הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זיכרונות מחיים אחרים
  • זיכרונות מחיים אחרים
    דייוויד וייטהאוס | תרגום: שי סנדיק
    מודן, אריה ניר | ספטמבר 2019 | פרוזה תרגום | 319 עמ' מודפסים
    כאשר קופסה שחורה של מטוס שנעלם לפני שלושים שנה נמצאת בקרקעית הים, בחור צעיר בשם דאב מתחיל לזכור פרטים מעבר שאינו שלו. הזיכרונות שייכים לצייד פרחים נדירים בניו יורק של שנות השמונים שחיפושו הוביל אותו מסביב לעולם והסתיים בטרגדיה. הזיכרונות האלה אינם מרפים מדאב המופנם והבודד בלונדון של ימינו, אך דווקא בהם טמון המפתח לתעלומת זהותו הכרוכה בגורלם של הנוסעים באותה טיסה הרת אסון.
    זיכרונות מחיים אחרים, הוא ספר עוצר נשימה על אהבה, אובדן, תורשה ואובססיה. זהו סיפור יפהפה ובלתי נשכח כמו פרח נדיר ושובה לב.
     
    דייוויד וייטהאוס הוא תסריטאי, במאי ועיתונאי בריטי עטור פרסים. כתיבתו התפרסמה בעיתונים מובילים כגון הגרדיאן, סנדיי טיימס, אינדיפנדנט, אסקווייר והאובזרוור. רומן הביכורים שלו זיכה אותו בפרס הראשון בתחרות "מי בכלל צריך פרסים?" לשנת 2010.
     
    "איזה ספר נפלא – אני מקנא בכתיבה של דייוויד וייטהאוס." (אדם קיי, מחבר רב המכר זה הולך לכאוב)
  • ספר דיגיטלי
     
    44 25.9
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    בעומק שלושת אלפים מטרים, עצמות חורקות בבדידות. התחושה הולכת ומטפסת בעצם החזה של פרופסור קול. הוא מתמקד בנקיק האור הקצר שנחצב בתוך השחור על ידי הפנסים הקדמיים של תא הצלילה שהוא נוהג בו וממלמל לעצמו.
    "הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר גמור." אבל כבר עברה יותר משעה מאז שמע מספינת המחקר שעל פני המים. אימה מקפיאה אוחזת בו והוא מדבר אל מכשיר הקשר, מלפף את הכבל סביב אצבעותיו, חונק את דמו עד שהוא מצטבר בבליטות מתחת לעור.
    "כאן פרופסור ג'רמיה קול. אני חוזר. שני המנועים כבויים עכשיו. מצופי החירום לא השתחררו. לפי צג המערכות נותרו לי שמונה־עשרה דקות של אוויר. אתם שומעים אותי, עבור?" רוגע לא הולם מסתנן לקולו, כאילו הושלך לשם על ידי פיתום נדיב. "שומעים אותי? עבור." הוא מנגב את מצחו בשרוול ומכתים את הכותנה ביהלומי זיעה זערוריים.
    השעון המואר שמציין כמה זמן בערך נותר לו לחיות משתנה לשבע־עשרה דקות, שש־עשרה, חמש־עשרה. כמה יאה, חיים שהושקעו בלימודי האוקיינוגרפיה מסתיימים בקרקעית הים. הוא הולם בצג עד שמפרקי אצבעותיו נחתכים, פולט משב אוויר קטן מריאותיו ומתחרט על הרגע שבו יצא למשימה שנושאת בחובה אפשרויות רבות כל־כך לכשלים. תקלה טכנית. מזג אוויר סוער. הפסקות חשמל הרסניות, כמו זאת שהוא חווה ברגעים אלה. למה אנחנו לא מסתפקים בחיים לאור חיוכה של השמש במקום לנסות לגעת בה? הוא צוחק, צוחק מלוא פיו — זכותו לבזבז את החמצן שלו. מגיע לנו שיישרפו לנו האצבעות.
    הוא מלטף בעצב את רשת הכפתורים שעל לוח הבקרה ומתחיל להתאבל על מותו. הרגש מביך אותו, כאילו הוא כלל אינו לבד. לסומק יש מרקם מורכב.
    נותרו שתים־עשרה דקות של חמצן. הוא מקדיש את שלוש הדקות הבאות ללחיצה על כפתור החירום האדום ומהרהר בכובד ראש אם להדליק את הסיגריה שבכיסו. אין ספק שזה יהיה מעשה אחרון מרהיב לאדם נחנק. כשהוא עוצם עיניים הוא כמעט שומע את הרחש המענג של הבערה המכלה, כמו השתנה בשלג. הוא מדמיין עשן מיתמר מעליו בתא, כמעט מסוגל להשתכנע שהוא שוכב על גבו בגינת ביתו עם סיגריה בפה, נוטל את המשקל הזעום של ידה של אשתו בידו שלו.
    ואז הוא רואה זאת. דרך הצוהר שמעל עמדת הניווט, הצצה חטופה בגוש לבן ומפחיד שנע בזוהר הזהוב של קרן האור. המוות בא לקחת אותו. הפחד העניק לו צורה. נשימתו המואצת מרעידה את האוויר המוגבל.
    אין לו מקום כדי ליפול על ברכיו ולכן הוא חולץ נעליים, מקפל גרביים, מקפל את שתי רגליו מתחתיו על המושב ומצמיד את ידיו בתפילה לאלוהים שבו לא האמין מעולם. הוא רואה בעיני רוחו את דמות שלדו מתגלה בתנוחת כריעה, מזנק בחזרה אל הכיסא ומגשש בכיסיו אחר מצית. אם ימצאו אותו אי־פעם, הם יבינו: ברגעיו האחרונים הפתי לא נכנע לישות עליונה מתוך פחד. לא ולא. הוא בחר לעשן סיגריה מענגת בניחוח עצי. הוא היה האלוהים של עצמו.
    אין מצית. הוא ממלמל שברי תפילה שהוא זוכר מימי בית הספר ומתעב את עצמו משורה לשורה.
    חבטה משליכה אותו אל הדופן השמאלית ומטיחה את ראשו כנגד נורות החשמל שגוועו, ואז ימינה, שם הוא שובר שן על ידית הפתח. הטעם המתכתי של הדם מציף את חניכיו.
    מבעד לזכוכית, עוד מראה של היצור שבא לדרוש את נשמתו. אבל עכשיו הוא רואה — אין זה המוות כלל וכלל.
    על פי תיעוד המכשירים רכבו של קול נתקל בלווייתן מקור בדיוק מאתיים מייל ממערב לפרת, אוסטרליה. הלווייתן הסקרן מתבלבל מהצהלה העדינה של הסונר וזנבו נתפס במפרק הזרוע המכנית של הצוללת. הוא נאבק, ובמצוקתו לבו הנדהם עומד מלכת, וגופתו עולה אל פני המים ונושאת עמה את תא הצלילה ובתוכו הפרופסור.
    כשתא הצלילה יוצא מהים הלווייתן כבר מת ועורקיו של קול תוססים, לא בגלל הסיבובים, אלא בזכות מזלו הטוב. אשתו זה ארבעים וארבע שנים לעולם לא תקרא את המילים אני אוהב אותך, מאז ומעולם. מאז ולתמיד. ששרבט על גב חפיסת סיגריות מקומטת.
    הוא פותח את הצוהר וגומע שאיפות אוויר ים בניחוח חומץ. לידו מיטלטלת גופת הלווייתן. קצף גלים מקרר את פניו.
    הוא מקלף מעליו את הסרבל הספוג בזיעה, יורה אות מצוקה אל שמי ראשית הערב וצופה בניצוצות חולפים על פני מטס של שחפים. תוך זמן קצר, באופק האינסופי, שם כחולי המים והשמים נשזרים בפס של ערפל, מופיעה ספינתו. במשך עשרים דקות מופלאות הוא רואה את צלחת השמש הכתומה והענקית שוקעת מאחוריה, וקורס בתחושת התעלות. הוא חי.
    צוותו של הפרופסור מטיל חבלים מדופן הספינה ומסיט את עיניו מהגוף הכמעט עירום, הלבן כסיד, שמטפס על הפלדה האפורה של כלי השיט. בחורה צעירה כורכת מגבת על כתפיו. הוא שוכח, גם אם רק לרגע, שהם מרצה וסטודנטית, וכמעט מנשק את חיוכה הרחב.
    "אתה בריא ושלם, פרופסור קול," היא אומרת. יש בו חלק שמבקש לבכות אך הוא לא יחשוף אותו בפניה לעולם. תחת זאת הוא בולע אותו ונוהם אל כיוון לא מוגדר. הצעירה מביטה בעמיתיה בבלבול.
    "תעלו אותו לסיפון," הוא אומר.
    "להעלות... אותו לסיפון?"
    "ככה אמרתי."
    "את הלווייתן?"
    "ברור שאת הלווייתן! למה עוד יכולתי להתכוון? לאוקיינוס המחורבן?"
    ולפיכך שרשראות נוקשות, גלגלים חורקים, מנוף מתנודד. שעתיים חולפות והלווייתן על הסיפון. זהו לווייתן המקור הארוך והכבד ביותר שראה מימיו, כך ברור אפילו ממבט שטחי. אף שהם שוהים במעמקים — במקומות עמוקים ולפרק זמן ממושך יותר מכל יונק — הוא מעולם לא שמע על לווייתן מקור שנצפה בעומק של שלושת אלפים מטרים בעבר. מעניין אותו לדעת איזה מזון הוא מחפש במעמקים. אבחנה לגבי התנהגות חדשה עשויה לשכך מעט את רגשות האשמה לגבי חלקו במות הלווייתן. כמה זמן היה ממשיך לחיות לו היה מסתפק בחוסר הידיעה של מה שלא נועד לבוא לידיעתנו?
    הוא פותח את הבטן שלו בלהב שטוח של סכין גדולה. דם ארגמני סמיך שוטף את הסיפון. והנה היא, בין הדם הנקרש לאדים החומציים שמצליחים להיות יפים משום מה. חבוטה וחסרת צורה, אכולת חומצות אבל שלמה; הקופסה השחורה של טיסה PS570: זיכרון שנקבר במתכת.
    איש אינו יודע איפה או מתי בלע אותה הלווייתן, כמה רחוק שייטה ואם בכלל תפעל, אבל היא נותרה זמן רב אחרי המטוס שנשא אותה יחד עם 316 אנשים אל תוך המים בערב בהיר בחודש מאי, לפני שלושה עשורים.
    עד אותו רגע טיסה PS570 נודעה בפולקלור בתור המטוס שפשוט נעלם מהאוויר. הם קוראים לה "הנשכחת". מעטים פרט לשכולים ולילדיהם זוכרים את עובדות המקרה לאשורן: המתים, החיפושים חסרי התוחלת שנמשכו שנים רבות. אבל מאמציו של קול באו על גמולם בצורת פרס שאיש לא חזה כמותו, כי כאשר הפרופסור הנאה והמכסיף מרים את מקליט הטיסה אל האוויר, הזיכרונות שבים וצפים.
    • דייוויד וייטהאוס
    • דייוויד וייטהאוס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בנותיו של שומר המגדלור
    • 4321
    • זעמו הנסתר של הלב
    • הבת הסודית
    • עידן התמימות
    • עשבים
    • השמים נופלים
    • העוזבים
    • תציל אותי
    • תליין
    • הסיפור של סיירוס פלאקס
    • סנטרל פארק