הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המרד נגד הגלובליזציה
    ספר מוגן
     
  • המרד נגד הגלובליזציה
    ידיעות ספרים | מאי 2018 | עיון, היסטוריה ופוליטיקה | 384 עמ' מודפסים
    הסדר העולמי שנבנה בדם ובעמל רב בעשורים האחרונים נסדק קשות. מתוך שבריו פורצת מציאות חדשה: מרד נרחב וחסר פשרות בגלובליזציה. המרד הזה קשור לכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי: הוא ישפיע על סיכויי המלחמה הבאה, על תיקי הפנסיה של הגמלאים, על מספר הילדים שמולידות משפחות צעירות ועל עתיד המזרח התיכון. בני אדם בכל מקום חשים שזהותם, פרנסתם וביטחונם מאוימים – והם מתנערים מן המערכת הכלכלית והפוליטית שהתעצבה מאז מלחמת העולם השנייה.
     
    נדב איל, עורך חדשות החוץ של חדשות עשר, מציג בפנינו מסע בין שוחות המרד. מההפתעה הגדולה ביותר בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית, כלומר ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות, דרך הטרור האסלאמי ומשבר הפליטים העולמי ועד לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי מצביע איל על הצד האפל של הגלובליזציה ועל המחירים שהיא גובה.
     
    "המרד נגד הגלובליזציה" חוזר גם לאירועים היסטוריים שמסבירים את זרעי ההתקוממות: מרד העבדים הנשכח בהאיטי במאה ה-18, מלחמות האופיום והדרך שבה הן עיצבו את סין המודרנית, ההחלטה האמריקאית על תוכנית מרשל לשיקום אירופה, לידתו של ארגון הקו קלוקס קלאן המודרני בהשפעת סרט קולנוע ועוד.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
    מכר אלפי עותקים
  • 48
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר: המפץ
     
    זה היה לילה חגיגי וקריר ב-8 בנובמבר 2016 במנהטן. דרך תקרת הזכוכית הענקית במרכז הקונגרסים בצבצו שמים נקיים מענן, מוכנים למשיחתה של מנהיגת העולם החופשי. מחוץ לאולם הוצבו דוכנים של רוכלים שהציעו מרכולת של שמחת ניצחון אופיינית: חולצות "הילרי נשיאה", קלינטון לבושה במדי סופרוומן, פניו של ביל קלינטון והכיתוב "הג'נטלמן הראשון", כפתורי פח מכל הצבעים, מזכרת מיום היסטורי. בחוץ התמקמו מאות שוטרים ואנשי כוחות ביטחון, מלווים בצבא של ניידות שידור ושדה של צלחות לוויין. ההתייחסות התקשורתית לאירוע הזה היתה גדולה לאין שיעור מהמשאבים שהוקצו למטה קטן וחסכן, פחות מקילומטר בקו אווירי משם, המטה של דונלד טראמפ. לא רחוק, בבניין ה"ניו יורק טיימס", הוכנה הכותרת הראשית ובה שתי מילים בלבד: Madam President. קלינטון נחשבה לסיפור מובהק של ניצחון. ולא סתם ניצחון, אלא כזה שינתץ את תקרת הזכוכית שנוצקה מעל ראשיהן של נשים. ג'ון לנון אמר ש"אישה היא הכושי של העולם", והנה קלינטון עמדה לנתץ את השלשלאות החלודות ביותר ולהפוך לאדם החזק בתבל.
    האולם נבחר בקפידה והוכנו מסכים גדולים ומהם שודרו בשידור חי המדגמים הטלוויזיוניים. אלפי בני אדם כבר היו שם, מוכנים למסיבה. על הבימה הושיבו אמריקה ייצוגית ותקינה פוליטית, בצבעי הקשת, כזו שמייצגת את כל פלחי האוכלוסייה - סטרייטים וגייז, היספאנים ושחורים ולבנים, נשים וילדים. האנשים האלה היו אמורים לשמש דוגמנים לעידן החדש שבחירתה של הנשיאה מבשרת. הם ישבו שם שעות ארוכות וימתינו בסבלנות לרגע שבו תעבור התהילה על פניהם, שניות יקרות שילדיהם יראו בטלוויזיה וינצרו אותם לנצח: תמונתם ישובים על הבמה מאחורי גבה של האישה הראשונה שנבחרה לנשיאות ארצות הברית. גם כאשר השמים יתקדרו מעל מרכז הקונגרסים, איש מהם לא יקום מהכיסא.
    קלינטון מעולם לא הגיעה לאולם הזה. היא לא ראתה את המסיבה שהוכנה לה. הלילה ירד וסחף הכל.
    סימני הניצחון של טראמפ היו הזהירות הפתאומית וההיסוס שהפגינה התקשורת האמריקאית. מדינות דמוקרטיות מובהקות, כמו פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן - מדינות כחולות על המפה - קיבלו גוון אפור מתנדנד והחלו בהדרגה להאדים. במדינות דרומיות יותר, כמו קרוליינה ופלורידה, פתח טראמפ יתרון. הקהל של קלינטון תלה עיניו במסכים שהחלו מראים יותר שירים ופחות שידורים חיים. מישהו למעלה החליט שכבר לא כדאי להראות לגרעין התומכים את החדשות, והחל מקרין תשדירי בחירות ישנים של המועמדת. אבל אנשים נצמדו לטלפונים הניידים שלהם, רוחשים, לא מאמינים. זו היתה הנקודה. הם לא האמינו, לא הבינו איך זה יכול לקרות. כשהמציאות החלה מחלחלת ושוקעת, רבים פרצו בבכי. אחד מהם אמר לי שהוא יהודי והומו ועכשיו הוא חושש משואה.
    שאלתי אותו אם זה דימוי שהוא משתמש בו עכשיו.
    לא, ענה והתייפח, אני פוחד באמת.
     
    הוא אמר דבר קיצוני אבל התחושה באמריקה היתה ונשארה קיצונית מאז הבחירות. קיצונית עבור בוחריו של טראמפ - וגם עבור מתנגדיו. באותו הלילה החמיצו פניהם של תומכי קלינטון ואז האדימו, והדמעות שזלגו לא הסתירו את תחושת הבעלות שאבדה. הם הרגישו שמשהו נלקח מהם. בעצם, גרוע מכך. שמשהו שהם חשבו שכבר שייך להם יהיה מעתה של האחר, זה ששונא אותם, תמיד.
    לעיתונאים לא היה זמן רב להרהר בהשלכות הרגע ההוא. מערכת חדשות עשר חתכה מהר: תמר איש שלום, המגישה הראשית של החדשות (ורעייתי) הובהלה במונית לפנות בוקר מהמטה המפסיד למטה המנצח. נותרתי עם התומכים של קלינטון, עם מי שהתבררו פתאום כאנשי האתמול.
    יש משהו אכזרי במבט העיתונאי. אתה רואה לנגד עיניך את התמונה המתפתחת, והריחוק מאפשר לך את היכולת לצפות. אתה צופה את האכזבה שעוד מעט תתפשט בקהל, את הרחש ההמום. את הדמעות והשבר; אתה צופה את הבנאליות של התגובה האנושית. ההכחשה, האכזבה והתקווה הנואשת שעוד מפכה בין המאמינים. לבסוף, הבכי.
    בשנה שלפני הלילה ההוא עסקתי בטראמפ באופן כמעט אובססיבי. בתחילה, כשרק הכריז על מועמדותו, סברתי שמדובר בבדיחה לא מוצלחת. דעתי השתנתה במהירות. זה נבע מסיבה פשוטה, פרוזאית: האזנה קשובה לטקסטים של המועמד השערורייתי ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הסתתרה בהם התקפה מנומקת ואפקטיבית על הגלובליזציה הנוכחית; הדהוד מסוכן של עוולות שייסרו את מעמד הביניים בארצות הברית ובמערב זמן רב.
    העברתי שבועות בארצות הברית בצילום סדרות התעודה "טראמפלנד", שעסקו בחצר האחורית, המוזנחת והאפלה של אמריקה. המפגש האישי עם אמריקה הנוכחית המחיש את תחושת ההתערערות בתודעה המקומית. נסעתי לעיירות כורים גוססות בפנסילבניה כדי להבין אם המדינה הזו, יסוד המהפכה התעשייתית באמריקה וצוק איתן של המפלגה הדמוקרטית, מאדימה לפתע והופכת לרפובליקנית. משפחת כורים כזו, ייצוגית, ישבה בסלון ביתה, בחוץ טפטף הגשם והרוח שרקה, ובני המשפחה ביטאו עמדות ותחושות פסימיות, קודרות ומיואשות וכל כך רחוקות מהאופטימיות האמריקאית השופעת והבוטחת. אקטיביסטים שחורים רדיקלים בפילדלפיה לא היססו לפני שהגדירו את הנשיא אובמה "בובה של הלבנים", עוד מסכה שהלבנים עוטים על עצמם ושמאפשרת להרוג שחורים ללא עונש. הם הבטיחו שלא יצביעו ל"דבר הזה הילרי". מפגינים נגד הפלות באוהיו הסבירו על שואת העוברים באמריקה בלהט משיחי, וקבוצת נשים במישיגן ניסתה לתרץ בחמיצות ובספקנות בולטת, מדוע קלינטון היא המועמדת הכי ראויה. ילדה קטנה שגדלה עם אמהותיה הטרנסג'נדריות בשרלוט, צפון קרוליינה, סיפרה שחברתה הטובה הפסיקה להזמין אותה למסיבות יום הולדת בגלל שהאמהות שלה נולדו כגברים; אפשר היה לחוש בסיפור הזה את האיבה המתפתחת לתקינות הפוליטית, להפיכתה של אמריקה לאומת כל צבעי הקשת. בקרוליינה בתפילת יום ראשון בכנסייה, ובדרשת הכומר הוא הסביר שארצות הברית תיענש במגיפה קשה מאבולה בגלל מעשי סדום של הומואים. שאלתי אותו אם אמריקה שלו, הכנסייתית, השמרנית, לא נמחקה בשמונה השנים של ברק אובמה כנשיא, והוא אמר לי, "היי, אל תקבור אותנו עדיין".
    מומחים לאמריקה, אקדמאים ודיפלומטים, הסבירו שאין לטראמפ סיכוי בגלל הדמוגרפיה, התחזקות המיעוטים, קמפיין השטח העילאי של קלינטון. הנתונים היו איתם, וגם הרציונל. אך התחושה העיתונאית היתה שהסיפור הזה טרם תם, שיש לו עוד דבר מה חשוב להגיד לנו. "יש אנשים באמריקה וגם אצלנו שלא מבינים בכלל איך טראמפ יכול לנצח. כרגע שמעתם בדיוק איך זה יכול לקרות, מהאנשים שיכולים לשנות - הכל". כך הסתיימה הכתבה החשובה ביותר ב"טראמפלנד", בתוך חדר המגורים של כורי הפחם בפנסילבניה. ברקע נשמע שירו של בוב דילן The Times They Are a-Changin' . במיוחד הדהדה השורה המפסיד של היום, עוד יתגלה כשולט/ כי הזמנים משתנים. והם אכן השתנו בלילה הבהיר ההוא שבו טראמפ ניצח. "לא חילופי שלטון, חילופי משטר", אמרו פעיליו בטוויטר, מעתה ואילך ערוץ התקשורת המועדף על האיש החזק בעולם. בישראל מקובל להשתמש במילה "מהפך" כדי לתאר שינוי פוליטי עמוק והחלפת המפלגה השלטת. מה שקרה בארצות הברית ב-2016 לא היה מהפך, וגם לא מהפכה הבונה רעיון פוליטי חדש וסדור. אנחנו מדברים על התפתחות דרמטית בהרבה: מפץ. המפץ. פיצוץ אדיר שמנסה לברוא יקום פוליטי חדש מרסיסי העולם הישן.
    השינוי חורג מגבולותיה של אמריקה ומתוצאות הבחירות שהתקיימו שם. התימהון שהשתלט על תומכי קלינטון היה גם תימהונם של תומכי האיחוד האירופי בליל ה"ברקזיט",1 או של חסידי הגלובליזציה ביום בו יוון דחתה במשאל את תוכנית החילוץ של האיחוד האירופי. מי שממוקד יתר על המידה בנעשה באמריקה, בבריטניה או באסיה מחמיץ את התופעה החשובה של ימינו. כמו ציור פוינטליסטי, הנקודות הקטנות מרכיבות תמונה גדולה, מאפילה: מרד נגד הגלובליזציה.
    1 החלטתה של בריטניה שהתקבלה במשאל עם לפרוש מהאיחוד האירופי בשנת 2016.
     
    ההפתעה הפוליטית הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית האמריקאית היא תוצר ישיר של המרד הזה. זו התנערות מהשיטה הכלכלית של הגלובליזציה וגם מהשפעותיה התרבותיות והאוניברסליות. ההתנגדות העקרונית לגלובליזציה החלה בקצוות מנוגדים - ברדיקליות האנרכיסטית ובפונדמנטליזם הדתי. בחסות אי־נחת חברתי הולך וגובר, הצליחו רעיונות האוונגרד לחלחל אל מעמדות הביניים - הגורם הקובע בכל מהפכה. זהו מרד: החלטתם של הבריטים לפרוש מהאיחוד האירופי, עליית הימין הקיצוני באירופה, התחזקות הגורמים הרדיקליים בשמאל הגלובלי והאיבה הגוברת למעמד בעלי ההון. ההתקוממות היתה נרחבת ומבוזרת, וכוללת מודעות מתפשטת למצוקת מעמד הביניים במערב, שינוי השיח ברשתות החברתיות והתפרקות מתווכי המידע החדשותיים ממעמדם. הפוליטיקאים הפנימו את משמעות ההתפרצות הזו, והם מהרהרים באפשרות של מלחמת סחר ושובם של רעיונות לאומיים צרים.
    המורדים הם אלה שמאשימים כי הגלובליזציה, או הערכים הליברליים הקשורים בה, פגעו עמוקות בחייהם או בקהילותיהם. הם מורדים נגד מעמד פוליטי שהבטיח כי פתרונות גלובליים יביאו שגשוג לכולם ובאותה שעה כרת ברית עם האחוז העליון של העושר הבינלאומי. הם מורדים משום שסיפרו להם שגלובליזציה יוצרת עולם שטוח - הכל מונח לפניך, הכל מיידי, הכל בהישג יד, לך ותיקח. זו כמובן סיסמה חלולה, שהרי המצב הכלכלי הבינלאומי מבוסס יותר על אי־שוויון מאשר על שוויון. הם מורדים כי ילדיהם מתרחקים מהתרבות שלהם, וכי תקינות פוליטית מתפשטת ומונעת מהם לבטא תסכולים פשוטים ומובנים. ביטחונם, זהותם ופרנסתם - כולם בסכנה. הטרור יכול להכות בכל עת, המהגרים רוצים להגיע לכל מקום והמעסיק מהרהר תמידית בפיטוריהם.
    המורדים הם יותר מעמד ביניים מכל מעמד אחר; הם חולמים על עולם פשוט והומוגני יותר, נטול בלבול וערעור. עולם שבו אדם יכול היה לצאת לעבודה ולהרוויח את לחמו במשך עשרות שנים, שאחריהן יבואו שנים רבות של פנסיה; מציאות שבה ילדיו יהיו סטרייטים שיתחתנו רק עם אנשים "כמוהם", דהיינו ממוצא אירופי ולבן.
    זוהי ערגה ליציבות ביקום שהפך למהיר יותר ומובן פחות, בעיקר עבור אזרחים מבוגרים, שהם גדולי התומכים בטראמפ, בברקזיט או ב"חזית הלאומית" בצרפת. מרין לה פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, אמרה אחרי ניצחונו של טראמפ, כי "אנו חיים בעולם שבו הגלובליזציה, שהיא אידיאולוגיה, שכחה ודחקה לשוליים את האנשים, אינטרסים של אנשים, חלומותיהם ושאיפותיהם".2,1
    2 חצי שנה מאוחר יותר הפסידה לה פן בבחירות בצרפת לעמנואל מקרון, אך השיגה את ההישג הגדול ביותר של מנהיג ימין קיצוני במדינה אירופית גדולה מאז אדולף היטלר.
     
     
    אתם ודאי חשים בו, במעיין הנובע הזה, בזרם המפחיד של טינות המשנות את עולמנו. הנה הצעה: אל תמהרו לשפוט אותן. בניגוד לדימוי התקשורתי, המחאות נגד סחר בינלאומי או ערכים אוניברסליים אינן איזו התפרצות מאורגנת של שנאה ובורות. הטענה על התגברות שיעור המהגרים בחברה המערבית איננה תעמולה לאומנית, אלא עניין שבעובדה. הגלובליזציה שיפרה דרמטית את מצבם הפיזי של בני אדם אך השפיעה בדרכים מגוונות ובלתי שוות על קהילות אנושיות, בונה בהתמדה את זרעי המרד נגדה. כאשר עידן האחריות הסתיים, המרד פרץ במלוא עוזו.
     
    ▪▪▪
     
    מהו עידן האחריות?
     
    עם תום מלחמת העולם השנייה החלה בעולם תקופה של יציבות יחסית, מנווטת על ידי תחושה של חובה וזהירות. עידן האחריות הושפע באורח עמוק מהחוויות האישיות הנוראות של נבחרים ובוחריהם. מנהיגים פוליטים הביטו בעולם הרוס, שרוף והמום. הם ראו לנגד עיניהם את התוצאות המחרידות של פופוליזם, גזענות, נקמנות לאומנית, הידרדרות כלכלית, מלחמות סחר והתמכרות לקיצוניות אידיאולוגית - והתנערו מהם. לזמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה נשטפה הציביליזציה ברוח אופטימית, כמו גשם אחרי בצורת: "יש בנו את האמונה שדורות העתיד יֵדעו שכאן, במחצית המאה ה-20, הגיעה עת שבה בני אדם עם רצון טוב מצאו דרך להתאחד, לייצר ולהילחם בכוחות של בורות, חוסר סובלנות, עבדות ומלחמה", אמר הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שלא זכה לראות את תום המלחמה.3
    3 בנאום בפני עיתונאים בבית הלבן, ב־12 בפברואר 1943.
     
    המטרה הפשוטה שהגדיר התגשמה - רוסים, אמריקאים, סינים, בריטים וצרפתים הסכימו שזו היתה מלחמה צודקת, והבינו את משמעויות הזוועות שחזו. אבל כאן נגמרו הסכמותיהם. רוזוולט דיבר על דורות העתיד, אך הרבה לפני שאלה נולדו שמעו דורות ההווה ההוא על הפצצה שהוטלה בהירושימה ולאחר מכן צפו באימה בניסוי הגרעיני הסובייטי ב-1949. נולד העולם ששוקל להכחיד את עצמו.
    העולם המפוחד והרועד חשש בעיקר מעוד מלחמת עולם שתנבע מההתחככויות המסוכנות במסגרת המלחמה הקרה. האופטימיות התחלפה בפסימיות עמוקה: אם מיד אחרי סיום המלחמה היו האמריקאים משוכנעים בשיתוף הפעולה עם ברית המועצות ובסיכויים לשלום עולמי, הרי ששנה לאחר מכן כמעט אף אמריקאי לא האמין ביחסים עם הרוסים ו-65% צפו מלחמה גדולה נוספת בתוך 25 שנים לכל היותר.2
    ההתקדמות בפיתוח כלי נשק גרעיניים המחישה את הסכנה המאיימת על עצם קיומו של המין האנושי, והחרדה מפני השמדה טוטלית חלחלה לשיחה הפוליטית, ומשם אל התרבות הפופולרית. ילדים גדלו בארצות הברית כאשר הם צופים בסרטי הדרכה שמכינים אותם לתקיפה גרעינית; הופיע בהם "בארט הצב", שהסביר להם שאם הם יסתתרו מתחת לשולחן ויכסו את ראשם, אולי ישרדו את הפצצה והנשורת הרדיואקטיבית. הטיפים שבארט נידב היו מופרכים אבל נועדו לשכך חרדות לאומיות. אלא שלחרדות ופחדים יש לעתים גם יתרונות, בייחוד לגבי השליטים. יתרון אחד כזה הוא הזהירות, וכדי לשמר זהירות דרושה אחריות.
    אז, בימי המלחמה הקרה, לא חשנו שזה עידן האחריות. הרגשנו את הלמות תופי המלחמה במשבר הטילים עם קובה, בעימותים סביב ברלין ובמלחמת וייטנאם. שורה של מלחמות באמצעות שליח שימשו את מעצמות־העל והמחישו, לכאורה, את הקרבה הקבועה לאותה איוולת סופנית של מלחמה גרעינית. מגיפה של ארגוני טרור שטפה את העולם, והמערב שחרר את לפיתתו מהקולוניות בעולם המתפתח באורח אטי, הרסני ואכזרי.
     
    ובכל זאת היה זה עולם של אחריות. ההכרה הזו צריכה לנחות עלינו בדיעבד. קשה לנו לתפוס את הטוב בהווה, וקשה יותר להבחין במעופו המהיר של הרע. מנהיגי העולם שאחרי המלחמה הגדולה חיו בתחושה מתמידה של חרדה מפני עוד מלחמה, והחרדה הפוליטית והמוסרית הזו הגבילה אותם. חשוב מכך: דעת הקהל הגבילה אותם. בדיעבד, חוקרים של תיאוריה פוליטית מסבירים כי הרעיון של "אחריות" היה רחב יותר בשנות ה-50 וה-60, והתייחס לא רק לכך שאדם נותן דין וחשבון על מעשיו שלו, אלא גם על מחויבותו לאחרים, לשכניו, לקהילתו ולעולם.4,3
    4 בספר זה, השימוש בביטוי "עידן האחריות" נועד לתאר את יובל השנים בין סיום מלחמת העולם ונפילת חומת ברלין, והאחריות מתייחסת לדרך שבה נהגו בוחרים ונבחרים בשיקול דעת זהיר ביותר בשל חוויות המלחמה. יש שימוש נרחב בביטוי הזה למטרות שונות. החוקר יאשה מונק משתמש בביטוי "עידן האחריות" כדי לתאר את הדרך שבה צומצמה האחריות במישור הציבורי לאחריות אישית בלבד - וזה נעשה בידי ימין ושמאל.
     
    במערב או במזרח, דיבור על "שלום" הפך לקוד פוליטי מרכזי, מהותי. בפרופגנדה הקומוניסטית או בציטוטי הגנרלים האמריקאים,5 שלום היה ערך עליון.4 היו אלה ג'ון קנדי ושר ההגנה שלו רוברט מק'נמרה, שבלמו את דהירת הגנרלים לעימות גרעיני אפוקליפטי בימים הגורליים של משבר הטילים בקובה, 1962; הם היו אנשים פוליטים וייצגו סנטימנט ציבורי נרחב. בעולם הגרעיני של המלחמה הקרה, ניצחון לא היה הדבר החשוב ביותר.
    5 הגנרל מק'ארתור שנחשב לדמות מיליטריסטית למדי דיבר הרבה על השלום. על החיילים ה"מתפללים לשלום" יותר מכל אחד אחר, על "מאמצינו לשמר את השלום" וכמובן - הצעתו לוותר על הכבוד "למען השלום" ועוד.
     
     
    אחרי שהוצגה בפני קנדי התוכנית הצבאית להשמדה טוטלית במכת מנע גרעינית של הגוש המזרחי כולו (כולל 170 פצצות מימן על מוסקבה לבדה), הוא פנה לעוזרו ואמר באכזבה ובמרירות, "ואנחנו קוראים לעצמנו המין האנושי".5
    שאלת ההסלמה היתה התהייה המרכזית בכל עימות בינלאומי; איש לא העז לומר שהולכים עד הסוף בקוריאה ווייטנאם, במלחמות המזרח התיכון או באפגניסטן. השוטרים העולמיים היו שניים בלבד, אחד במוסקבה והשני בוושינגטון. מאבקם היה כביר, אך מחושק באזיקי הברזל של אחריות. די במבט אחד במנהיגי העולם ההוא, חרושצ'וב או קנדי, שמעון פרס ומנחם בגין, לוי אשכול או המלך חוסיין, קונרד אדנאואר, ליאוניד ברז'נייב, קלמנט אטלי ופרנסואה מיטראן. הם ראו את המלחמה הגדולה של חייהם וליווה אותם כובד של יסודיות. לא היתה בהם טיפה של נאיביות פציפיסטית. הם רצו בהישגים צנועים: יציבות, מוסדות בינלאומיים, הרחקת המלחמה הבאה.
    במערב, משמעות האחריות הזו היתה ירידה בכוחות קיצוניים מימין ומשמאל ותמיכה גוברת בדמוקרטיה. יותר מ-70% מהאוכלוסייה האמריקאית שנולדה בין 1930 ל-1950 סבורה שזה "חיוני" עבורה לחיות בדמוקרטיה. בבריטניה חושבים כך כ-65% מילידי העשור ההוא.6 אלה היו בוני המערב בישראל, בארצות הברית, בגרמניה או בצרפת; היתה להם שפה משותפת שנבעה מחוויה אחת מכוננת ונוראה - ההשמדה. הם היו דור הורינו או סבינו וסבותינו ולא לחינם נדמה לנו שהיתה איזו רוח משותפת בינם שחצתה מדינות; יסודיות קפדנית, ענייניות כמעט קדושה. האנשים האלה תבעו פוליטיקה מרכזית ואחראית יחסית, וזו גם הפוליטיקה שהם קיבלו.
     
    די במבט אחד בנתונים כדי לראות את התוצאה. גם בעיצומו של סכסוך אידיאולוגי גדול שבין המזרח למערב, עידן האחריות הוביל ליציבות, לשלום ולירידה הולכת וגוברת בלוחמה בין מדינות. ההתקדמות הטכנולוגית, נפילת החומה והגוש המזרחי, התפשטות הגלובליזציה, כל אלה היו תוצר של עולם עם מנהיגים אחראים מסוגו של מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית המועצות, שהניח לאימפריה שלו ליפול ללא ירייה. מאז מלחמת העולם השנייה פחתו בעקביות המלחמות בין מדינות. הקרב האחרון שעימת בין חטיבות טנקים היה במלחמת המפרץ השנייה בשנת 2003. מספר ההרוגים בסכסוכים ברחבי העולם מצוי בירידה תלולה, והוא כנראה הנמוך ביותר אי פעם. אין מחלה קטלנית יותר לבני אדם מעוני וב-1950 יותר מ-70% מאוכלוסיית העולם חיה בעוני מוחלט; היום מדובר בפחות מ-15%. ב-1950 רק כשליש מהעולם ידע קרוא וכתוב, והיום 85% מהאנושות קוראת וכותבת. באותה שנה בדיוק החלה תנופה של חירות בעולם שהגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-2000 כאשר רוב תושבי העולם חיו בדמוקרטיה כלשהי. תמותת ילדים עד גיל חמש צנחה במחצית מאז 1990. משנת 2000 גם מספר המתים ממלריה צנח ב-50%.7 בין 2003 ל-2013 ההכנסה החציונית ברחבי העולם גדלה בכמעט 100%.8 החברות המצולקות והפוליטיקאים החרדים שאחרי מלחמת העולם נטעו עץ של יציבות. אלה היו פירותיו.
     
    צריך לזכור שני דברים על עידן האחריות. ראשית, הוא נדיר בהיסטוריה המודרנית, הסוערת ומרובת המלחמות. מלחמת העולם השנייה הכתה את הפופוליזם הקיצוני באלם מבורך. הוא נמשך שבריר של שנייה היסטורית, ואז התעשת. הזיכרון והלקח דעכו; אנשי האחריות החלו מתים. בניגוד לילידי שנות ה-30 במאה הקודמת, אלה שנולדו בין 1980 ל-1990 בבריטניה ובארצות הברית כבר אינם חושבים שדמוקרטיה חיונית כלל. פחות מ-30% מהם - בשתי המדינות - מאמינים בכך.9 ייתכן שסביהם הקריבו את חייהם במלחמת העולם השנייה בחופי הנחיתה בנורמנדי כדי לשמר את החירות - אבל צאצאיהם מאמינים שזו סיסמה ריקה בלבד.
    הדבר השני שאתם צריכים לדעת על עידן האחריות הוא מה שאתם כבר יודעים: הוא נגמר.
     
    ▪▪▪
     
    היסטוריונים קבעו את 476 לספירה כשנת נפילתה של האימפריה הרומית. זהו תאריך אקראי יחסית, והוא נבחר כי קיסר הבובה של האימפריה הגוססת הודח לטובת מפקד בן לשבט גרמאני בשם אודואקר. המנהיג החדש ויתר בבוז או בפחד על התואר "קיסר", ובכך הגיעה לסיומה באורח פורמלי האימפריה הרומית המערבית. תושבי רומא, העייפים ממלחמות ומהרס, חשו בקמילת מולדתם במשך עשרות שנים, אבל לא ידעו שהיא נפלה ב-476, או אפילו ב-480. תרבויות גדולות אינן קורסות כמו בניין בפיצוץ מבוקר; הן גבעות חול גדולות הנסחפות ונעלמות ברוח לאורך מאות שנים.
    מתי נגמר עידן האחריות? אפשר אולי לבחור בפיגועי ה-11 בספטמבר. הפיגועים שביצע אל־קאעידה על אדמת ארצות הברית היו אקט של מלחמה בין סוכנים של פונדמנטליזם ובין חזון אוניברסלי שייצגה אמריקה. הטרוריסטים רצו בקרב עולמי בין הנצרות לאסלאם, אבל הפקק שניתז מהבקבוק שחרר שדים שהודחקו, רבים מהם לא קשורים כלל לעימות בין־דתי. היתה זו פתיחתה הרשמית של מערכה על גורלו של עולם, מערכה שאינה מתנהלת בין דתות אלא בין רעיונות: בין מי שחושבים שהעולם צועד בצעדים אטיים אל עבר מיזוג פוליטי ותרבותי ובין אלה שרואים בתרחיש הזה סיוט נורא, ומוכנים להקריב קורבנות כדי שלעולם לא יתגשם. במרכז הקרב מצוי מעמד הביניים העולמי ובעיקר המערבי, מתנדנד ומתלבט בין מדינת הלאום ובין חזון הגלובליזציה, בין זהות ובין ערכים אוניברסליים.
     
    אדוארד גריי, שר החוץ הבריטי במלחמת העולם הראשונה, אמר ערב המלחמה כי "האורות כבים כעת בכל רחבי אירופה. לא נראה אותם נדלקים שוב בימי חיינו". האורות של זמננו טרם כבו, אך הגלובליזציה במצבה הנוכחי מתערערת, תקופת השלום היחסי ששרר מאז המלחמה מאוימת ומרכיבי אי־היציבות רק מתרבים. זה נובע משורה של בחירות שביצעו מנהיגים, אנשי עסקים ובוחרים שהובילו אותנו, במעשה או במחדל, אל הנתיב הנוכחי.
     
    הספר הזה הוא מסע בין שוחות המרד. הליכה בלשית בנתיב פירורי הלחם של המציאות המתערערת שלנו. אין פה יומרה לתאר תיאור מלא את הגלובליזציה, אלא רק לספר על חייהם ואתגריהם של אנשים שפגשתי בעשור האחרון. בסיטי של לונדון כאשר החל המשבר הפיננסי של 2008, הגדול ביותר שהעולם ראה מאז שנות ה-30. במהומות ביוון, הזרע הראשון של המרד הנוכחי בגלובליזציה. במומבאי, העיר ההומה כל כך, שלפתע שקטה והתרוקנה כתוצאה ממתקפת טרור. ואז עם המשלחת הישראלית שנכנסה לבית חב"ד רגע אחרי שהקרב עם המחבלים של לשקר א־טייבה הסתיים, ריח אבק השריפה עוד עומד באוויר. פליטים סורים שוחחו על העתיד כאשר הלכתי איתם על פסי הרכבת בדרך מיוון לגרמניה, וצעירים יפנים סיפרו על הדרך שבה חנקה השיטה התעשייתית את שיעורי הילודה. דיווחתי לחדשות עשר מגרנט פארק בשיקגו כאשר ברק אובמה שבר את המחסום הגזעי והפך למנהיגה השחור הראשון של המדינה החזקה בעולם, ולאחר מכן מתוך המאבק העיקש של אמריקה השמרנית שהתמודדה עם חזונו האוניברסלי. אובמה הוביל מהפכה מהירה בארצות הברית אל מול התנגדות גוברת; המחיר היה התערערות אמריקה הישנה שתחושת בעלותה אבדה. רגע אחרי שהוספדה היא עוד התקוממה בתנופה אחרונה, נואשת, עבור טראמפ.
    מתוך החוויות הללו צפות שאלות גדולות, ועלילת הספר כולה מהלכת ביניהן. מהי גלובליזציה בצדדיה המוארים, ומהו הניצול האפל הטבוע בה מלידתה. כיצד מעודד הניצול הזה את יריביה הוותיקים ביותר, הפונדמנטליסטים, שנשבעו להשמיד אותה ואת המודרניות שילדה אותה. למה בני אדם, בעידן של שגשוג ובריאות יחסית, יולדים פחות ופחות ילדים ומדוע התופעה גלובלית. מהיכן מתפתח משבר הפליטים הבינלאומי. ואיך מתוך כל הנסיבות האלה נולד משבר כלכלי גדול, ואחריו לחץ גובר שסודק את מעמד הביניים במערב וכעת מאיים על הגלובליזציה עצמה.
     
    אם יש משהו שלמדנו בלילה שבו ניצח טראמפ הוא שאין דברים שהם "בלתי נמנעים" ואין התקדמות שהיא "בלתי ניתנת לעצירה". הרעיונות האוניברסליים אינם קונצנזוס, והגלובליזציה אינה כוח טבע. הפיתוח והשיפור במצב האנושי לא הכרחיים כחלק ממגמה היסטורית גדולה; הם תוצאה של נסיבות שיכולות להשתנות בכל עת. ספרים שנכתבו על גלובליזציה נקראים לעתים כנבואות של חשיבה חיובית פסאודו־טכנולוגית, אך זה שלפניכם עוסק גם באכזבה ממנה, באפלה של התהליך הנוכחי.
    האתגר המצוי בפנינו יכול להפוך את המערכת הבינלאומית לצודקת ולכן חזקה יותר; לאזן בין המקומי לגלובלי, לחייב יותר שוויון בהזדמנויות ולחזק מציאות של שיתוף פעולה. הרי העולם שלנו טוב בהרבה מזה של הורי־הורינו. האופטימיות ניצחה שוב ושוב, ורואי השחורות התבדו; חיינו נוחים ובטוחים יותר, וכשאני אומר "חיינו" הכוונה היא גם לאיכר בפרו, פועל התעשייה בגרמניה, החנווני ברואנדה או איש השיווק בסין.
    אך התרחיש האופטימי אינו תוצאה מתבקשת, או הכרחית. זכרו את דטרויט, את המקומות שבהם פעמה עיר המכוניות, המודרנית ביותר בעולם. היום מקננות יונים בבנייני הפאר שלה והעיר הופכת אט־אט לאחו עזוב. הקדמה מתחזה לשרירית אך היא שברירית מאוד, תלויה תמיד בנכונות קהילות אנושיות להילחם למענה ובנחישותם של מנהיגים לדחות את האיוולת. בני אדם הם אלה שבוחרים לכתוב את הסיפור של הגלובליזציה. בבחירתם עולמות נהפכים. הספר הזה הוא ניסיון להקשיב להם.
    • נדב איל
    • נדב איל

      נדב אשר איל (נולד ב-6 במרץ 1979) הוא עיתונאי ישראלי, ועורך חדשות החוץ בערוץ עשר. ב-2017 זכה איל בפרס סוקולוב "על הישגים בולטים בתחום כתבות העומק בתקשורת האלקטרונית. על סדרת כתבות בולטות בשנתיים האחרונות בנושאים הקשורים בהשפעות הגלובליזציה, וביניהן סדרת הכתבות אודות גל הפליטים באירופה במסגרתן גם ליווה משפחות סוריות לאורך מסען. במסגרת כתבות אלה חידש איל את אופן סיקור חדשות החוץ בכך שיצא מהאולפן לשטח".

      איל נשוי לעיתונאית והמגישה תמר איש-שלום. לזוג שתי בנות ובן.
     
    שלי יחימוביץ'
    |
    ynet
    |
    08/06/18
     
  • המלצות נוספות
    • תקלה בקצה הגלקסיה
    • מדינה בכל מחיר
    • יקיצה
    • מאבק כוחות
    • הטנק
    • נתניהו ביוגרפיה
    • קיצור תולדות האנושות
    • התרופה הטובה בעולם
    • מנוול יפיפה
    • עוד סיכוי לאהבה
    • החוב השלישי - ספר רביעי בסדרת ירושת החוב
    • לפני שהיינו זרים