הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הקונפורמיסט
    ספר מוגן
     
  • הקונפורמיסט
    ידיעות ספרים, פן | 2017 | פרוזה תרגום | 206 עמ'
    סודיות ושתקנות הן המאפיינים הבולטים באישיותו של מרצ'לו קלריצ'י, גיבור הקונפורמיסט, הספר שהפך את אלברטו מורביה לאחד הסופרים הפוסט-מלחמתיים הנקראים בעולם. מרצ'לו שולט בחייו - יש לו אישה שאוהבת אותו, עמיתים שמעריכים אותו וכוח חבוי שמתלווה לעבודתו הסודית עבור המשטרה הפוליטית באיטליה, בשנות שלטונו של מוסוליני. אבל אז הוא מקבל משימה שמטרתה להוכיח את נאמנותו למשטר - להרוג את מי שהיה הפרופסור שלו ונמצא כעת בגלות - והוא מתאהב באישה מוזרה ומושכת. חייו נקרעים ואיתם לבו המושחת של הפשיזם.
     
    לאורך הרומן מחפש קלריצ'י את מה שנתפש בעיניו כ"חיים נורמליים": פעילות נורמלית, הופעה חיצונית נורמלית, רגשות נורמליים... אולם הוא מבלבל בין נורמליות לקונפורמיזם. בהשתוקקות של מרצ'לו להשתלב ולציית הוא משעבד את רגשותיו, המדוכאים ממילא, וכשהחיים מעמידים בפניו דילמות מוסריות הוא מטפל בהן בדרכו.
     
    הקונפורמיסט עורר עניין גדול באיטליה ומחוצה לה, וכמו רוב יצירותיו של מורביה אף עובד לסרט (1970), בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 23  44 

  • לכל מי שמשעמם לו באוזניים: מומלץ לקריאה עם פסקול זה ברקע: לחץ כאן
     
     
    מימי ילדותו היה מרצ'לו מוקסם כמו עורבני מחפצים. אולי מפני שהוריו, מתוך אדישות יותר מאשר מתוך סגפנות, לא העלו על דעתם מעולם לספק את יצר הבעלות שלו, ואולי מפני שיצרים אחרים, עמוקים יותר ועדיין עלומים, הסוו את עצמם בחמדנות, נתקף מרצ'לו בלי הרף בתשוקה פראית לחפצים מגוּונים. עיפרון ומחק בקצהו, ספר מצויר, קֶלע, סרגל, קסת דיו נישאת מאֶבּוֹנִיט, כל זוטה עוררה בנפשו תחילה תשוקה עזה ולא רציונלית לחפץ הנחשק, ואחר כך, מרגע שהיה החפץ ברשותו, סיפוק נדהם, מכושף, שאינו יודע שובע. בבית היה למרצ'לו חדר שכולו שלו, שבו ישן ולמד. כאן נראו לו כל החפצים הפזורים על השולחן או סגורים במגירות כדברים שעדיין הם קדושים או שזה עתה חוּללו, הכול לפי מועד רכישתם, אם קרוב אם רחוק. קיצורו של דבר, הם לא דמו לחפצים האחרים שהיו בבית, אלא היו רסיסים של חוויה שעומדת לקרות או כבר קרתה, טעונים תשוקה ומסתורין. בדרכו שלו הבין מרצ'לו את האופי המיוחד הזה של הבעלות, ואף ששאב ממנה הנאה שאין כמותה, בה בעת סבל ממנה, כמו מאשמה שמתחדשת בלי הרף ואינה מותירה אפילו שהות להתחרט עליה.
    אבל מכל החפצים משכו אותו ביותר, אולי כי נאסרו עליו, כלי הנשק. ולא כלי הנשק המדומים שהילדים משחקים בהם, רובי הפח, אקדחי הקפצונים ופגיונות העץ, אלא כלי הנשק האמיתיים, שהרעיון של איוּם, של סכנה ושל מוות אינו נסמך בהם על דמיון בין צורות בלבד, אלא הוא הסיבה הראשונה והאחרונה לקיומם. באקדחי הילדים משחקים במוות בלי שום אפשרות לגרום אותו באמת, אבל באקדחי המבוגרים המוות לא רק אפשרי אלא גם קרוב, כמו פיתוי שנחסם על ידי הזהירות בלבד. מרצ'לו אחז בידיו כמה פעמים כלי נשק אמיתיים, רובה ציד בכפר, האקדח הישן של אביו, שבאחד הימים הראה לו אותו בתוך מגירה, ובכל פעם שאחז בהם הרגיש רעד של חיבור, כאילו מצאה ידו סוף־סוף הארכה טבעית באחיזה בכלי הנשק.
    למרצ'לו היו חברים רבים בין ילדי השכונה, ועד מהרה שם לב שחיבתו לכלי הנשק מקורה עמוק ואפל יותר מהתלהבותם הצבאית התמימה. הם שיחקו בחיילים והעמידו פני אכזרים ופראים, אבל לאמיתו של דבר שיחקו מתוך אהבת המשחק וחיקו את ההתנהגויות האכזריות בלי כל השתתפות אמיתית; ואילו אצלו קרה ההפך: האכזריות והפראות הן שחיפשו פורקן במשחק החיילים, ובהיעדר משחק, בתחביבים אחרים שכולם חיבה להרס ולמוות. באותו הזמן היה מרצ'לו אכזרי באופן טבעי לגמרי, בלי חרטה ובלי בושה, כי האכזריות העניקה לו את ההנאות היחידות שלא היו תפלות בעיניו, ועדיין היתה ילדותית דיה שלא לעורר חשדות בלבו שלו או בלב אחרים. הזדמן לו, למשל, לרדת אל הגן כחום היום בתחילת אותו הקיץ. זה היה גן צר אבל שופע צמחים ועצים שצמחו פרא, זנוחים זה שנים לשִׁפעתם הטבעית. מרצ'לו ירד אל הגן חמוש בקנה דק וגמיש שתלש בעליית הגג ממחבט שטיחים ישן, וזמן־מה שוטט בשבילי החצץ בינות לצללים המרצדים של העצים וקרני השמש העזות, והתבונן בצמחים. הוא הרגיש שעיניו נוצצות, שכל גופו פותח אותו לקראת תחושת נועם שנדמה כי התערבבה עם החיוּת הכללית של הגן המשגשג ושטוף האור, והוא הרגיש מאושר. אבל היה זה אושר תוקפני ואכזרי, כמעט רצון להימדד כנגד אומללותו של הזולת. כשראה באמצע ערוגת פרחים גבעול גדוש פרחי חיננית לבנים וצהובים, או צבעוני אדום כותרת זקוף על רגל ירוקה, או קאלָה שפרחיה ארוכים, לבנים ובשרניים, הניף בשריקה את הקנה כמו חרב. הקנה חתך בחדות את הפרחים והעלים, שנשרו נקיים ומסודרים על האדמה על יד הצמח, והשאיר את הגבעולים ערופי הראש זקופים. בעשותו כך הרגיש מרצ'לו כֶּפֶל חיוּת, חש את הסיפוק המענג שמעניק פורקנה של אנרגיה שדוכאה זמן רב מדי, אך גם רגש מדויק ובלתי מובן של כוח ושל צדק. כאילו יש בצמחים אשָׁם, והוא מענישם ומרגיש אף שיש בכוחו להענישם. אבל האופי האסור ומלא האשָׁם של התחביב הזה לא נעלם מעיניו כלל. מפעם לפעם, כמעט בעל כורחו, שלח מבטים גנובים אל הבית, מחשש שמא יראוהו אמו מחלון הסלון או הטבחית מחלון המטבח. והוא הבין שאין הוא מפחד מהנזיפה דווקא, אלא מהעדות הפשוטה לפעולות שהוא עצמו הרגיש שהן אנורמליות וספוגות באשמה מסתורית.
    מהפרחים והצמחים אל בעלי החיים היה המעבר בלתי־מורגש, כמו בטבע. מרצ'לו לא היה יכול לומר מתי שם לב שאותו העונג שחש בשבירת הצמחים ובעריפת הפרחים נעשה עז יותר ועמוק יותר כשהוא מפנה את אלימותו אל בעלי חיים. ייתכן שרק המקרה הוא שדחף אותו אל הנתיב הזה, מכת קנה שבמקום לפגוע בשיח קטן נחתה על גבה של לטאה שישנה על ענף, ואולי תחילתם של שעמום ושל שובע היא שהמריצה אותו לחפש חומר חדש להפעיל עליו את האכזריות הבלתי מודעת עדיין. כך או כך, יום אחד בשעה שקטה של אחר הצהריים, בעוד כל בני הבית ישנים, מצא מרצ'לו את עצמו לפתע פתאום, כמו הוכה בברק של חרטה ובושה, לפני טֶבח של לטאות. היו שם חמש או שש לטאות שהצליח בכל מיני דרכים למצוא אותן על ענפים או על אבני חומת הגן, ואת כולן חיסל במכת קנה אחת ברגע שביקשו למצוא מחסה, לאחר שדמותו הקפואה עוררה את חשדן. איך הגיע לכך לא ידע, וליתר דיוק, נוח היה לו שלא לזכור, אבל עכשיו הכול נגמר ולא נשארה אלא השמש הלוהטת טמאה על פגרי הלטאות המגואלים באבק ובדם. הוא עמד לפני שביל הבטון שעליו נחו הלטאות, הקנה לפוּת באגרופו, והרגיש שוב בגופו ובפניו את ההתרגשות שהציפה אותו בזמן הטבח, אבל לא עוד לוהטת ונעימה כפי שהיתה אז, אלא צבועה בצבע החרטה והבושה. יתירה מזה, הוא שם לב שאל הרגש המוכר של אכזריות ושליטה נוסף הפעם אי־שקט מיוחד, חדש לו, גופני ולא מובן, ועם הבושה והחרטה, הרגיש פחד מבלבל. נדמה היה כאילו גילה בו עצמו תכונה אנורמלית לחלוטין, שעליו להתבייש בה, לשמור עליה בסוד כדי שלא יתבייש לא רק בינו לבינו, אלא גם לפני אחרים, ויופרד לעד מחברת בני גילו. ברור היה לו שהוא שונה מהנערים בני גילו, שאינם מסורים לתחביבים שכאלה, לא בצוותא ולא לבד; ולא עוד אלא שהשוני מוחלט. מפני שהלטאות מתו, בזאת לא היה ספק, והמוות הזה ומעשי הטירוף האכזריים שביצע כדי לחולל אותו, היו חסרי תקנה. הוא עצמו היה אפוא המעשים האלה, כמו שבעבר היה מעשים אחרים, תמימים ונורמליים לחלוטין.
    באותו היום, כדי לאַמת את התגלית החדשה והעצובה כל כך על האנורמליוּת שלו, ביקש מרצ'לו להשוות את עצמו אל חברו הקטן רוברטו, שגר סמוך לביתו. לפנות ערב, בתום לימודיו, היה רוברטו יורד אל הגן, ועד שעת ארוחת הערב, בהסכמה הדדית של המשפחות, היו הנערים משחקים יחד, פעם בגנו של זה ופעם בגנו של זה. כל שעות אחר הצהריים הארוכות והשקטות חיכה מרצ'לו לרגע הזה בקוצר רוח, לבדו בחדרו, שרוע על המיטה. הוריו יצאו, ובבית לא היתה אלא הטבחית, שאת קולה שמע מפעם לפעם כששרה לעצמה בשקט במטבח שבקומת הקרקע. בדרך כלל היה לומד או משחק אחר הצהריים לבד בחדרו; אבל באותו היום לא הלימוד ולא המשחק משכו את לבו; הוא הרגיש שאינו מסוגל לעשות שום דבר, ובה בעת חש בכל עוז שאינו יכול לשאת את הבטלה: הוא היה משותק וקצר רוח כאחד מן החרדה שגרם לו הגילוי שנדמה לו שגילה ומן התקווה שחרדה זו תפוג בפגישה הקרובה עם רוברטו. אם יאמר לו רוברטו שגם הוא הורג לטאות ונהנה להרוג אותן ואינו רואה כל רע בהריגתן, אולי תיעלם כל תחושת האנורמליוּת, והוא יוכל להתייחס באדישות לטבח הלטאות, כמו לאירוע נטול חשיבות וחסר תוצאות. הוא לא ידע מדוע העניק סמכות רבה כל כך לרוברטו; במעורפל חשב שאם גם רוברטו עושה מעשים כאלה, באופן כזה וברגשות כאלה, משמע שכולם עושים אותם, ומה שעושים כולם הוא נורמלי, כלומר, טוב. עם זאת, ההרהורים האלה לא היו ברורים בנפשו של מרצ'לו. הם הוצגו לפניו כרגשות וכדחפים עמוקים ולא כמחשבות מדויקות. אבל בדבר אחד לא היה לו ספק: בתשובה של רוברטו תלויה שלוות נפשו.
    בתקווה זו ובחרדה זו חיכה בקוצר רוח לשעת בין הערביים. הוא כמעט נרדם, והנה הגיעה לאוזניו מן הגן שריקה ארוכה מסתלסלת: האות המוסכם שבו הודיע לו רוברטו על בואו. מרצ'לו קם מן המיטה, ובלי להדליק את האור באפלולית בין הערביים, יצא מהחדר, ירד במדרגות והשקיף אל הגן.
    באור העמום של דמדומי הקיץ עמדו העצים דוממים וקודרים; תחת הענפים, הצל כבר נראה לילי. משב פרחים, ריח אבק, קרינת השמש העולה מן האדמה החמה עמדו באוויר הדומם והדחוס. הגדר שהפרידה בין הגן של מרצ'לו לגן של רוברטו היתה מכוסה כולה בקיסוס ענקי, צפוף ועמוק, שמראהו כחומת עלים מעורמים. מרצ'לו הלך היישר אל קרן זווית בקצה הגן, שבה הקיסוס והצל היו דחוסים יותר, עלה על אבן גדולה ובתנועה החלטית אחת הסיט גוש של עלים. הוא שהמציא את הפתח הזה, מעֵין אשנב, בתוך עלוות הקיסוס, בשביל תחושת משחק סודי והרפתקני. כשהזיז את הקיסוס נגלו מוטות הגדר, ובין המוטות, פניו העדינות והחיוורות, המעוטרות בשיער בלונדיני, של חברו רוברטו. מרצ'לו התרומם על קצות אצבעותיו על האבן ושאל: ״אף אחד לא ראה 
    אותנו?״
    זו היתה נוסחת הפתיחה של המשחק שלהם, ורוברטו ענה כמדקלם שיעור: ״לא, אף אחד...״ וכעבור רגע הוסיף: ״למדת?״
    הוא דיבר בלחש, עוד נוהל מוסכם. מרצ'לו ענה, גם הוא בלחישה: ״לא, היום לא למדתי... לא התחשק לי... אגיד למורה שהרגשתי לא טוב.״
    ״אני כתבתי את החיבור באיטלקית,״ מלמל רוברטו, ״ופתרתי גם שאלה אחת בחשבון... נשארה לי עוד אחת... למה לא למדת?״
    זו היתה השאלה שציפה לה מרצ'לו: ״לא למדתי,״ ענה, ״כי צדתי לטאות.״
    הוא קיווה שרוברטו יאמר לו: ״אה באמת... גם אני צד לפעמים לטאות,״ או כיוצא בזה. אבל פניו של רוברטו לא הביעו שום שותפות לדבר עבירה ואפילו לא סקרנות. מרצ'לו הוסיף במאמץ, כשהוא מנסה להסתיר את מבוכתו: ״הרגתי את כולן.״
    רוברטו שאל בזהירות: ״כמה?״
    ״שבע בסך הכול,״ ענה מרצ'לו. ואז הכריח את עצמו לדבר בהתפארות טכנית ואינפורמטיבית: ״הן היו על ענפים ועל אבנים... חיכיתי שיזוזו ובדיוק אז תפסתי אותן... במכה אחת של הקנה הזה... מכה אחת לכל לטאה.״ הוא העווה את פניו בסיפוק והראה את הקנה לרוברטו.
    הוא ראה את חברו מביט בו בסקרנות שלא נעדרה ממנה מעין פליאה: ״למה הרגת אותן?״
    ״ככה,״ הוא היסס ועמד לומר: ״כי אני נהנה מזה״, ואז, משום־מה, עצר בעצמו וענה: ״מפני שהן מזיקות... אתה לא יודע שהלטאות מזיקות?״
    ״לא,״ אמר רוברטו, ״לא ידעתי... מזיקות לְמה?״
    ״הן אוכלות ענבים,״ אמר מרצ'לו, ״בשנה שעברה, בכפר, הן אכלו את כל הענבים בכרם.״
    ״אבל כאן אין ענבים.״
    ״וחוץ מזה,״ המשיך מרצ'לו ולא טרח להגיב על ההתנגדות, ״הן רעות... אחת, ברגע שראתה אותי, במקום לברוח, התקרבה אלי בפה פעור... אם לא הייתי עוצר אותה בזמן, היא היתה קופצת עלי...״ הוא שתק רגע, ואז הוסיף ביתר קִרבה: ״אתה אף פעם לא הרגת לטאה?״
    רוברטו נענע בראשו והשיב: ״לא, אף פעם.״ אז השפיל את מבטו ופניו לבשו הבעה צדקנית:
    ״אומרים שלא צריך לפגוע בבעלי חיים.״
    ״מי אומר?״
    ״אמא שלי.״
    ״אומרים הרבה דברים,״ אמר מרצ'לו, פחות ופחות בטוח בעצמו, ״אבל תנסה, טיפש... אני מבטיח לך שתיהנה.״
    ״לא, אני לא אנסה.״
    ״למה?״
    ״כי זה רע.״
    אז אין מה לעשות, חשב מרצ'לו באכזבה. התעורר בו פרץ של זעם על חברו, שבלי משים מִסמר אותו אל האנורמליוּת שלו עצמו. עם זאת הצליח לשלוט בעצמו והציע: ״תראה, מחר אצוד שוב לטאות... אם תבוא לצוד איתי, אתן לך את חבילת הקלפים 'הסוחר ביריד'.״
    הוא ידע שלרוברטו זו הצעה מפתה: פעמים רבות הביע את רצונו בחפיסה הזאת. ואכן פניו של רוברטו אורו כמו בהשראה פתאומית, והוא השיב: ״אבוא לצוד, אבל בתנאי אחד: שנתפוס אותן חיות ואז נסגור אותן בקופסה ואז נשחרר אותן... ואתה תיתן לי את החבילה.״
    ״זה לא,״ אמר מרצ'לו, ״היופי הוא דווקא להכות אותן בקנה הזה... מתערב איתך שאתה לא מסוגל לעשות את זה.״
    השני לא אמר כלום. מרצ'לו המשיך: ״אז תבוא... הסכמנו... אבל תחפש גם אתה קנה.״
    ״לא,״ אמר רוברטו בעקשנות, ״אני לא אבוא.״
    ״אבל למה? היא חדשה, החבילה הזאת.״
    ״לא, אין טעם,״ אומר רוברטו, ״אני את הלטאות לא הורג... גם אם,״ הוא היסס, וחיפש חפץ בעל ערך מתאים, ״גם אם תיתן לי את האקדח שלך.״
    מרצ'לו הבין שאין מה לעשות, ולפתע פתאום נתן פורקן לזעם שתסס בחזהו זה זמן־מה: ״אתה לא רוצה כי אתה פחדן,״ אמר, ״כי אתה מפחד.״
    ״אבל מפחד ממה? אתה ממש מצחיק אותי.״
    ״אתה מפחד,״ חזר ואמר מרצ'לו ברוגז, ״אתה שפן... שפן אמיתי.״ פתאום הושיט יד דרך מוטות הגדר ותפס את אוזנו של חברו. לרוברטו היו אוזניים בולטות אדומות, ולא היתה זו הפעם הראשונה שמרצ'לו תופס אותן; אבל אף פעם לא בכעס רב כל כך וברצון ברור כל כך לפגוע בו. ״תודֶה שאתה שפן.״
    ״לא, תעזוב אותי,״ התחיל הלה לקונן ולהתפתל, ״אַיי... אַיי.״
    ״תודֶה שאתה שפן.״
    ״לא... תעזוב אותי.״
    ״תודֶה שאתה שפן.״
    אוזנו של רוברטו בערה בידו, חמה ומיוזעת; דמעות הופיעו בעיניו הכחולות של המעונה. הוא מלמל: ״כן, בסדר, אני שפן,״ ומרצ'לו הניח לו מיד. רוברטו קפץ מהגדר והסתלק בריצה כשהוא צועק: ״אני לא שפן... כשאמרתי את זה חשבתי: אני לא שפן... סידרתי אותך.״ הוא נעלם, וקולו, דומע ולעגני, אבד במרחקים, מעבר לעצי הגן הסמוך.
    חילופי הדברים האלה הותירו במרצ'לו תחושה עמוקה של אי־נוחות. לא רק את הסולידריות שלו שלל ממנו רוברטו, אלא גם את המחילה שביקש, שנראתה לו קשורה לסולידריות הזאת. כך נדחף שוב אל האנורמליות, אבל לא בלי שהראה תחילה לרוברטו עד כמה חשובה לו ההיחלצות ממנה, ונכנע, כפי שהבין היטב, לשקר ולאלימות. עכשיו נוספו על הבושה ועל החרטה שהרג את הלטאות גם הבושה והחרטה ששיקר לרוברטו בעניין המניעים שדחפו אותו לבקש ממנו שיהיה שותפו לדבר עבירה ושחשף את עצמו בתנועת הכעס ההיא, כשתפס את אוזנו. הוא הוסיף חטא על פשע; והוא לא היה יכול לבטל בשום אופן לא את זה ולא את זה.
    מפעם לפעם, בין ההרהורים המרים האלה, שב בזיכרונו אל טבח הלטאות, כמעט בתקווה לשוב ולמצוא אותו נקי מכל חרטה, עובדה פשוטה ככל האחרות. אבל עד מהרה התברר לו שהיה רוצה להיווכח שהלטאות לא מתו כלל; ועם זאת חזרה אליו אותה תחושה חיה ואולי לא לגמרי לא נעימה, אבל מסיבה זו בדיוק דוחה עוד יותר, של ההתרגשות והסערה הגופניות שהרגיש כשצד את הלטאות; תחושה חזקה דיה לגרום לו אפילו להטיל ספק ביכולתו לעמוד בימים הבאים בפיתוי לחזור על הטבח. המחשבה הפחידה אותו: לא זו בלבד שהוא לא נורמלי, ואינו מסוגל לבטל את האנורמליות, הוא אפילו אינו מסוגל לשלוט בה. באותה שעה היה בחדרו, ישב ליד השולחן מול ספר פתוח והמתין לארוחת הערב. הוא קם בחופזה, ניגש אל המיטה, כרע על ברכיו על השטיח, כפי שעשה בדרך כלל כאשר דקלם את התפילות, ואמר בקול רם, כשידיו צמודות, בטון שנשמע לו כן: ״אני נשבע לפני אלוהים שלעולם לא אגע יותר לא בפרחים, ולא בעצים, ולא בלטאות.״
    עם זאת, נשאר בלבו הצורך במחילה, שדחף אותו לבקש את שותפותו של רוברטו לדבר עבירה, ועתה התגלגל בהיפוכו ונהיה צורך בהרשעה. רוברטו אמנם היה יכול להציל אותו מן החרטה אילו התייצב לצדו, אבל לא היתה לו הסמכות המספקת לחזק את הבסיס לחרטה הזאת ולהשליט סדר בבלבול שבנפשו בפסק דין שאין עליו עוררין. הוא היה ילד כמוהו, שאפשר לקבלו בתור שותף לדבר עבירה אבל לא בתור שופט. אבל כשדחה רוברטו את הצעתו, הביא את הסמכות האימהית כדי לתמוך בשאט הנפש שלו. מרצ'לו החליט שגם הוא יפנה אל אמו. רק היא יכולה להרשיעו או לזַכותו, ומכל מקום להשליט סדר כלשהו על המעשה שעשה. מרצ'לו, שהיטיב להכיר את אמו, הגיע להחלטה זו מתוך שיקול מופשט, כאילו מדובר באֵם אידיאלית, זאת שהיתה צריכה להיות ולא זאת שהיתה בפועל. לאמיתו של דבר, הטיל ספק בהצלחת פנייתו. אבל כזאת היא, אין לו אמא אחרת, מה גם שהדחף לפנות אליה היה חזק מכל ספק.
    מרצ'לו חיכה לרגע שבו היתה אמו באה לחדרו אחרי שנשכב במיטה, לומר לו לילה טוב. זה היה אחד הרגעים היחידים שהצליח לראותה לגמרי לבד: רוב הפעמים, בארוחות או בטיולים הנדירים עם הוריו, אביו היה נוכח. אף שלא היה לו למרצ'לו, על פי חוש, אמון רב באמו, הוא אהב אותה, ואולי אף יותר משאהב אותה העריץ אותה הערצה נבוכה ומוקסמת, כמו שמעריצים אחות גדולה שהרגליה ייחודיים ואופייה גחמני. אמו של מרצ'לו, שהתחתנה בגיל צעיר מאוד, נשארה ילדה מבחינה מוסרית וגופנית גם יחד; יתר על כן, אף שלא היתה לה כל קרבה אל בנה, שבו טיפלה מעט מאוד בגלל התחייבויותיה החברתיות הרבות, מעולם לא הפרידה את חייה שלה מחייו. כך גדל מרצ'לו בתוך המולה תמידית של כניסות ויציאות חפוזות, של בגדים שנמדדים ונזרקים, של שיחות סתמיות אינסופיות בטלפון, של התקפי זעם על חייטים וזבנים, של ויכוחים עם המשרתת, של חילופי מצב רוח מתמשכים מהסיבות הפעוטות ביותר. מרצ'לו היה יכול להיכנס לחדרה של אמו בכל עת, צופה סקרן שאין שמים לב אליו, באינטימיות שבה לא היה לו כל מקום. לפעמים היתה אמו כמו יוצאת מהשגרה מתוך חרטה פתאומית, ומחליטה להתמסר לבנה וגוררת אותו אל התופרת או אל הכובענית. בהזדמנויות האלה נאלץ מרצ'לו לבלות שעות ארוכות בישיבה על שרפרף, בעוד אמו מודדת כובעים ובגדים, והוא התגעגע במקצת לאדישות המסתחררת 
    הרגילה.
    באותו הערב, כפי שהבין מיד, נחפזה אמו יותר מן הרגיל; ואכן, עוד לפני שהספיק מרצ'לו להתגבר על ביישנותו, הפנתה לו עורף ופנתה בחדר החשוך אל הדלת, שנשארה פתוחה קמעה. אבל מרצ'לו לא התכוון לחכות עוד יום לחריצת המשפט הנחוצה לו. הוא התיישב על המיטה וקרא בקול רם: ״אמא.״
    הוא ראה אותה פונה בפתח בתנועה כמעט נרגזת. ״מה יש, מרצ'לו?״ שאלה וחזרה אל מיטתו.
    עכשיו עמדה לצדו, כנגד האור, לבנה ודקה בבגד שחור עם מחשוף. הפנים העדינות והחיוורות במסגרת השיער השחור היו בצל, אבל מרצ'לו היה יכול בכל זאת להבחין בהבעת מורת הרוח, החופזה וקוצר הרוח הנסוכה עליהן. עם זאת, הניע אותו הדחף להכריז: ״אמא, אני חייב לומר לך משהו.״
    ״כן, מרצ'לו, אבל תמהר... אמא צריכה ללכת... אבא מחכה.״ בינתיים, התעסקה בתֶפֶס המחרוזת, ושתי ידיה על עורפה.
    מרצ'לו רצה לספר לאמו על טבח הלטאות ולשאול אותה אם עשה מעשה רע. אבל חפזונה של אמו גרם לו לשנות את דעתו. וליתר דיוק, לשנות את המשפט שהכין בראשו. הלטאות נראו לו פתאום חיות קטנות וחסרות חשיבות מכדי ללכוד את תשומת לבו של אדם מפוזר כל כך. מניה וביה, אפילו הוא לא ידע למה, המציא שקר שהגדיל את פשעו, בתקווה שגודל האשמה יצליח לעורר את הרגישות האימהית אשר במעורפל ניחש שהיא קהה ורדומה. הוא אמר בביטחון שהפליא אף אותו: ״אמא, הרגתי את החתול.״
    ברגע זה הצליחה אמו סוף־סוף להפגיש את שני חלקי התֶפֶס. כשידיה שלובות על עורפה וסנטרה מהודק לחזהּ, הביטה מטָה ומפעם לפעם רקעה בקוצר רוח בעקבהּ על הרצפה. ״אה, כן,״ אמרה בקול חסר הבנה, כאילו המאמץ שעשתה רוקן אותה מכל תשומת לב. מרצ'לו חזר בקול חסר ביטחון: ״הרגתי אותו בקֶלע.״
    הוא ראה את אמו מנענעת בראשה באכזבה ואז מסירה את הידיים מן העורף, ובאחת מהן השרשרת אשר לא הצליחה לרכוס. ״התפס הארור הזה,״ פלטה בכעס. ״מרצ'לו... תהיה טוב... תעזור לי לענוד את השרשרת.״ היא ישבה על המיטה במצודד, כתפיה אל בנהּ, והוסיפה בקוצר רוח: ״אבל תקפיד לסגור את התפס... אחרת היא תיפתח שוב.״
    בעודה מדברת חשפה לפניו את כתפיה הרזות, העירומות עד אמצע הגב, שהיו לבנות כמו נייר באור שבא מהדלת. ידיה הדקות בעלות הציפורניים החדות האדומות אחזו במחרוזת התלויה על העורף העדין, המוצל בפלומה מתולתלת. מרצ'לו אמר בלבו שאחרי שירכוס את המחרוזת היא תקשיב ביתר סבלנות; הוא רכן קדימה, אחז בשני קצות התפס וחיבר אותם בלחיצה אחת. אבל אמו קמה מיד והתכופפה ורפרפה על פניו בנשיקה ואמרה: ״תודה... עכשיו תישן... לילה טוב.״ בטרם הספיק מרצ'לו לעצור אותה בתנועה או בצעקה, היא כבר נעלמה.
    למחרת היה מזג האוויר חם ומעונן. מרצ'לו אכל בשתיקה בין שני הוריו השותקים והחליק בגניבה מהכיסא ויצא דרך החלון הצרפתי אל הגן. כרגיל, העיכול עורר בו אי־נוחות מעורפלת מעורבת בחושניות תפוחה ומהורהרת. בפסיעה אִטית, כמעט על קצות האצבעות, על החצץ החורק, בצל העצים התוססים מחרקים, ניגש אל השער והביט החוצה. הרחוב שנגלה לעיניו היה מוכר, בשיפוע קל, מצדדיו שתי שורות של עצי פלפלון בגוון ירוק נוצתי וכמעט חלבי, בשעה זו הוא שומם, ואפלולית מוזרה שרתה עליו בגלל העננים השחורים הנמוכים שחסמו את השמים. מעבר לרחוב הציצו שערים אחרים, גנים אחרים, בתים אחרים דומים לבית שלו. לאחר שצפה ברחוב בתשומת לב, התרחק מרצ'לו מהשער, הוציא מכיסו את הקֶלע ורכן אל הקרקע. באבני החצץ הקטנות היו מעורבבים כמה חלוקי אבן לבנים גדולים יותר. מרצ'לו לקח חלוק אחד בגודל אגוז, הניח אותו ברצועת העור של הקלע והחל ללכת לאורך הגדר המפרידה בין הגן שלו לגן של רוברטו. הוא חשב, וליתר דיוק הרגיש, שהוא נמצא במצב מלחמה עם רוברטו ועליו להשגיח בקפידה על הקיסוס שכיסה את הגדר, ולמראה התנועה הקלה ביותר לירות, כלומר, להשליך את האבן שהידק בתוך הקלע. זה היה משחק שבו ביטא הן את התרעומת על רוברטו שסירב להיות שותפו לטבח הלטאות, הן את האינסטינקט החייתי והאכזרי שדחף אותו לטבח הזה. כמובן, מרצ'לו ידע היטב שבדרך כלל רוברטו ישן בשעה זו ושאינו עוקב אחריו מאחורי עלוות הקיסוס; ובכל זאת, אף שידע זאת, התנהג ברצינות ובנחישות, כאילו הוא בטוח שרוברטו נמצא שם. הקיסוס, זקן וענקי, טיפס עד קצות מוטות הגדר, והעלים, חופפים זה את זה, גדולים, שחורים, מאובקים, כמו קישוט תחרה על חזה שלֵו של אישה, היו דוממים ורפויים באוויר הכבד באין רוח. פעמיים היה נדמה לו שרטט קל שבקלים מרעיד את העלווה, וליתר דיוק העמיד פנים שהוא רואה את הרעד הקל הזה, ומיד, בסיפוק עז, יידה את האבן אל לב הקיסוס.
    מיד לאחר היידוי התכופף בחופזה, נטל עוד אבן, וחזר אל עמדת לחימה, רגליו פשוקות, זרועותיו מתוחות קדימה, הקלע מוכן לירות: לעולם אין לדעת, רוברטו יכול להיות מאחורי העלים, מכוון לעברו, ולו יתרון ההסתר, בעוד הוא חשוף לגמרי. כך, במשחק הזה, הגיע אל קצה הגן, אל המקום שבו חתך ויצר את האשנב בעלוות הקיסוס. כאן עצר והסתכל בתשומת לב בגדר. בדמיונו, הבית היה מבצר, הגדר הנחבאת בתוך המטפס היתה חומה בצורה, והפתח — פרצה מסוכנת שאפשר לעבור בה בקלות. לפתע פתאום, והפעם ללא כל מקום לספק, ראה את העלים זזים מימין לשמאל, רועדים ומתנועעים. כן, הוא היה בטוח, העלים זזו ומישהו ודאי גרם להם לזוז. בתוך רגע אחד בלבד חשב שרוברטו אינו שם, שזה משחק, ומאחר שזה משחק, הוא יכול ליידות את האבן; ובה בעת חשב שרוברטו ישנו שם ואל לו ליידות את האבן אם אינו רוצה להרוג אותו. לאחר מכן, בהחלטה פתאומית ונטולת מחשבה, מתח את הגומיות ויידה את האבן אל סבך העלים. ולא הסתפק בכך אלא התכופף, תקע בקדחתנות עוד אבן בקלע, יידה אותה, לקח אבן שלישית ויידה גם אותה. עכשיו כבר דחק הצִדה נקיפות מצפון ופחדים, ולא היה אכפת לו עוד אם רוברטו נמצא שם או לא: הוא חש רק התרגשות עליזה ולוחמנית. לבסוף, מתנשף, לאחר שניקב את העלווה ככברה, שמט את הקלע על הקרקע וטיפס על הגדר. כפי שציפה וקיווה, רוברטו לא היה שם. אבל מוטות הגדר היו מרוּוחים מאוד ואפשרו לו לשרבב את ראשו אל הגן הסמוך. מתוך סקרנות לא ברורה הרכין את ראשו והביט למטה.
    מעבר לגדר, בגן של רוברטו, לא היה מטפס, אלא ערוגת אירוסים שנמשכה בין הגדר לבין שביל החצץ. ואז, ממש מתחת לעיניו, בין הקיר לבין שורת האירוסים הלבנים והסגולים, ראה מרצ'לו חתול אפור גדול שוכב על צדו. אימה חסרת פשר עצרה את נשימתו כשהבחין בתנוחה הלא טבעית של החיה: היא שכבה על צדה, רגליה פשוטות ורפויות וחרטומה שמוט לקרקע. הפרווה, עבה ובגוון אפור כחלחל, נראתה סומרת וסתורה קלות ועם זה חסרת חיים, כמו נוצות הציפורים המתות שראה זמן־מה קודם לכן על שולחן השיש במטבח. עכשיו גברה האימה: הוא קפץ למטה, תלש מאחד הוורדים את הסָמוֹכָה, חזר וטיפס במאמץ, מתח את זרועו מבעד למוטות והצליח לדקור את צד החתול בקצה המוט המכוסה אדמה. אבל החתול לא זז, ופתאום נדמו לו האירוסים, הרכונים סביב הגופה האפורה הדוממת, בגבעוליהם הגבוהים הירוקים ובפרחיהם הלבנים והסגולים, כפרחי קבורה, כמו פרחים רבים המסודרים ביד רחומה סביב גופה. הוא זרק את המוט, ובלי להקפיד להשיב את הקיסוס למקומו קפץ למטה.
    הוא הרגיש טְרוף אימה, והדחף הראשון היה למהר ולהסתגר בתוך ארון, בתוך מחסן, בקיצור, בכל מקום חשוך ומבודד, כדי לברוח מעצמו. הוא חש אימה, ראשית על שהרג את החתול, ושנית, ואולי במידה רבה יותר, על שהודיע על הרצח הזה לאמו בערב הקודם: סימן מובהק שבאופן מסתורי וגורלי, נגזר מראש שיבצע מעשי אכזריות ומוות. אבל האימה שעוררו בו מות החתול ונבואת הלב על המוות הזה היו כאין וכאפס לעומת האימה שעוררה בו המחשבה שבהרג החתול, בעצם התכוון להרוג את רוברטו. רק מקרה הוא שהחתול מת במקום חברו. אבל מקרה לא חסר משמעות; כי אין להכחיש שהיתה כאן התקדמות מהפרחים אל הלטאות, מהלטאות אל החתול ומהחתול אל רצח רוברטו, שעלה במחשבה וברצון, הגם שלא בוצע, אבל עדיין הוא בר ביצוע, ואולי בלתי־נמנע. הוא לא נורמלי אפוא, לא היה יכול להימנע מלחשוב, או ליתר דיוק להרגיש, בהכרה חיה וגופנית של האנורמליות הזאת, לא נורמלי שסומן בידי גורל בודד ומאיים, והוא כבר עלה על נתיב עקוב מדם, ושום כוח אנושי אינו יכול לעצור בעדו. שקוע במחשבות האלה שוטט בקדחתנות במרחב הצר שבין הגדר לבין הבית, ומדי פעם בפעם נשא את עיניו אל חלונותיו, כמו מתוך רצון לראות את דמותה של אמו קלת הדעת והמפוזרת מופיעה בהם: אבל עכשיו היא אינה יכולה עוד לעשות מאומה למענו, אם בכלל יכלה אי־פעם. לאחר מכן, בתקווה פתאומית, רץ שוב אל קצה הגן, טיפס על הגדר והציץ בין המוטות. כמעט השלה את עצמו שהמקום שראה בו לפני כן את החתול חסר החיים הוא ריק. אבל החתול לא הסתלק, הוא היה שם, אפור ודומם בתוך זר הלוויה של האירוסים הלבנים והסגולים. ובמחזה מקברי של פגר מרקיב, אִימת את המוות פס שחור של נמלים שיצאו מן השביל ועלו על ערוגת הפרחים והגיעו עד החרטום של החיה, ואפילו עד עיניה. הוא הסתכל, ולפתע פתאום כמעט כמו התמזגו זה עם זה, נדמה היה לו שבִּמְקום החתול הוא רואה את רוברטו, גם הוא שרוע בין האירוסים, גם הוא חסר חיים, והנמלים באות והולכות מעיניו הכבויות ומפיו הפעור למחצה. ברעד של אימה זנח את המחשבה הנוראה וקפץ למטה. אבל הפעם הקפיד למשוך את אשנב הקיסוס ולהחזירו למקומו. כי עכשיו, עם החרטה והחרדה ממנו עצמו, הופיע גם הפחד להיחשף ולהיענש.
    עם זאת, בזמן שפחד מכך, חש כי בה בעת הוא משתוקק לחשיפה הזאת ולעונש הזה; ולוּ רק כדי להיעצר בעוד מועד על המדרון החלקלק, אשר בקצהו מצפה לו, באופן בלתי נמנע כפי שחשב, הרצח. אבל הוריו לא הענישוהו מעולם, ככל שזכר; ולא בגלל תפיסה חינוכית ששוללת את הענישה דווקא, אלא, כפי שהבין במעורפל, בגלל אדישות. וכך, על הסבל שגרם לו החשד העצמי שהוא מבצעו של פשע, וחשוב מזה, מסוגל לבצע פשעים אחרים, חמורים יותר, נוסף הסבל שגרמה לו אי־הידיעה למי לפנות כדי להיענש ואפילו מה עלול להיות העונש. מרצ'לו הבין במעורפל שאותו מנגנון שהניע אותו לגלות את פשעו לרוברטו בתקווה לשמוע אותו אומר שאין זה פשע אלא דבר שכיח שהכול עושים, אותו מנגנון מדרבן אותו עכשיו לגלות את אותו הדבר להוריו בתקווה ההפוכה לראותם קוראים בזעם שביצע פשע איום ונורא ושהוא צריך לכפר עליו בעונש הולם. לא היה לו חשוב שבמקרה הראשון מחילתו של רוברטו היתה מעודדת אותו לחזור על הפעולה אשר במקרה השני תשית עליו גינוי חמור. למעשה, כפי שהבין, בשני המקרים רצה להיחלץ מהבידוד המפחיד של האנורמליות, ויהי מה.
    ייתכן שהיה מחליט להתוודות לפני הוריו על הריגת החתול לולא חש באותו הערב, בשעת הארוחה, שהם כבר יודעים הכול. בעצם, כשהסב לשולחן שם לב, בתערובת של חרדה והקלה מהוססת, שאביו ואמו נראים עוינים ורוחם רעה. אמו, ארשת של כבוד עצמי מוגזם על פניה הילדותיות, ישבה זקופה, עיניה מושפלות, בשתיקה שניכר שהיא מביעה רוגז. מולה, האב הראה בסימנים שונים, אבל לא פחות מלאי הבעה, תחושות דומות של מורת רוח. אביו היה מבוגר מאשתו בשנים רבות, ולעתים קרובות נטע במרצ'לו את התחושה המטרידה שהוא מאוחד בעיניו עם אמו באותה רוח ילדותית ותלותית, כאילו לא אמו היא, אלא אחותו. הוא היה רזה, ובפניו היבשות וחרושות הקמטים, שהוארו רק לעתים נדירות בשחוק קצר נטול שמחה, היו שתי תכונות יוצאות דופן שקשר ברור קושר ביניהן: נצנוץ חסר הבעה, כמעט מינרלי, של האישונים הבולטים, ופרכוס תכוף של עצב תזזיתי עלום מתחת לעור הלחי המתוח. אולי מהשנים הרבות שעברו עליו בצבא השתמרה בו הנטייה לתנועות מדויקות, להתנהגות מאופקת. אבל מרצ'לו ידע שכאשר אביו מתרגז, הדיוק והשליטה נעשים מוגזמים ומתגלגלים בהיפוכם, כלומר, באלימות מוזרה, עצורה וקפדנית שמטרתה, אפשר לומר, לטעון במשמעות את המחוות הפשוטות ביותר. באותו הערב ליד השולחן הבחין מרצ'לו מיד שאביו מדגיש בכוח פעולות רגילות וחסרות חשיבות, כמו כדי להפנות אליהן את תשומת הלב. הוא לקח, למשל, את הכוס, לגם מעט והחזירהּ למקומה במכה חזקה על השולחן; חיפש את המלחייה, לקח מתוכה קורט מלח והניחהּ במכה נוספת; תפס את הלחם, בצע אותו והחזירו למקומו במכה שלישית. או, כאילו תקפה אותו תשוקה אובססיבית פתאומית לסימטריה, החל למסגר את הצלחת בין הסכו״ם, אף זאת במכות, כך שהסכין, המזלג והכפית נפגשו בזווית ישרה סביב עיגול הצלחת. אילו היה מרצ'לו מוטרד פחות בגין אשמתו שלו, היה מבחין בקלות שהתנועות האלה, הדחוסות כל כך באנרגיה רבת משמעות ומלאת פתוס, אינן מופנות אליו אלא אל אמו; אשר, אכן, עם כל אחת מהמכות האלה, התכנסה בתוך כבודה העצמי באנחות התנשאות ובהרמת גבות רבת סבל. אבל דאגתו עיוורה את עיניו, ולא היה לו ספק שהוריו יודעים הכול: בטח רוברטו, השפן הזה, עקב אחריו. הוא השתוקק לעונש, אבל עכשיו שראה שהוריו זועפים כל כך, התעוררה בו פתאום סלידה מן האלימות שידע שאביו מסוגל לה בנסיבות שכאלה. כמו שגילויי החיבה של אמו היו ספורדיים, אקראיים, והיה ברור שהם נובעים מחרטה יותר מאשר מאהבה אימהית, כך היד הקשה של אביו היתה פתאומית, בלתי־מוצדקת, מוגזמת, מוּנעת, אפשר לומר, מהרצון לאזן את החשבון אחרי תקופות ארוכות של הסחת דעת, ולא מכוונה חינוכית דווקא. לפתע פתאום, למשמע תלונה של האם או של הטבחית, היה האב נזכר שיש לו ילד, והיה צורח, נתקף זעם ומכה אותו. בייחוד הפחידו את מרצ'לו המכות, כי אביו ענד על הזרת טבעת עם אבן, אשר במעמדים האלה, לא ברור איך, נמצאה תמיד מופנית אל פְּנים כף היד והוסיפה כאב נוקב לגסות המשפילה של הסטירה. מרצ'לו חשד שאביו מסובב את האבן בכוונה, אבל לא היה בטוח בכך.
    נפחד, מבוהל, התחיל לרקוח בחופזה ובקדחתנות שקר סביר: לא הוא הרג את החתול, רוברטו הרג אותו, ואכן החתול נמצא בגן של רוברטו, ואיך היה יכול להרוג אותו דרך הקיסוס והגדר? אבל אז זכר פתאום שאמש הודיע לאמו על הריגת החתול, אשר התקיימה למעשה ביום המחרת, והבין שנמנעה ממנו כל אפשרות לשקר. אף על פי שדעתה היתה מוסחת, דיווחה אמו בוודאי על הווידוי שלו לאביו, והוא, ברור לא פחות, יצר קשר בין הווידוי לבין ההאשמות של רוברטו; אין כל אפשרות אפוא להכחיש את הדברים. במחשבה הזאת עבר מקיצוניות לקיצוניות והשתוקק בתנופה מחודשת לעונש, בתנאי שיבוא בהקדם ויהיה החלטי. איזה עונש? הוא זכר שרוברטו דיבר באחד הימים על פנימיות שהורים שולחים אליהן את ילדיהם הפרועים בתור עונש, והופתע שהוא משתוקק מאוד לעונש הזה. עייפות שלא מדעת מחיי המשפחה חסרי הסדר ומעוטי החיבה באה לידי ביטוי בהשתוקקות הזאת; היא גרמה לו לא רק לייחל לדבר שהוריו היו רואים בו עונש, אלא גם לרמות את עצמו ואת הצורך שלו בעונש הזה בחישוב הערמומי כמעט שבדרך זו ירגיע את נקיפות מצפונו וישפר את מצבו בעת ובעונה אחת. מחשבה זו עוררה בו מיד תמונות שהיו צריכות להיות קודרות, ובמקום זה נעמו לו: בניין אפור, קר וחמור סבר שחלונותיו חסומים בסורגי ברזל; חדרים קפואים ועירומים, ובהם שורות של מיטות ערוכות לרגלי קירות לבנים גבוהים, כיתות אפרוריות, מלאות שולחנות, ובקצה דוכן; מסדרונות חשופים, מדרגות חשוכות, דלתות כבדות, שערים שאין לעוברם: קיצורו של דבר, הכול כמו בבית סוהר, ובכל זאת עדיף על החירות ההפכפכה, הכאובה, הבלתי נסבלת של בית ההורים. אפילו המחשבה שילבש מדים מפוספסים ושראשו יגולח, כמו חניכי הפנימייה שנתקל בהם לפעמים פוסעים בטורים ברחובות; אפילו המחשבה הזאת, המשפילה והדוחה כמעט, נעמה לו בהשתוקקותו הנואשת לסדר ולנורמליות כלשהם.
    בעיצומם של החלומות בהקיץ האלה לא הביט עוד אל אביו, אלא אל המפה המבהיקה באור לבן, אשר מפעם לפעם נפלו עליה חרקים ליליים שהגיעו מן החלון הפתוח להתחמם כנגד אהיל המנורה. ואז נשא את מבטו והספיק לראות, ממש מאחורי אביו, על אדן החלון, את צדודיתו של חתול. אבל החיה, לפני שהצליח להבחין בצבעה, קפצה למטה, חצתה את חדר האוכל ונעלמה בכיוון המטבח. אף על פי שלא היה בטוח בכך כלל, גאתה בלבו תקווה עולצת למחשבה שאולי זהו החתול ששעות אחדות קודם לכן ראה אותו שרוע בלי ניע בין האירוסים בגן של רוברטו. והוא שמח בתקווה הזאת, אות וסימן שאחרי הכול, חיי החיה חשובים לו יותר מגורלו שלו. ״החתול,״ קרא בקול רם. ואז השליך את המפית על השולחן ושלח רגל אחת מחוץ לכיסא ואמר: ״אבא, סיימתי, אני יכול ללכת?״
    ״תישאר במקום שלך,״ אמר אביו בקול מאיים. מרצ'לו, מפוחד, הסתכן ואמר: ״אבל החתול חי...״
    ״אמרתי לך להישאר במקומך,״ חזר האב. ואז, כאילו שברו המילים של מרצ'לו גם בשבילו את השתיקה הארוכה, פנה לאשתו ואמר: ״אז אמרי משהו, דברי.״
    ״אין לי מה לומר,״ ענתה בכבוד עצמי מופגן, עפעפיה מושפלים ופיה מלא בוז. היא היתה לבושה בשמלת ערב שחורה בעלת מחשוף; מרצ'לו שם לב שהחזיקה בין אצבעותיה הרזות ממחטה קטנה וקירבה אותה תכופות אל אפה; בידה השנייה תפסה פיסת לחם ושבה ושמטה אותה על השולחן, אך לא באצבעות תפסה אותה, אלא בקצות הציפורניים, כמו ציפור.
    ״אבל תגידי מה שיש לך להגיד... דברי... לעזאזל.״
    ״איתך אין לי מה לדבר.״
    מרצ'לו אך זה החל להבין שלא הריגת החתול היא הסיבה לזעף של הוריו, ופתאום נראה שהכול מתחיל להתרחש במהירות. האב חזר שוב: ״דברי, למען השם,״ האם השיבה במשיכת כתפיים; ואז לקח האב את כוס היין שלפני צלחתו, ובצעקה רמה: ״את רוצה לדבר או לא?״ חבט בה באלימות על השולחן. הכוס נשברה, האב פלט קללה וקירב את ידו הפצועה אל פיו, והאֵם המבוהלת קמה מהשולחן והלכה בחיפזון לעבר הדלת. האב מצץ את הדם מן היד כמעט בעונג, כשהוא מקשת את גבותיו מעליה; אבל כשראה שאשתו מסתלקת, הפסיק למצוץ וצעק עליה: ״אני אוסר עלייך ללכת... את מבינה?״ כמו בתשובה באה מכת הדלת שנטרקה באלימות. האב קם גם הוא וזינק לעבר הדלת. נרגש מאלימות המחזה, הלך מרצ'לו אחריו.
    האב כבר התחיל לעלות במדרגות, יד אחת על המעקה, בלי רוגז ולכאורה בלי חיפזון; אבל מרצ'לו, שהלך אחריו, ראה שהוא עולה במדרגות שתיים־שתיים, כמעט עף בשקט אל המישורת; כמו המפלץ מהאגדה, חשב, נעול במגפי שבע הפרסאות; ולא היה לו ספק לרגע שבעלייה המחושבת והמאיימת הזאת ישיג את ריצתה החפוזה הנרגשת של האם שברחה במרחק־מה מעליו על המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, רגליה מעוכבות בגלל השמלה הצרה. ״עכשיו הוא יהרוג אותה״, חשב כשהלך אחרי אביו. כשהגיעה אמו אל המישורת, עברה בריצה את המרחק הקצר אל חדרה, אבל לא במהירות מספקת למנוע את בעלה מלהידחק אחריה דרך הרווח בדלת. את כל זה ראה מרצ'לו כשעלה במדרגות ברגלי הילד הקצרות שלו, שלא אפשרו לו לעלות שתי מדרגות בבת אחת כמו אביו, ולא לנתר בחופזה כמו אמו. כשהגיע אל המישורת הבחין שאת המולת המרדף החליפה עכשיו, באופן מוזר, דממה פתאומית. דלת חדרה של אמו נשארה פתוחה. מרצ'לו, מהסס קמעה, נעמד על סִפהּ.
    בתחילה לא ראה בעומק החדר האפלולי, משני צדי המיטה הנמוכה, הרחבה, אלא את שני הווילונות הגדולים השקופים, שהתרוממו מעלה־מעלה אל התקרה ממשב רוח שנשב מן החלון, עד שכמעט נגעו במנורה המרכזית. וילונות שקטים אלה, המלבינים כמפרש בחדר החשוך, השרו תחושת שממה, כאילו התעופפו הוריו של מרצ'לו בשעת המרדף מבעד לחלון הפתוח לרווחה אל הלילה הקיצי. ואז, בתוך אלומת האור שהגיעה מן המסדרון דרך הדלת עד המיטה, הבחין סוף־סוף בהוריו. ליתר דיוק, הוא ראה רק את אביו, מהגב, שתחתיו נעלמה אמו כמעט לחלוטין, חוץ מהשיער הפזור על הכרית וזרוע מורמת לעבר גב המיטה. זרוע זו ניסתה בעווית להיאחז בגב המיטה, אך בלא הצלחה; ובינתיים לחץ אביו תחת גופו את גופה של אשתו ועשה בכתפיו ובידיו תנועות כמבקש לחנוק אותה. ״הוא הורג אותה,״ חשב מרצ'לו בביטחון והשתהה על סף הדלת. באותו הרגע הרגיש תחושה לא רגילה של התרגשות לוחמנית ואכזרית, ועמה גם תשוקה עזה להתערב במאבק — אם להושיט יד לאביו או להגן על אמו, זאת לא ידע. בה בעת כמעט חייכה אליו התקווה לראות את פשעו שלו נמחק באמצעות הפשע הזה, החמור ממנו לאין ערוך: אכן, מהי הריגת חתול לעומת הריגת אישה? אבל בדיוק ברגע שהתגבר על ההיסוס האחרון, ומוקסם ושטוף אלימות עבר את סף הדלת, מלמל בשקט קולה של אמו, לא חנוק כלל, אדרבה, כמעט מלטף: ״תעזוב אותי,״ ובסתירה לתחינה הזאת, הזרוע שעד אותו הרגע היתה מורמת בחיפוש אחר קצה גב המיטה, ירדה ונכרכה על עורף בעלה. נדהם, כמעט מאוכזב, נסוג מרצ'לו ויצא אל 
    המסדרון.
    לאט־לאט, נזהר שלא להרעיש על המדרגות, ירד אל קומת הקרקע ופנה אל המטבח. עכשיו הציקה לו שוב הסקרנות לדעת אם החתול שקפץ מן החלון בחדר האוכל הוא החתול שחשש שהרג. הוא דחף את דלת המטבח, ולעיניו התגלתה תמונה ביתית שלווה: הטבחית המבוגרת והמשרתת הצעירה יושבות ואוכלות ליד שולחן השיש, במטבח הלבן, בין הכיריים החשמליות לבין המקרר. ועל הרצפה, מתחת לחלון, החתול שקוע בליקוק חלב מקערה בלשונו הוורודה. אבל, כפי שראה מיד באכזבה, זה לא היה החתול האפור אלא חתול בעל פרוות פסים, שונה לחלוטין.
    היות שלא ידע איך להצדיק את נוכחותו במטבח, ניגש אל החתול, התכופף וליטף את גבו. החתול, בלי להפסיק את ליקוק החלב, החל לגרגר. הטבחית קמה והלכה לסגור את הדלת. אחרי כן פתחה את המקרר והוציאה ממנו צלחת ועליה פרוסת עוגה והניחה אותה על השולחן ומשכה כיסא ואמרה למרצ'לו: ״אתה רוצה קצת עוגה מאמש?... שמרתי אותה במיוחד בשבילך.״ בלי אומר עזב מרצ'לו את החתול, התיישב והתחיל לאכול את העוגה. המשרתת אמרה: ״אבל אני לא מבינה כמה דברים... יש להם הרבה זמן במשך היום, יש להם הרבה מקום בבית, ובכל זאת, דווקא ליד השולחן, בנוכחות הילד, הם חייבים לריב.״
    הטבחית השיבה במוסרנות: ״מי שלא רוצה להתעסק עם ילדים, מוטב שלא יביא אותם לעולם.״
    המשרתת שתקה רגע קל והעירה: ״הוא, בגילו, היה יכול להיות אבא שלה... ברור שהם לא מסתדרים...״
    ״אילו היה רק זה...״ אמרה הטבחית במבט עגום לעבר מרצ'לו.
    ״וחוץ מזה״, המשיכה המשרתת, ״אני חושבת שהאדם הזה הוא לא נורמלי...״
    למשמע המילה הזאת זקף מרצ'לו את אוזניו, בעודו ממשיך לאכול באטיות את העוגה. ״גם היא חושבת כמוני,״ המשיכה המשרתת, ״את יודעת מה אמרה לי לפני כמה ימים כשעזרתי לה להתפשט לפני השינה? ג'קומינה, יום אחד בעלי יהרוג אותי... עניתי לה: אבל גברתי, למה את מחכה ולא עוזבת אותו? והיא...״
    ״ששש...״ נכנסה הטבחית לתוך דבריה והצביעה על מרצ'לו. המשרתת הבינה ושאלה את מרצ'לו: ״איפה אמא ואבא?״
    ״למעלה, בחדר,״ אמר מרצ'לו. ולפתע פתאום, כמו מתוך דחף שאין לכובשו, אמר: ״זה באמת נכון שאבא לא נורמלי. אתן יודעות מה הוא עשה?״
    ״לא, מה?״
    ״הוא הרג חתול,״ אמר מרצ'לו.
    ״חתול, איך?״
    ״בקלע שלי... ראיתי אותו בגן עוקב אחרי חתול אפור שהלך על הגדר... ואז הוא לקח אבן ויידה בחתול ופגע לו בעין... החתול נפל לגן של רוברטינו, ואז הלכתי לראות וראיתי שהוא מת.״ ככל שדיבר גברה התלהבותו, אך הוא לא זנח את הטון של אדם תמים, המספר בנאיביות טהורה וחסרת מודעות על פשע כלשהו שהיה עד לו. ״תחשבי על זה,״ אמרה המשרתת וספקה כפיים, ״חתול... גבר בגיל הזה, אדם מכובד, לוקח את הקלע של הבן שלו והורג חתול... ברור שהוא לא נורמלי.״
    ״מי שמתאכזר לבעלי החיים מתאכזר גם לנוצרים,״ אמרה הטבחית, ״מתחילים בחתול ואחר כך הורגים בן אדם.״
    ״למה?״ שאל פתאום מרצ'לו ונשא את עיניו מן הצלחת.
    ״ככה אומרים,״ אמרה הטבחית וליטפה אותו. ״אם כי,״ הוסיפה ופנתה אל המשרתת, ״זה לא תמיד נכון... זה שהרג את כל האנשים האלה בפיסטויה... קראתי בעיתון... את יודעת מה הוא עושה עכשיו בכלא? מגדל קנרית.״
    העוגה נגמרה. מרצ'לו קם ויצא מן המטבח.
    • אלברטו מורביה
    • אלברטו מורביה

      אלברטו מורביה (1990-1907), מסופריה הבולטים והחשובים של איטליה במאה ה– 20, נולד ברומא לאב יהודי ואם קתולית. בגיל תשע לקה מורביה בשחפת של העצמות, שמנעה ממנו להמשיך בלימודים הפורמליים. הוא רותק למיטתו ואושפז במשך שנתיים בסנטוריום. בתקופה הזו למד צרפתית, גרמנית ואנגלית, וקרא את גדולי הסופרים האירופים בכלל והאיטלקים בפרט. הרומן הראשון שלו, "האדישים", יצא לאור ב– 1929 והוא מתאר בו באופן ריאליסטי את השחיתות המוסרית של מעמד הביניים באיטליה. מורביה המשיך ופרסם ספרים שקנו לעצמם מעמד בעולם הספרותי, כמו "אגוסטינו" ) 1944 (, "האישה מרומא" ) 1947 (, "אי–ציות" ) 1948 (, "הקונפורמיסט" ) 1951 (, "לה צ'וצ'ריה" ) 1957 (, "השיעמום" ) 1960 (. כמו כן פרסם חמישה קבצי סיפורים קצרים, אוטוביוגרפיה ומאמרים שונים. יצירתו של מורביה נודעת בהצגה משכנעת של ניכור חברתי ומיניות נטולת אהבה. המבקרים שיבחו את סגנונו הישיר והלא מצועצע, את העומק הפסיכולוגי של כתיבתו, את כישרונו כמספר ואת יכולתו ליצור דמויות אותנטיות ודיאלוגים ריאליסטיים. מורביה היה נשוי תקופה קצרה לסופרת האיטלקיה–יהודייה אלזה מורנטה. הוא מת ברומא בספטמבר 1990 .

     
  • המלצות נוספות