הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חצר עצי התפוח
  • חצר עצי התפוח
    לואיז דוהטי | תרגום: רנה ורבין
    ידיעות ספרים, פן | פברואר 2015 | מתח ופעולה | 381 עמ' מודפסים

    אל תספרי להם על חצר עצי התפוח, אל תספרי להם עלינו. לאף אחד אין שום דרך לדעת. שום דבר לא כתוב בשום מקום.


    איבון קרמייקל עבדה קשה על מנת להגשים את שאיפותיה: קריירה כמדענית ידועה בתחום הגנטיקה, בית יפה ומערכת יחסים טובה עם בעלה ושני ילדיה הבוגרים.


    עד שיום אחד היא פוגשת גבר זר בבנייני הפרלמנט, ומבלי שתכננה זאת מתפתחת ביניהם פרשיית אהבים סוערת המעמידה בסכנה את כל הישגיה. איבון מאמינה שתוכל להפריד בין מערכת היחסים הזאת לשאר חייה, אבל היא מאבדת שליטה על מה שקורה אחר כך. כל תוכניותיה הזהירות הופכות את עורן והיא נקלעת למערכת סבוכה ומפותלת של רמאויות, ובסופו של דבר למעשה אלימות משנה חיים.


    חצר עצי התפוח הוא רומן מתח פסיכולוגי בעל קצב סוחף, שכתוב ביד אמן.

  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אבל נתחיל בהתחלה - למען האמת, היו שתי התחלות. אחת ראשיתה באותו יום קר בחודש מרס בקפלת סנט מרי אַנדֵרקרוֹפְט בארמון וסטמינסטר, מתחת לקדושים טובעים וקדושים נצלים וקדושים בכל מצבי העינויים הקיימים. זה החל באותו לילה, כשקמתי ממיטתי בשעה ארבע. אני לא באמת סובלת מנדודי שינה. אף פעם לא התהפכתי חסרת מנוחה לילה אחר לילה או הייתי שבועות שלמים במחנק דיכאוני של תשישות, אפורת פנים ומודאגת. מדי פעם אני מוצאת את עצמי ערה לפתע, ללא כל סיבה - וכך קרה באותו לילה. עיני נפקחו פתאום, מוחי התעורר למצב של מודעות בבת אחת. אלוהים, חשבתי, זה באמת קרה... שִחזרתי בראשי את כל מה שקרה, ועם כל שחזור זה נראה לי יותר ויותר מגוחך. התהפכתי בכבדות מתחת לפוך, עצמתי את עיני ופקחתי אותן מיד, בידיעה שלא אצליח לחזור לישון לפחות בשעה הקרובה. מודעות עצמית: אחד הבונוסים העיקריים של גיל העמידה. זה פרס הניחומים שלנו.
    אין שום צלילות או תובנה בשעה כזאת. יש רק מחשבות מעגליות אינסופיות, כל אחת מהן מבולבלת ומסוחררת מקודמתה. אז קמתי.
    בעלי היה שקוע בשינה עמוקה, נשימתו חורקנית, קשה. "גברים יכולים להיכנס למצב הכרה של צמח ולהתמיד בו לאורך הלילה," אמרה לי פעם סוזנה. "זה מצב רפואי ידוע."
    אז קמתי והשתחלתי החוצה מהמיטה. קור החדר צרב את עורי, והורדתי את חלוק הצמר העבה שלי מהוו שעל הדלת. זכרתי שנעלי הבית שלי בחדר האמבטיה, וסגרתי מאחורי את הדלת בעדינות, כי לא רציתי להעיר את בעלי, הגבר שאני אוהבת.
    אולי אין שום צלילות או תובנה בשעה כזאת, אבל מחשב יש. שלי נמצא בעליית הגג, חדר עם תקרות משופעות בקצהו האחד ודלתות זכוכית שנפתחות אל מרפסת קישוט זעירה בקצהו האחר, שצופה אל הגינה. לבעלי יש חדר עבודה משלו. אנחנו מהזוגות האלה. בחדר העבודה שלי תלוי על הקיר פוסטר של הסליל הכפול, ויש גם שטיח מרוקאי וקערת חמר למהדקי נייר שהבן שלנו כייר בשבילי כשהיה בן שש. בפינה יש ערימה של גיליונות כתב העת "סאיינס", גבוהה כמו השולחן שלי. אני שמה אותה בפינה כדי שלא תקרוס. בחדר העבודה של בעלי יש מכתבה עם משטח זכוכית ומדפים מובנים בקיר ותצלום בודד, בשחור לבן, של קרון חשמלית בסן פרנסיסקו של 1936, ממוסגר בעץ בוּק ותלוי על הקיר מאחורי המחשב שלו. לעבודה שלו אין שום קשר לקרונות חשמלית - הוא מומחה לאנומליות גנטיות בעכברים - אבל הוא לא יתלה תמונה של עכבר על הקיר שלו כפי שלא יניח בובת פרווה על הכורסה שלו. המחשב שלו הוא מלבן נקי, חסר כבלים. העטים והניירות שלו מאופסנים בשידת מגירות קטנה מתחת למכתבה. הספרים המקצועיים שלו מאורגנים בסדר אלפביתי.
    יש משהו מעורר שביעות רצון בהדלקת מחשב באמצע הלילה; ההמהום השקט, האור הכחול שזורח בחשיכה, הפעולה והאווירה הרוויות בתחושה שאחרים לא עושים כך כעת וגם אני לא אמורה לעשות את זה עכשיו. אחרי שהדלקתי את המחשב ניגשתי אל רדיאטור השמן שניצב ליד הקיר - בדרך כלל אני היחידה שנמצאת בבית בשעות היום, כך שיש לי רדיאטור משלי כאן למעלה. הזזתי את המתג למצב "נמוך" והרדיאטור השמיע נקישות ובעבועים כשהשמן בתוכו החל להתחמם. חזרתי לשולחן הכתיבה שלי והתיישבתי על כיסא העור השחור ופתחתי מסמך חדש.
     
    X היקר,
    השעה שלוש בלילה ובעלי ישן למטה ואני יושבת בעליית הגג וכותבת מכתב לך - גבר שפגשתי רק פעם אחת וכמעט בטוח שלא אפגוש שוב. נראה לי מוזר קצת לכתוב מכתב שלעולם לא ייקרא, אבל האדם היחיד שאי־פעם אוכל לדבר איתו עליך הוא אתה.
    X. מוצא חן בעיני שזה בעצם היפוך גנטי - כרומוזום X, כפי שאתה ודאי יודע, מגדיר את הנקבה. Y הוא זה שיגרום לך צמיחת שיער מוגברת סביב האוזניים ככל שתזדקן, ובגללו אולי יש לך נטייה לעיוורון של הצבעים אדום־ירוק, כמו להרבה גברים אחרים. גם בזה יש משהו מענג, בהתחשב במקום שהיינו בו היום. הלילה, ממש עכשיו, אני מוקפת סינרגיה. והכול מוצא חן בעיני.
    זה תחום העיסוק שלי, ריצוף חלבונים, וזה הרגל שקשה לשבור. הוא מתפשט אל כל שאר החיים שלך - מדע קרוב מאוד לדת מהבחינה הזאת. כשהתחלתי לעבוד על הפוסט־דוקטורט שלי ראיתי כרומוזומים בכל מקום - בטיפות הגשם הזולגות על החלון, נסחפים צמדים־צמדים בשובלי האדים המתפוגגים מאחורי מטוסים.
    ל־X יש כל כך הרבה שימושים, X יקירי - מסרטי XXX ועד הנשיקה התמימה ביותר, סימן שילד מצייר ברכבת התחתית כרטיס ברכה. כשהבן שלי היה בן שש בערך, הוא כתב לי כרטיסי ברכה מכוסים כולם בהמוני X, שהלכו וקטנו ככל שהגיע אל קצה הכרטיס. הוא היה מצופף ודוחס עוד ועוד מהם, כדי להראות לי שלעולם לא יוכלו להיות בכרטיס די איקסים לייצג את כל האיקסים בעולם.
    אתה לא יודע איך קוראים לי, ואני לא מתכוונת להגיד לך, אבל שמי מתחיל ב־Y - וזו עוד סיבה שמוצא חן בעיני לכנות אותך X. משום מה אין לי ספק שאתאכזב לגלות איך קוראים לך. אולי גרהם? קווין? ג'ים? עדיף X. ככה אנחנו יכולים לעשות כל דבר.
     
    בנקודה זאת של המכתב הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים. הפסקתי, יצאתי מהחדר וחזרתי כעבור שתי דקות.
     
    הייתי חייבת לעשות הפסקה פה. חשבתי ששמעתי משהו מלמטה. בעלי מתעורר לעתים תכופות באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים - איזה גבר בשנות החמישים לחייו לא עושה זאת? אבל לא הייתי צריכה להדאיג את עצמי. לו היה מתעורר ומבחין בהיעדרי, לא היה מפתיע אותו לגלות שאני פה למעלה, מול המחשב. אף פעם לא ישנתי טוב בלילות. ככה הצלחתי להגיע להישגים כאלה. כמה מהמאמרים הטובים ביותר שלי נכתבו בשלוש לפנות בוקר.
    הוא איש חביב, בעלי, גדול, מקריח. הבן והבת שלנו הם בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. בתנו גרה בלידס וגם היא מדענית, אם כי לא בתחום שלי, היא מומחית להֶמַטולוגיה. בני גר במנצ'סטר כרגע, בגלל סצנת המוזיקה, הוא אומר. הוא כותב לבד את השירים שלו. אני חושבת שהוא די מוכשר - כמובן, אני אמא שלו - אבל אולי עדיין לא מצא את ייעודו. יכול להיות שקצת מקשה עליו שיש לו אחות מאוד אקדמאית - היא צעירה ממנו, אם כי לא בהרבה. הצלחתי להרות אותה כשהוא היה רק בן שישה חודשים.
    אבל אני חושדת שאתה לא ממש מתעניין בחיי המשפחה שלי, לא יותר מכפי שאני מתעניינת בשלך. הבחנתי בטבעת הזהב העבה על אצבעך, כמובן, ואתה הבחנת שהבחנתי בה, ובאותו רגע החלפנו מבט חטוף שבו הושגה הבנה לגבי מה שעמדנו לעשות. אני מדמיינת אותך בבית פרברים נוח, כמו שלי. אשתך היא אחת הנשים הדקיקות, המושכות האלה שנראות צעירות מכפי גילן, מסודרת ויעילה, קרוב לוודאי בלונדינית. שלושה ילדים, הייתי מנחשת, שני בנים ובת אחת, משוש לבך? אלה רק השערות, אבל אני מדענית, כפי שהסברתי. התפקיד שלי הוא לשער. אם להסתמך על ידע מעשי שיש לי לגביך עד כה, אני יודעת עליך בוודאות רק דבר אחד: סקס איתך זה כמו להיאכל על ידי זאב.
     
    החימום היה מכוון על נמוך ובכל זאת החדר התחמם מהר והתחלתי להרגיש מנומנמת בכיסא העור המרופד שלי. כבר הקלדתי יותר משעה וערכתי תוך כדי כתיבה, וראשי היה כבד, התעייפתי מהישיבה הזקופה וגם מהטון הציני שנקטתי. רפרפתי על המכתב ושיפרתי כמה ניסוחים פה ושם, ושמתי לב לשני מקומות שהייתי בהם קצת פחות כנה. הראשון היה אי־אמת קטנה, אחד המקרים האלה של האדרה עצמית, כשאת מפחיתה או מעצימה את חשיבותו של פרט זה או אחר כבדרך אגב, כדי להסביר את עצמך למישהו כפי שהיית רוצה שיבין אותך - לא כל כך במטרה לרמות כמו מרצון לקצר תהליכים. זה היה בחלק שבו הצהרתי שאני כותבת את המאמרים הכי טובים שלי בשלוש בלילה אני לא. נכון שלפעמים אני מתעוררת ועובדת באמצע הלילה, אבל את העבודה הכי טובה שלי אף פעם לא עשיתי בשעות האלה. העבודה הטובה ביותר שלי נעשית סביב עשר בבוקר, ממש אחרי שאכלתי את ארוחת הבוקר שלי, טוסט עם ריבה מרירה וספל גדול מאוד של קפה שחור. הקטע השני שהייתי בו לא ממש כנה היה רציני יותר, כמובן. כשכתבתי על הבן שלי.
    סגרתי את המכתב וקראתי לקובץ VATquery3. אחר כך החבאתי אותו בתוך תיקייה בשם LettAcc. הקדשתי רגע לבחינה עצמית של מעשה ההסוואה הזה - כפי שעשיתי כשתיקנתי את השפתון שלי בקפלה. צנחתי לתוך הכיסא ועצמתי את עיני. עדיין היה חשוך בחוץ, אבל יכולתי לשמוע ציוצים ושרקוקים קלים - הפתיחה לסימפוניה האופטימית של הציפורים, שמתמתחות ומקפצות על העצים עם בוא השחר. זאת היתה אחת הסיבות למעבר שלנו אל הפרברים, המקהלה המצפצפת הקטנה הזאת, אם כי כעבור שבועות ספורים התעצבנתי עליה כמעט כמו שהתענגתי עליה בתחילה.
    סטוץ חד־פעמי, זה הכול. אין בזה שום נזק. אפיזודה חולפת. במדע אנחנו מוכנים לקבל חריגות. רק כאשר החריגות ממשיכות להתרחש אנחנו עוצרים ומנסים לראות אם יש כאן דפוס. אבל המדע עוסק באי־ודאות, בקבלה של אנומליוֹת. אנומליות הן מה שיוצר אותנו, ומכאן הביטוי "היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל". אם לא היו כללים, לא יכלו להיות יוצאים מן הכלל. זה מה שניסיתי להסביר לוועדה של בית הנבחרים שהופעתי בפניה באותו בוקר.
    *
    היה שלג באוויר, זה מה שאני זוכרת מהיום ההוא, אם כי השלג עדיין לא ירד אז. הקרירות הדחוסה והייחודית הזאת שיש באוויר ממש לפני שהשלג יורד - הבטחת השלג, חשבתי לעצמי כשצעדתי אל בתי הפרלמנט. זאת היתה מחשבה מענגת, כי היו לי מגפיים חדשים, מגפונים, לכה מבריקה עם עקב קטן, מסוג המגפיים שאישה בגיל העמידה נועלת כי הם גורמים לה להרגיש פחות בגיל העמידה. מה עוד? מה בי תפס את תשומת לבך? לבשתי שמלת סריג אפורה, בהירה ורכה, עם צווארון. על השמלה לבשתי ז'קט צמר צמוד, שחור עם כפתורי כסף גדולים. השיער שלי היה חפוף וריחני: אולי זה עזר. בדיוק היתה לי תספורת חדשה, דירוג עם כמה גוונים של שקד־צרוב שהוספתי לשיער החום הלא מרשים שיש לי בדרך כלל. הייתי מרוצה מעצמי, אני משערת. מרוצה בדרך המקובלת.
    אם התיאור של עצמי באותו זמן נשמע קצת מדושן עונג, זה מפני שאני באמת כזאת - זאת אומרת, הייתי, עד שפגשתי אותך והכול התחיל. כמה שבועות לפני כן התחיל איתי בחור צעיר שגילו חצי מגילי - עוד על כך בהמשך - וזה תרם לאין שיעור לביטחון העצמי שלי. סירבתי לו, אבל הפנטזיות שהוא עורר בי במשך זמן־מה אחר כך עדיין שימחו אותי מאוד.
    זאת היתה הופעתי השלישית בפני ועדה ממשלתית וכבר הכרתי את ההתנהלות - למעשה הצגתי בפניהם יום קודם, אחר הצהריים. בכניסה לבית פּוֹרטקַליס דחפתי את הדלת המסתובבת והטלתי את התיק שלי על הסרט הנע של מכונת השיקוף. הנהנתי בחיוך אל המאבטח והערתי שגם היום הגעתי עם צמיד הכסף הכבד שלי כדי לא לפספס את עיסוי החינם. פניתי להצטלם לאישור הכניסה היומי שלי, "ללא ליווי". ביום הקודם הפעלתי את שער האבטחה בצפצופים רמים, ונאלצתי לפרוש את זרועותי בזמן שהמאבטחת גדולת הממדים טפחה על כל גופי. כאישה שומרת חוק באופן פתולוגי מסעירה אותי המחשבה שצריכים לעשות עלי חיפוש: כאן או בשדה התעופה, אני תמיד מתאכזבת אם אני לא מצליחה להפעיל את האזעקה. המאבטחת מיששה בגסות את הזרועות שלי ואז קירבה את כפות ידיה והצמידה אותן בתנוחת תפילה, כדי שתוכל להעביר את קצותיהן בין השדיים שלי. העובדה שזימנו אישה לעשות זאת טענה את המעשה במשמעות מרומזת. המאבטחים הגברים עמדו והסתכלו, מה שהפך את הבדיקה הגופנית בעיני לרב משמעית יותר מאשר אם פשוט היו מבצעים אותה בעצמם.
    "יופי של מגפיים," המאבטחת אמרה כשמחצה אותם קלות בשתי ידיים. "הם בטח יהיו מאוד שימושיים." היא קמה, הסתובבה והגישה לי את אישור המעבר שלי, תלוי על סרט. תליתי אותו על צווארי ואז נאלצתי להתכופף מעט כדי להצמיד אותו לקורא האישורים שפותח את דלתות הזכוכית הפנימיות.
    היתה לי עוד חצי שעה לפני שאעלה לדבר בוועדה - הגעתי מוקדם מספיק כדי לקנות לי קפוצ'ינו גדול ולשבת מתחת לעצי התאנה בחצר הפנימית, ליד שולחן עגול קטן. פיזרתי קרום של סוכר חום על קצף הקפה שלי, ואז, בעודי עוברת על הרשימות שרשמתי לי ביום הקודם, את הגרגירים הנותרים ליקקתי מהאצבע המורה שלי שאותה תחבתי לתוך שקיק הנייר הקטן של הסוכר. בשולחנות סביבי ישבו חברי פרלמנט ואורחיהם, עובדי ציבור, עובדי מזנון בהפסקה, עיתונאים, חוקרים, עוזרים פרלמנטרים ומזכירות... כאן נפרשׂ העיסוק היומיומי של הממשלה - השגרה, הפרטים, הדבק שמחזיק את הכול יחד. אני הגעתי כדי לעזור לוועדה לפסוק בעניין הגבלים לטכנולוגיית השיבוט - רוב האנשים עדיין חושבים שזה מה שעושים בגנטיקה, כאילו כל עניינה הוא בניסויי רבייה: כמה כבשים זהות אנחנו מסוגלים לייצר, או עכברים זהים, או צמחים. אינסוף יבולי חיטה; עגבניות מרובעות; חזירים שלא יחלו לעולם ולא יגרמו לנו לחלות - אותן מחלוקות לא מתוחכמות שמעסיקות אותנו שנים. שלוש שנים עברו מאז דיברתי בפני ועדה לראשונה, אבל ידעתי כשהזמינו אותי שוב להופיע, שאיאלץ לחזור על אותם טיעונים בדיוק.
    מה שאני מנסה לומר זה שהייתי במצב רוח טוב אותו יום, אבל חוץ מזה הכול באמת היה רגיל.
    אבל לא באמת רגיל, נכון? ישבתי שם, לגמתי את הקפה שלי, סידרתי את השיער מאחורי האוזן כשהרכנתי ראש להציץ ברשימות שלי, וכל הזמן הזה בכלל לא הייתי מודעת לעובדה שאתה מביט בי.
    *
    מאוחר יותר תיארת את הרגע הזה בפירוט רב, מנקודת מבטך. בשלב מסוים, מתברר, הרמתי את מבטי והסתכלתי סביב, כאילו מישהו קרא לי, ואחר כך חזרתי לבחון את רשימותי. תהית למה עשיתי את זה. כמה דקות לאחר מכן גירדתי את רגלי הימנית. אחר כך חיככתי את המקום שמתחת לאפי, בגב אצבעותי, ואז הרמתי את מפית הנייר שהיתה מונחת על השולחן לצד הקפה שלי וקינחתי בה את האף. הבחנת בכל זה ממקום מושבך ליד שולחן במרחק כמה מטרים ממני, מוגן בוודאותך שגם אם אביט אליך לא אזהה אותך, משום שלא הכרתי אותך.
    בשעה 10:48 סגרתי את הקלסר שלי אבל לא טרחתי להחזיר אותו לתיק, כך שידעת שאני בדרכי לוועדה או לחדר ישיבות קרוב. לפני שקמתי קיפלתי את מפית הנייר שלי והכנסתי אותה ואת הכפית לתוך כוס הקפה שלי, ואתה חשבת לעצמך שאני אדם מסודר. קמתי מהכיסא והחלקתי את שמלתי, מלפנים ומאחור, בתנועות מהירות של הברשה. העברתי אצבעות בשערי, משני צדי פני. הכתפתי את התיק והרמתי את הקלסר. אחרי שהתרחקתי מהשולחן העפתי מבט לאחור, רק כדי לבדוק שלא השארתי כלום. אחר כך תגיד לי שככה ניחשת שיש לי ילדים. ילדים תמיד שוכחים דברים, ואחרי שמתרגלים לבדוק אחריהם שולחנות, קשה לשבור את ההרגל, גם אם הילדים גדלו ועזבו את הבית. אבל לא ניחשת בני כמה הילדים שלי, בזה טעית. הנחת שילדתי אותם מאוחר, אחרי שביססתי את הקריירה שלי, ולא מוקדם, לפני שהיא התחילה.
    צעדתי בביטחון, כך תיארת, אישה בדרכה למקום כלשהו. היתה לך הזדמנות לבחון אותי כשחציתי את החצר הפנימית הרחבה, המאווררת, ועליתי במעלה המדרגות הפתוחות אל חדרי הוועדות. צעדי היה נחוש, ראשי מורם, לא הסתכלתי סביבי כשהלכתי. התרשמת שאין לי מושג שמישהו אולי מביט בי, וזה מצא חן בעיניך, אמרת, כי כך נראיתי בו־בזמן מלאת ביטחון עצמי וקצת נאיבית.
    האם היתה לי איזושהי תחושה מוקדמת אותו יום, כשלגמתי את הקפה? מאוחר יותר רצית לדעת את זה, דחקת בי לומר שחשתי בנוכחותך, רצית שאהיה מודעת לקיומך כבר אז. אבל לא, לא בבית הקפה, אמרתי, לא היה לי צל של חשד. חשבתי על הדרך הקלה ביותר להסביר לוועדה של הדיוטות מדוע כל כך הרבה מהגֶנים שלנו הם מהסוג הבלתי־פעיל ולא מקוֹדדים חלבונים. חשבתי על הדרך הטובה ביותר להסביר עד כמה מעט ידוע לנו.
    אפילו לא רמז? בכלל? קצת נעלבת, או העמדת פני נעלב. איך ייתכן שלא חשתי בנוכחותך? לא, לא שם, אמרתי, אבל אולי, יכול להיות, אני לא בטוחה, אולי הרגשתי משהו בחדר הוועדה.
    המצגת שלי התקדמה כמתוכנן וכמעט התקרבה לסופה. בדיוק סיימתי לענות לשאלה על קצב ההתפתחויות בטכנולוגיית השיבוט - הוועדות האלה ציבוריות, ומתוקשרות, כך שהם חייבים לשאול את השאלות שמייצגות את תחומי העניין של הציבור. היתה הפסקה קטנה בזמן שיושבת־הראש ביקשה לבדוק את ניירותיה כדי לוודא שסדר השאלות אצלה נכון. אחד מחברי הפרלמנט שישב לימינה - שמו היה כריסטופר משהו, לפי שלט הפלסטיק שניצב לפניו - החווה בידיו בתסכול. המתנתי באורך רוח. מזגתי עוד קצת מים לכוס שלי מהקנקן שעמד לפני, לגמתי מעט. ובזמן שעשיתי זאת הרגשתי לפתע מודעת לתחושה מוזרה, עקצוץ של מתח בכתפיים ובצוואר שלי. כאילו יש עוד מישהו בחדר, מאחורי - כאילו, בבת אחת, האוויר נהיה סמיך. כשיושבת הראש הביטה בי שוב, ראיתי את מבטה נודד ממני אל שורת הכיסאות מאחורי. ואז היא חזרה אל ניירותיה והרימה שוב את מבטה אלי ואמרה, "אני מתנצלת, פרופסור, מיד נמשיך." היא התכופפה אל הפקיד שישב לשמאלה. מעולם לא קיבלתי פרופסורה מאף אחת מהאוניברסיטאות הבריטיות - הפעם האחת והיחידה שקראו לי כך היתה כשלימדתי שנה באמריקה (שם כל מרצה נקרא פרופסור), כשבעלי היה חלק מתוכנית החילופים של מרכז המחקר USCR בבוסטון. היא היתה צריכה לקרוא לי "דוקטור".
    הסתובבתי. שתי שורות המושבים מאחורי היו מלאות בעוזרי המחקר של חברי הפרלמנט עם מחברותיהם ולוחות הכתיבה שלהם, ובעוזרים הפרלמנטריים, שהגיעו כדי ללמוד משהו שאולי יעזור להם להתקדם בקריירה. ואז, כמעט מחוץ לטווח הראייה שלי, ראיתי שדלת הכניסה, בפינת החדר, נסגרת ברכות, ללא צליל. מישהו בדיוק עזב את החדר.
    "תודה לכולם על הסבלנות," אמרה יושבת־הראש, ואני החזרתי את תשומת לבי אל חברי הוועדה. "כריסטופר, אני מאוד מתנצלת, אתה אכן היית רשום כמספר שש אבל רשמתי את הטיוטה הראשונה שלי בכתב יד ולא קראתי נכון את הכתב של עצמי."
    כריסטופר מה־שלא־היה־שמו משך באפו, התכופף קדימה בכיסאו והחל לשאול את שאלתו שוב, בקול רם מספיק כדי להפגין בגלוי את בורותו המוחלטת בגנטיקה בסיסית.
    *
    הוועדה יצאה להפסקת צהריים כעבור עשרים דקות בערך. התבקשתי לחזור לאחר ההפסקה, אף על פי שכבר כיסינו את רוב תחום ההתמחות שלי. זה היה רק ליתר ביטחון - כדי שלא ייאלצו להזמין אותי שוב בהמשך השבוע ולשלם לי עבור יום עבודה נוסף. הפקידים ועוזרי המחקר זרמו בכיוון הדלת, ואני קמתי וסידרתי את הדפים שלי בתיק. כמה מחברי הפרלמנט פילסו את דרכם אל יציאת חברי הבית, ושאר חברי הוועדה התדיינו בשקט. העיתונאית היחידה על ספסל התקשורת רשמה לעצמה הערות בבלוק הכתיבה שלה.
    המסדרון בחוץ היה עמוס - דומה שכל חברי הוועדות השונות יצאו להפסקת צהריים מוקדמת - ועמדתי שם רגע ותהיתי אם לרדת לבית הקפה בחצר הפנימית או לצאת מהבניין; אוויר צח יעשה לי טוב, חשבתי. האכילה באותו בית קפה עם חברי הבית ואורחיהם כבר איבדה מקסמה מזמן. בזמן שהיססתי המסדרון התפנה מעט, ועל אחד הספסלים מולי ישב איש. הוא ישב ודיבר בשקט לתוך טלפון סלולרי אבל הסתכל ישר בי. כשראה שאני מבחינה בו, אמר עוד כמה מילים בטלפון ואז החליק אותו לכיסו. הוא המשיך להביט בי כשקם על רגליו. לו היינו מכירים, זה היה יכול להיות מבט של, הו, זאת את. אבל לא הכרנו לפני כן, כך שהמבט אמר משהו אחר לגמרי - ובכל זאת היה בו איזה יסוד של זיהוי. הישרתי את מבטי בחזרה אליו, והכול הוחלט באותו הרף עין, אם כי לא הבנתי את זה במשך זמן רב מאוד.
    חייכתי חצי חיוך ופניתי ללכת במורד המסדרון, והאיש התאים את צעדיו לשלי ואמר, "היית רהוטה מאוד שם בפנים. את טובה בהסברת נושאים מורכבים. הרבה מדענים לא מסוגלים לכך."
    "הרציתי לא מעט," עניתי, "וכבר העברתי די הרבה מצגות לתורמים כאלה ואחרים במשך השנים. אסור שהם ירגישו טיפשים."
    "לא, הייתי אומר שזה לא יהיה רעיון חכם..."
    אני עדיין לא יודעת את זה, אבל האיש הזה הוא אתה.
    הלכנו זה לצד זה, כמו חברים או עמיתים, והשיחה בינינו היתה כה קלה וזורמת וטבעית - עובר אורח היה יכול לחשוב שאנחנו מכירים כבר שנים - ובה־בעת הנשימה שלי התקצרה מעט והרגשתי כאילו השלתי מעצמי שכבת עור, כאילו משהו, אולי פשוט השנים או איזו הסתייגות טבעית מזרים, פשוט התקלף. אלוהים ישמור, חשבתי, זה לא קרה לי שנים.
    "את נלחצת לפני מתן עדות?" המשכת לדבר איתי באופן טבעי למדי, ואני התאמתי את צעדי לצעדיך.
    ירדנו במדרגות אל קומת הקרקע ובלי שאיש מאיתנו יוביל, או כך חשבתי, חצינו את החצר הפנימית והגענו אל ראש המדרגות הנעות היורדות למנהרה אל הבניין הראשי של בתי הפרלמנט. זה היה גרם מדרגות צר, צר מכדי שנוכל לעמוד זה לצד זה, ואתה החווית בידך לרמוז לי שאעלה עליו ראשונה. היתה לי הזדמנות להביט בך, לבחון את עיניך הגדולות החומות ואת מבטך הישיר, את משקפיך במסגרת הפלדה, בסגנון רטרו, או אולי פשוט מיושנות, לא הצלחתי להחליט, את שערך החום הקופצני, גלי במקצת, מאפיר מעט. ניחשתי שאתה צעיר ממני בשנים מעטות. היית גבוה ממני בראש, אבל רוב האנשים גבוהים ממני. עמדתי מדרגה אחת מתחתיך על המדרגות הנעות כך שבאותו רגע היית גבוה ממני בהרבה. חייכת אלי כאילו אתה מכיר בשטותיות של כל זה. כשהגענו למטה נכנסת שוב לקצב שלי, בצעד אחד בטוח. לא היית יפה תואר במיוחד, אבל היה משהו באופן שבו זזת, בביטחון, בתנועה חלקה. לבשת חליפה כהה שנראתה לעיני נטולות המומחיות יקרה. כן, היה משהו בהתנהלות שלך שמשך אותי, איזו אצילות גברית. תנועותיך היו משוחררות, נראה שנוח לך בגוף שלך - יכולתי לדמיין אותך על מגרש הטניס, שולט במשחק. הייתי די בטוחה שאתה לא חבר פרלמנט.
    "אז את כן? נלחצת, הכוונה."
    רק כשחזרת על שאלתך קלטתי שהשתררה בינינו שתיקה כשירדנו. "לא," אמרתי. "לא עם החבורה הזאת. אני יודעת הרבה יותר מהם."
    "כן, אני מניח שזה נכון." הכרת במומחיותי בהנהון קל.
    פסענו בשתיקה לאורך המנהרה, חלפנו על פני פסלי האבן בדמות אריה וחד־קרן שניצבו לצדיה זה מול זה, והגענו אל שדרת העמודים. זה היה מוזר ביותר. הלכנו זה לצד זה, אנשים חלפו על פנינו, היינו שלווים ורגועים יחד, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים - ועדיין לא הצגנו את עצמנו. בלי שמות, בלי גינונים נורמליים - זאת היתה הדרך שהיכרת, אני מבינה עכשיו. דילגנו על שלבים, מיצבנו את יחסינו ככאלה שהכללים הרגילים לא נוגעים להם. את כל זה אני מבינה רק בדיעבד, כמובן.
    כשנכנסנו לחלק של שדרת העמודים שנמצא באוויר הפתוח של חצר הארמון החדש, רעדתי וחיבקתי את עצמי. נראה טבעי שנפנה שמאלה ונעבור דרך שער הצפון הגדול וניכנס אל האולם הגדול. הוא היה מלא, שעת ארוחת הצהריים - קבוצות מאורגנות של תלמידי בית ספר, סטודנטים, תיירים מנשנשים. היינו בחלק הציבורי של מתחם הפרלמנט. חצינו את אולם האבן העצום, לשמאלנו השתרכו תורים של מבקרים מאחורי חבלים, וחיכו שתורשה להם גישה לאולמות התצוגה של בתי הפרלמנט: קבוצת נשים מבוגרות, שני גברים במעילי גשם מפלסטיק, זוג צעירים שעמדו צמודים מאוד זה לזה, פנים אל פנים, וידי כל אחד מהם תחובות בכיסי הג'ינס האחוריים של האחר.
    בקצה האולם עצרנו. הבטתי לאחור, אל הפתח המוביל בחזרה החוצה, כשהאוויר הלבן ממוסגר כמו תמונה. כמה פעמים בחיים מזדמן לך להרגיש משיכה מיידית למישהו שפגשת הרגע, הצטלבות המבטים, הוודאות הפתאומית, המכריעה, שמדובר במישהו שנועדת להכיר? שלוש, ארבע פעמים, אולי? לאנשים רבים זה קורה רק כשהם עולים במדרגות הנעות בתחנת רכבת או בחנות כולבו בזמן שהאחר בדיוק יורד בהן בצד השני. יש אנשים שאף פעם לא יחוו בכלל דבר כזה.
    הסתובבתי בחזרה אליך ושוב הבטת בי. זה הכול.
    השתהית קצרות ואז אמרת, "ראית את הקפלה בקריפטה?" טון הדיבור שלך היה קליל, אגבי.
    נענעתי בראשי קצרות.
    "אם היית רוצה?"
    ניצבתי על קצה צוק. אני יודעת את זה עכשיו.
    "בטח," אמרתי - כבדרך אגב, מחקה את טון הדיבור שלך. זה נקרא לשקף, כמו במראה. אנחנו עושים את זה כל הזמן.
    הרכנת קצת את ראשך בכיווני. "בואי איתי," אמרת. הנחת יד אחת על מרפקי כשפנית, מגע קל שבקלים, כיוונת אותי דרך הז'קט שלי, כמעט בלי לגעת. הרגשתי את טביעת אצבעותיך שם גם אחרי שהסרת את ידך. עלינו יחד במדרגות האבן הרחבות בקצה האולם. בראש המדרגות, תחת תפארת הוויטראז' של חלון הזיכרון, ניצבה מאבטחת, אישה חסונה עם שיער מתולתל ומשקפיים. השתהיתי מאחור כשניגשת אליה. עצרת לדבר איתה. לא הצלחתי לשמוע מה אמרת אבל היה ברור שהתלוצצת איתה ושהכרת אותה היטב.
    כשחזרת לעברי החזקת בידך מפתח מחובר לפלסטיק מלבני שחור. "תזכירי לי להחזיר אותו למרתה או שאני אהיה בצרות רציניות," אמרת.
    פנינו. הלכתי בעקבותיך במורד גרם מדרגות אבן קטן יותר ודרך סורגי ברזל שחורים שהובילו אל דלת עץ כבדה. פתחת אותה במפתח. נכנסנו פנימה. היא נטרקה מאחורינו בצליל רועם. ניצבנו בראש גרם מדרגות אבן נוסף, צר למדי הפעם, מתפתל מטה בסיבובים. ירדת ראשון. בתחתית המדרגות היתה דלת כבדה נוספת.
    *
    קפלת הקריפטה היא חדר תפילה, קטן ומעוטר, קשתותיו מתעקלות כמו ענפי עץ נמוכים, תקרתו מצופה קישוטי אבן מוזהבים. גדר סורגים מסוגננת מברזל מחושל ניצבת מול מזבח ואגן טבילה - חברי הפרלמנט יכולים להטביל כאן את ילדיהם, אתה מספר לי, או להינשא. אתה לא בטוח לגבי הלוויות. קירות הקפלה ורצפתה מכוסים אריחים, עמודיה עשויים שיש, זה נראה מקום מעוצב בקפידה אך סודי - אולי משום שזאת כנסייה תת־קרקעית: פולחן סמוי.
    אני הולכת במעבר ומרגישה כיצד ריקנות המקום מפוגגת כל תחושת קדושה. אין מושבים קבועים, רק שורות של כיסאות מתקפלים. נראה שלא משתמשים במקום הזה בכלל. קול צעדי מהדהד. כל הרעיון בכנסייה הוא שכל אחד יכול להיכנס אליה בכל עת - וזאת נעולה ומיועדת לחברים בלבד. אתה פוסע בעקבותי במעבר, לאט, ממרחק, סוליות נעליך משמיעות קול חרישי. אני שומעת את הניגוד בינן לבין העקבים החדים שלי. הגב שלי מופנה אליך ובכל זאת אתה ממשיך לספר לי על הקפלה, על כך ששמה האמיתי הוא קפלת סנט מרי אַנדֶרקרוֹפְט, אבל כולם קוראים לה קפלת הקריפטה. הקירות שלה טויחו באינספור שכבות במשך מאות שנים, אבל בשריפה של 1834 הטיח התפרק ונפל וכל צפונות העיטור של הקפלה נחשפו, ובראשם התבליטים הגדולים, המציגים תמונות קדושים מעונים. ושם מעלינו - גבי עדיין פונה אליך אבל אתה מזמין אותי להרים מבט ולראות - קדוש אחד נשרף בלהבות, קדושה אחרת טובעת במים... סנט סטפן, סנט מרגרט, אתה אומר. אתה מצביע על ראשי המפלצות, הגַארגוֹילְס הפגאניים. ברבריות, אני חושבת, ברבריות ימי־ביניימית. אני נזכרת בחופשה שבעלי ואני יצאנו אליה פעם בצפון ספרד, שם נדמה היה שכל עיירה קטנה משמרת את זיכרון האינקוויזיציה במוזיאון עינויים משלה, רובם מפורשים, גרפיים. שיש, גילופי אבן, אריחים מעוטרים, כיתובים לטיניים, כל הטקסיות הכנסייתית הזאת - לא, אני לא מרגישה שמץ קדושה כאן, רק סקרנות אינטלקטואלית ממוצעת ו... מה זה, אני תוהה, ומסתובבת לאט על עקב אחד... אני קולטת, תוך כדי סיבוב, שאני עושה את זה בגלל הדממה. אני מסתובבת כי הפסקת לדבר; אין יותר רחש פסיעות על המרצפות. אני אפילו לא מצליחה לשמוע את הנשימה שלך.
    לא התאדית. לא נעלמת ולא התחבאת מאחורי עמוד או בתוך אגן הטבילה. אתה עומד ללא נוע ואתה מביט בי.
    אני מביטה בך בחזרה ואני יודעת, בלי שאיש מאיתנו יאמר דבר, שבנקודה הזאת ממש הזמן יתחיל להחליק.
    נעליך, צליל סוליות נעליך, זז, מהדהד, קרב אלי. כשאתה מגיע אלי אתה מרים קלות יד אחת, והדבר הכי טבעי הוא להרים את ידי בתגובה. אתה אוחז את ידי בידך. אחיזתך מרגיעה אותי. אתה מוביל אותי בחזרה לאורך המעבר, לקצה האחורי של הקפלה. "יש משהו שאני רוצה להראות לך."
    אנחנו פוסעים אל מעבר למחיצה ויש שם עוד דלת עץ כבדה, צרה וגבוהה מאוד הפעם, מקושתת.
    "תיכנסי את ראשונה, קצת צפוף שם," אתה אומר.
    אני פותחת את הדלת - במאמץ מסוים, היא מאוד כבדה. מאחוריה יש חדרון קטן עם תקרה גבוהה מאוד. ממש מולי ניצב ארון פלדה כחול בוהק, כמו ארונית תיוק אבל עם כל מיני כפתורים ומתגים חשמליים. לידו נשען אל הקיר מגב סמרטוט שעומד על ראשו, ולידו צמד סולמות ברזל. משמאל, עשרות חוטי חשמל מצופי פלסטיק נמתחים מעלה, נעלמים אל תוך התקרה. "זה היה ארון המטאטאים," אתה אומר ונכנס אחרי.
    החדר כל כך קטן, שאתה צריך להיצמד אלי כדי שנוכל לסגור את הדלת.
    "זהו," אתה אומר.
    מאחורי הדלת תלוי תצלום שחור־לבן קטן של אישה, ומתחתיו שלט נחושת. אמילי וילדינג דייוויסון. אני עומדת ופני אל התצלום, מביטה בו בגבי אליך. אתה ממש מאחורי, קרוב מאוד, כל כך קרוב שאני מרגישה אותך אף על פי שאתה לא נוגע בי - אני מתכוונת לומר שאני יכולה להרגיש שאתה עוד רגע כמעט נוגע בי. אתה שולח יד מעבר לכתפי ומצביע על השלט. נשימתך מרפרפת על שערי כשאתה מדבר.
    "היא הסתררה כאן בליל המפקד, 1911," אתה אומר, ובלי להסתובב אני אומרת במהירות, "כן אני מכירה את הסיפור הזה," אם כי אני לא זוכרת את הפרטים. זה סיפור סופְרַג'יסְטי; הוא שייך לי, לא לך. אמילי וילדינג דייוויסון השליכה את עצמה תחת פרסותיו של אחד מסוסי המלך בזמן האפּסוֹם דַרבּי. היא מתה על מנת שנשים כמוני, שחיות במדינה הזאת בתחילת המאה העשרים ואחת, יוכלו לקבל הכול כמובן מאליו; את זכות הבחירה שלנו, את זכותנו לעבוד, את הזכות לצפות מהבעלים שלנו שיוציאו את הכלים מהמדיח. אנחנו לא חייבות לתת לבעלים שלנו את כל רכושנו כשאנחנו נישאות להם. אנחנו אפילו לא חייבות להתחתן איתם אם אנחנו לא רוצות. אנחנו יכולות לשכב עם מי שמתחשק לנו - בגבולות המוסר האישי שלנו כמובן - ממש כמו הגברים. אף אחד לא לוקח אותנו יותר לכיכר הכפר וסוקל אותנו באבנים, או סוכר את פינו במכשירי עינויים מברזל כי דיברנו יותר מדי, או מטביע אותנו בביצה כי גבר שדחינו האשים אותנו בכישוף. אנחנו בטוחות, ברור, עכשיו, בזמן הזה, במדינה הזאת, אנחנו בטוחות.
    כשאני מסתובבת אליך הידיים שלך נשלחות לשני צדי ראשי, אצבעותיך בשערי, ואני מרימה את ידי ומניחה אותן ברכות על קיבורות זרועותיך בזמן שאתה מטה את ראשי לאחור בעדינות, עוצמת את עיני.
    אנחנו מתנשקים - הפה שלך רך, מלא, כל מה שפיות צריכים להיות - ואני קולטת שידעתי שזה יקרה מהרגע שבו נח עליך מבטי במסדרון מחוץ לחדר הוועדה, זאת היתה רק שאלה של איך ומתי. אתה מתקרב צעד אחד ונשען עלי כך שאני נלחצת אל הדלת. המעיכה האטית של גופי על ידי גופך: זה סוחט ממני את הנשימה ואני חוזרת, בפעם הראשונה מאז שנות העשרים לחיי, לסחרור הפראי שמרגישים מנשיקה שהיא רכה ובכל זאת כל כך סוחפת עד שבקושי אפשר לנשום. אני לא מאמינה שאני מנשקת זר גמור, אני חושבת, ויודעת שאי־האמון שלי הוא חצי מהריגוש. אני לא אהיה זאת שאפסיק את זה - אני אמשיך לעשות את זה עד שאתה תפסיק, כי זה שואב לחלוטין, התחושה הזאת: שקטה, בעיניים עצומות, כל חושי מרוכזים בליפוף הלשונות שלנו. אני כולי פה.
    ואז, אחרי הרבה זמן, אתה עושה משהו שיעורר בי חיבה כלפיך כשאחשוב על זה מאוחר יותר. אתה עוצר. אתה מפסיק לנשק אותי, מרחיק את פניך, וכשאני פוקחת את עיני אני רואה שאתה מביט לתוכן. יד אחת שלך עדיין בשערי, אצבעותיך חופרות בו. ידך השנייה נחה על מותני, ואתה מחייך. אף אחד מאיתנו לא מדבר אבל אני יודעת מה אתה עושה. אתה מביט בפני כדי לבדוק שזה בסדר, כל זה. אני מחייכת בחזרה.
    אני עדיין לא יודעת מי אחראי למה שקרה לאחר מכן. אתה, אני, או שנינו יחד? הידיים שלי נעות למטה - או שאולי דחפת אותן למטה? - למקום שבו רצועת העור העבה של החגורה שלך מוחזקת באבזם. אני מנסה לפתוח את החגורה אבל האצבעות שלי רועדות והעור קשה ולא מתמסר, מסרב להשתחרר מאחיזתו באבזם. אתה צריך לעזור לי. יש עוד רגע של סרבול כשאתה מושך את הצווארון שלי. אני עדיין לובשת את הז'קט שלי ולא קלטת שמתחתיו אין לי חצאית וחולצה אלא שמלה. אתה עוצר ומסיר את משקפיך, שומט אותם לכיס הז'קט שלך, ובזמן שאתה עושה את זה אני מתכופפת ופותחת את הרוכסן של מגף אחד שלי ומסירה אותו. ואז אני מתכופפת שוב, בצורה מגושמת, כי אני עדיין נועלת את המגף השני עם העקב הקטן שלו, ואני מחליקה רגל אחת מחוץ לגרבונים ולתחתונים שלי. כשאתה נכנס אלי, תחושת העור כנגד עור חשמלית ומענגת, כמו חשמל סטטי שמרגישים כשנוגעים בבגדים שהרגע כובסו. החלק העירום היחיד שלנו, הנקודה היחידה שבה העור שלי נמצא במגע עם העור שלך, היא בתוכי. אנחנו לא אומרים דבר.
    אפילו עכשיו, יש בכוחו של זיכרון הרגע הזה להקפיא אותי באמצע פעולה, תהיה מה שתהיה הפעולה הזאת, ולגרום לי לבהות בחלל הקרוב, המומה עדיין מהקלות, הטבעיות, שבה יכול להתרחש משהו שתמיד נדמה לי כל כך עמוס באיסורים, במוסכמות, טאבו. רק להסיר מהגוף את המגבלות הגשמיות ולהחליק לתוך זה. רגע אחד התנשקנו, וזה בפני עצמו נראה יוצא דופן, ובמשנהו כבר עשינו סקס.
    אני לא גומרת. אני נדהמת מדי. נדמה לי שאני נהנית, אבל הנאה היא לא המילה הנכונה. אני מרגישה את אותה התרגשות קצרת נשימה שאנשים כנראה מרגישים כשהם עולים על רכבת הרים בלונה פארק, כשאפשר להתענג על הפחד כי הסכנה אשלייתית בלבד; לא משנה עד כמה זה מפחיד, אין חשש בטיחותי. אני איתך. בעקבותיך. אני אחוזת פחד אבל מרגישה בטוחה לחלוטין. זה אף פעם לא היה ככה לפני כן.
    כשזה נגמר אנחנו עומדים שם זמן־מה. אתה עדיין צמוד אלי. אני מודעת פתאום לכך ששנינו מקשיבים. כמה מפתחות יש לקפלה, אני תוהה. אנחנו קשובים לקול צעדים על הרצפה המרוצפת, או לקולות אדם. הכול שקט. שנינו משחררים אנחת רווחת קצרה, בו־בזמן, משהו בין שיעול לנחרת שעשוע. זה פולט אותך ממני. אתה מתרחק, דוחף את עצמך לאחור במרחב המצומצם הזה, מכניס יד לכיס ומוציא את משקפיך, ואז מגיש לי ממחטת כותנה. אתה מחייך אלי ואני מחייכת בחזרה בהבנה, מניחה את הממחטה בין רגלי בזמן שאתה רוכס את עצמך.
    אתה צריך לצאת ראשון מהחדרון. אני מרימה את המגף שלי והולכת אחריך. אני חוצה את רצפת הקפלה, סתורה וצולעת, הגרבונים והתחתונים שלי סביב קרסול אחד, מגף אחד בידי, ממחטת כותנה תחובה בין רגלי. אתה מביא את אחד הכיסאות ומושיב אותי, כמו חובש שמושיב נפגע תאונת דרכים. אתה מתרחק קצת, בוחן אותי בשעשוע, גבותיך מורמות, ואני מתרוממת למחצה ושומטת את המגף אל הרצפה כדי שאוכל להשתמש בשתי ידי ולמשוך את התחתונים ואת הגרבונים בחזרה למעלה, מסתבכת קצת כי רגל הגרבון הסתובבה לצד השני כשהסרתי אותה, ועכשיו כמובן אני מרגישה מגוחכת ואני נזכרת איך בכל המגעים המיניים הראשונים ההתפשטות נסערת ולוהטת, אבל ההתלבשות אחר כך בדרך כלל מביכה. עברו כל כך הרבה שנים מאז שהיה לי מגע ראשון, עד ששכחתי את זה לגמרי.
    אחרי שאני מתיישבת שוב אתה כורע לרגלי, על ברך אחת, ומרים את המגף מהרצפה - מחשבת בושה רגעית חולפת בי, הגרבונים שאני גורבת באותו יום לא חדשים - ואז אתה מחליק את כף הרגל שלי אל המגף, רוכס אותו עבורי, מרים אלי מבט בחיוך, עדיין לופת את השוק שלי בשתי ידיים ואומר, "זה מתאים!"
    אני מחייכת בחזרה, מניחה יד על לחייך. אני אוהבת את העובדה שאתה לוקח את העניינים לידיים, כי אני רועדת עכשיו. אתה מבחין בכך ואני יכולה לראות מהחיוך על פניך שזה מוצא חן בעיניך. אתה שולח יד אחת ומניח אותה מאחורי ראשי ומטה את הפנים שלי אליך לנשיקה ארוכה. אחרי רגע הצוואר שלי מתחיל לכאוב אבל זה מוצא חן בעיני, כי אתה מנשק אותי כאילו אתה עדיין מתכוון לזה, ושנינו יודעים שזה כבר לא הכרחי.
    אחר כך אתה מתרחק ואומר, "כדאי שנחזיר את המפתח הזה למרתה."
    אני מחפשת את התיק שלי ומבינה שהוא כנראה עדיין בחדר - אני אפילו לא זוכרת מתי הנחתי אותו. "התיק שלי," אני אומרת, ומחווה בידי. אתה מביא לי אותו, ואז עומד מעלי ומביט בי כשאני מחטטת בתוכו. "חכה רגע," אני אומרת.
    אני מחפשת את תיק האיפור שלי. אין לי פודרייה, אבל במכסה הצללית הישנה מאוד שיש לי שם, ושאני אף פעם לא משתמשת בה, יש מראה קטנה. אני מחזיקה אותה מולי, בוחנת את פני במעגלים קטנטנים, כמחפשת רמז איזה סוג אדם אני. אני מוצאת את השפתון שלי ומורחת ממנו שכבה דקה, מחככת את שפתי זו בזו. לצאת מהקריפטה בשפתון מודגש יהיה ברור מדי, אני חושבת, ואני מופתעת מהתובנה הזאת. אפשר לחשוב שאני עושה את זה כל יום.
    כשאני קמה, הרגליים שלי עדיין רועדות. כל הזמן הזה התבוננת בי בהבעה המשועשעת הזאת על פניך, כאילו מענג אותך לראות אותי כל כך מובכת, לבחון כמה מאמץ אני צריכה להשקיע כדי לחזור לעצמי - העצמי שמסוגלת להתמודד עם העולם בחוץ כמו שצריך. אתה מציץ בשעונך. "יש לך זמן לקפה קצר?" אתה שואל, אבל טון דיבורך מרמז לי שאתה אומר את זה רק מתוך נימוס. חזרתי לעצמי במידה מספקת - ומאוחר יותר אני מחמיאה לעצמי על כך - כדי לומר, "למען האמת יש לי כמה סידורים מחוץ לבניין ואחר כך אני עוד צריכה לחזור לוועדה אחר הצהריים," ואתה מעמיד פני מאוכזב, אבל אז משהו מזמזם בכיס שלך ואתה שולף טלפון, פונה ממני, בודק את הצג, לוחץ על כמה כפתורים... וכשאתה מסתובב בחזרה אני רואה על פניך שהמפגש הזה הסתיים מבחינתך. ההודעה שקיבלת עכשיו הסיטה את תשומת לבך לדבר הבא שאתה צריך לעשות.
    אנחנו הולכים בכיוון הדלת, צעדינו רועמים ומלאי תכלית עכשיו, צליל של אנשים שעוזבים, ואני אומרת, "חכה רגע." אתה צועד לפני, ואני רואה שגב הז'קט שלך מקומט. אני מברישה אותו ביד אחת בטוחה, שתי הברשות זריזות, חזקות. אתה מציץ מעבר לכתפך כשאני עושה את זה, מחייך קלות. "תודה," אתה אומר, אבל זאת תודה מוסחת דעת. אתה מחזיק את הדלת פתוחה עבורי ביציאה. אני עוברת דרכה, אבל אז משתהה ונותנת לך לעלות ראשון במדרגות. אני צריכה שתגיח אל העולם לפני, כדי שאוכל לחקות את הנונשלנטיות שלך, לבחון אותך כשתחזיר את המפתח למרתה, ואז להיפרד ממך ולפנות לדרכי. כשאנחנו מטפסים במדרגות אני שמה לב שהז'קט שלך עדיין מקומט ואני חושבת לעצמי שבפעם הבאה שאראה גבר עם ז'קט חליפה מקומט קצת, אזכר במה שקרה היום ואתהה מה הוא עשה לפני כן. כפי שמתברר, הפעם הבאה שאראה את אותה חליפה אפורה יקרה תהיה בתא הנאשמים של אולם מספר שמונה בבית המשפט הפלילי המרכזי, אולד ביילי.

    • לואיז דוהטי
    • לואיז דוהטי

      לואיז דוהטי היא מחברת פוריה של שבעה רומנים, כולל חצר עצי התפוח שמתורגם וייצא לאור בעשרים ואחת מדינות בעולם. היא זכתה בפרסים על כתיבתה לרדיו וסיפורים קצרים. בנוסף לכך פרסמה ספר עיון, רומן מדי שנה, שמבוסס על הטור העיתונאי המאוד פופולארי שלה. דוהטי משמשת כמבקרת ופרשנית תרבותית עבור עיתונים בריטים ובינלאומיים ומשדרת באופן קבוע ברדיו של הבי-בי-סי. היא מתגוררת בלונדון.

     
  • המלצות נוספות
    • המטופלת השקטה
    • שלוש שעות
    • לילה ארוך בפריז
    • תציל אותי
    • היעלמותה של סטפני מיילר
    • דירה בפריז
    • ברית דמים
    • שלוש שניות
    • שלוש דקות
    • התיקון
    • הצעקה האחרונה
    • אל תעזוב