הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חיים לנצח
  • חיים לנצח
    קלואי בנג'מין | תרגום: דנה אלעזר־הלוי
    כתר | אוגוסט 2019 | פרוזה תרגום | 373 עמ' מודפסים

    אילו ידעתם באיזה תאריך תמותו, איך הייתם חיים את חייכם?

     

    ב־1969 פושטת שמועה בניו־יורק על אישה מסתורית שביכולתה לחזות את תאריך מותם של אנשים, וארבעת ילדי משפחת גולד הצעירים באים אליה בסתר כדי לשמוע את עתידם. בשנים הבאות מתבגרים האחים ונעים במעגלי החיים, אבל אף שהם שבים ומדברים ביניהם על הנבואה שקיבלו, כל אחד מהם מתמודד איתה בדרכו.

     

    סיימון הפזיז נחוש לחיות בכל הכוח, ובחיפוש אחר אהבה בורח לסן־פרנסיסקו הצבעונית והעליזה של סוף שנות השבעים; קלרה החולמנית נעשית קוסמת בלאס־וגאס, והולכת ומתקרבת לגבול המסוכן שבין מציאות לפנטזיה; דניאל המחושב נחוש להאמין רק בעולם הרציונלי, עד שהביטחון שחיפש בתפקידו כרופא צבאי מתחיל להתערער; וּוריה השקדנית מתמסרת למחקר על אריכות ימים, עד שלאט לאט נפערים סדקים במרקם חייה, ומבעדם מבצבצים הסודות שמהם ניסתה לברוח. בצל הנבואה, מעצבים את ארבעתם גם הקשרים ביניהם, והם מתמודדים עם רגשות של אהבה, חרטה ושייכות.

     

    חיים לנצח הוא רומן שאפתני וסוחף הבוחן את הקו המפריד בין גורל לבחירה ובין מציאות לאשליה. ביד אמן רגישה מגלפת קלואי בנג׳מין סיפור עמוק ומלא רגש על טבעה של אמונה ועל עוצמתם של קשרים משפחתיים.

     

    ״בנג׳מין כותבת בחיות ובקסם, וארבעת הגיבורים שלה מציאותיים להפליא.״ (הגרדיאן)

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג 

    האישה מרחוב הֶסטֶר

     
    1969
    וַריָה
     
    וַריָה בת שלוש־עשרה.
    לאחרונה התווספו לה עוד שבעה סנטימטרים וכתם הפרווה הכהה שבין רגליה. שדיה בגודל כף יד, פטמותיה הן מטבעות ורודים. שערה באורך המותניים ובצבע חום רגיל — לא השחור של אחיה דניאל, לא צבע הלימון של תלתליו של סיימוֹן ולא ניצוץ הברונזה של קלרה. בבוקר היא קולעת אותו לשתי צמות צרפתיות; היא אוהבת להרגיש אותן מצליפות על מותניה כמו זנבות של סוסים. אפּה הקטן לא דומה לשום אף שהיא מכירה, או שלפחות כך היא חושבת. בגיל עשרים הוא יתנשא למלוא הדרו הניצי: האף של אימהּ. אבל עדיין לא.
    הם מסתובבים ברחבי השכונה, כל הארבעה: וַריה, הבכורה; דניאל, אחת־עשרה; קלרה, תשע; וסיימון, שבע. דניאל מוביל את הדרך, והוא לוקח אותם ברחוב קלינטון עד דלאנסי, ואז פונה שמאלה בפוֹרסַיית. הם עוקפים את כל פארק שרה ד' רוזוולט ונשארים בצל העצים. בשעות הערב הפארק הוא מקום פרוע ומסוכן, אבל בבוקר זה של יום שלישי יש שם רק כמה קבוצות של צעירים שישנים אחרי המחאות של סוף השבוע החולף, לחייהם צמודות אל העשב.
    ברחוב הסטר האחים והאחיות משתתקים. כאן הם מוכרחים לעבור על פני 'גוֹלד, תפירה וחייטוּת', שבבעלות אביהם, ואמנם לא סביר שהוא יראה אותם — סוֹל עובד בריכוז מוחלט, כאילו הוא אינו תופר סתם אִמרה של מכנס של גבר אלא את בד היקום כולו — אבל בכל זאת הוא עלול לחבל בקסם שביום יולי הטחוב הזה ובמטרתו המסוכנת והמרטיטה, זו שלשמה עליהם להגיע לרחוב הסטר.
    אמנם סיימון הוא הצעיר ביותר, אבל הוא זריז. הוא לובש מכנסי ג'ינס קצרים שירש מדניאל, שבזמנו התאימו לדניאל כשהיה בגילו, אבל על מותניו הצרים של סיימון הם תלויים ברפיון. ביד אחת הוא סוחב תיק שׂק מבד בדוגמה סינית. בפנים שטרות של דולר מרשרשים ומטבעות מקרקשים את נגינתם המתכתית.
    "איפה המקום הזה?" הוא שואל.
    "אני חושב שממש כאן," אומר דניאל.
    הם מרימים את עיניהם אל הבניין הישן — אל קווי הזיגזג של מדרגות החירום ואל החלונות המלבניים הכהים שבקומה חמש, שם אמורה להתגורר האישה שבאו לפגוש.
    "איך ניכנס פנימה?" שואלת וריה.
    הבניין דומה להפליא לבניין הדירות שלהם, רק שצבעו קרם ולא חוּם, ויש בו חמש קומות ולא שבע.
    "נראה לי שנצלצל באינטרקום," אומר דניאל. "האינטרקום של קומה חמש."
    "כן," אומרת קלרה, "אבל באיזה מספר?"
    דניאל שולף מכיסו האחורי קבלה מעוכה. כשהוא מרים את מבטו, פניו ורודים. "אני לא בטוח."
    "דניאל!" וריה נשענת על קיר הבניין ומנופפת בכף ידה מול פניה. בחוץ יותר משלושים מעלות, ובחום הזה, קו השיער שלה מגרד מזיעה, והחצאית נדבקת לירכיה.
    "רגע," אומר דניאל. "תנו לי לחשוב שנייה."
    סיימון מתיישב על האספלט; תיק השׂק שקוע, כמו מדוזה, מתחת לרגליו. קלרה מוציאה מכיסה סוכריית טופי. לפני שהיא מספיקה לפתוח את העטיפה, דלת הבניין נפתחת ובחור צעיר יוצא דרכה החוצה. הוא מרכיב משקפיים עם עדשות בגוון סגול ולובש חולצת פייזלי לא מכופתרת.
    הוא מהנהן לעבר ילדי משפחת גולד. "רוצים להיכנס?"
    "כן," אומר דניאל. "אנחנו רוצים," והוא קם על רגליו וכולם אחריו, ואז הוא נכנס פנימה, ולפני שהדלת נטרקת הוא מודה לאיש עם המשקפיים הסגולים — דניאל, המנהיג העשוי ללא חת והלא־לגמרי־כשיר שלהם, שהרעיון כולו היה שלו.
     
    בשבוע שעבר הוא שמע שני בנים מדברים בזמן שעמדו בתור במעדנייה של שמוּאלקה בֶּרנסטין, שהגישה גם אוכל סיני כשר, שם הוא התכוון להזמין לעצמו עוגיית פודינג חמה שהוא אהב לאכול אפילו בחום של הקיץ. התור היה ארוך, והמאווררים הסתחררו בשיא המהירות, אז הוא היה צריך לרכון קדימה כדי להקשיב לשני הבנים ולדבריהם על האישה שהשתכנה זמנית בקומה העליונה של בניין כלשהו ברחוב הסטר.
    כשחזר לרחוב קלינטון 72, ליבו של דניאל ניתר בחזהו. בחדר השינה קלרה וסיימון שיחקו ב'סולמות וחבלים' על הרצפה, וּוריה שכבה על המיטה העליונה במיטת הקומתיים וקראה ספר. זוֹיָה, החתולה השחורה־לבנה, שכבה על הרדיאטור בתוך ריבוע של אור שמש.
    דניאל פרשׂ באוזניהם את תוכניתו.
    "אני לא מבינה." וריה הציבה כף רגל מלוכלכת על התקרה. "מה בדיוק האישה הזאת עושה?"
    "אמרתי לכם." דניאל היה קצר רוח, נסער. "יש לה כוחות."
    "כמו מה?" שאלה קלרה והזיזה את הקובייה שלה על הלוח. במחצית הראשונה של הקיץ היא לימדה את עצמה את קסם הקלפים והגומייה של הודיני, במידה מוגבלת של הצלחה.
    "לפי מה ששמעתי," אמר דניאל, "היא יודעת להגיד עתידות. מה יקרה לך בחיים — אם יהיו לך חיים טובים או רעים. ויש עוד משהו." הוא הציב את שתי ידיו על משקוף הדלת ורכן לפנים. "היא יודעת להגיד לאנשים מתי הם ימותו."
    קלרה הרימה את עיניה.
    "זה מגוחך," אמרה וריה. "אף אחד לא יכול לדעת דבר כזה."
    "מה אם כן?" שאל דניאל.
    "אז לא הייתי רוצה לדעת."
    "למה לא?"
    "ככה." וריה הניחה לצידה את הספר והתיישבה, ואז העבירה את רגליה אל צידי מיטת הקומתיים. "ומה אם החדשות רעות? מה אם היא תגיד שתמות עוד לפני שבכלל תהיה מבוגר?"
    "אז עדיף לדעת," אמר דניאל. "כדי שתוכל להספיק הכול קודם."
    לרגע השתררה דממה. ואז החל סיימון לצחוק, וגופו הציפורי היטלטל. הסומק שעל פניו של דניאל העמיק.
    "אני מדבר ברצינות," הוא אמר. "אני הולך. אני לא יכול לסבול אפילו עוד יום אחד בדירה הזאת. אני מסרב לסבול כאן. אז קדימה, מי רוצה לבוא איתי?"
    אולי שום דבר לא היה קורה אלמלא קרה כל זה בשיא הקיץ, כשמאחוריהם כבר היו חודש וחצי של שעמום לח וציפו להם עוד חודש וחצי כאלה. בדירה אין מיזוג אוויר, ובשנה זו — קיץ 1969 — נראה שמשהו מסעיר קורה לכולם חוץ מלהם. אנשים מסתממים בווּדסטוֹק, שרים Pinball Wizard וצופים ב'קאובוי של חצות', סרט שאף אחד מילדי משפחת גולד איננו מורשה לצפות בו. הם מפגינים ומפרים את הסדר מחוץ לסטוֹנווֹל, הולמים בדלתות בעזרת מדחנים שעקרו ממקומם, מנפצים חלונות ומכונות ג'וקבוקס. הם נרצחים בדרך האיומה ביותר שאפשר לדמיין, בחומרי נפץ כימיים ובמקלעים שיכולים לירות חמש־מאות וחמישים קליעים ברצף, ופניהם מועברים במיידיוּת מבעיתה אל הטלוויזיה שבמטבח של הגוֹלדים. "זין, אנשים ממש הולכים על הירח," אמר דניאל, שהחל לאחרונה לדבר בגסויות כאלה, אבל רק במרחק בטוח מאימם. ג'יימס אֶרל רֵיי עומד למשפט, וכמוהו גם סירחאן סירחאן, ובכל אותו זמן הגולדים משחקים קלפים או קליעה למטרה או מחלצים את זוֹיה מתוך צינור פתוח מאחורי התנור, צינור שאיכשהו היא בטוחה שהוא ביתה החוקי.
    אבל עוד משהו יצר את האווירה שהייתה נחוצה למסע הזה של עלייה לרגל: בקיץ הזה ארבעתם אחים במובן שלא יחזור עוד לעולם. בשנה הבאה וַריה תיסע להרי קטסקיל יחד עם חברתה אביבה. דניאל ישקע בטקסים הפרטיים של הבנים בשכונה, ויזנח את קלרה ואת סיימון לנפשם. אבל ב-1969 הם עדיין יחידה אחת, קשורים בכבלים שנדמה שאי אפשר בלעדיהם.
    "אני אבוא," אמרה קלרה.
    "גם אני," אמר סיימון.
    "אז איך נקבע איתה פגישה?" שאלה וריה, שכבר בגיל שלוש־עשרה ידעה ששום דבר לא בא בחינם. "כמה כסף היא לוקחת?"
    דניאל קימט את מצחו. "אני אברר."
     
    אז ככה זה התחיל: בתור סוד, אתגר, מדרגות חירום שהם ניצלו אותן כדי לחמוק מקיומה המאיים של אימם, שבכל פעם שמצאה אותם מעבירים זמן בחדר השינה דרשה שהם יתלו כביסה או יוציאו כבר את החתולה הארורה הזאת מהצינור של התנור. ילדי משפחת גולד התעניינו בשכונה. הבעלים של חנות הקסמים בצ'יינטאון שמע על האישה מרחוב הסטר. היא נוֶדֶת, הוא אמר לקלרה, היא נוסעת ממקום למקום ועושה את העבודה שלה. לפני שקלרה יצאה מהחנות, הבעלים הרים אצבע, נעלם במעבר האחורי וחזר ובידו ספר עב כרס ורבוע שכותרתו 'יסודות חיזוי העתידות'. על כריכת הספר נראו שתים־עשרה עיניים פקוחות מוקפות בסמלים שונים. קלרה שילמה שישים וחמישה סנט וחיבקה את הספר בדרכה הביתה.
    גם כמה מדיירי רחוב קלינטון 72 הכירו את האישה. גברת בּלוּמנסטין פגשה אותה בשנות החמישים במסיבה נהדרת, כך סיפרה לסיימון. היא הוציאה את כלב השנאוצר שלה לכניסה לבניין, שם ישב סיימון, ושם הכלב ניפק מייד גוש צואה קטן שגברת בלומנסטין לא אספה.
    "היא קראה לי בכף היד. היא אמרה שיהיו לי חיים ארוכים מאוד," אמרה גברת בלומנסטין ורכנה לפנים לשם הדגשה. סיימון עצר את נשימתו: הבל הפה של גברת בלומנסטין היה מעופש, כאילו עכשיו היא נשפה את אותו האוויר בן תשעים שנה ששאפה כשהייתה תינוקת. "ומה אתה יודע, יקירי, היא צדקה."
    המשפחה ההינדוּאית שבקומה שש קראה לאישה רִישִיקָה, חוזָה. וריה עטפה חתיכה מהקוגל של גֶרטי בנייר כסף והביאה אותה לרוּבּי סינג, בת כיתתה בבית הספר הציבורי 42, בתמורה לצלחת עוף מתובל בחמאה. הן אכלו על מדרגות החירום בעוד השמש שוקעת, רגליהן החשופות משתלשלות בין השלבים.
    רובי ידעה הכול על האישה. "לפני שנתיים," היא אמרה, "הייתי בת אחת־עשרה, וסבתא שלי הייתה חולה. הרופא הראשון אמר שיש לה בעיה בלב. הוא אמר לנו שהיא תמות עוד שלושה חודשים. אבל הרופא השני אמר שהיא חזקה והיא תתאושש. הוא חשב שהיא תחיה עוד שנתיים."
    מתחתם חרקה מונית על רחוב ריווינגטוֹן. רובי סובבה את ראשה וצמצמה את עיניה לכיוון האיסט ריבר, חום־ירוק מרוב לכלוך ומי ביוב.
    "אנשים מבני ההינדו מתים בבית," היא אמרה. "הם צריכים להיות מוקפים בבני משפחה. אפילו הקרובים של אבא בהודו רצו לבוא, אבל מה יכולנו לומר להם? תישארו לשנתיים? ואז אבא שמע על הרישיקָה. הוא בא לדבר איתה, והיא נתנה לו תאריך — התאריך שבו דָאדִי תמות. העברנו את המיטה של דאדי לסלון, עם הראש לכיוון מזרח. הדלקנו מנורה ונשארנו לידה כל הלילה: התפללנו, שרנו מזמורים. האחים של אבא הגיעו בטיסה מצַ'נדיגאר. ישבתי על הרצפה עם בני הדודים שלי. היינו שם עשרים איש, אולי יותר. כשדאדי מתה, ב-16 במאי, בדיוק כמו שרישיקה אמרה, בכינו מרוב הקלה."
    "לא כעסתם?"
    "למה שנכעס?"
    "שהאישה לא הצילה את סבתא שלכם," אמרה וריה. "שהיא לא שיפרה את מצבה."
    "הרישיקה נתנה לנו הזדמנות להיפרד. אנחנו חייבים לה תודה גדולה." רובי אכלה את הנגיסה האחרונה מהקוגל, ואז קיפלה את נייר הכסף לחצי. "בכל מקרה, היא לא יכלה לשפר את המצב של דאדי. היא יודעת דברים, הרישיקה, אבל היא לא יכולה לעצור אותם. היא לא אלוהים."
    "איפה היא עכשיו?" שאלה וריה. "דניאל שמע שהיא גרה בבניין ברחוב הסטר, אבל הוא לא יודע איזה מספר."
    "גם אני לא יודעת. היא גרה בכל פעם במקום אחר. כדי לשמור על ביטחונה."
    בתוך הדירה של משפחת סינג נשמע קול התנפצות רם ומישהו צעק משהו בהינדי.
    רובי קמה וסילקה את הפירורים מחצאיתה.
    "מה זאת אומרת, כדי לשמור על ביטחונה?" שאלה וריה, וקמה גם היא.
    "תמיד יש אנשים שרודפים אחרי נשים כמוה," אמרה רובי. "מי יודע מה היא יודעת."
    "רוּבּינָה!" קראה אימא של רובי.
    "אני מוכרחה לזוז." רובי קיפצה דרך החלון וסגרה אותו מאחוריה, ולווריה לא נותר אלא לרדת במדרגות החירום בחזרה לקומה ארבע.
    וריה הופתעה מכך שהשמועה על האישה התפשטה רחוק כל כך, אבל לא כולם שמעו עליה. כשהזכירה את מגדת העתידות באוזני הגברים שעבדו מאחורי הדלפק בחנות של כץ, שעל זרועותיהם קועקעו מספרים, הם נעצו בה מבטים מפוחדים.
    "ילדים," אמר אחד מהם. "למה לכם להתעסק עם דבר כזה?"
    קולו היה נוקשה, כאילו וריה פגעה בו אישית. היא יצאה עם הסנדוויץ' שלה במבוכה ולא העלתה שוב את הנושא.
     
    בסופו של דבר, אותם בנים שדניאל שמע אז את שיחתם בנושא נתנו לו את כתובתה של האישה. הוא ראה אותם בסוף השבוע על השביל להולכי רגל שעל גשר ויליאמסבורג, נשענים על המעקה ומעשנים חשיש. הם היו מבוגרים ממנו — בני ארבע־עשרה, אולי — ודניאל הכריח את עצמו להתוודות שהוא צותת לשיחתם לפני ששאל אם הם יודעים עוד פרטים.
    נראה שהבנים לא כעסו. הם נקבו בשמחה במספר הבניין שבו האישה כנראה גרה, אבל נראה שלא ידעו איך קובעים איתה פגישה. השמועה טוענת, כך הם אמרו לדניאל, שצריך להביא לה איזו מִנחה. היו שטענו שצריך להביא כסף מזומן, אבל אחרים אמרו שהאישה כבר מזמן לא זקוקה לכסף ושצריך להיות יצירתיים. נער אחד הביא לה סנאי מדמם שמצא בצד הכביש, הרים אותו במלקחיים והכניס אותו לשקית ניילון סגורה. אבל וריה טענה שאף אחד לא ירצה דבר כזה, אפילו לא מגדת עתידות, אז בסופו של דבר הם אספו את דמי הכיס, הכניסו אותם לתוך תיק השׂק וקיוו שזה יספיק.
    כשקלרה לא הייתה בבית, וריה שלפה את 'יסודות חיזוי העתידות' ממקומו מתחת למיטתה של קלרה ונשכבה איתו על מיטתה שלה. היא שכבה על הבטן כדי שתוכל להשמיע בשקט את המילים: הָרוּספֶּקסיה (חיזוי באמצעות כבד של חיות שהועלו כקורבן), קֶרוֹמַנסיה (באמצעות דפוסים של שעווה), רַבְּדוֹמַנסיה (באמצעות מוטות). בימים קרירים, רוח קלה נשבה מהחלון ופרעה את אילנות היוחסין והתצלומים הישנים שהיו מודבקים על הקיר לצד מיטתה. באמצעות המסמכים האלה היא בחנה את התהליך המסתורי והחתרני של תיווך תכונות: גֶנים נדלקים ונכבים ונדלקים שוב, כמו הרגליים הדקות והארוכות של סבהּ, לֶב, שדילגו על סול והגיעו היישר לדניאל.
    לֶב הגיע לניו יורק על סיפונה של אוניית קיטור עם אביו, סוחר בדים, אחרי שאימו נהרגה בפוגרומים של 1905. באֶליס איילנד בדקו אותם כדי לוודא שהם לא נושאים על גופם מחלות, וחקרו אותם באנגלית בזמן שהם בהו באגרוף של אשת הברזל שצפתה סביבה באדישות מהים שזה עתה חצו. אביו של לב תיקן מכונות תפירה; לב עבד במפעל בגדים שניהל יהודי גרמני שהרשה לו לשמור שבת. לב היה לעוזר מנהל ואחר כך למנהל. ב-1930 הוא פתח עסק משלו — 'גולד, תפירה וחייטות' — בדירת מרתף ברחוב הסטר.
    וריה נקראה על שם אימו של אביה, שעבדה בתור מנהלת החשבונות של לב עד שפרשה לגמלאות. על סבה וסבתה מצד אימה היא יודעת פחות — רק שלסבתה קראו קלרה, כמו אחותה הצעירה של וריה, ושהיא הגיעה מהונגריה ב-1913. אבל היא מתה כשאימה של וריה, גֶרטי, הייתה רק בת שש, וגרטי כמעט שאינה מדברת עליה. פעם אחת, קלרה וּוריה התגנבו לחדר השינה של גרטי ופשפשו בו בחיפוש אחר שרידים כלשהם של סבם וסבתם. כמו כלבים הן הריחו את המסתורין שאפף את בני הזוג, את ניחוח התככים והבושה, ואז רחרחו את דרכן עד לשידת מגירות שבה גרטי שומרת את בגדיה התחתונים. במגירה העליונה הן מצאו קופסת עץ קטנה, מצופה לכה ובעלת צירים מזהב. בתוכה הייתה ערמת תצלומים מצהיבים שבהם נראתה אישה קטנה ושובבה למראה עם שיער שחור קצר ועפעפיים גדולים. בתצלום הראשון היא עמדה בבגד גוף ובחצאית ריקוד והפנתה ירך אחת הצידה בעוד ידה אוחזת במקל מעל ראשה. בתצלום אחר היא רכבה על סוס, רכונה על הגב כך שמרכז חזה היה חשוף. בתצלום שמצא חן בעיני וריה וקלרה יותר מכולם, האישה הייתה תלויה באוויר, משתלשלת מחבל שהחזיקה בין שיניה.
    שני דברים אמרו להן שהאישה הזאת הייתה סבתן. הראשון היה תצלום ישן ומקומט, שמנוני מרוב טביעות אצבעות, שבו אותה אישה עמדה לצד איש גבוה וילדה קטנה. וריה וקלרה ידעו שהילדה היא אימן, אפילו בגודל מוקטן זה: היא החזיקה בידיהם של הוריה בכפות ידיה הקטנות והשמנמנות, ופניה היו מכווצים בהבעה של מורת רוח שהייתה שכיחה מאוד אצל גרטי.
    קלרה טענה שהקופסה על תכולתה שייכת לה.
    "היא שלי," היא אמרה. "אני קיבלתי את השם שלה. אימא ממילא לא מסתכלת על הקופסה הזאת אף פעם."
    אבל הן גילו עד מהרה שזה לא נכון. יום אחרי שקלרה החרימה את קופסת הלכה והחביאה אותה מתחת למיטה התחתונה בחדרה, נשמעה בבוקר זעקה מקרקרת מכיוון חדר ההורים, ואחריה נשמעו חקירותיה הנסערות של גרטי והכחשתו הממולמלת של סול. רגעים לאחר מכן גרטי פרצה אל חדר הילדים.
    "מי לקח אותה?" היא זעקה. "מי?"
    נחיריה התרחבו, והאגן הרחב של גופה חסם את האור שבדרך כלל בקע מהמסדרון. קלרה התמלאה חום של פחד וכמעט בכתה. כשסול יצא לעבודה וגרטי צעדה אל תוך המטבח, קלרה התגנבה לחדר של הוריה והניחה את הקופסה בדיוק במקום שבו מצאה אותה. אבל כשהדירה הייתה ריקה, וריה ידעה שקלרה הייתה חוזרת אל התצלומים ואל האישה הקטנה שבתוכם. היא נעצה מבטים בעוצמה של האישה, בזוהר שלה, ונשבעה שכשתגדל היא תהיה כמו האישה שעל שמה נקראה.
     
    "אל תסתכלו ככה מסביב," לוחש דניאל בכעס. "תתנהגו כאילו יש לכם זכות מלאה להיות כאן."
    הגולדים ממהרים מעלה במדרגות. הקירות מכוסים בצבע בז' סדוק, והמסדרונות חשוכים. כשהם מגיעים לקומה החמישית, דניאל נעצר.
    "מה לדעתך כדאי שנעשה עכשיו?" לוחשת וריה. היא אוהבת לראות את דניאל מבולבל.
    "נחכה," אומר דניאל. "עד שמישהו יצא."
    אבל וריה לא רוצה לחכות. היא עצבנית, מלאה באימה לא צפויה, והיא מתחילה ללכת במסדרון לבדה.
    היא חשבה שהקסם יהיה גלוי לעין, אבל הדלתות בקומה זו נראות זהות זו לזו, עם הידיות והספרות העשויות נחושת שרוטה. הספרה ארבע במספר חמישים וארבע נפלה הצידה. כשווריה הולכת לעבר הדלת, היא שומעת צליל של טלוויזיה או רדיו: משחק בייסבול. היות שהיא מניחה ששום רישיקה לא תתעניין בבייסבול, היא חוזרת על צעדיה.
    הבנים וקלרה התרחקו בינתיים זה מזה. דניאל עומד ליד המדרגות, עם הידיים בתוך הכיסים, ומתבונן בדלתות. סיימון נעמד לצד וריה ליד מספר חמישים וארבע, עולה על קצות אצבעות ומחזיר את הארבע בחזרה למקום באצבעו המורה. קלרה תעתה בינתיים בכיוון הנגדי, אבל עכשיו היא באה לעמוד לידם. אחריה מגיע שובל של ניחוח 'פורמולת בְּרֶק גוֹלד', שמפו שקלרה קנתה אחרי שחסכה את דמי הכיס שלה במשך שבועות; שאר בני המשפחה משתמשים ב'פְּרֶל', שמגיע בשפופרת פלסטיק שנראית כמו משחת שיניים ומשפריצה ג'לי בצבע אצת־ים חומה. אמנם וריה מזלזלת בה בגלוי — היא לעולם לא תבזבז ככה כסף על שמפו — אבל היא מקנאה בקלרה, שמריחה כמו רוזמרין ותפוזים, ושעכשיו מרימה את ידה כדי לדפוק על הדלת.
    "מה את עושה?" לוחש דניאל. "זה יכול להיות כל אחד. זה יכול להיות —"
    "כן?"
    הקול שבוקע מאחורי הדלת נמוך ומחוספס.
    "באנו לראות את האישה," אומרת קלרה בנימה מהוססת.
    שתיקה. וריה עוצרת את נשימתה. בדלת יש חור הצצה, קטן יותר ממחק של עיפרון.
    מעבר לדלת מישהו מכחכח בגרון.
    "אחד־אחד," אומר הקול.
    וריה מחליפה מבט עם דניאל. הם לא התכוננו להיפרד. אבל לפני שהם מספיקים לנהל משא ומתן, מנעול בריח מוסט הצידה וקלרה — מה היא חושבת לעצמה? — נכנסת פנימה.
     
    אף אחד לא יודע כמה זמן בדיוק קלרה נמצאת שם בפנים. וריה מרגישה שעוברות שעות. היא יושבת, נשענת על הקיר ומצמידה את ברכיה אל חזה. היא חושבת על אגדות: מכשפות שחוטפות ילדים, מכשפות שאוכלות אותם. עץ של בהלה נובט בתוך בטנה וצומח עד שהדלת נפתחת כדי סדק.
    וריה קמה על רגליה, אבל דניאל מזנק ומקדים אותה. אין שום אפשרות לראות את מה שקורה בתוך הדירה, אבל וריה שומעת מוזיקה — להקת מריאצ'י? — וקרקוש של סיר על כיריים.
    לפני שדניאל נכנס, הוא מעיף מבט אל וריה ואל סיימון. "אל תדאגו," הוא אומר.
    אבל הם דואגים.
    "איפה קלרה?" שואל סיימון ברגע שדניאל נעלם. "למה היא לא יצאה שוב החוצה?"
    "היא עדיין בפנים," אומרת וריה, אף שגם היא שאלה את עצמה את אותה שאלה. "הם יהיו שם כשאנחנו ניכנס, גם קלרה וגם דניאל. הם כנראה פשוט... מחכים לנו."
    "זה היה רעיון גרוע," אומר סיימון. תלתליו הבלונדיניים מעוכים מזיעה. היות שווריה היא הבכורה וסיימון הוא הצעיר ביותר, היא מרגישה שהיא אמורה להיות אימהית כלפיו, אבל סיימון הוא חידה בעיניה; נראה שרק קלרה מבינה אותו. הוא מדבר פחות מהאחרים. בארוחות הערב הוא יושב במצח מקומט ובעיניים מזוגגות. אבל הוא מהיר וערני כמו ארנבון. לפעמים כשהיא הולכת לצידו לבית הכנסת, וריה מוצאת את עצמה לבדה. היא יודעת שסיימון רק רץ קדימה או השתהה מאחור, אבל בכל פעם היא מרגישה כאילו הוא נעלם כלא היה.
    כשהדלת נפתחת שוב, ושוב רק לסנטימטר או שניים, וריה מניחה כף יד על כתפו. "זה בסדר, סַיי. תיכנס פנימה, ואני אעמוד כאן ואשמור. בסדר?"
    מפני מה או מי — היא לא בטוחה; המסדרון ריק בדיוק כשהיה כשרק הגיעו. האמת היא שווריה קצת חוששת. אמנם היא הבכורה, אבל היא מעדיפה שהאחרים ילכו לפניה. אבל סיימון נראה כאילו הוקל לו. הוא מסלק תלתל מעיניו ואז עוזב אותה.
     
    כשהיא לבדה, הבהלה של וריה גואה. היא מרגישה מנותקת מאחיה ומאחותה, כאילו היא עומדת על חוף הים ורואה את ספינתם מפליגה לדרכה. היא הייתה צריכה להתעקש שלא יבואו לכאן. כשהדלת נפתחת שוב, אגלי זיעה כבר מרטיבים את שפתה העליונה ואת קו המותניים של חצאיתה. אבל מאוחר מדי לחזור בדרך שבאה בה, והאחרים מחכים לה בפנים. וריה פותחת את הדלת לרווחה.
    היא מוצאת את עצמה בתוך דירת חדר זעירה, מלאה בחפצים רבים כל כך עד שבהתחלה נדמה שאין שם איש. ספרים מונחים בערמות על הרצפה כמו דגמים של גורדי שחקים. מדפי המטבח מלאים בעיתונים במקום באוכל, ועל השיש מונחים בתפזורת שלל מוצרי מזון: קרקרים, דגני בוקר, פחיות מרק, יותר מעשר קופסאות בוהקות של תה במגוון טעמים. יש שם קלפי טארוט וקלפי משחק, מפות אסטרולוגיות ולוחות שנה — וריה מזהה לוח שנה סיני, עוד אחד עם ספרות רומיות, ולוח שלישי שמראה את מופעי הירח. יש שם כרזה מצהיבה של הספר 'אִי צ'ינג', שאת סדרות ששת הקווים שבו היא זוכרת מ'יסודות חיזוי העתידות' של קלרה; אגרטל מלא בחול; גוֹנגים וקערות נחושת; זר דפנה; ערמה של מקלות עץ שנראים כמו ענפים קטנים ועליהם מגולפים קווים אופקיים; וקערה מלאה באבנים, שכמה מהן קשורות לחוטים ארוכים.
    רק גומחה אחת ליד הדלת פונתה מחפצים. ושם ניצב שולחן מתקפל בין שני כיסאות מתקפלים. לצידו עומד שולחן קטן יותר ועליו ורדים אדומים מבד וכרך פתוח של כתבי הקודש. שני פילי גבס לבנים מסודרים סביב כתבי הקודש, ולצידם נר תפילה, צלב עץ ושלושה פסלים: אחד של בודהה, אחד של הבתולה מרים ואחד של נפרטיטי, שווריה מזהה אותה בזכות שלט קטן, בכתב יד, שבו נכתב נפרטיטי.
    וריה מרגישה דקירה של רגשות אשמה. בבית הספר היהודי היא שמעה טענות נגד פסלים, והאזינה בכובד ראש בזמן שהרב חיים קרא ממסכת עבודה זרה. הוריה לא היו רוצים שתהיה כאן. אבל הרי אלוהים ברא את מגדת העתידות בדיוק כפי שברא את הוריה של וריה, לא? בבית הכנסת וריה מנסה להתפלל, אבל נראה שאלוהים אף פעם לא עונה. הרישיקה לפחות תגיד משהו.
    האישה עומדת ליד הכיור ומנערת עלי תה אל תוך כדור מתכת עדין. לגופה שמלת כותנה רחבה, על רגליה זוג סנדלי עור וראשה עטוף בצעיף כחול; שערה הארוך והחום נתלה בשתי צמות דקיקות. אמנם היא גדולת גוף, אבל תנועותיה מדויקות ואלגנטיות.
    "איפה האחים שלי ואחותי?" קולה של וריה גרוני, והיא נבוכה מהייאוש שהיא מאתרת בו.
    הווילונות מוסטים. האישה לוקחת ספל מהמדף העליון ומכניסה את כדור המתכת לתוכו.
    "אני רוצה לדעת," אומרת וריה, בקול רם יותר, "איפה האחים שלי ואחותי."
    קומקום שורק על הכיריים. האישה מכבה את האש ומרימה את הקומקום אל מעל לספל. מים זולגים בשטף גדול וצלול והחדר מתמלא בריח של עשב.
    "בחוץ," היא אומרת.
    "לא נכון. חיכיתי בחדר המדרגות והם בכלל לא יצאו לשם."
    האישה צועדת לעבר וריה. יש לה לחיים תפוחות ואף בולבוסי, ושפתיה משורבבות. עורה בגוון חום זהוב, כמו עורה של רובי סינג.
    "אני לא יכולה לעשות שום דבר אם את לא בוטחת בי," היא אומרת. "תחלצי נעליים. ואז את מוזמנת לשבת."
    וריה חולצת את נעלי האוקספורד ומניחה אותן לצד הדלת בהבעה נזופה. אולי האישה צודקת. אם וריה מסרבת לבטוח בה, הביקור הזה יהיה לחינם, ויחד איתו כל מה שסיכנו למענו: המבט של אביהם, מורת הרוח של אימם, ארבע פעמים דמי כיס שנחסכו. היא מתיישבת ליד השולחן המתקפל. האישה מניחה את ספל התה לפניה. וריה חושבת על תמיסות ועל רעלים, על ריפּ וַן וינקל שישן עשרים שנה. ואז היא חושבת על רובי. היא יודעת דברים, הרישיקה, אמרה רובי. אנחנו חייבים לה תודה גדולה. וריה מרימה את הספל ולוגמת.
    הרישיקה יושבת בכיסא המתקפל שמולה. היא סורקת את כתפיה הנוקשות של וריה, את כפות ידיה הלחות, את פניה.
    "בזמן האחרון את לא מרגישה כל כך טוב, נכון, מתוקה?"
    וריה בולעת רוק בהפתעה. היא מנידה את ראשה.
    "חיכית להרגיש קצת יותר טוב?"
    וריה לא זזה, אף שליבה הולם בעוז.
    "את דואגת," אומרת האישה ומהנהנת. "יש לך צרות. את מחייכת כלפי חוץ, את צוחקת, אבל עמוק בלב את לא מאושרת: את בודדה. אני צודקת?"
    פיה של וריה רועד כשהיא מאשרת את הדברים. ליבה מלא כל כך, שהיא חוששת שעוד רגע ייסדק.
    "כמה חבל," אומרת האישה. "טוב, צריך להתחיל לעבוד." היא נוקשת באצבעותיה ומצביעה על כף ידה השמאלית של וריה. "תני לי אותה."
    וריה מתקדמת עד קצה הכיסא ומושיטה את כף ידה לרישיקה, שכפות ידיה זריזות וקרירות. נשימותיה של וריה שטוחות. היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נגעה באדם זר; היא מעדיפה לשמור על שכבת חיץ, כמו מעיל גשם, בינה לבין אחרים. כשהיא חוזרת מבית הספר, שם השולחנות שמנוניים מטביעות אצבעות והחצר מזוהמת בגלל ילדי הגן, היא שוטפת את ידיה ומשפשפת אותן חזק.
    "את באמת יכולה לעשות את זה?" היא שואלת. "את יודעת מתי אני אמות?"
    היא מפוחדת מהגחמנות של הגורל: הכמוסות התמימות למראה שיכולות להרחיב את התודעה או להפוך אותה; הבחורים שנבחרים באקראי ונשלחים למפרץ קָאם רָאן ולהר דוֹנג אַפּ בְּיה, שבהם, בתוך יערות הבמבוק ועלי העשב שבגובה ארבעה מטרים, אלפי גברים נמצאו מתים. בכיתתה בבית הספר הציבורי 42 יש ילד, יוּג'ין בּוֹגוֹפּוֹלסקי שמו, ששלושת אחיו נשלחו לווייטנאם כשווריה ויוג'ין היו רק בני תשע. שלושתם חזרו, ומשפחת בוגופולסקי ארגנה מסיבה בדירתה שברחוב בְּרוּם. בשנה שלאחר מכן יוג'ין קפץ לתוך בריכה, ראשו פגע בבטון והוא מת. תאריך מותה של וריה יהיה דבר אחד — ואולי החשוב ביותר — שהיא תדע בוודאות.
    האישה מביטה בווריה. עיניה בוהקות, גולות שחורות.
    "אני יכולה לעזור לך," היא אומרת. "אני יכולה לעשות לך טוב."
    היא חוזרת אל כף ידה של וריה, ומביטה תחילה בצורתה הכללית ואז באצבעות העבות והרבועות. היא מושכת בעדינות את אגודלה של וריה אחורה; הוא מתכופף מעט ואז מתנגד. היא בוחנת את החלל שבין הקמיצה לזרת של וריה. היא לוחצת על קצה הזרת.
    "מה את מחפשת?" שואלת וריה.
    "את האופי שלך. שמעת פעם על הרקליטוס?" וריה מנידה את ראשה. "פילוסוף יווני. אופיו של האדם הוא גורלו — זה מה שהוא אמר. הם קשורים, האופי והגורל, כמו אחים ואחיות. את רוצה לדעת את העתיד?" היא מצביעה על וריה בכף ידה הפנויה. "תסתכלי במראה."
    "ומה אם אשתנה?" וריה מתקשה להאמין שעתידה כבר טמון בתוכה, כמו שחקנית מאחורי הקלעים שמחכה במשך עשורים לעלות על הבמה.
    "אז תהיי מיוחדת. כי רוב האנשים לא משתנים."
    הרישיקה מסובבת את כף ידה של וריה ומניחה אותה על השולחן.
    "עשרים ואחד בינואר 2044." נימת קולה עניינית, כאילו היא מציינת את הטמפרטורה או את הקבוצה המנצחת במשחק כדור כלשהו. "יש לך עוד המון זמן."
    לרגע ליבה של וריה משתחרר ונישא אל־על. בשנת אלפיים ארבעים וארבע היא תהיה בת שמונים ושמונה, גיל סביר ביותר למות בו. ואז משהו קופא בה.
    "איך את יודעת?"
    "אמרתי שאת צריכה לבטוח בי, לא?" הרישיקה מרימה גבה עבותה ומזדעפת. "עכשיו, אני רוצה שתלכי הביתה ותחשבי על מה שאמרתי. אם תעשי את זה, תרגישי יותר טוב. אבל אל תספרי לאף אחד, בסדר? מה שרואים בכף היד שלך, מה שאמרתי לך — זה בינך לביני."
    האישה נועצת מבט בווריה, וּוריה מחזירה לה מבט. עכשיו, כשווריה היא הבוחנת ולא האדם שאותו בוחנים, קורה משהו מוזר. עיניה של האישה מאבדות את חיוּתן, ותנועותיה כבר לא אלגנטיות. הוא טוב מדי, העתיד שנאמר כרגע לווריה, ומזלה הטוב הוא הוכחה לרמאותה של החוזָה: נראה שהיא נותנת את אותה הנבואה לכולם. וריה חושבת על הקוסם מארץ עוץ. כמוהו, האישה הזאת אינה מגדת עתידות ואינה נביאה. היא סתם נוכלת, מתחזה. וריה קמה.
    "אחי היה אמור לשלם לך," היא אומרת, ונועלת שוב את נעליה.
    גם האישה קמה. היא צועדת לעבר דלת שווריה חשבה שהיא דלת של ארון — חזייה תלויה על הידית, וגביעי התחרה שלה ארוכים כמו הרשתות שווריה נהגה לתפוס בהן פרפרים בקיץ — אבל לא: זאת יציאה. האישה פותחת מעט את הדלת, וּוריה רואה רצועה של לבנים אדומות, סבכה של מדרגות חירום. כשהיא שומעת את קולותיהם של אחיה ואחותה נישאים מתחתיה, ליבה גואה בשמחה.
    אבל הרישיקה עומדת לפניה כמו מחסום. היא צובטת את זרועה של וריה.
    "הכול יהיה בסדר אצלך, מתוקה." יש משהו מאיים בקולה, כאילו דחוף שווריה תשמע את הדברים, כאילו דחוף שתאמין בהם. "הכול יהיה בסדר."
    בין אצבעותיה של האישה, עורה של וריה מלבין.
    "עזבי אותי," היא אומרת.
    היא מופתעת מהקור שנושב מקולה. בפניה של האישה נטרק איזה מסך. היא משחררת את וריה ונכנסת פנימה.
     
    וריה יורדת במדרגות החירום, ונעלי האוקספורד שלה מקרקשות. רוח נעימה מלטפת את זרועותיה ופורעת את פלומת השיער החומה הבהירה שהחלה לצמוח על רגליה. כשהיא מגיעה לסמטה, היא רואה שלחייה של קלרה מלוכלכות במי מלח ואפה ורוד ובוהק.
    "מה קרה?"
    קלרה מסתובבת מייד. "מה את חושבת?"
    "כן, אבל את לא באמת מאמינה ש..." וריה מסתכלת על דניאל בבקשת עזרה, אבל פניו קפואים. "לא משנה מה היא אמרה לך — זה לא אומר שום דבר. היא המציאה את זה. נכון, דניאל?"
    "נכון." דניאל מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון הרחוב. "בואו נלך."
    קלרה מושכת את סיימון בזרוע אחת. הוא עדיין מחזיק את תיק השׂק, שנותר מלא כפי שהיה כשבאו.
    "היית אמור לשלם לה," אומרת וריה.
    "שכחתי," אומר סיימון.
    "לא מגיע לה לקבל את הכסף שלנו." דניאל עומד על המדרכה ומניח את ידיו על מותניו. "בואו כבר!"
    בדרך הביתה הם שקטים. וריה מעולם לא הרגישה רחוקה יותר מכל השאר. בשעת ארוחת הערב היא בקושי נוגעת בצלי הבקר, אבל סיימון לא אוכל בכלל.
    "מה קרה, מתוק שלי?" שואלת גרטי.
    "לא רעב."
    "למה לא?"
    סיימון מושך בכתפיו. תלתליו הבלונדיניים לבנים תחת האור שבוקע מהתקרה.
    "תאכל את האוכל שאימא שלך הכינה," אומר סול.
    אבל סיימון מסרב. הוא יושב על כפות ידיו.
    "מה קרה, הממ?" גרטי מצקצקת ומרימה גבה אחת. "זה לא מספיק טעים לך?"
    "תעזבי אותו בשקט." קלרה שולחת יד ופורעת את שערו של סיימון, אבל הוא מתחמק ממנה וגורר את הכיסא אחורה בקול חריקה.
    "אני שונא אתכם!" הוא קורא, ואז קם. "אני! שונא! את כולכם!"
    "סיימון," אומר סול, וקם גם הוא. הוא עדיין לובש את החליפה שלבש לעבודה. שערו מידלדל ובהיר יותר משערה של גרטי, בגוון בלונד־נחושתי יוצא דופן. "לא אומרים דברים כאלה לבני משפחה."
    הוא די צולע בתפקיד הזה. גרטי תמיד הייתה הדמות החינוכית בבית. עכשיו היא רק פוערת פה בתדהמה.
    "אבל זה נכון," אומר סיימון. על פניו יש הבעת פליאה.
    • קלואי בנג'מין
    • קלואי בנג'מין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות