הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הציור האחרון של ואן גוך
  • הציור האחרון של ואן גוך
    אליסון ריצ'מן | תרגום: ניצה פלד
    ידיעות ספרים, פן | מאי 2019 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 310 עמ' מודפסים

    קיץ, 1890. וינסנט ואן גוך מגיע לאוֹבֶר־סוּר־אוּאָז, כפר צרפתי פסטורלי המושך אליו אמנים עירוניים. שם יבלה הצייר את הקיץ האחרון בחייו, תחת טיפולו של ד"ר גאשה – רופא הומיאופתי, צייר חובב ואספן אמנות. ואן גוך יצייר באותם ימים יותר מ־70 ציורים, שניים מהם דיוקנאות של מרגריט, בתו בת העשרים של ד"ר גאשה, המטפלת באביה ובאחיה מאז מות אמה. בזמן שילכוד את דמותה של מרגריט ואת הגנים שהיא מטפחת ויעבירם אל הקנבס, ילכוד ואן גוך גם את לבה.

     

    בשילוב מתוחכם בין רומן היסטורי לסיפור אהבה, הציור האחרון של ואן גוך מתאר את החודשים האחרונים בחייו של וינסנט ואן גוך ואת מערכת היחסים הטרגית בין צעירה מלאת תקווה לאמן על סף ייאוש.

     

    אליסון ריצ'מן היא סופרת אמריקאית מצליחה. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות והיא זכתה להכרה בארצה ובעולם. ספריה גן המכתבים, אהבה אבודה, שעות הקטיפה ודמעות של אהבה זכו בארץ להצלחה מסחררת.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרג אדום מקופל

     
    אני ראיתי אותו ראשונה. קטן וצנום, עם כמה בדי קנבס תחת זרועו, תרמיל תלוי על הכתף וכובע קש משוך מעל עיניו. זה היה הסוד הראשון שלי — שמאחורי עצי הערמון הפורחים אני ראיתי אותו ראשונה.
    יצאתי אז, כמו בכל יום אחר הצהריים, למלא את המטלות שלי. היה יום חם ובוהק של חודש מאי. לשמים היה צבע כחול של דרדר, ולשמש צבע של פרחי ציפורני חתול מעוכים. אני חייבת להודות שהלכתי מעט לאט יותר ביום ההוא כשעברתי ליד התחנה. ידעתי בערך באיזו רכבת הוא יגיע. לכן פסעתי בצעדים קטנים מהרגיל כשבידַי סלסילת הביצים וכיכרות הלחם.
    שמעתי את קול שריקת הקטר ואת חריקת הבלמים כשהרכבת האטה לעצירה. ניגשתי לשם ונעמדתי מאחורי העצים שעל שפת הרציף.
    אני זוכרת איך הוא ירד מהקרון. לא היה אפשר לטעות בו בין כל הגברים המהודרים בחליפות שחורות ובמגבּעות. הוא נראה כמעט כמו איכר, בחולצה לבנה ללא צווארון, בכובע קש רחב ובאפודה לא מכופתרת. שולי הכובע שלו הפריעו לי בהתחלה להבחין בתווי פניו. אבל בסוף, כשהוא אסף את בדי הקנבס ותלה את התרמיל על כתפו, ראיתי אותו בבירור.
    מוזר, אבל הוא דמה לאבא. הופתעתי כשראיתי אותו לראשונה, כי הדמיון ביניהם היה כה בולט. הרגשתי כאילו אני מציצה באבא שלי, צעיר בשלושים שנה. לראשו של וינסנט היה אותו מבנה קטן — מתחדד ממש קצת באזור הרקות. אותו שיער אדמוני ואותו זקן קטן כמו לאבא, בדיוק אותו אף מעוקל ואותו מצח חרוש קמטים מעל עיני תכלת שקועות. הוא זז כמו ציפור קטנה, בתנועות מהירות ומחושבות, ממש כמו אבא שלי כשהיה עצבני או נרגש. אבל בניגוד לאבא שלי, הוא היה יפה בעינַי.
    נכון שהוא לא ניחן ביופי קלאסי. עור פניו היה חיוור, עצמות לחייו בלטו, פאות הלחיים האדומות שלו הזדקרו. ובכל זאת, הוא סִקרן אותי. הוא נראה נחוש כל כך כשפסע בראש מורם, נושא את הציורים על גבו. ראיתי את הלהט ואת האנרגיה בעיניו כאשר סקר את סביבתו החדשה. מן ההתבוננות בו לבדה יכולתי לדעת אילו נושאים הוא מצפה לציֵיר. הוא נראה אומד במבטיו את קו הגגות של הכפר, את צריח הכנסייה שלנו, את מגדל השעון של בית המועצה. אך עם כל ההתעמקות של וינסנט בסביבתו החדשה, היה נדמה שאינו מודע כלל לאנשים שחלפו על פניו, הניחו את המזוודות שלהם על גבי עגלות יד, התאמצו לפלס את דרכם אל המרכבות הממתינות להם. הוא לא טרח כלל לפַנות מעבר כשעמד שם באמצע הרציף ומבטו נעוץ כעת בנהר האוּאָז.
    הוא היה בשעה ההיא כמו משיחת מכחול צהובה בנוף הכפרי של אוּבֶר. השמש נטתה לעברו בבוהַק חמים ורך, והוא נראה מואר. עמדתי שם וחיכיתי, התבוננתי במטופל של אבא שלי שהחל לעשות את דרכו לתוך הכפר. לא ראיתי אותו שוב עד שמאוחר יותר באותו יום הוא הגיע אל פתח ביתנו.
     
    אבא הקדיש את מרבית היום להכנות לקראת בואו של וינסנט. הוא ביטל פגישות בפריז ובילה את שעות הבוקר המוקדמות בעליית הגג, שם בָּחן ציורים והדפסים שטרם מִסגר. את ארוחת הצהריים אכל למעלה, ובסביבות השעה שתיים, כשיצאתי למלא את המטלות שלי, ראיתי אותו יורד במדרגות.
    קשרתי תחת סנטרי את המטפחת האהובה עלי וניגשתי למסדרון הכניסה כדי לקחת את הסלסילה שלי. אבא כבר היה ליד שולחן העבודה שלו, פרשׂ עליו את אחד ההדפסים שלו ושיטח אותו בעזרת ארבע משקולות נייר.
    "אבא, אני יוצאת," אמרתי.
    הוא הרים אלי את עיניו ונד לי בראשו בהיסח הדעת. ראיתי אותו פונה אל מדף הספרים שלו ונוטל משם כלִי קרמיקה למכחולים ואגרטל אסיאתי קטן שסֵזאן נתן לו שנים אחדות קודם לכן. הוא החזיק כלי בכל יד, סובב אותם ובדק את הדוגמאות שעליהם והביט בבבואתו שהשתקפה בזיגוג שעליהם.
    ידעתי שאבי יניח את שני כלי הפורצלן האלה בטווח ידו. זה היה חלק מההצגה שלו כשנפגש עם אנשים שרצה להרשים, והייתי בטוחה שהוא ישלב אותם כבר בשיחה הראשונה שלו עם מֶסיה ואן גוך.
     
    עברנו חורף מתיש, וכעת רוויתי נחת עצומה ממראה הגן שלי בפריחתו. זה היה חודש לפני שמלאו לי עשרים ואחת, ולאחרונה השקעתי את כל מרצי בגן, ברכַּי על הקרקע ואצבעותי בתוך האדמה. ועמלי לא היה לשווא. כי עכשיו שיחי הוורדים לבלבו, מן הפקעות הנצו אירוסים גבוהים וחסונים, והשדות מאחורי הבית להבו מפרגים אדומים, מכלניות ומחינניות לבנות.
    וינסנט היה לא רק תוספת חדשה לכפר שלנו, אלא גם אורח שלדעת אבא ראוי להתקבל בברכה בביתנו. מעטים ביקרו אצלנו מלבד קומץ ציירים מובחרים. קאמי פּיסארוֹ, פול סזאן ואֵמיל ברנאר ביקרו כולם בביתנו, אבל אינני זוכרת אותו מזמין אי־פעם ולו אדם אחד מהכפר שלנו. הסנדלרים, האופים — אלה לא עניינו כלל את אבא. אבל בזכות פתיחת ביתנו לכמה מחבריו האמנים, יכול היה אבא להנציח את החיים שמהם נהנה בעבר בפריז.
    הוא דיבר לעתים קרובות על ימיו בבירה. אחרי שסיים את לימודי הרפואה, הצטרף אבא לחבר יַלדות שלו, גוֹטיֶה — צייר בתחילת דרכו — לחיי בוהמיינים בין הכוכבים העולים של עולם האמנות. ואבא, שחשב עצמו לחובבן בציור, הצליח לבנות לעצמו קהל מטופלים משגשג של אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהיו להוטים להחליף את היצירות שלהם תמורת שירותי הרפואה שלו.
    אבא כתב את עבודת הדוקטורט שלו על מלנכוליה, ובה קבע כי כל האנשים הגדולים בהיסטוריה — הפילוסופים, המשוררים והציירים הגדולים של העולם — סבלו מן המחלה הזאת. לכן הציע תמיד אוזן קשבת לאותם אמנים שחשבו עצמם מדוכאים או נפגעי חולי, והיה להוט למדי לבחון את האובססיה הרפואית שלו — שיטת ההומיאופתיה של האנֵמן — בניסיון לרפא אותם. בכסף שאבא ירש מאביו, בתוספת ההכנסה הנכבדה שסיפקה הנדוניה של אמא, היה אבא חופשי לעסוק בשיטות הלא קונבנציונליות של הרפואה ששבו את לבו יותר מכול.
    היה זה למעשה פיסארו שהציע לתֵיאוֹ ואן גוך כי וינסנט יגיע לאובר כדי שאבא יטפל בו. "עם הרקע שלך בציור ובפסיכיאטריה, אתה תהיה הרופא המושלם בשבילו!" אמר פיסארו יום אחד לאבא בחצר ביתנו. אני זוכרת שכולם הסכימו כי האוויר הצח והסביבה הכפרית ירגיעו שניהם את רוחו ויעניקו השראה לציוריו של וינסנט.
    אבל למרות הסביבה הפסטורלית של הכפר שלנו, ביתנו לא היה מואר ומאוּורר במיוחד כפי שמדמיינים אולי בית כפרי. אני זוכרת שתהיתי מה הצייר המעודן הזה יחשוב על חדרי המגורים הצפופים שלנו. האם הוא יראה עלבון כלשהו בכל הרהיטים השחורים שלנו ובשלל החפצים העתיקים? ומה יחשוב על אבא ועל התרופות ההומיאופתיות שלו? תהיתי אם הוא יגיע תכופות לביתנו, כמו הציירים האחרים שנים לפניו, ואם הבית שלנו יתמלא שוב חיים.
    הוא הגיע אל פתח ביתנו בסביבות שעת התה, דילג במעלה המדרגות הצרות במרץ כזה, ששמעתי את צעדיו מתוך חדרי מבעד לחלון. אבא קיבל את פניו והכניס אותו לחדר המשפחה. כבר ראיתי אותו קודם לכן מוציא ציור אחד של פיסארו ושלושה של סזאן, וידעתי שהוא יראה אותם לווינסנט עם הגיעו.
    "אה, כן, גם אני אוהב את זה," שמעתי את אבא מסכים עם וינסנט. שיערתי שווינסנט דיבר על הציור הבודד של פיסארו: בית אדום באופק, אם וילדהּ רוטטים בקדמת התמונה, ושלושה עצי ערמון מכוסים כפור.
    "רוב האוסף שלי למעלה," המשיך אבא. "ויש לי מכונה להכנת הדפסים שאשמח להשאיל לך. סזאן הִרבה להשתמש בה כשהתגורר באובר." אבא השתתק לרגע ואחר המשיך בנימה מלאת יראת כבוד. "סזאן, אתה מבין, נתן לי את האגרטל הקטן הזה ואת כלִי הקרמיקה למכחולים לאות הערכה. אני עזרתי מאוד לו ולציור שלו!"
    נענעתי בראשי מרחוק לשמע הדברים האלה. מִשנה לשנה אבא המציא עוד ועוד סיפורים. השאיפה שלו להיות צייר בעצמו כמו האפילה על עמלו כרופא. שני הגברים בילו עוד דקות אחדות בשיחה על ציירים, ואז שמעתי את שמי.
    "מַרגֵריט!" אבא קרא לי. "מסיה ואן גוך הגיע. תוכלי בבקשה להביא לנו תה?"
    מדאם שֵבָליֶה, האישה שהגיעה אלינו הביתה אחרי שאמא מתה והיתה לאומנת של אחי פּוֹל ושלי, קראה ספר בחדרה. עכשיו היא לרוב תפרה או כרכרה סביב אבא. אני הייתי אחראית על מרבית מלאכות הבית. באותו יום לבשתי שמלה חדשה. תכולה עם פרחים לבנים קטנים רקומים באִמרה ובקו הצווארון. אני זוכרת שברגע האחרון, כשכבר כמעט עמדתי לרדת במדרגות, חזרתי לאחור כדי לקשור סרט לבן בשערי. זה לא משהו שעשיתי בדרך כלל, בבית השיער שלי היה לרוב מסודר בפשטות ומכוסה. אבל היום לקחתי רצועת משי דקה בצבע שנהב וקשרתי אותה בקפידה. סידרתי את הסרט כך שאחד הקצוות שלו נח על עצם הבריח שלי והאחר השתלשל אל כתֵפי. השתוקקתי להיראות על רקע אוסף האמנות של אבי והצללים שהטילו הרהיטים השחורים שלנו.
    עד שחלטתי את התה וסידרתי את העוגיות הצהובות שהכנתי מוקדם יותר, אבא וּוינסנט כבר עברו לחצר. וינסנט ישב ליד אבא, ולפניהם נמתח שולחן פיקניק אדום רחב. ענפיהם הכורעים של שני עצי הלַיים שלנו היוו מסגרת לדיוקנם. גופו של אבא השתחרר כשישב שם בגינה ודיבר על אמנות, על השמחה שמכונת ההדפסה שלו גורמת לו ועל הניסיונות החובבניים שלו בצבעי שמן ופסטל. גם וינסנט נראה נינוח עם אבא. כל כך רציתי ביום ההוא שיזמינו אותי לקחת חלק בשיחה שלהם. אבל הם התבודדו להם בין הפרחים וצללי העצים, ולי נותר רק לפסוע הלוך ושוב בין שער הגינה למטבח.
    אבא לא הטעה אותי. הוא דיבר על הכישרון של וינסנט ועל השימוש הייחודי שלו בצבעים עוד לפני בואו אלינו. ידעתי שווינסנט הגיע לאובר כדי להיות מטופל של אבא, אבל העובדה הזאת לא הרתיעה אותי מלגלות בו עניין. הוא לא נראה חולה. הוא היה בהיר, אבל לא חיוור מדי. היה בו אולי קצת חספוס בקצוות, אבל זה רק הגביר את כוח המשיכה שלו. היום אני כבר יודעת לומר שהיה בו משהו שאחריו מעולם לא חוויתי: תערובת מוזרה של פגיעוּת והעזה. כל כך קינאתי אז בדבורים שעל שיחי הוורדים שלי — הן יכלו לצותת לכל מה שאבא וּוינסנט אמרו. רציתי לבחון את פניו מקרוב יותר ולראות איזה מהפרחים שלי לכד את מבטו. האם חשב שהכלניות הסגולות שלי יפות וראויות לציור? האם התעניין בצמחי המרפא שאבא גידל ליד דלת הכניסה לבית? האם הבחין בקיר הקיסוֹס שהִסווה את אחת משתי המערות בשטח ביתנו? זאת שבה אבא אחסן את כל הגבינות והיין שלו? מאוחר יותר, בזמן המלחמה, הוא יאחסן בה את הציורים היקרים ביותר באוסף שלו: אלה של וינסנט.
    שמעתי את קולו של אבא מרעים על רקע קולות התרנגולות בחצר. הוא נרכן קרוב אל וינסנט, שנראה מהנהן בהסכמה למשמע הרצאתו של אבא בדבר תפיסותיו לגבי ציורים ולגבי ריפוי הנפש.
    "אמנות והומיאופתיה הן שתיהן מדעים. ושתיהן עניינים שבתשוקה, וינסנט!" פניו של אבא קרנו בדַבּרו אל קהל של מאזין נלהב יחיד.
    כמי שהתבוננה בו מקרוב הבנתי למה אבא נמשך הן לרפואה והן לציור. את השיקויים שלו הוא ערבב כאילו היו פיגמנטים נדירים. טיפת אזוב היתה יקרה לו כמו אצבעון של צבע כחול־קוֹבַּלט. הוא התענג על הרקיחות ועל המדידות, נהנה ליצור במו ידיו.
    אף שלא הייתי ממש שותפה למשיכתו של אבא לצמחים ולצבעים, בדבר אחד דמיתי לו. גם אני התעניינתי בטבעם של אמנים. רציתי להבין מה הם רואים, מה ראוי בעיניהם לקנבס הציור שלהם. רציתי ללמוד למה הם בוחרים גונֵי שָני וארגמן לציור תותים אדומים, איך הם מצליחים לצייר קליפת ביצה או פלומת עננים על רקע קנבס לבן חלק.
    לצערי, מעט מאוד הזדמן לי במהלך השנים לשאול שאלות כאלה. אפילו כשפיסארו וסזאן ביקרו אצלנו, ראיתי אותם לעתים רחוקות מלבד בארוחות צהריים לא רשמיות. וגם אז רק בישלתי או פיניתי צלחות ולא יכולתי להתפנות לשיחה או להתבונן בהם מול כן הציור שלהם.
    אבל הסיוע של אבי לווינסנט היה אמור להשאיר אותו בכפר שלנו לזמן בלתי־מוגבל, לכן קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות להתיידד. ידעתי שהוא עתיד לבקר בביתנו כמעט מדי יום. ואף שהיה ניכר מהגעתו לתחנה כי הוא מלוטש פחות מהגברים האחרים שאבא אירח בביתנו, הוא סִקרן אותי לאין ערוך יותר.
    "מרגריט, התה!" שמעתי את אבא קורא לי שוב. מיהרתי אל הגינה עם מגש התה עבורם. כשהנחתי אותו על השולחן ידי רעדו מכובד קנקן הכסף, ובשל כך ספלי הפורצלן והתחתיות שקשקו. איש מהם כנראה לא שם לב. כל כך היו שקועים בשיחתם, שבקושי הבחינו שכבר הנחתי לפניהם את התה.
    "אתה חייב לצייר כאן כמה שיותר," התעקש אבא. הוא השתמש בידיו כדי להמחיש את התלהבותו, ודיבר עם וינסנט כאילו היו חברים ותיקים. "זה הריפוי למחלה שלך... כשתצייר, הסימפטומים האלה ייעלמו."
    "אבל ציירתי באַרל — בסָניטַריוּם — והסימפטומים חזרו. ד"ר פֵּיירוֹן דווקא אסר עלי לעתים לצייר, כי חשב שהציור מגביר את ההתקפים שלי."
    "שטויות," אמר אבא ונענע בראשו בזעם. "פשוט לא היו לך השקט והשלווה שאתה צריך. בארל היית מוקף בחולים שהסיחו את דעתך מהעבודה שלך. לא היית בכפר כמו אובר. היה לך אוויר צח שכזה?" אבא החווה בידו עוד תנועה גורפת. "או נוף שלֵו וטהור שכזה של בקתות עם גגות קש ושל שדות קני סוכר? האם יכולת להציב את כן הציור שלך ליד שורות אינסופיות של עצי תפוח פורחים או על גדת נהר זורם כמו האואז?"
    וינסנט נענע בראשו בשלילה.
    "ובנוסף, בל נשכח," אבא אמר, ונגע בשולחן כדי לשוות משנה תוקף לאמונתו, "שם לא היה לך אותי!"
    וינסנט הצליח לחייך.
    "אוּבֶר־סוּר־אוּאָז הוא המקום שאליו באים אמנים כדי להימלט מחיי העיר הטרודים והקדחתניים. האנשים האלה הם חברים שלי, ואני מטפל בהם בהצלחה בצמחי המרפא שלי." קולו של אבא התרונן. "האם ידוע לך שפיסארו עצמו נהיה לחסיד כזה של התרופות ההומיאופתיות שלי, שכבר טיפלתי כמעט בכל בני המשפחה שלו? אני צריך להראות לך את כל הציורים שהוא העניק לי במהלך השנים כתשלום על שירותַי! כמעט שלוש־עשרה יצירות שלו יש לי באוסף!"
    לעולם לא אשכח את עיניו של וינסנט ברגע ההוא. הוא הביט באבא בכל כך הרבה תקווה והערצה, כאילו באמת ובתמים האמין שאבא שלי מסוגל לרפא כל פגע או מטרד שהסבו לו אי־פעם סבל או כאב בשלושים ושבע שנותיו.
    וכך חשבתי שגם אם וינסנט לא ראה אותי כלל ביום ההוא — לא בתחנה ולא בגינת ביתנו, אין זה משנה. אני ראיתי אותו.
    בדרכי חזרה למטבח עצרתי ליד חלקת פרגים שצמחו ליד השער. התעכבתי לשנייה ומיששתי קלות את עלי הכותרת שלהם. הם היו גבוהים ורוטטים, ופריחתם האדומה נפתחה כמו פעמון החצוצרה.
    כל כך נשביתי, כנראה, ביופיים, שלא שמתי לב כי וינסנט דווקא כן הבחין בי ביום ההוא. כי כאשר ניגש אלי להיפרד ממני לשלום, פתח וינסנט את כף ידו, ולעיני התגלה פרג קטן שהוא קיפל לשניים. הוא הושיט לעברי את ידו כשעיניו ממוקדות בעינַי ואמר: "זה בשבילך, מדמואזל גאשֶה, מניפה אדומה זעירה."
    • אליסון ריצ'מן
    • אליסון ריצ'מן

      אליסון ריצ'מן היא מחברת של רבי מכר כמו "גן המכתבים", "האישה האובדת", "ואן גוך האחרון", "קצב הזיכרון" ו"המסיכה של בנו של קרבר". ספריה זכו לביקורות נלהבות בארה"ב ומחוצה לה ותורגמו ל-18 שפות. ספרה "האישה האובדת" (The Lost Wife) נבחר, על ידי ה- Jewish Journal of Books, לאחד הספרים הטובים ביותר ב-2012. הספר היה מיד לרב מכר והוא מעובד בימים אלה לסרט. אליסון ריצ'מן היא בוגרת האוניברסיטה היוקרתית Wellessley College וכיום מתגוררת, עם בעלה וילדיה, בלונג איילנד.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות