הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כאילו אין מחר
  • כאילו אין מחר
    קריאן קול | תרגום: נעה שביט
    תכלת | מאי 2019 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 520 עמ' מודפסים
    אומרים שאף אישה לא שוכחת את האהבה הראשונה שלה.
    בְּלוּ היה האהבה הראשונה שלי.
    הוא היה הראשון שלי בהכול.
    הוא שבר את כל הכללים, וגם את לבי.
    הוא הבטיח לי שנאהב לנצח, כאילו אין מחר. ואני עדיין כאן.
     
    כשפייפר פוגשת את בְּלוּ, היא יודעת שאסור לה להתקרב אליו: הוא מוזיקאי עם שיער ארוך, קעקועים וגישה כללית של ילד רע. היא מחפשת צרות?
     
    גם בלו מבחין בפייפר העדינה והיפה – איך אפשר שלא – והשניים מוצאים את עצמם שקועים ברומן סוער מלא עוצמה, רגש ורוך.
     
    אבל הפערים ביניהם גדולים מאוד, והשניים יצטרכו לענות על השאלה: אם האהבה באמת יכולה להיות התשובה להכול?
     
    קריאן קול היא אחת הסופרות המצליחות בארצות הברית בז'אנר הספרות הרומנטית. ספרה כאילו אין מחר זכה לאהבת הקוראות ולתגובות נלהבות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1998 — פַּייפֶּר

     
    תפריט מחליק על השולחן שלי ומפיל את הכלי עם מהדקי הנייר.
    "כדור הארץ לפַּייפֶּר קארֶל," אומרת מליסה חברתי לעבודה, מתעלמת מהבלגן שעשתה. "כמה מעניין כבר יכול להיות לעבוד בקבלה? קראתי לך שלוש פעמים! אני מתקשרת עוד מעט להזמין אוכל והולכת להביא. רוצה משהו?"
    השעה 10:30 בבוקר, ואני עדיין עם התה שהכנתי לי קודם. הייתי כל כך שקועה במיון הדואר הנכנס שאפילו לא נגעתי בחטיף הגרנולה, שלא לדבר על לחשוב מה אני רוצה לצהריים. מעניין מה קורה בדואר הנכנס של מליסה שארוחת הצהריים נמצאת אצלה בעדיפות עליונה.
    אני מחזירה לה את התפריט המשובץ ואוספת את מהדקי הנייר לכלי שלהם. "לא, תודה. אני בסדר."
    "אולי אם תאכלי צהריים מדי פעם לא תהיי כזאת מקל, פייפר."
    "אני אוכלת צהריים, מליסה. אני פשוט מעדיפה לאכול בפארק ולשאוף אוויר במקום לבלות במשרד הזה תשע שעות רצופות כל יום."
    "את מפסידה את כל הכיף כשאת יוצאת מהמשרד לצהריים כל יום. כל הדברים המעניינים במקום הזה קורים בחדר האוכל."
    אה, כן. הרכילות המשרדית. בשבוע שעבר למשל פספסתי את הדרמה. מבטיחה שאם אי פעם אהיה מועמדת לקידום, אני לא אשפוך סלט על המתחרה שלי כדי לברך אותה.
    "לפעמים אני צריכה להיות קצת עם עצמי בשקט," אני עונה.
    "בסדר. אז תיהני מארוחת הצהריים שלך בשקט. לבד. כרגיל." היא תוחבת את התפריט תחת בית שחייה ומסתלקת בנפנוף שיער.
    אני בת עשרים ואחת, והכי צעירה במשרד. אני עובדת בחברה קטנה לעיצוב אופנה. בגדי הספורט שלנו מאוד פופולריים בכל הארץ, ולפני שתי עונות שיתפנו פעולה עם מעצב מפורסם והוצאנו מכנסי יוגה ששמו את החברה על המפה. התחלתי לעבוד כאן כפקידת קבלה ועוזרת משרד במשרה חלקית כשהייתי בכיתה י"ב, ועברתי למשרה מלאה כשסיימתי את הלימודים. לענות לטלפונים ולהקליד מכתבים זו לא בדיוק קריירה, אבל זו פרנסה. החברה צומחת בעקביות וכל הזמן מתפנות משרות חדשות. אני רק מחכה לתפקיד המתאים שיעניין אותי, ומקווה שזה יהיה בשיווק או בפיתוח מוצרים. כרגע אני מסתפקת בללמוד על המוצרים ועל החברה כמה שיותר.
    כשהתחלתי לעבוד כאן קיוויתי לפתוח דף חדש באופן כללי. ציפיתי להזדמנות לבלות במחיצת אנשים שלא יודעים כמה מגושמת תמיד הייתי, וקיוויתי להכיר חברים חדשים.
    אני זאת שהקיאה ביום הראשון של כיתה א' ומעדה עם נעלי סירה שחורות וחצאית מיני ביום הראשון בתיכון. התרסקתי כמו גור עופרים, כל רגל בכיוון אחר, והצגתי לראווה תחתונים מעוטרים בחתלתולים לחצי בית הספר. הם לא שכחו לי שהקאתי, ובטח שלא שכחו את תחתוני החתלתולים. הבנים ייללו וגרגרו סביבי במשך חודשים, והבנות הדביקו לי את הכינוי חתולת־קיא.
    כיף.
    תליתי תקוות רבות בהצטרפות לשוק העבודה — באווירה מקצועית אמיתית. לא ציפיתי להיות מוקפת בגברים נשואים שמפלרטטים עם כל אישה בסביבה. או במכורי קפאין לחוצים שצורחים בגלל גיליונות נתונים. או ברכלניות שבוחשות בקלחת כאילו שילמו להן על זה.
    ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.
    ובהחלט לא ציפיתי שמליסה, שסיימה את התיכון שנה לפני, תתחיל לעבוד כאן לפני כמה חודשים. היא השתייכה לבנות המקובלות בבית הספר. היו לה הבגדים הכי יפים, האוטו הכי יפה, חברות שאמרו אמן לכל מילה שלה, וכל הבנים השווים רדפו אחריה. המגושמות והפשלות המזדמנות שלי היוו בשבילה בזמנו מקור בלתי נדלה לשעשוע. היום הלעג שלה מוסווה יותר, אבל היא נשארה מעצבנת באותה מידה.
    *
     
    בצהריים אני יוצאת לחצר של בניין המשרדים ואחרי שני צעדים משהו מתנגש לי בראש. קשה, רך, ו... מנפנף בכנפיים? אני מרימה יד לראשי ונוגעת במקום הכואב מעל הרקה. ציפור כחולה קטנה מפרפרת לרגע על הקרקע מולי ואז מעופפת לעץ סמוך.
    מה לעזאזל? אני מצמצמת עיניים בתגובה לכאב העמום ברקה, תוהה מה זה אומר עלי שציפור התנגשה לי בראש.
    צחוק מתפרץ מימיני. מליסה ומישהי מהנהלת חשבונות מעשנות ומנידות את ראשיהן לעברי. אני די בטוחה ששמעתי את המילה מוח־ציפור נזרקת לכיווני.
    בניסיון להתגבר על המבוכה אני מוציאה מהתיק מראת איפור. הפארק השקט לא רחוק מפה, אבל חשוב לי לוודא שלא נחתכתי בראש, מה שרק יעצים את ההשפלה. המקום שבו פגע כנראה המקור כואב, אבל בדיקה זריזה לא מעלה סימני דם — רק אדמומיות קלה... ונוצה כחולה זעירה שדבוקה לי למצח.
    "ציפור משוגעת..." אני ממלמלת ומנקה את הראיות.
    מישהו צופר, ואני קופצת בבהלה ומפילה את המראה שלי, שמתרסקת לרגלי.
    אוי.
    "תיזהרי, מטומטמת!" צועקת הנהגת. לבי מחסיר פעימה כשאני מגלה שבלי לשים לב נכנסתי למעבר חציה עמוס. הנהגת מסובבת את המכונית האדומה כדי לעקוף אותי ואת שברי הזכוכית ואילו אני ממהרת לצד השני של הכביש, ממלמלת התנצלות.
    שונאת ימי שני. אם עכשיו אתקל בחתול שחור אני מרימה ידיים והולכת הביתה להתחבא מתחת לפוך.
    כשאני מתקרבת לספסל הפסקת הצהריים הקבוע שלי בשלושת החודשים האחרונים יש משהו שונה באוויר שקשה לי להגדיר. הרעשים הרגילים של צחוק ילדים ואוושת עלים נשמעים עמומים יותר, כאילו ברקע. משהו שלא שמעתי בעבר מעורר את סקרנותי — מוזיקה אקוסטית חרישית.
    הנעימה המזמינה מתגברת ככל שאני מתקרבת. מקורה לא רחוק מהספסל שאני מגדירה כשלי. אני מופתעת לראות שזה לא רדיו מנגן כמו שחשבתי בהתחלה, אלא בחור שנראה באמצע שנות העשרים לחייו, יושב על האדמה עם גיטרה. הוא נשען בגבו על חומת לבנים דקורטיבית נמוכה, ולידו יושב כלב חום קטן ושמוט אוזניים עם בנדנה שחורה.
    אני חולפת על פניו בדרך לספסל שלי ושמה לב שכמעט כל סנטימטר גלוי בעורו, מלבד הפנים, מכוסה בקעקועים. דוגמה שבטית בשחור מציצה מחורי הג'ינס המהוהים שלו. פרצופים, פרחים ועננים מעטרים את זרועותיו ומתפשטים אל גב ידיו ולאורך אצבעותיו המיומנות. אמא'לה. לי יש קעקוע אחד על מפרק היד — חיפושית פרת משה רבנו זעירה על עלה — וזה ממש כאב. בטח כשדוקרים אותך עם מחט בברכיים ובמרפקים זה כואב בטירוף.
    אולי הוא מהטיפוסים שנהנים מכאב.
    אני מגניבה אל המוזיקאי מבטי סקרנות כמיטב יכולתי בזמן שאני מתעסקת בהוצאת כריך סלט העוף שלי מתיק האוכל. אני מסתבכת עם הניילון הנצמד שנדבק עכשיו לעצמו ומסרב לשחרר כמו אקס משוגע.
    הגיטריסט נושא את מבטו, שערו החום גולש סביב פניו עד מתחת לכתפיו. הוא שקוע כולו בשיר — נעימה חלומית ומהפנטת שנשמע כמעט כאילו כמה גיטרות מנגנות אותה ולא רק אחת. אני לא מבינה כלום בנגינה, אבל ברור לי שהוא מאוד מוכשר.
    בזמן שאני לועסת את הכריך מתאסף סביבו קהל צופים קטן. הוא ממשיך לנגן בלי להביט מעלה. הסימן היחיד לכך שהוא מודע לנוכחות הקהל הוא ניד ראש קל כשמישהו זורק כסף לצנצנת שמולו. כנראה הוא לא צריך להודות להם כי הכלב שלו מנופף בכפו שחורת הכריות לכל תורם.
    בדרך כלל הייתי מצפה שאנשים ילטפו את הכלב החמוד על ראשו הפרוותי בזכות כישוריו המרשימים, אבל זה לא קורה. הכלב נראה מעט מרוחק ממש כמו הבעלים שלו, כאילו הוטבעה על שניהם חותמת בלתי נראית שאומרת: מותר להסתכל, להקשיב, ליהנות, אבל לא לגעת.
    אני בטח לועסת בפה פתוח מרוב סקרנות ומציצה בין שתי נשים שנושאות שקיות קניות שחורות ענקיות, נמשכת בצורה לא ברורה לקול שלו ולחזותו. הוא נראה ייחודי, קשה להגדרה אבל מושך באופן מחוספס.
    יש בחיוך המלנכולי שלו רמז לחושניות. הוא כמו ליקוי — אור וחושך בבת אחת, ומסוכן להיישיר אליו מבט ליותר מדי זמן, אחרת נכווים.
    אני מזעיפה פנים כשהנשים עם שקיות הקניות מטילות כסף קטן לצנצנת שלו והולכות לכיוון היציאה מהפארק. לזרוק כסף קטן למזרקה זה מקובל, אבל לתת כסף קטן לבן אדם? זה נראה לי פשוט לא בסדר. אני רוצה שהן ייתנו לו שטרות, לא מטבעות. למרות שלא נראה שזה מטריד אותו בכלל, אני נעלבת בשבילו.
    אני חולצת את נעלי העקב השחורות ותוחבת את הרגליים תחתי תוך שתייה מבקבוק המים שלי. אחר כך אני מוציאה מהתיק דמוי העור הענק שלי ספר בכריכה רכה. זה הזמן שלי באמצע היום להירגע ולצלול לספר שאני קוראת. לשכוח שאני עדיין גרה בבית עם ההורים ועם אחותי המתבגרת שחיי החברה שלה סוערים יותר משלי.
    בשעה 12:50 אני תוחבת את כפות הרגליים חזרה לנעליים, מצטערת שאני לא יכולה להישאר כאן כל היום, לסיים את הרומן הרומנטי שאני קוראת ולשמוע את השירים הבאים של המוזיקאי. הנגינה שלו הרגיעה את המתח שהרגשתי אחרי תקרית הציפור שהתנגשה לי בראש והנהגת הצועקת.
    באי רצון אני לוקחת את תיק האוכל וחוזרת למשרד, מחייכת אליו כשאני חולפת על פניו. הוא מתופף באצבעותיו העטויות טבעות כסף על גוף הגיטרה במעבר לשיר הבא — שיר רוק פופולרי. אני לא זוכרת את שם השיר, אבל ברור לי שהוא הולך להיתקע לי בראש עד סוף היום.
    *
     
    בשלישי בצהריים הגיטריסט המקועקע שוב בפארק. הפעם הוא מנגן מוזיקה אחרת באווירה ספרדית. הקצב מהיר וקליט — להרים קצת את האווירה תחת העננים המקדירים את השמים.
    אני מתיישבת על הספסל בתחושת אי נוחות קלה. אני אוהבת לבוא לכאן להירגע כל יום, ועכשיו הוא פלש למקום שלי עם הליווי המוזיקלי והמשיכה המוזרה שלו. קצת התחשק לי להתמסר היום לקדרות, להיות עצובה בהיעדר השמש. אבל המוזיקה שלו ותנועות הריקוד שהוא עושה עם הראש והבנדנה הבהירה עם הדוגמה הטרופית שקשורה סביב הצוואר של הכלב שלו הופכות את זה לבלתי אפשרי.
    הוא מביט למעלה ופוגש בעיני כשאני לועסת את הכריך, נועץ בי מבט שלא היה מבייש את החתול שלי. בתחושת הפנוט וסחרחורת קלה אני מסיבה ממנו את המבט וזורקת חתיכה קטנה מהלחם ליונה חסרת סבלנות. אחרי כמה שניות אני מציצה שוב ותופסת אותו מחייך אלי בשובבות כשהוא מרחיק את השיער מפניו במנוד ראש, כאילו יודע שלרגע התערערתי בגללו.
    לרגע מתהפכת לי הבטן, ואני זורקת את שארית הלחם ליונה. אני מציצה אליו שוב ולבי מחסיר פעימה או שתיים. הוא עדיין מסתכל עלי.
    הוא קורץ, מחייך את החיוך הכי סקסי וחמוד שראיתי אי פעם אצל גבר, וחוזר לגיטרה שלו.
    במאמץ להסתיר את העניין שהתעורר בי מתחושת הפלרטוט המרומז, אני מוציאה את הספר שלי מהתיק. אבל אפילו מזג האוויר לא מניח לי להתעלם מהגיטריסט. עוד לפני שאני מספיקה לפתוח את הספר מתחיל לטפטף. בדיוק הלחות המספיקה כדי לגרום לשיער שלי להיראות כאילו עשיתי סלסול גרוע — לא המראה הכי מחמיא.
    הגשם מתגבר, ואני מצמידה את חפצי לגופי שלא יירטבו ורצה לגזיבו סמוך, מקללת את עצמי שלא לקחתי היום מטרייה. יש לי מטריות בכל פינה — איזה עשרים בבית, חמש בשולחן הקבלה ושתיים באוטו. וכשאני צריכה מטרייה אף אחת מהן לא עלי.
    מתחת למחסה הגזיבו אני מעבירה אצבעות בשערי הארוך שכבר הספיק להירטב ומתחיל להסתלסל בקצוות. איכס.
    "אוף," אני ממלמלת לעצמי. אפשר לראות בקלות את קו החזייה והפטמות שלי דרך חולצת המשי הלבנה.
    "בסך הכול קצת גשם." קול עמוק וחרוך מקפיץ אותי, וכשאני מסתובבת אני רואה את נגן הגיטרה והכלב שלו עומדים מאחורי מתחת לגזיבו. הוא מניח על רצפת העץ נרתיק גיטרה ישן וחבוט ותרמיל בלוי ומעביר ידיים על פרוותו של הכלב, מדבר אליו בשקט. אני לא שומעת מה הוא אומר, לצערי הרב.
    אני משלבת ידיים על החזה, רועדת.
    "אם זה בסך הכול גשם, למה באת לפה? גם אתה מפחד שהשיער שלך יסתלסל?" אני שואלת בצחוק, אבל הלב שלי דופק ושאלות מתרוצצות בראשי. הוא בא לפה בגללי? למה? הוא רק רוצה להסתתר מהגשם או שהפכתי את עצמי למטרה קלה לאלוהים יודע מה כשנכנסתי לבד לגזיבו?
    הוא מנגב ידיים על מכנסי הג'ינס המלוכלכים שלו ומצביע על הכלב. בקול מהוסה, כאילו סיפר לי סוד, הוא אומר, "הוא לא אוהב להירטב."
    תחושת האיום נרגעת כשאני רואה כמה תשומת לב הוא מרעיף על הכלב שלו. הוא נראה לא מזיק, אבל אני בכל זאת מחייכת ומתרחקת קצת, מציצה תוך כדי בשעון. הפסקת הצהריים שלי כמעט הסתיימה.
    שותפי לגזיבו נושא מבט לשמים. "זה ייפסק עוד כמה דקות. זה רק גשם חולף."
    אני משיבה בהנהון, מתמקדת בעגיל שלו שתפס את עיני. נוצה קטנה כחולה משתלשלת מוו כסוף על רקע רעמת שערו החום והארוך. זה נראה מאוד מגניב ומתאים לנגן רוק ומזכיר לי את הציפור שעפה לתוך הראש שלי אתמול והותירה נוצה פלומתית על המצח שלי. מעניין אם זה היה סימן או אות.
    "את עובדת קרוב לכאן או לומדת בקולג'?" הוא שואל.
    "אני עובדת במשרד כמה רחובות מכאן." אני מצביעה ימינה למרות שהמשרד שלי משמאל. "ואתה?"
    הוא מטה את ראשו. "מה שאת רואה."
    "אז, אתה...?"
    הוא מהנהן, מוציא חפיסת סיגריות מכיס החולצה ושולף אחת עם השפתיים. אחר כך הוא מחזיר את החפיסה ושולף מצית שחור מהכיס הקדמי של הג'ינס. "כן. חי ועובד פה." הוא עוטף בידו המקועקעת את הסיגריה כדי להגן עליה מהרוח כשהוא מדליק אותה.
    אה. אף פעם לא דיברתי עם הומלס. נתקלתי בהם, כן. אבל לדבר עם אחד מהם? לא. אני שוב מצטמררת, ואז מחבקת את עצמי חזק יותר ונשענת כשהתיק שלי לחוץ אל המעקה כדי שהוא לא יוכל לחטוף אותו. הוא בטח צריך כסף לאוכל, ואולי הוא נרקומן שמחפש מנה. לעזאזל הגשם והשיער המסולסל, אני צריכה לברוח מפה מהר לפני —
    "זאת אחת הערים הכי נחמדות שהייתי בהן." קולו קוטע את מחשבותי הדוהרות. "אנשים כאן חברותיים. לא מתייחסים אלי כמו זבל." הוא נושף עננת עשן ומכבה את הסיגריה החצי גמורה על סוליית נעלו. אני מצפה שיזרוק את הבדל לדשא, אבל הוא מחזיר אותו לכיס.
    אני מרגישה מחנק של אשמה בגרון ומרפה את זרועותי, ונושאת מבט לפגוש בעיניו. לא מרצד בהן איום או שיגעון. אני רואה כחול — כצבע השמים ממש לפני שמתחיל להחשיך, במעבר העדין מפרק זמן אחד ביום למשנהו. אולי העיניים שלו מסגירות וגם הוא בסוג של מעבר, עובר משלב אחד בחיים לאחר.
    אנחנו מביטים בגשם היורד, מחכים שייפסק, אבל אני לא באמת רוצה בכך. הוא רך ומרגיע ומשרה על הכול דומייה. הפארק ריק, מלבד ההומלס הזה עם העיניים המדהימות, הכלב שלו ואני. כשהגשם נפסק אני כבר באיחור של רבע שעה לעבודה, אבל אני לא ממהרת לחזור. יש משהו מנחם להפתיע בשהייה במחיצת הזר השקט הזה. אנחנו יוצאים מהגזיבו ביחד כשהכלב משתרך מאחורינו בשביל שמוביל חזרה לספסל שלי, לפינה שבה הוא מנגן בגיטרה ולשער הברזל היצוק של הפארק.
    "אין דבר יפה ומלא תקווה יותר משמים אפורים וקשתות," הוא אומר בזמן ההליכה.
    אני מקמטת את המצח ומחכה שאולי יסביר למה הוא מתכוון. הוא חוזר למקומו ליד חומת הלבנים, מול הספסל שלי, וכשהוא מתיישב על האדמה הרטובה אני תוהה אם מפריע לו שהמים ייספגו לו בג'ינס או שאין לו בעיה עם דברים כמו בגדים רטובים. הוא לא אומר יותר כלום, ואני מעיפה בו מבט אחרון ופונה לחזור למשרד בלי להגיד שלום.
    רק כשאני יוצאת מהשער ומחכה לחצות את הרחוב ההומה אני רואה אותה — קשת באמצע השמים המעוננים. והוא צדק. זה יפה ומלא תקווה.
    • קריאן קול
    • קריאן קול
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הזמנה סופית
    • אירי מפתה
    • אירי פראי
    • האדון
    • סטינגר
    • טרילוגיית שוגר 3 - שוגר פרי
    • סמיך ממים
    • ברידג׳ 2 - לתוך הלהבות
    • מארז שוגר
    • ברייטסייד
    • מר סוואגר
    • כנפי מלאכים