הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לרגל הנסיבות
  • לרגל הנסיבות
    כנרת זמורה-דביר | מרץ 2019 | פרוזה מקור, שואה | 254 עמ' מודפסים

    סיבוב פרסה חד שנוגה מחליטה לבצע, מרחיק אותה מבית הוריה בקיבוץ, ובה בעת גם מקרב אותה לשם, לזיכרונות, לסודות, לטראומות ואל שפת האם.

     

    "מי יודעת איך אומרים באמא מוזיקת ג'אז?" אמנון שאל, ונרקיס והדס בקושי החזיקו את הבטן מרוב צחוק כשענו: "מוזיקת גָז." ומי יודע איך אומרים באמא כלב? והתפוצצו מצחוק כשענו: "חתול!" זה היה נכון. "איך אומרים באמא סיגריה?" ופתאום ידעתי בעצמי את התשובה. "מקטרת," אמרתי די בשקט, אבל הם שמעו. בבת אחת הם השתתקו והסתכלו עלי. ואז התפוצצו שוב מצחוק. ככה גיליתי שאני יודעת עוד מילים בשפת האמא. ידעתי "הֵא לך" (נכון, נוגי, זה נכון) וגם "מגיע לך". וקיבוץ באמא זה "מחנה," מלוכלכת זה "מלוכלכה". נוגה נשאבת אל מערבולת של געגוע ואשמה שמסתחררת מן הילדות שלה, ואולי עוד מילדותה של אִמה בפולין. לכאורה רגליה נטועות היטב בהווה — יש לה משפחה וקריירה — בכל זאת המערבולת מסחררת ומושכת אותה אל מצולה של סודות, צפנים, כאבים לא מדוברים ואשמה, הנוהמים בתוכה את נהמת הבדידות והתלישות: אמא. לרגל הנסיבות מזמן לנו בירור נוקב של חוויות החבוּת, החמלה והחיפוש המתמיד אחר האמת, שהיא "כמו אש. צריך למצוא תמיד את המרחק הנכון. אי־אפשר ממש לגעת בה." הוא מתחקה אחר המקום שבו הסתבכה השפה של נוגה עם זו של אמה ומפגיש אותנו עם השאלה, האם יש סיכוי לתיקון ולשחרור מהכבלים הכובלים אותנו מראשיתנו.

     

    רוית ראופמן, ילידת קיבוץ גבעת חיים, מתגוררת בזיכרון יעקב. פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה

  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.
     
    המִקטרת הכי יפה באוסף של אבא היתה ממצרים. היא היתה שחורה וגדולה, וקראנו לה "מקטרת השלום" למרות שעדיין לא היה שלום. והגלויה הכי יפה באוסף הגלויות שאבא היה שולח היתה מיפן. היו עליה פנים של אישה עם עיניים שקדיות. בשעה שהייתי מזיזה את הגלויה קרצה עינה האחת. בגב הגלויה היה כתוב באותיות מנוקדות: לנוגה הגדולה, שכבר יודעת לקרוא, דרישת שלום מיפן הרחוקה. מסרי דרישת שלום גם לאמא. בשעות אחר הצהריים הייתי ממיינת את הגלויות ואת המקטרות לפי ארצות, מנסה להתאים גלויה לכל מקטרת, עד שהגיעה השעה שמונה בערב, ואמא היתה לוקחת אותי לישון בבית הילדים.
     
    הבית שלנו היה בשכונה של הזקנים של הקיבוץ. מימיננו גרה קלרה, שעבדה במכבסה. ממול גרו הִילדה ושמוּל, הזקנים היחידים בשכונה שעוד נשארו בזוג. לידם גר קלמן, שאין לי מושג איך הוא נראה, כי מאז ששרה נפטרה לא יצא מהבית. בחצר ביתו היה נטוע עץ שסק, והעטלפים היו יורקים את קליפות הפירות על הקירות. "פיכס," אמא היתה אומרת, כשהיתה רואה את היריקות מהחלון. "פיכס," היא אמרה גם על החתולים הרבים שקלרה גידלה. גם שמוּל של הִילדה היה "פיכס," ואמא אמרה שהִילדה יודעת למה. חוץ מהשכנים האלה היה בשכונה עוד צריף קטן וישן שאף אחד לא גר בו.
     
    לגננת שלי קראו סיגל ולחתולה שלה קראו שחורית. לפעמים בשעות אחר הצהריים הייתי הולכת עם כרמל ועינב לבקר את שחורית. היינו נותנות לה חלב בקערה, וכששחורית היתה בת שנה סיגל הסכימה שנקשור לה סרט אדום עם פעמון. שחורית היתה מטיילת איתנו בשבילים של הקיבוץ והפעמון היה מצלצל. ככה טיילנו איתה עד חדר האוכל, עד למועדון, עד לסנדלרייה של נחום, ופעם אחת הלכה איתנו אפילו עד לברֵכה, בשביל של הסיגלונים, איפה שפעם עקצה אותי דבורה. לבית של אמא היה אסור להביא אותה כי אמא היתה אלרגית לחיות, אבל כשסיפרתי לה על שחורית, היא אמרה שזה טוב שיש משהו שאוהבים, זה בריא לנפש. אמא היתה עובדת סוציאלית והיא הבינה בדברים שבריאים לנפש. למשל, לגדל אותי היה בריא לנפש. גם להיות רחוקה מאבא היה בריא לנפש, כי ככה הם היו מתגעגעים ותמיד שמחים להיפגש פעם בכמה חודשים, כשהוא היה חוזר הביתה מהכנסים בחוצלארץ ומביא דברים משוכללים שעוד לא הכירו בקיבוץ: מכשיר שמפריד את הגרגירים של הרימון, חותך מיוחד לגבינה צהובה שאפשר להשתמש בו בחג שבועות, כשמביאים לקיבוץ גבינה צהובה, וגם מִתקן שמוציא את הבפנים של התפוח. היו דברים שהיו פחות בריאים לנפש, אבל אי אפשר היה להימנע מהם, כמו למשל כשנדב מת. אמא אמרה שלא הכול בוחרים בחיים, אבל יש להם אותי והם מאוד שמחים. ויש להם גם את הדס ונרקיס ואמנון, שמגיעים לפעמים בסופי שבוע.
     
    חוץ משחורית, שהיתה בריאה לנפש, אהבתי גם את עיזה־פזיזה שגדלה אצלנו בפינת חי, וגם את פולינזיה, התוכי שאני הייתי אחראית עליו בגן. כשפולינזיה חלה כבר ידעתי לכתוב ושלחתי מכתב לדוקטור דוליטל בשם כל ילדי גן תמר. הסברנו לדוקטור שיש לנו בגן צרה גדולה. שפולינזיה מרגיש מאוד רע. הוא צולע, משתעל, וגם מצב הרוח שלו מאוד ירוּד. את המילה "ירוּד" סיגל הציעה והיא נראתה מתאימה. הסברנו לדוליטל שאנחנו יודעים שהוא מאוד עסוק, שיש המון חיות לטפל בהן, אבל אנחנו מבקשים מאוד (וסיגל הציעה להוסיף: בכל לשון של בקשה) שימצא זמן לבקר אצלנו בגן תמר, אם אפשר — דחוף. בדף נפרד צירפנו את החתימות של כל ילדי הגן. למי שלא ידע לכתוב את השם היה מותר גם קשקוש או ציור במקום חתימה. את המעטפה, שעליה כתוב "לכבוד: דוקטור דוליטל, אנגליה", נתנו לאביבה שעבדה בדואר והיא הבטיחה לשלוח. אחרי שפולינזיה מת, קברנו אותו מאחורי הארגז חול ואמא אמרה שמותר לבכות ולבטא רגשות.
     
    היו עוד חיות שמתו אצלנו בגן. הנמלים מ"עיר הנמלים", הדגים מהאקווריום, וגם הארנב שלנו, שבגלל שביקשתי יפה הסכימו לקרוא לו נדב, אבל כשכרמל צעקה ממש חזק כי עקצה אותה דבורה, נדב מת מהתקף לב.
     
    בשיחות לפני שנת הצהריים סיגל היתה מספרת על דברים מעניינים שקורים בעולם. לפני הטיול לים היא גילתה לנו שאם נסתכל רחוק, נראה איך המים מתחברים עם השמים. אני ביקשתי להראות בשיחות את הגלויות שאבא שלי שלח מהמון ארצות מעניינות, אפילו מאפריקה, וסיגל אמרה שאפשר לפעמים, לא תמיד, כי צריך לתת הזדמנות גם לילדים אחרים. לפני השינה היא אמרה שאם נסתכל על הירח, נראה שיש לו פָנים. ופעם אחת, אחרי שכבר לבשנו פיג'מות, היא הוציאה את כולנו מהגן, והעמידה אותנו בטור, והלכנו בחושך עם פנסים לגן שיבולת, לראות איך מלכת הלילה, שטיפסה על הקיר של הגן, פורחת בלבן.
     
    בלילות היינו חולמים לפעמים את אותו החלום, על האיש הזקן שחוטף אותנו וזורק אותנו לעמוּקים של הברֵכה. בחלום הוא היה מסתובב בינינו כמו איש רגיל, ואפילו מחייך אל ההורים שלנו ומדבר איתנו לידם כאילו שהוא חבר. אי אפשר היה להסביר להורים מי הוא באמת, כי בכל פעם שניסינו להסביר, לא יצא לנו קול. היינו מתעוררים מזיעים וישר היה אפשר לזהות מי חלם את החלום הזה גם הלילה.
     
    כשנרקיס והדס השתחררו מהצבא, הן עבדו חודש בגנים בקיבוץ. נרקיס עבדה בגן שלנו, גן תמר, והדס בגן שיבולת. נרקיס היתה אומרת לי: "בבית אני אחות רק שלך, ובגן אני מטפלת של כולם."
     
    כשעלינו לכיתה א', נערכה חגיגה גדולה על הדשא שליד המועדון. לבשנו חולצות לבנות עם פרח אדום רקום על דש הצווארון ושרנו את אל"ף אוהל, בי"ת זה בית. הכי כיף היה הפזמון, כשבני השש ובני השבע, שהיו בעצם בגיל שלנו, היו מציירים בגיר וצבע. ובעיקר כשעשרים ושתיים אותיות היו יוצאות במחול מחניים. כל ההורים היו בטקס, גם אמא שלי, ששמה לי בתוך הקלמר החדש פתק קטן, ובו כתוב: בהצלחה ובאהבה. אמא ואבא.
     
    מי שהיה חולה, היה יכול לישון בבית של ההורים. היו הרבה דרכים להיות חולים: מד־חום בתוך התה בדרך כלל עזר מיד. היתה שמועה שגם לבלוע גיר, אבל לא ניסיתי. היה אפשר גם לבוא לביקורים תכופים אצל מי שהיה חולה באמת, עם חום אמיתי. והיה אפשר גם לצאת לרוח עם שיער רטוב, אחרי חפיפה ביום שישי. אבל פעם אחת אחרי שכבר הלכנו לישון הייתי חולה על באמת. הביאו אלי למיטה בלילה את דוקטור גינת, הרופא של הקיבוץ, וכשהוא העיר אותי מהשינה וקראתי לו בטעות "אבא", אמא שלי נלחצה ממש. היא אמרה: ראיתי, תכף ראיתי שמשהו לא בסדר. והיא אמרה גם: למה זה תמיד קורה דווקא לי. ואז היא עטפה אותי בשתי שמיכות. אחת מצמר שקראו לה "שמיכת קוץ" ועוד שמיכה אחת מפלנל, וביקשה מאחד האבות שיעזור לה לסחוב אותי הביתה. שבועיים שכבתי בבית, במיטה של ההורים, ואמא שכבה לידי על השטיח. כשנתנה לי את התרופות היתה שורקת מין שריקה משונה, מין פו־פו־פו שהיה שמור לאירועים כאלה, ואומרת: אל תדאגי נוגי, את תצאי מזה, זו רק שפעת. כל יום היא הכינה לי תה, הניחה מגבת רטובה על המצח שלי וסיפרה סיפורים על דרכי המיתה המשונות של הדורות הקודמים במשפחה. הכי טורד מנוחה היה הסיפור על הבבה־קוינה, סבתא של סבא, שנכנסה להיריון כשהיתה בת ארבע־עשרה, לא ידוע ממי. היא היתה נורא עייפה כשהתינוק נולד לה, והיתה עוד יותר עייפה כשהוא לא ישן בלילות. לילה אחד הבבה־קוינה נרדמה עם התינוק על הידיים וחלמה שהיא אופה לחם. זה לפחות מה שהיא סיפרה כשמצאו את התינוק שלה בתנור. כששאלתי את אמא אם זה סיפור אמיתי היא אמרה שהיא לא יודעת, ואני ביקשתי לראות טלוויזיה. אחרי שבוע של אשפוז במיטה של ההורים הכרתי בעל־פה את כל סדר התוכניות בטלוויזיה, של כל הימים בשבוע. בבוקר שידרה הטלוויזיה הלימודית: רגע עם דודלי, הילדים משכונת חיים ובתיה עוזיאל עם מלאכות יד שהיא "במקרה הכינותי מראש." היה אפשר להכין את המלאכות "לאח הקטן, או לאחות הקטנה", ומי שלא היו לו אחים או אחיות קטנים, או שהאחים שלו מתו או עזבו את הבית, היה יכול סתם להכין לעצמו, או לאמא שלו. עד השעה שש היו תוכניות יפות כמו ברבאבא, מר קַו וריצ'רץ'. אחר כך היו שידורים בערבית, וקריינית מאופרת היתה אומרת: סאדאתי וּאסאדאתי, לפני התוכנית "חידושים והמצאות". בשמונה, אחרי מבט לחדשות, חזרו התוכניות בעברית, אבל אמא היתה מקפידה שאני אלך לישון כדי שאבריא, וגם כדי לשמור על השעות כמו בהשכבה בבית הילדים. זה בריא לנפש. היא נשכבה על השטיח ועצמה עיניים, וזה היה סימן שגם אני צריכה להירדם. עצמתי עיניים ותיכננתי איזה שיר אשלח לפינת השירים בריצ'רץ'. באחד הימים כתבתי את השיר "חלמתי חלום". ביקשתי מאמא שתשלח אותו לריצ'רץ', הטלוויזיה, רוממה ירושלים, ודיקלמתי לה את הכתובת לפי המנגינה שהילדים בריצ'רץ' היו שרים. אחרי שהיא שלחה, חשבתי למי עוד אפשר לשלוח מכתבים מהבית. הוצאתי כתובות של ילדות בגילי מהמדור "חבר לעת" בעיתון פילון, שבו כבר פירסמו שיר אחד שלי, ובעיתון פשוש ובעיתון דבר לילדים, ואפילו הזמנתי ילדה אחת מכפר יונה לבוא אלי לקיבוץ. הזמנתי אותה ליום שלישי בחמש וחצי. באחד הערבים קראו לאמא לבית של המזכיר, כי הגיעה שיחת טלפון מאבא. היא התחילה לזוז בין קירות הבית, ונעמדה מול המראה, והתלבשה יפה, ואז החליפה שמלה, וגם ענדה תכשיט, לכבוד השיחה בטלפון. היתה לה סיכה גדולה מנחושת שעברה אצלנו מדור לדור במשפחה, ואני קיוויתי שזו לא הסיכה של הבבה־קוינה. אחרי שהדלת נטרקה, הזדרזתי ויצאתי בעקבותיה בלי שהיא תראה. עד הבית של המזכיר הלכתי אחריה יחפה, וכשהיא לקחה את אפרכסת הטלפון עמדתי ליד החלון. היא ישבה על הכורסה בּסלון הבית של המזכיר, עם השמלה והסיכה מנחושת, ושמעתי אותה אומרת: אהרל'ה, מה, לא שמעת מה קרה? היא נורא חולה. חום בשמים. וגם: אז אתה נשאר בתל אביב? אני אמרתי לה שאתה בכנס בצרפת. תשלח גלויה מתאימה, אולי עם תמונה של מגדל אייפל, אם תמצא. היא סיימה ב"נשיקות," וגם ב"גם אני אוהבת אותך," ו"לילה טוב" ו"כן, אני יודעת, הכי טוב להתגעגע." הצלחתי להגיע הביתה לפניה. עד שהיא באה כבר "ישנתי עמוק", כמו שהיא סיפרה לי אחר כך. עשיתי ניסוי אם כשעוצמים את העיניים עדיין ממשיכים לנשום וראיתי שכן, שהנשימה לא קשורה לעיניים. שמעתי אותה מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, ומדיחה את המים באסלה, וגם אומרת לעצמה כל מיני דברים, כמו: רותי, את חזקה. רותי, את יפה, לפני שהיא נשכבה על השטיח לידי. בימים שבאו היא לא האמינה לי שאני בריאה. לא ידעתי איך להוכיח לה. עשיתי גלגול אחורה ועמידת ידיים. שרתי את השיר על איך קרה דבר שצמח תמר. סיפרתי לה את הבדיחה על עיזה־פזיזה, שהזיתים שאנחנו אוכלים זה בעצם הגללים שלה, וגם את הבדיחה על נדב, וכשזה לא הצחיק אותה הסברתי שזה לא נדב שלנו, זה נדב הארנב. בסוף היא נשברה ואמרה טוב, די, נוגה, את יכולה ללכת לכיתה.
     
    ***
    שני המכתבים הגיעו יחד: המכתב מההפקה של ריצ'רץ', והגלויה מצרפת, עם תמונה של מגדל אייפל. מצאתי אותם בתיבת הדואר של ההורים בחדר האוכל, איפה שכתוב: אהרון ורותי גלובר. כל החברים והחברות של הקיבוץ היו מסודרים בזוגות בתוך התיבות דואר, השם של הגבר ראשון, לידו השם של האישה, ורק פה ושם היה שם של חבר אחד, או חברה אחת, שאף פעם לא התחתנה. "מסכנה," אמא היתה אומרת עליה. במכתב מריצ'רץ' היה כתוב: "לנוגה החביבה, קיבלנו את שירך הנחמד וחן־חן לך. אנחנו מקווים כי נמצא לו מקום באחת התוכניות". הגלויה מצרפת היתה צבעונית: "נוגה חמודה שלי", ריצדו על גבה האותיות בכתב ידו של אבא, "שמעתי שאת חולה ואני מאחל לך החלמה מהירה. כאן בצרפת הכול טוב ואני מקווה לבוא בקרוב הביתה. בינתיים, תתנהגי יפה לאמא. אוהב, אבא". פרט לשני מכתבים אלה לא הגיע אף מכתב מהילדה מכפר יונה ואני חשבתי שזה ממש לא בסדר. הרי קבענו שנתכתב. בכיתי כל היום, גם למחרת בזמן הלימודים. שוש המורה שאלה מה קרה ואמרתי לה שאני נורא חולה. שיש לי מחלה קשה ואנושה שלפעמים מתים ממנה. ושיש ילדה אחת, מקיבוץ כפר יונה, שהיתה אמורה לבוא לבקר אותי בחמש וחצי בגלל שאני חולה, והיא לא באה, ואם אני אמות היא אפילו לא תדע.
    • רוית ראופמן
    • רוית ראופמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות