הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כל אהבותיו של אליעזר בן-יהודה
  • כל אהבותיו של אליעזר בן-יהודה
    עצב רב וקשיים מרובים ליוו את מסע החיים של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, כפי שמשרטט במבט אוהב ומקרוב נכדו אליעזר, הקרוי על שמו. בספר זה הוא משתף אותנו בכישרון רב בסיפורי בית אבא ובית אבבא (סבא בלשונו של בן-יהודה), שהם סיפורה של העברית ושל העבריוּת. בן-יהודה דבק באומץ במשימת חייו, שבה האמין ואותה הנחיל לכולנו, ממשיכי דרכו: "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם – הארץ והלשון."
     
    עוד בטרם נולד, חלמה אמו של אליעזר שעתיד לצאת ממנו רב גדול. משפחתו חיה בדוחק, אביו חלה בשחפת ועד מהרה מצא את מותו, אך הדברים האחרונים שאמר לבנו היו: "אליעזר בני, נקה את הכתוב עברית." דברים אלה נטמעו בו והיו נר לרגליו עד יום מותו.
     
    אליעזר בן-יהודה הנכד שוזר את סיפור חייו של סבו ואת המסע הארוך להגשמת מפעל חייו. כתיבת ספר זה והוצאתו לאור הן עבורו הגשמת חלום וחלק חשוב ממחויבותו האישית להביא את הסיפור לכם הקוראים, שכל אחד ואחת מכם תורם למימוש החזון של בן-יהודה.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג: 
    הלילה האחרון
     
    יום שישי חורפי וגשום של חודש דצמבר בירושלים. ימים קצרים ולילות ארוכים. ימים של שמש נותנים מעט חום שפג עוד לפני השקיעה, מאחר שהשמים נטולי העננים לא שומרים על חום צהרי היום. כשהעננים מכסים את השמים השמש אינה חודרת דרכם, היום נראה אפור והלילות נשלטים בידי רוחות מקפיאות שרירים ועצמות. יללת הרוחות נשמעת כבכי כל המתים שנשמותיהם עלו השמימה מימי ראשית ההיסטוריה ועד ימינו.
    דרך יפו הָמְתָה עוברים ושבים, כל אחד ועיסוקיו. התנועה ברחוב נעה לאט, סוסים וחמורים פסעו צעד־צעד בעוד מכוניות משא ומכוניות נוסעים משתדלות לעקוף את בעלי החיים ולמהר למטרותיהן. על המדרכות צעדו גברים, נשים וטף ממזרח למערב ואחרים ממערב למזרח. אברכים בקפוטות מיהרו לתפילות בבתי הכנסת הרבים בעיר העתיקה. בעלי החנויות והעובדים התכוננו לנעול את הדלתות, להוריד את הרשתות והתריסים ולצאת לדרכם לבתיהם. מוכר הפרחים הזקן הוריד את מחיר הזרים האחרונים שעדיין לא נמכרו, כדי שגם הוא יוכל לעזוב את פינת הרחוב "שלו" וללכת גם הוא לאכול פת ערבית ולקבל זמן למנוחה בחיק משפחתו, או אולי בפינתו הבודדת.
    לתושבים היהודים של העיר היה זה ערב שבת קודש והיום הראשון של חג האורים, חנוכת המקדש בימי המכבים. לפני רדת החשכה הודלקו שני הנרות של יום שני של חנוכה. מיד אחריהם, נרות השבת גם הם הוסיפו את אורם לחוויית הערב המיוחד ברחובות מגורי היהודים בכניסת החג והשבת לעיר הנצח המתחדשת. ברבים מן הבתים ישבו הורים וילדים סביב שולחנות מכוסים מפות לבנות, ועליהן סכו"ם מוכסף וכלים נוצצים של חג, מלאים מרק עוף חם ופרוסות חלה של שבת. אבות המשפחה בירכו על היין ו"המוציא לחם מן הארץ". עם רדת החשכה נראו אורות החנוכיות והפמוטים מבעד לחלונות הבתים, וחיממו את לב העוברים ושבים באורם הזוהר.
    יום שישי זה היה בחצי חודש דצמבר, שבועיים לפני חג המולד לרבים מן הנוצרים. משרדי הממשלה והכנסיות הוארו באורות צבעוניים, ופעמוני הכנסיות צלצלו יומם ולילה להכין את המאמינים, מהם בריטים במדי שרד מהם גברים ונשים ערבים, להתקרב לחגוג את חגם. זקנים וצעירים ערבים חובשי תרבושים או עטופי כאפיות, חלקם עוטים גלימות גלבייה כהות ואחרים בחליפות אירופיות מהודרות, חלפו אף הם בדרך יפו, אל העיר העתיקה והמסגדים או מהם. לפנות ערב החלו המואזינים שרים קריאות למאמינים המוסלמים בקולם המסתלסל, מזמינים את המאמינים לכבד את אללה ואת נביאו הנאמן, קרוא וחזור אל תוך השקיעה.
    השמש החלה שוקעת מאחורי ראש ההר באזור מחנה יהודה. מעט החום שהשמש השקיעה באדמת הטרשים של העיר במשך שעות היום החל עולה ונעלם בשחקים התכולים אין סוף של השמים שנצבעו אדום כהה. ציפורים רבות התעופפו בקבוצות גדולות כמו גלים עולים ויורדים בים הרקיע, שהיה אדום ולאט נהפך ורוד חיוור ולבסוף אפור שהשחיר במהירות. בין הערביים לא נמשך זמן רב בעיר השוקעת בדומיית הליל.
    רחוב החבשים, אחת מן הסמטאות הצרות שעלו מרחוב הנביאים לכיוון מאה שערים, היה חשוך ונטוש באותה שעה מאוחרת של ליל שבת. רוב הבתים, יושביהם ישנים עמוקות, היו חשוכים גם הם ומחלונותיהם נעלם מזמן הבהובם האחרון של הנרות. בית אחד לבדו היה מואר, דלת אחת לבדה פתוחה לרווחה, גברים ונשים נכנסים ויוצאים, המולה ופעילות ממשיכות לבתר את שלוות חלומה של השכונה המנומנמת. משעה שעברת בפתח הדלת נמצאת בחדר גדול, מרוהט בדלילות ברהיטים כבדים: מזנון גדול, כיסאות אחדים, שתי ספות ושולחן. שעות אחדות קודם לכן הסבו אנשים סביב השולחן לחוג את נס חג האורים, שבו צוין גם מועד שחרורו של המארח מבית האסורים.
    הבית היה מלא עליצות ושמחה, השולחן עמוס מזון מעורר תיאבון ויין משובח. עם האורחים נמנו מכובדים מהולנד, מבריטניה ומארצות הברית, מאושרים שהוזמנו לבלות שעה בחברת אליעזר בן־יהודה המפורסם בעולם כולו. עתה פרשו רוב אורחי הסעודה, ועל מקומם באו רופאים, חברים מודאגים וקרובי משפחה שהגיעו לא מכבר. אשתו של בעל הבית, חמדה, פסעה בלא מנוח אחוזת פחד וחרטה. מוקדם יותר בערב היא הבחינה בחיוורון מבשר רע בפני בעלה, ופטרה אותו כדאגה מיותרת. היתה זו טעות, היא חשבה עכשיו. היה עליה לנהוג על פי עצת רופא המשפחה, דוקטור מזי"א. הרופא, שהציע להחזיק בבית מכל חמצן לשעת חירום, היה אחד מחברי ועד הלשון העברית שהקים בן־יהודה, והוא חידש מילים רבות למונחי הרפואה שלא היו קיימות לפני חבירתו לאליעזר. עתה שהו בבית חברים קרובים של בן־יהודה ותומכיו. מלבד דוקטור מזי"א נכחו בחדר הדוקטורים וייץ, ניימן, קגן, דוסטרובסקי וקצמן, פרופ' שץ מבית הספר לאמנות בצלאל וכמה חברים קרובים.
    גברים ונשים התאספו סביב, שיחות התנהלו בזוגות ובשלשות בפינות שונות של החדר, באנגלית, בצרפתית, בערבית ואפילו בהולנדית. בפינה מרוחקת של החדר, על ספה קטנה, שכב מושא דאגת הכול, מתקשה לזוז, מתנשם נשימות קצרות ושטחיות, תנועות בית חזהו ניכרות רק למי שהיה סמוך אליו.
    לפתע הוא נע, ובכוח שאיש לא שיער שנותר בו הרים את גופו ונשען על מרפקו השמאלי, פקח את עיניו והתבונן סביבו.
    "עברית," הוא אמר בקול חלוש אך ברור, "דברו עברית! איך אפשר לנוח כאשר האוזניים מותקפות בליל לשונות? רק עברית תאפשר לי מעט מנוחה. אנא מכם."
    הוא שקע שוב על הספה, בעוד כל השיחות משתתקות. בנו בן־ציון היה לצדו, מרגיע אותו בעברית, לשון הנביאים.
    "אני לצדך, אבי. בנך הבכור, בנך העברי שאותו הקדשת להולדתה המחודשת של השפה כדי שתשמש כלי לתחייתו כקדם של העם, תחייה שאתה חזית." הוא אחז בכף ידו של אביו בין כפות ידיו הגדולות, ליטף את היד הקרה, יד עור ועצמות, זו החסרה את האצבע המורה, היד שכתיבתה הקימה שפה שלמה מן המתים.
    "עייפתי, בני, הנח לי," לחש האב בקול שכמעט לא נשמע. אשתו חמדה ניגשה אל הספה, ובלטפה את מצח בעלה האהוב שאלה אם השתפרה הרגשתו מעט. "כן, טוב יותר," השיב. "העברית מניחה לי."
    השפה העברית, אדוניתו התובענית של אליעזר בן־יהודה, ששבתה אותו בקסמה במשך יותר מארבעים שנה, שהאיצה בו יומם ולילה ושדרשה את מסירותו המוחלטת, את כל כוחותיו ואת עצם ישותו, אפשרה לו עתה מנוחה. לפיכך הוא נרדם לאטו.
    • אליעזר בן-יהודה
    • אליעזר בן-יהודה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • החצוף הארצישראלי
    • לורנס בחצי האי ערב
    • הבנות של אלה משם
    • נערה באושוויץ
    • בגוף ראשון
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • מסעותי עם ורה
    • הרצל
    • אלה תולדות נוח
    • סעיד
    • הקנצלרית
    • האדם שבטנק