הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ואין יותר גבעול
    ספר מוגן
     
  • ואין יותר גבעול
    ידיעות ספרים | דצמבר 2014 | יהדות, ביוגרפיה | 296 עמ' מודפסים

    ברגע אחד איבדה בת שבע את הוריה בפיגוע רצחני ונזרקה לתוך חלל אפל של יתמות ושל כאב. במהלך היממה שבין בשורת האיוב להלוויה היא מדווחת דקה אחר דקה מתוך האבל.

    שלושה סיפורים שלובים בספר זה: של אב, של אם ושל בת. בת שבע מתחקה אחר קורות הוריה. לשניהם סיפורי חיים ייחודיים ובלתי־צפויים. אביה, אלי, היה נער גאון ומלא סקרנות, שהפנה עורף לאורח החיים בבית הוריו. מונע על ידי שאיפה עזה לחופש, התנער מכבלי הדת ויצא למסע חיפוש אחר עצמיותו. אמהּ, דבי, גדלה בבית מתירני ופתוח בעיר וושינגטון, ובכל זאת נמשכה כבחבלי קסם אל ארץ ישראל, מתוך מודעות נלהבת לעצם השתייכותה לעם היהודי. סיפור האהבה של השניים נפרש כדרך ארוכה ומפותלת, שעוברת בצמתים קשים ובהם מבחני נאמנות פנימית, אמונה והתמסרות.

    בכנות יוצאת דופן ובבהירות מבע מפגישה אותנו בת שבע סדן עם מקורות הכוח של חייה: המשפחה, החברים, הזיכרונות והתפילה המרעידה את קירות הלב. יחד עמה אנו חוזים באימה בתהומות של געגוע ושל שכול, ושוקעים בכמיהה לְרגעי יום־יום פשוטים ומענגים. אמונתה של בת שבע בטוֹב הצפון בכול, וביטחונה בליווי האלוקי לאורך דרכה, מייצרים חוויית קריאה מטלטלת, מרגשת ומלאת תקווה.

    "ואין יותר גבעול" הוא ספרה הראשון של בת שבע סדן, בתם של אלי ודינה הורביץ הי"ד, אשר נרצחו בפיגוע טרור בביתם בליל שבת, פרשת פקודי, תשס"ג.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • כשהטלפון צלצל עוד היינו באמצע סעודה שלישית.
    בארוחה כולם צחקו עלי ואמרו שאני "היסטרית ופחדנית" בדיוק כמו אמא שלי, ודווקא היה לי כיף לצחוק על עצמי קצת, כי באמת הייתי ממש היסטרית כל השבת, ופחדתי שמשהו הולך לקרות. ואז הגיעה השמועה שהיה פיגוע בקריית ארבע. הייתי בטוחה שזה הם שנרצחו שם, ומזל שיהודה הלך לבדוק אצל השכן שעובד במד"א, והוא חזר ואמר שהכול בסדר. אז למרות שבאותו רגע הייתי "היסטרית ופחדנית" כמו אמא שלי, נזכרתי שרוב הזמן אני "רציונלית והגיונית" כמו אבא שלי, וגם ידעתי שהיו באים להודיע לנו, כי מודיעים בשבת, ואפילו יהודה אמר שמותר להודיע בשבת, ככה פסקו הפוסקים בגלל השמועות. אז ניסיתי להירגע, ובאותה ארוחה יכולתי אפילו להצטרף לכולם ולצחוק על עצמי.
    ואז צלצל הטלפון.
    אז אמרתי שאני אוננת, ושאלו אותי מה זה אוננת, ואמרתי שאני לא חייבת במצוות, והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, וניגשתי אל הטלפון במטבח - בלי לברך ובלי להבדיל - וזאת היתה אחותי הקטנה.
    ושאלתי אותה מי זה, והיא אמרה: "מה, לא הודיעו לך?" אז אמרתי: "זה הם," והיא אמרה שככה הודיעו לה, אבל אם לא הודיעו לי אז כדאי שאבדוק.
    אז סגרתי את הטלפון והתקשרתי לחברה של אמא שלי שהיא גם שכנה, והיא אמרה שזה הם ושכדאי שיהיה לי טישו ושאאסוף את כל האחים ושבטח עכשיו אני עסוקה. ואז היא ניתקה. וחשבתי על זה שאני אמורה להיות עסוקה.

    דבי פרצה הביתה בדילוגים, חלפה על פני הסלון והמטבח ומיד יצאה מהדלת האחורית אל עבר החצר.
    "אבא, מה אתה עושה?" שאלה כשראתה את קורות העץ הנשענות על קיר הבית. "אני מתה על הריח הזה," אמרה והתכופפה לעברן כדי לשאוף לריאותיה את ריח העץ.
    "תיזהרי, דבי, אל תתקרבי יותר מדי. עוד מעט אגמור לשייף, ואם יישאר זמן נוכל למרוח יחד את הלכּה, טוב?"
    דבי התיישבה בצד וחשבה לשאול את אבא מה הוא הולך לבנות. אבל היא היתה בטוחה שאבא שלה, שתמיד אהב לשמור סוד, רק ימשיך לשייף, לחתוך ולצבוע בשקט - הוא לא יגלה לה בכזאת קלות. כל שידעה הוא שבימים הקרובים יציף ריחם המשכר של העץ והנסורת את הבית ואת החצר, והיא תמתין בסבלנות ותצא בכל יום לראות כמה כבר התקדם.
     
    כשנכנסו הביתה, אבא הושיב אותה על ברכיו ויחד הם אכלו ארוחת צהריים. עוד מעט אמא והאחים הגדולים יחזרו, והרגעים הקסומים עם אבא ייבלעו בתוך עוד יום רגיל.
    אבא של דבי הוא לא נגר, הוא עובד בפנטגון, שזה מקום של הצבא האמריקאי. דבי לא ממש יודעת מה הוא עושה שם, היא רק יודעת שהכי כיף כשאבא חוזר מהעבודה מוקדם, כי אז יש לו זמן לבנות כל מיני דברים. פעם בנה לה מיטה, ואז בנה עוד מיטה, זהה אבל קטנה, עבור הבובות שלה. גם נדנדה וכיסא נוח הוא בנה, כדי שאפשר יהיה להתנדנד ולנוח בחצר.
    לפעמים בשבת בבוקר הם הולכים יחד לחנות של סבא. שם היא מרגישה קטנה כל כך כשהיא מסתובבת בין המדפים הגבוהים, המלאים קופסאות צבע. ריח של טרפנטין עומד באוויר החנות, וכל מיני מכשירים מסוכנים תלויים על הקירות. התפקיד של דבי ושל אחיה הגדולים הוא למיין את הברגים: צריך לשים לב לאורך, לעובי ולסוג. בתוך פחיות המתכת השונות כל בורג נערם לצד חבריו הדומים לו, ודבי אוהבת להקשיב למוזיקה שנוצרת כשהברגים נופלים לתוך הקופסאות.
     
    כמה ימים אחרי שמצאה את אבא משייף, שוב חזרה דבי מהגן. היא עברה דרך החצר ותמהה לאן נעלמו כל קורות העץ. לאחר שחיפשה בכל החצר נכנסה הביתה מאוכזבת, אבל רק אחרי ארוחת הצהריים נזכרה לשאול את אמה על הקורות האבודות, ואמא רק אמרה שהן בחוץ. "אבל חיפשתי," אמרה דבי. "תחפשי שוב," אמרה אמא. בזמן שדבי חיפשה, הגיעו אנדי ולילי, החברים שלה מהבית הסמוך. הם שיחקו יחד עד שאנדי צעק: "היי! דבי, מה זה שם על העץ?"
    שלושתם הרימו את העיניים אל ראש העץ וגילו שם בית עץ קטן שהתחבא בעלווה הצפופה. הם טיפסו על הסולם שהוצמד לגזע ונכנסו פנימה.
    "וואו!" אמרה לילי, ודבי ואנדי הסכימו איתה. זו אכן היתה הפתעה מדהימה. דבי הריחה את ריח העץ וידעה שסוף-סוף הצליחה לגלות מה ההפתעה שאבא בנה לה. הילדים נשארו בבית העץ כל אחר הצהריים כדי לשחק שם ב"אבא ואמא" ולדמיין כל מיני דמיונות. כשהתחיל להחשיך החברים הלכו ודבי נכנסה הביתה. ריח מתוק נישא באוויר ודבי חיפשה את אמא ואבא כדי לספר להם שגילתה את ההפתעה.
    הבית נראה שקט וחשוך. דבי חשבה שהיא לבד. ופתאום:
     
    "Happy birthday to you,
    Happy birthday to you,
    Happy birthday dear Debbie,
    Happy birthday to you."
     
    "מה, באמת?" היא שאלה, "היום 17 במרץ?" אבא צחק ואמא חזרה מהמטבח עם עוגה גדולה ומקושטת, שהספרה חמש צוירה עליה בקצפת בכל מיני צבעים. כולם ישבו לאכול, ודבי חיבקה את אבא ואמרה לו שזו המתנה הכי יפה בעולם.
    האחים הגדולים שאלו אם גם להם מותר מדי פעם לעלות לבית העץ, ודבי השיבה ברצינות: "רק עם אישור."

    • בת שבע סדן
    • בת שבע סדן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות