הנעדרת מנחל צין

ביום ה', כ"ח באדר ב' התשנ"ה, שלושים במארס 1995, הסתיים מסע הייסורים של משפחתי ונקבע יום הלווייתי לשעה ארבע אחרי הצהריים בחלקה הצבאית בקריית שאול. שנה קודם לכן, ב-1994, בא אלינו שאול, חבר של אבי. הוא חזר בדיוק מטיול בבית-הקברות של החטיבה שלהם בקריית ענבים וישב והילל את יופיו. הוא ואבי שתו מהג'ק דניאלס שאבי מתהדר בו שהוא הכי טוב, הכי יקר והכי גברי, ותיארו בהתלהבות את המצבות, איך הן מסודרות בשורות במורדות הגבעה ואיך הן מוצלות בעצים שצמחו מאז, ובמערכת הסטריאו שר להם מישהו את כשנמות יקברו אותנו בהרי בּאבּ אל וואד, ומצא-חן בעיני שצעירים שרו על איפה הם ימותו.
שאלתי את החבר של אבי אם הוא זוכר איך אבא שלי החטיא את סחבּק והרג את הילד במקום את החבר, וסחבּק, שהחזיק את כוס הג'ק דניאלס בידו, חשב רגע ואמר, איך אני אזכור? הכול היה מוות. זו היתה מלחמה ואנשים נהרגו. ערבי אחד פחות, ערבי אחד יותר, מה זה כל-כך חשוב? אילו הם היו מנצחים היינו כולנו משופדים.
נסעתי לקריית ענבים. עמק קטן. מוצל. על גבי מצבה קטנה בתוך מסגרת מברזל חלוד, מעט חבוי, ראיתי תצלום של נער חמד צעיר ולידו כד של פרחים נבולים. נגעתי בפרחים. הם התפוררו. על המצבות כתובים השמות וליד השמות נחרט הגיל שלהם: שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרים. נסעתי לנחלת יצחק ועמדתי מול מצבות של אלמונים, ובבית-הקברות הישן של תל-אביב מצאתי את הגלמודים. הכינוי "גלמוד" למישהו שגם היה גלמוד וגם מת ושאין יודעים מי היה, שבר את הלב הקר שלי, כי גלמוד זו מלה חזקה. מי אתה, גלמוד שלי? למה באת לארץ הזאת להיקבר במלחמות? מנין באת? התגעגעתי אליו. מעולם לא התגעגעתי אל מישהו חי.
מבית-הקברות הלכתי לפינת טרומפלדור ונכנסתי לבית-קפה והתיישבתי. הזמנתי קפה הפוך. בשולחן הסמוך ישב מולי אדם מבוגר שקרא עיתון. הוא זקף את ראשו, והביט בי ואמר, הגעתְ מבית-הקברות! לא שאל, אמר. אמרתי, באתי משם. אמר שלשם באים אבל לא חוזרים אלא מתים. אמרתי, קבורים שם גלמודים שלא ידעו שמתו גלמודים. אמר, שמי ד"ר שטיין, רופא עיניים, ואף אחד לא חזר מהצד השני להגיד איך זה, לא היית רוצה לדעת איך את מתה? אמרתי שאני עדיין לא. אמר, אבל בסוף כולם מתים. את יודעת שברגע זה חיים בעולם יותר אנשים מאלה שחיו בו כל השנים יחד? אמרתי, לא, ואמרתי לו את שמי. אמר, זה מתמטיקה. כל רגע יותר מאשר כל הדורות יחד. זה לא מבהיל? אמרתי, כן. אמר, אם תצטרכי טיפול עיניים תבואי, המשרד שלי ממול, ואני הכרתי את אבא שלך, היינו יחד באיזה מקום, לא זוכר איפה. אמרתי שמישהו אמר שחזר מהצד השני ושאלו אותו אם ראה את אלוהים והוא אמר כן, קודם כול, היא כושית. אמר, חבל שלא יודעים את המוות, וחזר לקרוא. וככה בעצם מתחיל הסיפור שלי.
אני, בגיל שתים-עשרה היו לי אהובים שקטפתי מספרי הזיכרון שאבי הניח על מדף הנופלים, כפי שקרא לו. קראתי את הספרים, וכל מת שקראתי עליו אהבתי אותו, כי היה יפה וטהור ואת כולם נֹאהב ולנצח זכור נא את שמותינו; אבל אפילו אבי, עם כל המדף של ספרי המתים שלו וההקדשות של המשפחות, אינו זוכר את שמות רוב המתים שרשמתי בשבילו על נייר צהוב בעט האדום שקנה לי באחת מנסיעותיו. הוא מדבר עליהם בלילות שבת עם חבריו בחצר ביתנו, סביב מדורה קטנה. הם שרים שירים מהימים הגדולים שלהם, אבל אבא שלי בקושי זוכר בעל-פה עשרה שמות.
בחורף הם יושבים על השטיח בסלון, שטיח ענק, מאפגניסטן, עשרת-אלפים דולר, בצד אח חשמלית בתוך כוך בקיר ובתוכה פלסטיק זוהר כמו עצים בוערים מאש - אף-על-פי שזה רק מכשיר חשמלי משוודיה. כולם מביטים באש ושרים, האש מפצחת זרדים בדממה.
קראתי ספרים עם סופים עצובים וגיליתי בספרים של אבי איך המתים במלחמות היו תמיד הכי טובים. שנאתי את הגוף שלי הרזה. כמה שלא אכלתי, לא העליתי גרם. נער שהכרתי מכיתה י"ב הביט בי פעם שעה ארוכה על גבעת הנרקיסים ליד הפרדס האחרון שעוד נותר אז ברמת השרון, ואמר שבעיניים שלי רואים בוז שקט, נוכחות עוינת אך לא מרוּגשת. מייד רציתי להיות זונה, כי חשבתי שזה יהיה נכון למה שאמר. אבל רציתי למות יותר מאשר להיות זונה. שנאתי את העור שלי המתאדם בשמש ואת הנמשים. את השפתיים שלי. לא היו לי כשרונות גדולים. לא הייתי מחוננת. הייתי יפה בדיוק כמו ששבעים אחוזים מהבחורות הצעירות יפות. הרוב הגדול הן פתיות. מעטות מהן עמוקות וחכמות מן הגברים. אנחנו הצעירות כמעט תמיד יפות. אחרי כן אנחנו נזדקן, לא נוכל להוליד עוד והטבע יזנח אותנו. גבר יכול להוליד בן מאה, אשה גומרת מהר. לכן אנחנו מוכנות להזיל תינוקות מן ההתחלה, והכול אצלנו הדוק, חלק. מפוסל. העור מתוח. הפנים טריות. מכונות מוכנות להמלטה.
יש בי הכוח שיש למעט נשים לא לאהוב, אבל גם היכולת לא להשתמש בכוח הזה. לא רציתי להרע לאיש. נמאס לי להיות מוקפת עולם של אהבות והתאהבויות. ניסיתי לצאת את העולם ולהיות טובה כמו הטובים שמתו לאבי וכמו שני חצאי האחים המתים שלי. זה לא היה קשה. חתכתי את הוורידים. רחצתי ידיים וחתכתי בסכין החד שאמא שלי החזיקה במטבח לחתוך בו את הפלחים הכי דקים מעגבניות-תמר שאהבה, וראיתי איך הדם היפה שלי ניתז שחור ובלעתי כדורים מהאוצר הבלום שמקבל אבי מ"טבע" כי יש לו מניות שם. אמי הקדימה לחזור הביתה, ראתה את הדם, ואמרה - ומצחיק, כי זה מה שחשבתי שתגיד - אה, הנה שוב! והזמינה אמבולנס מבית-חולים מאיר. הכניסו לי זונדה לאף, רוקנו אותי, אמרו, איזה מזל שהגיעה בזמן, ושם, בטיפול נמרץ, ראיתי את המוות ליד הריסים ושום מנהרה לא היתה שם ושום אור נעים בקצה, לא קסם, לא שלווה אלוהית, לא שכבתי בשורה יפה ואוהבת את עמה וארצה; לא יצאתי מגופי, לא הרגשתי שאני נוסעת לאיזה מחוז מסתורי. סתם לא-כלום וסחרחורת.
גם ידעתי שזאת לא אבידה כל-כך גדולה. לא אהבתי את אמי יותר מאשר קודם ולא נהייתי הכי טובה והכי יפה, וסתם שחיתי בתוך נוזל סמיך לעבר שום-מקום. ודווקא אז, עם הזונדה, רגע שייחלתי לו מאז שהייתי בת תשע, ממש לא נבהלתי, אבל תפשׂתי בעצב שאני לא רוצה למות אלא להיות מתה. מה שאז לא ידעתי להסביר. האחות גחנה מעלי, נראתה במטושטש כאילו באמת נבהלה, ואמרתי לה שאלוהים החליט להוריד מבול על העולם והמוסלמים צמו והנוצרים התפללו והרבי שאל את השליח מה יהיה גובה פני המים והשליח אמר שמונים מטר והרבי אמר, יהיה קשה לחיות מתחת לשמונים מטר מים. האחות לא הבינה איך אני כמעט מתה ומספרת משהו שנשמע כמו בדיחה שבין כה וכה לא הבינה. שמעתי אותה אומרת, המשוגעת הקטנה חושבת שני דברים, שעל הדלת מודבקת מזוזה ושרבי יוכל להחזיק אותי מתחת לשמונים מטר מים.
הרופאים עשו את מה שלימדו אותם לעשות והחיו אותי. אין נעדרת, חברים.
פה ושם היה לי איזה סטוץ, בלי חשק, כדי לדעת על מה כולם מדברים. לפעמים אני מתאהבת ליום או ללילה ואחר-כך זה מתפוגג. היה אחד, נָחיק, עשה עסק גדול, נשם חזק. כשהפשיט אותי נפל המסכן, וניסה לצחוק אבל נתקע עם האבזם של החזייה, חיפש בידיים רועדות, לחץ, דקר, דיקלם שטויות על אהבה וכמה אני יפה ובסוף גמר והתרגש. הקלטתי אותו כשהוא נאנח וצועק והשמעתי את ההקלטה לכמה בחורים שבאו להתחיל איתי והם תכף התלבשו ונמלטו.
אחרי כמה פעמים השמדתי את הקלטת. אני סקרנית חולנית אבל יש לשים סייג לכל תעלול. אמרו עלי שאני עיוורת-אהבה. שגברים יפים רק בשחור-ולבן ושנשים מפחידות בצבע עם פודרה וקישוטים. גם את האיברים הנשיים שלי לא אהבתי. חשבתי שחתכו לי משהו שלא היה יפה אבל היה חצוף. הייתי מצילה כלבים וקראתי על הצרפתים הקתולים שהשמידו את הקטארים ואמרו למפקד שמחצית מתושבי העיר הם קתולים, והוא אמר שיותר פשוט להרוג את כולם ואלוהים כבר יידע לברור. ריחמתי על מי שרצה להיות איתי. את זה למדתי כבר בבית-החולים מאיר עם הזונדה באף. חשבתי, איך חיים אבל בה-בעת נהיים לא קיימים? איך משמידים עיר שחציה צריך להינצל על-ידי אלוהים? ומה יקרה אם אלוהים יהיה עסוק באותו רגע במקום אחר?
התחלתי לדבר בגיל שנתיים, עברית ואנגלית. נולדתי בלונדון. אבא שלי שימש אז נספח מסחרי בבריטניה. היו סחבקים שרצו להחזיר לאבי טובה על הנאמנות שלו, והוא נהיה נספח. הוא לא ידע איך להיות נספח אבל למד מהר. שרים וכל מיני סגנים וח"כים היו באים לביקורים בלונדון. היה עושה להם ארוחות ערב ומזמין עיתונאים, וידע למכור להם ידיעות שמצץ מפה ומשם. הרמה המוגבלת שלהם לא הספיקה לרמה של האנגלים ולכן עבדו בשגרירות פקידים אלמונים שעשו את העבודה.
היה אחד מקיבוץ גבעת ברנר שעבד כל החיים בלול ונשלח ללונדון לקנות פסי רכבת. הוא בחיים לא ראה מקרוב פסי רכבת. אבא שלי לקח אותו לקזינו ואחר-כך לארוחת ערב במסעדה מפוארת, והוא לא ידע שאוכלים שבלולים ושבר אותם עם היד שלו מהפַלְחָה, וכל האוכל הזז מבפנים נעלם, והוא שאל מתי יגיע אוכל ולמה להגיש חלזונות במקום להשאיר אותם בים, ואבי סידר עם המטבח שיביאו לו חביתה.
הוא קנה את פסי הרכבת שאמרו לו לקנות וחזר לקיבוץ. הביאו ארצה את הפסים וגילו שהרכבות לא התאימו לפסים. לקחו סוחר בשם נתנאל שהבין בזה, שלחו אותו והוא קנה, ואחרי כן היה נחוץ להחליף גם את הרכבות.
אבי קנה כל מה שאשתו, שנולדה מהרעב הכי עמוק, רצתה להביא ארצה. החברים של אבי, שטיפסו מעלה בחווקי הסולם, חיבבו אותו. הוא לא כבש במו ידיו את ירושלים מידי צר ואויב, ולא ניצח את ערבות הנגב. גם הוא היה, כמו כולם, חסמב"ה למבוגרים. במלחמה, היה מספר, הם היו חופרים בורות ואחרי הקרבות קוברים את החברים. היה קרב באיזה כפר. אבי סיפר לי את זה כשרצה להתקרב אלי, להראות לי אהבה, שלא ידע להראות לבד מאשר לאמי. סיפר שהיו שם דקלים ושׂוכות צָבָּר וציפורים שהתעופפו בבהלה וגחלים שלחשו בטבון וריח של מזון חרוך. הסחבקים שלו נשכבו ברישול בחוץ, עייפים מהקרב. בא הסחבק הכי טוב שלו, נחמיה שמו, שהדם עלה לו לראש כי ראה את הראש של חיים ל' על מקל עם הזין בפה, ואמר, תראו, הבני-זונות האלה שחטו אותו!
ואז דהר לתוך בית ערבי ישן והרג ערבי זקן שהסתתר ליד הטבּוּן. באה זקנה מתייפחת מחדר אחר והוא גירש אותה. בינתיים הסחבקים ישבו משועממים בחוץ ושמעו את הצעקות, אבל היו עייפים מכדי לזוז. נכנסה אשה צעירה בוכייה וחיבקה את הגוף של הערבי המת. מבטה של האשה, אמר אבי שהביט מלא תמיהה, היה שונא, עיניה שקועות עמוק בארובותיהן ופיה פלט הברות חורקות.
אבא שלי, שדיבר על טוהר הנשק בערב שבת האחרון, נכנס נסער וניסה לעצור אותו, וסחבק נחמיה, שרצה להרגיז אותו, היכה אותה והיא צנחה. המכה זיעזעה גם את האיש המת ואז היא ירקה על סחבק. סחבק מחה את הרוק וצעק: זאת אמצעי ייצור של ערבים - והחל להכות את הצעירה. אבא שלי ניסה שוב לעצור בעדו והסחבקים שישבו בחוץ התעוררו ונכנסו. הם תפסו את אבא שלי והחזיקו אותו חזק ואמרו, שב בשקט ותן לו, הוא מוכרח להוציא את החרא החוצה. ונחמיה צחק מאבא שלי: טוהר הנשק, נגב להם את התחת, יא מלקק תחת של הערבים. הזקנה חזרה, צעקה, וסחבק היכה אותה מכה חדה. היא השתתקה וכרעה ודם פרץ לה מהגרון. ילד שבטנו החשופה תפוחה ונחיל זבובים רוקד על קודקודו נכנס וגהר על אמו, מתייפח. אבא שלי צעק, שרק לא תיגע בילד. סחבק נחמיה אמר לו, נראה אותך עוצר אותי. הסחבקים האחרים כבר שיחררו את אבא שלי. סחבק אמר, בעוד עשר שנים יבוא הקטן הזה וישחט אותך ואתה תשב עם האבא שלך ותזיין את האשה מהאיטליז מול הסַפָּר ותדברו על נשקֵנו הטהור. ואבא שלי צעק, אני אהרוג אותך, נחמיה, וכיוון את התומפסון וצעק: אני יורה בך אם אתה לא מפסיק עם הילד. וסחבק צחק ואמר, אתה אין לך דם. אבי אמר, יש לי. ונחמיה אמר, אין לך, אבל יש לי רעיון, אתה הורג את הזקנה ואני לא יורה בילד. אבא שלי צעק, אני מתרה בך. ונחמיה צחק: מי מתרה? אתה? או שתירה בזקנה או שאני שוחט אותו בסכין חבלנים, והוא שולף את סכין החבלנים הקהה ואבי מנסה לירות בו אך מחטיא, ואמרו עליו שהיה צלף מצוין והחטיא את החבר הכי טוב שלו והרג את האשה, ונחמיה תפס אותו ונישק אותו וזה היה מסריח כי לא ציחצחו שיניים חודשים, ואבי כיסה את גופת האשה, ובחוץ ליד שוחת הצבר הביט בנחמיה שישב בוהה בחלל, ואחד הסחבקים אמר, עכשיו הוא יהרוג את נחמיה, ונשמע עולץ. אבל הוא לא הרג אותו.