיקוף של המציאות — ועשויים למצוא את עצמם נדחפים לזרועותיה של המיניות הבוגרת מכוח התרבות והחברה שהם חיים בה. אם אין בתווך מבוגרים אחראיים, שיפרשו ויארגנו את המסרים המיניים שילדינו חשופים אליהם, ויכוונו — זה מתאים לגילך, זה עוד לא; זה אמיתי ונכון, וזה לא — התרבות והחברה הן שיחנכו את ילדינו. אם אנחנו לא נדבר איתם — מקורות המידע שלהם יהיו פרסומות, תמונות באינסטגרם, סדרות טלוויזיה וסרטי פורנו.
    זו הסיבה לכך שבניגוד לדור ההורים שלנו - לנו אין את הפריבילגיה לשתוק. "מה יש לנו ללמד אותם?!" שואלים אותנו הורים, "הם יודעים יותר מאיתנו!" זה הפרדוקס של העידן שאנו חיים בו, למרות שכל הידע האנושי פרוש לפנינו בכל מסך — צריך בגרות, בשלות, הבנה, פרספקטיבה ויכולת קוגניטיבית ורגשית כדי להתמודד איתו. אנחנו לא רוצים שילדינו יפנימו את הערכים ואת המסרים החברתיים המוצגים בשלטי חוצות ובמסכים השונים. אנחנו רוצים לקרוא תיגר על המסרים הבוטים הללו, אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לאיפוק ולחשיבה ביקורתית. כדי להגיע לשם, אנחנו חייבים לדבר איתם. ואנחנו חייבים להיות אלו שיפתחו בשיחה הזו.
    העניין הוא שלא רק הילדים שלנו מבולבלים — גם אנחנו, המבוגרים, מתקשים לקבוע מה מתאים ומה לא.
    "הבת שלי רוצה להסיר שערות מהרגליים. היא רק בת 10, זה נשמע לי ממש לא לעניין — אבל הילדה מתחננת וצוחקים עליה בכיתה..."
    "בן ה-14 שלנו רוצה להביא את החברה שלו לישון אצלנו. אני אומרת שיביא. עדיף כאן מאשר בחוץ; בעלי אומר שזה מוקדם מדי. גם אני חושבת שזה מוקדם מדי, אבל אם כבר, עדיף בבית."
    האם יש פה אמת ברורה? נכון ולא נכון מוחלט? אנחנו חושבות שלא. הורים שונים יבחרו בחירות שונות, בהתאם לתפישות עולם שונות. יכול היה להיות קל ונעים אם היינו כולנו מסכימים מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא נכון — אבל זו לא התקופה שאנו חיים בה. אנו חיים בפלורליזם מחשבתי, בחופש, ועם החופש מגיעה גם אחריות הורית.
     
     

    לחינוך מיני בבית אין תחליף

     
    מחקרים מראים שכשהורים מדברים עם הילדים והמתבגרים שלהם על מיניות — ועוד יותר מכך, כשהילדים וכשהמתבגרים יודעים שהבית הוא מקום שבו ניתן לשתף בדילמות רגשיות ומיניות, לשאול שאלות ולקבל תשובות — גיל קיום יחסי המין הראשונים עולה, מספר הפרטנרים המיניים יורד והשימוש באמצעי מניעה רווח יותר. חינוך מיני מותאם ושיחות עם ההורים משפיעים על דעות הילדים והמתבגרים, על האמונות ועל הגישות כלפי מיניות. תהליך קבלת ההחלטות של ילדים ושל מתבגרים בנוגע למיניות משתנה כאשר הוריהם מעודדים אותם להבין מהו הרצון האמיתי שלהם. מתבגרים שקיבלו הכוונה יוכלו לסרב להצעות מיניות שאינן מתאימות להם, ולא ייגררו לאקטים מיניים כדי לרצות אחרים.
    מחקרים נוספים מראים שהורים יכולים לתווך ולמתן את השפעת המסכים על ילדיהם באמצעות שיח על הודעות שהילדים מקבלים, על האופן שבו הם משתמשים באתרים, ברשתות חברתיות ובאפליקציות ואפילו על פורנוגרפיה - כל עוד השיח נעשה תוך מתן כבוד לילדים ושמירה על פרטיותם ולא באמצעות פלישה למרחבים הדיגיטליים שלהם ללא ידיעתם.
    השורה התחתונה המשותפת לכל המחקרים הללו ולעוד רבים אחרים ברורה - שכשאנחנו מעניקים לילדים ולמתבגרים חינוך מיני מותאם, אנחנו לא "מכניסים להם רעיונות לראש", או "פותחים להם את התיאבון". להפך, אנחנו מלמדים אותם לאכול באופן בריא.
    "אני יכול לשאול שאלה פרטית בצד?" שואל אותי תלמיד בכיתה ו' בסיום המפגש הראשון בכיתתו "אמממ... הבֵּיצי... - סליחה, האשכים שלי הם לא באותו מקום. אחד כאן והשני יותר למטה ממנו, נגיד כאן," הוא מסמן עם הידיים.
    "כן, זה נורמלי לגמרי," אני עונה, "האשכים לא נמצאים באותו גובה בשק האשכים."
    "באמת?!" הוא אומר ועל פניו הקלה גדולה, "איזה מזל!"
    "תגיד," אני אומרת לו, "למה לא שאלת את ההורים שלך?"
    עכשיו הוא מסתכל עליי במבט מופתע מאוד, "מה קשורים ההורים שלי...?" הוא עונה, "ההורים שלי לא מבינים בזה שום דבר!"
    האמירה "ההורים שלי לא מבינים בזה שום דבר" היא אמירה שאנחנו שומעות הרבה פעמים מילדים וממתבגרים צעירים. המבוכה של הוריהם ניכרת לעיניהם, גם בלי מילים. השתיקה גורמת להם להבין, כבר בגיל צעיר, שהם לבד במערכה.
    "אני לא מבינה למה בית הספר שלנו מתעלם מנושא החינוך המיני!" פנתה אליי אימא למתבגרת בכיתה י'. "זה פשוט חסר אחריות! הילדים כבר בכיתה י', הם עושים מלא דברים, השיח מאוד מיני — אני שומעת בבית! ובבית הספר לא עושים כלום!"
    "ואת?" שאלתי אותה, "את מדברת עם הבת שלך?"
    "אלה נושאים שבית ספר אמור לטפל בהם! זו אחריות של היועצת! מי יודע לדבר יותר טוב על מיניות, אני או היועצת?!" ענתה בכעס.
    כיוון שחינוך מיני הוא חינוך ערכי, נכון שהורים יעשו אותו בראש ובראשונה. מערכת החינוך יכולה לתת יד ולסייע, אבל זו לא אחריותו של בית הספר לתת לילדינו את החינוך המיני ואת כל הערכים הנלווים, את זה הם אמורים לקבל מאיתנו, ההורים. במציאות שאנו חיים בה חובה עלינו לדבר על מיניות באופן יזום גם אם אנחנו נבוכים, ומותר להיות נבוכים. מותר גם להגיד לילדים ולמתבגרים שאנחנו נבוכים — אין צורך להחזיק פאסון ולבוא "קוּלים". אנחנו לא קוּלים. מותר להגיד, "אני לא בטוחה, אבדוק ואחזור אליך". מותר לקנות ספר ולקרוא יחד, מותר לחפש סרטון ביוטיוב ולצפות יחד — הדבר היחיד שממש לא כדאי לעשות זה לשתוק.
     
     

    מה זה חינוך מיני?

     
    חינוך מיני הוא קודם כול חינוך ערכי. חינוך שמטרתו לייצר פרשנות, להביע עמדות ולסגל חשיבה ביקורתית בהתייחס לארבעה עולמות תוכן שלובים זה בזה:
    העולם הראשון — מיניות־מסכים־פורנוגרפיה:
    באיזו מציאות מינית גדלים ילדים ומתבגרים כיום? במה שונה המרחב הנוכחי מהמרחב בו גדלנו? כיצד שינתה הטכנולוגיה את המציאות המינית של ילדינו? ומה עלינו לעשות במציאות החדשה?
    העולם השני — מיניות בריאה:
    הכרה בכך שכולנו נולדנו מיניים, וכי לילדים ולמתבגרים יש מיניות שיכולה להתפתח בצורה חיובית לאורך הילדות וההתבגרות. יצירת שיח חיובי בנושאים השונים שקשורים למיניות - לדבר על הטוב, על הנעים ועל הבונה.
    העולם השלישי — מניעת אלימות מינית:
    היכרות עם מיתוסים בנוגע לאלימות מינית ועם עובדות לגביה. הבנה שאלימות מינית היא חלק מהחיים של כולנו, ושבידינו לעשות שינוי אישי וחברתי באמצעות שינוי מחשבתי, חברתי ומעשי.
    העולם הרביעי — מגדר:
    מה זה אומר לגדול כבן ומה זה אומר לגדול כבת כיום? מה המשמעות של נשיות וגבריות? מין־מגדר־מיניות — השילוש הקדוש של המיניות ומשמעותו בחיים של ילדינו.
    חינוך מיני אמיתי משמעו — לספק מידע על כל העולמות הללו.
     
     

    עשרה עקרונות לחינוך מיני בעידן המסכים

     

    1. והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!

    הרקע שלכם, כמו גם הידע שלכם, אינם רלוונטיים. ידע אפשר לרכוש בקלות, ואילו את תפישת העולם המשפחתית והערכית שלכם רק אתם מכירים. אתם יודעים לחנך את הילדים ואת המתבגרים שלכם באותו אופן שבו חינכתם אותם בכל נושא — מהיגיינה, דרך אכילה נכונה ועד לעמדות פוליטיות ועזרה לזולת — גם החינוך המיני צריך להגיע מכם, באופן יזום, ולא מגורמים חיצוניים.
     

    2. להכיר במבוכה ולדבר עליה.

    שיח על מיניות לא צריך להיות מגניב. אנחנו לא צריכים לשוחח בקוּליות עם הילדים או עם המתבגרים שלנו, או להעמיד פנים שזה קל או בלתי מביך. עדיף לבטא את התחושות הללו בישירות.
    אפשר ואף רצוי לומר לילדים: "את יודעת, מביך אותי לדבר על זה, אבל אני שמחה ששאלת אותי, כי אני באמת יודעת לענות." או: "אני נבוך, כי אבא שלי אף פעם לא דיבר איתי על זה, אבל לי חשוב לדבר איתך. נתגבר יחד על המבוכה."
    דויד בן ה-16 ואימו ראו יחד בקולנוע סרט שכלל סצנת עירום ארוכה ויחסי מין. בדרך הביתה אמרה לו אימו:
    "היה מביך לראות איתך את הסצנה עם יחסי המין — נזכרתי איך אבא שלי היה מכבה את הטלוויזיה בסצנות כאלה, אפילו כשהייתי מתבגרת בגיל שלך. זה הצחיק אותי."
    "אימא!" אמר דויד בתוכחה והתחפר בסלולרי שלו.
    "גם אותי הביך לראות איתך את הסצנה הזו, אבל אתה באמת כבר בוגר וזו דווקא הזדמנות לדבר על זה."
    אחרי שמתחילים ליצור שיח התחלתי, עם בן 8 או עם בת 16 — השיח הופך לפשוט יותר וקל יותר לכולם בדרך כלל תוך פרק זמן קצר.
     

    3. ליזום שיח

    "הילדה שלי לא מתעניינת במיניות. הצעתי לה שאלמד אותה איך באים ילדים לעולם, והיא אמרה לי, 'אימא, אני כבר יודעת — אני לא רוצה' והלכה. מהתחושה שלי, היא פשוט לא מעוניינת בשיחה הזו. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילה."
    בכל הרצאה שלנו להורים, מישהו ישאל בסוף: "ואם זה לא מעניין אותו — גם לדבר?" או: "לחכות שהיא תבוא אליי, או להתחיל להביך אותה עם דברים?"
    בעבר היה מקובל לא לדבר עם ילדים ועם מתבגרים ולחכות ש"זה יבוא מהם". אצל חלקנו זה עבד, אצל חלקנו פחות. כמה מכם באמת ניגשו להוריהם ושאלו שאלות על מיניות? כמה מכם קיבלו תשובה? האם אתם מכירים איזשהו ילד, שימשיך לשאול הורה שאלות על מיניות אחרי שההורה התחמק או נתן תשובה מעורפלת? האם אתם רואים מתבגרת שמעולם לא דיברה עם אימה על הנושאים הללו, כך פתאום שואלת את האם שאלה אינטימית שמטרידה אותה?
    כאשר אנו בוחרים לגשת לילדינו ולפתוח בשיח הזה — על אף המבוכה, על אף הקושי — אנחנו מייצרים עבורם מרחב מודע ותשתית בטוחה. ילדינו אינם מודעים להשפעת הסביבה המינית שהם גדלים בה — הם לא מבינים מה משפיע עליהם, מתי ואיך — אבל הם מפגינים את ההשפעה הזו בהתנהגותם. זו הסיבה לכך שכיום ילדות בנות תשע יודעות לרקוד ריקודים חושניים, ושילד בן 11 רוצה לנפח שרירים. אנחנו חייבים להקדים אותם — לפרש, לתווך ולשקף.
    בבתים שבהם מעניקים חינוך מיני בילדות — השיח ימשיך גם לגיל ההתבגרות, וכולם יהיו מתורגלים בו. אם לאורך כל חייו ניהלנו עם הילד שלנו שיחות פתוחות על מיניות, רוב הסיכויים שהשיח הזה יישמר גם כשהילד יגיע לגיל ההתבגרות המאתגר.
     

    4. זו לא שיחה חד־פעמית

    חינוך מיני הוא לא שיחה חד־פעמית, זו לא "השיחה". "אני חושב שצריך לעשות לו את השיחה," היו הורים אומרים זה לזה כשהילדים התקרבו לגיל ההתבגרות, או כשהיה להם בן או בת זוג לראשונה.
    האם הצלחתם, אי־פעם, ללמד ילדים או מתבגרים משהו באמצעות שיחה חד־פעמית? האם פגשתם איזשהו ילד או מתבגר שמקשיבים לכל פיסת מידע שההורים מעבירים להם, מפנימים ומטמיעים אותו מייד?
    "אל תשכחי להתחגר," אנחנו אומרים לילדה כשהיא עולה להסעה.
    "אני מרשה לך לנסוע לבית ספר בקורקינט, אבל אם אראה אותך בלי קסדה, לא יהיה לך קורקינט," אנחנו אומרים למתבגר.
    "אי אפשר לאכול היום שוקולד," אנחנו אומרים לבת 5. "אכלת מספיק סוכר היום, סוכר זה לא כל כך בריא, אז אם בא לך משהו מתוק, קחי ענבים."
    "עדיף לאכול לחם מקמח מלא," אנחנו אומרים לבן 11. "בלחם מקמח מלא יש סיבים תזונתיים, ואלה בריאים לנו מאוד."
    השיח על תזונה נכונה ובטיחות שישרת את הילדים והמתבגרים שלנו לאורך החיים הוא שיח שאנחנו מנהלים עימם כחלק משגרת החינוך. גם בנושאים שבהם אנחנו "חופרים" לילדים ולמתבגרים שלנו, אנו לא תמיד רואים הפנמה או הבנה — אז בוודאי ששיח חד־פעמי הוא פשוט חסר כל חשיבות וערך. אם אוכלים כל השנה ג'אנק — אין משמעות לארוחה בריאה אחת, ולהפך — אם אוכלים כל השנה אוכל בריא, לא נורא לאכול קצת ג'אנק.
    לעומת זאת, היעדר מוחלט של שיח מיני יגרום לכך שגם אם תערכו לילדיכם את "השיחה", היא תיעלם מבלי להשאיר כל עקבות בבליל המסרים המיניים האחרים שהם פוגשים. חשוב וקריטי להנהיג בבית שיח קבוע ומסודר בנושא מיניות, שדרכו ילמדו הילדים כיצד להתמודד עם המיניות שלהם ושל הסביבה.
     

    5. לא להציף

    אם נשוחח עם ילדינו כל יום, כל היום, על מיניות, זה יהיה הרבה יותר מדי. אם נתייחס, נצביע ונחנך לגבי כל סרטון, כל סצנה בסרט, כל נשיקה, כל מודעה, כל שיר, כל קללה - לא נצא מזה לעולם. אם נצליח להתייחס אפילו לעשרה אחוזים מהדימויים המיניים הגודשים את המרחב של ילדינו כיום — זה הרבה, אפילו המון.
    התחלתם שיח עם מתבגרת והיא נסגרה? "אבא!" היא אמרה והלכה לחדר. "אני לא מדברת איתך על זה!", אל תלכו אחריה ותתעקשו להמשיך — נסו שוב בעוד שבועיים. נסו לזרוק עוד מילה אחרי כמה ימים, כשאתם במכונית ואין קשר עין. שאלו אותה אם תוכלו לשלוח לה חומר כתוב בווטסאפ.
    היו קשובים לשפת הגוף של הילדים ושל המתבגרים, דברו בשפה נעימה ומותאמת, ואם הם ממש לא רוצים — עצרו את השיח וחפשו דרך אחרת לגשת אליהם. שלחו להם חומר בווטסאפ ונסו לדבר עליו. שימו משפט מעודד על המקרר, דברו עם הילדים הצעירים יותר כדי שהבוגרים יותר ישמעו ויֵדעו שאתם נכונים לשיחה. בהמשך נתייחס גם לנטרול התנגדויות בקרב מתבגרים.
     

    6. להפוך התנהגות לא מודעת למודעת

    המציאות המינית הסובבת ילדים ומתבגרים באה לידי ביטוי במילים שהם משתמשים בהן ובדרך התנהגותם. ראיתם? הפריע לכם? תגיבו. תגובה ראויה היא לא צעקה, עונש, או הבעת כעס, אלא מסגור ברור של תופעה, התנהגות או אירוע. המטרה כאן היא לא לחנך, אלא להפוך התנהגות לא מודעת למודעת.
    "אתן עושות חיקוי של ריקוד מהיוטיוב," אפשר לומר לבנות שבע שמענטזות מול המסך. לא בשביל לעצור אותן או למשטר אותן, אלא כדי להגדיר עבורן, במילים, את מה שהן עושות.
     
    "מורן ממש כוסית," אמרה סיוון לחברתה.
    "מורן נראית טוב, מורן נראית סבבה, מורן יפה, מורן חטובה — אבל להגיד 'כוסית' זה לעשות ממורן איבר מין," הבהירה אימה של סיוון. סיוון גלגלה עיניים וכנראה תמשיך להגיד "כוסית", אבל תגובתה של האם חשובה משום שהיא נותנת משמעות למילים, מעלה אותן למודעות ומבהירה: יש לנו מה להגיד על זה, יש לנו דעה גם אם היא לא מוצאת חן בעיניכם, גם אם היא "זקנה", "חופרת" או "משעממת".
     

    7. אימא את חופפפרררתתתת!

    אובייקטיבית, החיים מורכבים ועמוסים. אנחנו יודעות שאין זמן, גם אנחנו במירוץ מטורף של עבודה, משפחה, ילדים - ועדיין המעורבות ההורית שלנו בחיי הילדים והמתבגרים היא הדבר החשוב ביותר. לא ההגנה שנשים על הטלפון הסלולרי ולא הספר שנקנה — אלא השיחות וההתעקשות על דברים שחשובים לנו.
    כדאי להשקיע מחשבה איך להעביר את אותן "חפירות" חינוכיות בדרכים שלא יעוררו רק התנגדות או רטינות, אבל גם כשהם אומרים: "אימא, את חופפפרררתתת" וזה נכון —
    אפשר לענות: "אני חופרת כי אני אוהבת אותך ואכפת לי ממך."
     

    8. הם לא אמורים להסכים איתנו

    אל תצפו להסכמתם. ילדים נוטים להסכים עם הוריהם, מתבגרים נוטים שלא להסכים עם הוריהם — ובצדק. זו התקופה שבה הם צריכים לפתח אישיות משל עצמם, בין היתר על דרך השלילה — גיבוש מחשבות ותפישות שונות מאלו של ההורים.
    "אני לא מתלהבת מהפרסומת הזאת," אמרה אם לבתה בת ה-12 בקניון. "הילדות האלה עושות פוזות כאילו הן בגיל ההתבגרות, והן לא. זאת בקושי בת שבע וזאת נראית לי בערך בגילך."
    הבת פרצה בצחוק. "אימא!" היא אמרה חצי המומה, "את לא יודעת מי זאת?" ומיהרה להסביר כי מדובר בכוכבת ילדים נוכחית בעלת פרופיל אינסטגרם מתוקשר, המופיעה בפסטיגל ובשלל תוכניות טלוויזיה לילדים. עולם שלם ולא מוכר לאם. "היא מהממת!" אמרה הבת בלהט, "את לא מבינה את זה כי את מבוגרת!"
    זה היה רגע של חינוך מיני גם כשאין הסכמה. אין צורך בהסכמה. יש צורך בהתבוננות על המרחב, במסגור שלו ובמתן אמירות ערכיות לפי תפישת העולם שלכם והערכים שאתם רוצים להנחיל לילדים ולמתבגרים שלכם.
     

    9. מתבגרים לא אמורים לספר לנו הכול

    מתבגרים ומתבגרות לא אמורים לספר לנו הכול. הם לא צריכים לשתף אותנו בקבלת ההחלטות המיניות שלהם, ואנחנו לא צריכים להיות מעורבים בחיי המין שלהם, ולדעת מה הם עשו, עם מי ומתי. היכולת לנפרדות מההורים והיכולת לקבל החלטות בוגרות בעצמם הן חלק מהבגרות ומהבשלות הנדרשות לקיום מגעים מיניים. אם הנגשתם מידע על ארבעת העולמות של החינוך המיני כבר מגיל ילדות — הרי שהמתבגרים שלכם מודעים ומסוגלים לקבל החלטות מושכלות גם בלעדיכם. יותר מזה, מתבגר או מתבגרת שבחרו לא לשתף את הוריהם בכך שקיימו יחסי מין לראשונה, יכולים לעשות זאת דווקא משום שציידו אותם, לאורך כל הדרך, בכלים שאפשרו להם לקבל החלטות בעצמם ולהתנהל באופן בוגר ומחושב.
    נשוב ונדגיש — משמעות הזכות של הילדים לפרטיות אינה שלא צריך לדבר איתם משום ש"הם יסתדרו לבד", אלא הבנה שבמיניות שלנו ושלהם אין צורך לדון בפרטי פרטים, משום שאלה דברים אישיים ופרטיים.
     

    10. מותר לטעות. זה לא יעשה להם טראומה

    "נכנסתי בטעות לחדר של הבת שלי ותפסתי אותה מאוננת, אמרתי "אוי ואבוי!" ויצאתי וסגרתי את הדלת. אני ממש בחרדה שעשיתי לה טראומה. לא התכוונתי להגיב ככה, פשוט הייתי מופתעת. זה קרה לפני שלושה ימים, ועוד לא הסתכלתי לה בעיניים."
    "אל תשאלי מה קרה לי... תפסתי את המתבגר שלי צופה בפורנו ועף לי המוח. צרחתי עליו, איבדתי את זה לגמרי. הוא בחיים לא ידבר איתי יותר..."
    ובכן - זה כנראה לא יעשה להם טראומה.
    כולנו טועים, כולנו עושים שטויות. כולנו אומרים לפעמים משהו שלא תכננו להגיד. אמרתם? אוקיי, קרה. תנשמו, שתו כוס מים, חכו עד שתירגעו לגמרי — ואז דברו איתם על מה שקרה.
    "תקשיבי, אהובה שלי," תאמר האם שהפתיעה את בתה בעת אוננות, "לפני יומיים עשיתי טעות ונכנסתי לחדר שלך בלי לדפוק על הדלת. החדר שלך הוא מקום פרטי, וכשהדלת סגורה צריך לדפוק. אני מתנצלת. אני מצטערת שאמרתי 'אוי ואבוי'. אמרתי את זה כי הייתי נבוכה והופתעתי, אבל אין שום דבר רע במה שעשית. להפך, זה טבעי ונורמלי."
    "אתה שומע..." יאמר האב שהתפרץ על בנו הצופה בפורנוגרפיה, "אני מצטער שצעקתי עליך כל כך לפני יומיים. זה היה לא בסדר, אני יודע שפורנוגרפיה זה דבר מאוד נפוץ ושחלק גדול מהנערים צופים בפורנו. גם אני ראיתי פורנו כשהייתי בגילך, אבל הפורנו היה אחר לגמרי ומאז גם למדתי כמה דברים על מה זה פורנו באמת. אני אשמח לדבר איתך לעומק על זה ולהסביר יותר, אבל קודם כול רציתי לבקש סליחה על התגובה שלי."
    טעינו. טעות. טועים. לא קרה שום דבר. ממשיכים.
    • שלומית הברון
    • שלומית הברון
     
    • סנדי בשרטי
    • סנדי בשרטי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות