וויינסברג, אוהיו

הסיפורים והאנשים

ספר הגרוטסקות

הסופר, איש זקן בעל שפם לבן, התקשה לעלות למיטתו. חלונות הבית שבו התגורר היו גבוהים והוא רצה להביט בעצים כאשר התעורר בבוקר. בא נגר והתקין את המיטה כך שתהיה בגובה החלון.
מהומה גדולה נוצרה סביב העניין. הנגר, שהיה חייל במלחמת האזרחים, נכנס לחדרו של הסופר והתיישב לדבר על בניית במה קטנה לצורך הגבהת המיטה. בחדרו של הסופר היו פזורים סיגרים והנגר עישן.
במשך זמן מה שוחחו השניים על הגבהת המיטה ואחר כך שוחחו על דברים אחרים. החייל התחיל לדבר על המלחמה. למעשה, הסופר הוביל אותו לנושא זה. הנגר היה פעם אסיר בכלא אנדרסונוויל ואיבד אח. האח מת מרעב, ובכל פעם שהנגר הגיע לנושא זה הוא החל לבכות. גם לו, כמו לסופר, היה שפם לבן, וכשבכה, כיווץ את שפתיו והשפם נע מעלה-מטה. הזקן, הבוכה כשסיגר בפיו, היה מגוחך. התוכנית שהיתה לסופר להגבהת מיטתו נשכחה, ואחר כך עשה אותה הנגר בדרכו שלו, והסופר, שכבר עבר את גיל השישים, נאלץ להיעזר בכיסא כדי להיכנס למיטתו בכל לילה.
במיטתו הסתובב הסופר על צדו ושכב כמעט בלי לזוז. שנים רבות היה מוטרד ממחשבות על לבו. הוא היה מעשן כבד ולבו הלם מהר. בראשו נרקם הרעיון שפעם אחת ימות באופן בלתי-צפוי, ותמיד חשב על כך כשנכנס למיטה. זה לא הפחיד אותו. למעשה השפעת הדבר היתה די מיוחדת ולא קל להסבירה. הוא נתמלא חיוניות, שם במיטה, יותר מבכל זמן אחר. הוא שכב דומֵם, גופו היה זקן וכבר לא היתה בו תועלת מרובה, אבל משהו בתוכו היה צעיר לגמרי. הוא היה כמו אשה הרה, אלא שהיצור שבתוכו לא היה תינוק, אלא נער. לא, זה לא היה נער, זו היתה אשה, צעירה ולבושה שריון קשקשים כמו אביר. אתם מבינים, זה אבסורדי לנסות לומר מה היה בתוך הסופר הזקן כאשר שכב על מיטתו הגבוהה והקשיב להלמות לבו. מה שצריך לנסות להבין הוא על מה הסופר, או היצור הצעיר שבתוך הסופר, חשב.
בראשו של הסופר הזקן, כמו אצל כל האנשים בעולם, התרוצצו, במשך חייו הארוכים, הרבה מאוד רעיונות. פעם היה נאה מאוד ונשים רבות היו מאוהבות בו. וכמובן הוא גם הכיר אנשים, הרבה אנשים. הוא הכיר אותם באופן אינטימי שהיה שונה מן האופן שבו אתה ואני מכירים אנשים. כך לפחות חשב הסופר והמחשבה השביעה את רצונו. למה לריב עם איש זקן על מחשבותיו?

במיטתו חלם הסופר חלום שלא היה חלום. כאשר החל להתנמנם אבל היה עדיין בהכרה, החלו להופיע דמויות מול עיניו. הוא דמיין שהיצור הצעיר שבתוכו, שאי-אפשר לתארו, מניע מול עיניו תהלוכה ארוכה של דמויות.
אתם מבינים, כל העניין נעוץ בדמויות שעברו מול עיניו. כולן היו גרוטסקיות. כל הגברים והנשים שהכיר הסופר אי-פעם הפכו לגרוטסקות.
הגרוטסקות לא היו נוראיות. אחדות היו משעשעות, אחדות כמעט יפות, ואחת, אשה שאיבדה את צורתה, הכאיבה לסופר בגרוטסקיות שלה. כשחלפה מולו הוא השמיע קול של כלבלב מייבב. אילו היית נכנס לחדר היית משער שהזקן חלם חלום לא-נעים או סבל מקשיי עיכול.
במשך שעה עברה תהלוכת הגרוטסקות מול עיניו של הזקן, ואז, אף שהיה זה מעשה כואב, הוא זחל אל מחוץ למיטה והחל לכתוב. אחת הגרוטסקות הותירה בו רושם עמוק והוא רצה לתאר אותה.
הסופר הסב אל שולחנו ועבד במשך שעה. לבסוף כתב ספר שקרא לו "ספר הגרוטסקות". הוא מעולם לא התפרסם, אבל ראיתי אותו פעם והוא הותיר בי רושם מדהים. הספר העלה רעיון אחד מרכזי מוזר מאוד, שמאז אני נושא אותו בתוכי. בזכות העובדה שזכרתי אותו נתאפשר לי להבין הרבה אנשים והרבה דברים שמעולם לא הצלחתי להבין קודם לכן. הרעיון היה מורכב, אבל אולי אפשר לסכם אותו כך:
בהתחלה, כשהעולם היה צעיר, היו הרבה מאוד רעיונות אבל לא היתה שום אמת. האדם יצר את האמיתות בעצמו וכל אמת היתה מורכבת מהמון רעיונות מעורפלים. העולם היה מלא אמיתות וכולן היו יפהפיות.
הזקן רשם מאות אמיתות בספרו. לא אנסה לספר לכם את כולן. היתה שם האמת על הבתולים, ואמת על תשוקה, אמת על עושר ועוני, על חסכנות ופזרנות, על חופש והתרת רסן. מאות על גבי מאות של אמיתות, וכולן יפהפיות.
ואז הופיעו בני האדם. וכל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר מהן.
היו אלה האמיתות שהפכו את בני האדם לגרוטסקות. לזקן היתה תיאוריה מפורטת למדי בנושא זה. לדעתו, ברגע שאדם מסוים לקח לעצמו אמת אחת, קרא לה האמת שלו וניסה לחיות את חייו לפיה, הוא הפך לגרוטסקה, והאמת שאימץ הפכה לכזב.
אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הזקן, שבילה את כל חייו בכתיבה והיה גדוש במלים, כותב מאות עמודים העוסקים בעניין זה. הנושא הופך לכה גדול במחשבתו עד שקיימת סכנה שהוא עצמו ייהפך לגרוטסקה. אך זה לא קרה, אני חושב שמאותה סיבה שהוא מעולם לא פרסם את הספר. היצור הצעיר שבתוכו הוא שהציל את האיש הזקן.
באשר לנגר הזקן שהתקין את המיטה לסופר, הזכרתי אותו רק משום שהוא, כמו רבים שנקראים אנשים פשוטים, היה לדבר הקרוב ביותר למה שמובן ואהוב בכל הגרוטסקות הנמצאות בספרו של הסופר.