הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המרגל והבוגד
  • המרגל והבוגד
    בן מקנטייר | תרגום: יוסי מילוא
    תכלת | ספטמבר 2019 | ביוגרפיה, היסטוריה ופוליטיקה | 400 עמ' מודפסים
    “ספר היסטוריה מסחרר המספק דיוקן אינטימי של רגעי הריגול המסוכנים ביותר בהיסטוריה”, הגארדיאן 
    “מקנטייר כותב סיפורי ריגול אמיתיים יותר טוב מכולם”, איבנינג סטנדרד
     
    בערב חם בחודש יולי, 1985, עמד גבר בגיל העמידה בשדרה הומה במרכז מוסקבה ובידו שקית ניילון. הוא נראה כמו כל אזרח סובייטי אחר. רק השקית עצמה עוררה חשד קל. היה מודפס עליה הלוגו של “סייפוויי”, רשת מרכולים בריטית.
     
    הגבר, אולג גורדייבסקי שמו, קצין בכיר בקג”ב, היה גם מרגל של אם-איי-6, השירות החשאי הבריטי. פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, וגורדייבסקי נמצא בו. במשך יותר מעשור סיפק למפעיליו הבריטיים סודות ומידע מודיעיני יקר ערך, מלב לבה של מכונת הריגול הסובייטית, חשף את דרכי הפעולה הפנימיות של הקג”ב בצומת מכריע של ההיסטוריה ושינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. אף מרגל, מעולם, לא גרם נזק כה כבד לקג”ב.
     
    השקית של “סייפוויי”, שאחז גורדייבסקי בידו, היתה אות: הוא מבקש להפעיל את תוכנית המילוט שלו מרוסיה הסובייטית אל המערב.
     
    ביד בטוחה ובכישרון עצום מוביל בן מקנטייר את הקורא לאורכו של סיפור ריגול מסעיר ששינה את מהלכה של המלחמה הקרה.
     
    בן מקנטייר הוא מחברם של עשרה ספרי עיון  שזכו לשבחים והיו לרבי מכר, ובהם מבצע קציצה ומרגל בין חברים. לספר מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים מאת יונתן דה שליט.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר

     
    18 במאי 1985
     
     
    לאנשי "הנהלה ק'", אגף הריגול הנגדי בקג"ב, זו היתה משימה שגרתית של התקנת ציוד האזנה.
     
    בתוך פחות מדקה נפרצו מנעולי דלת הכניסה בדירה שבקומה השמינית ברחוב לֶנינסקי פּרוספֶּקט 103 במוסקבה, בניין מגורים רב־קומות שאוכלס בידי קציני קג"ב ובני משפחותיהם. שני סוכנים בכפפות ובסרבלים פתחו בחיפוש יסודי בדירה ושני טכנאים טיפלו בהתקנה. הם פעלו במהירות והטמינו התקני ציתות סמויים מאחורי הטפטים שעל הקירות ומאחורי חיפויי העץ, שתלו מיקרופון בתוך פומית הטלפון ומצלמות וידיאו בהתקני התאורה של הסלון, חדר השינה והמטבח. כשסיימו את עבודתם, כשעה לאחר מכן, כמעט לא היתה פינה בדירה בלי עיניים ואוזניים של הקג"ב. אחר כך עטו הסוכנים מסכות מגן וריססו את הבגדים והנעליים שבארון בשכבה דקה של אבקה רדיואקטיבית, שלא תרעיל את לובשיהם אבל תאפשר לעקוב אחריהם באמצעות מוני גייגר. כשיצאו מן הדירה, חזרו ונעלו אחריהם את הדלת בקפדנות.
     
    שעות אחדות לאחר מכן נחת בשדה התעופה של מוסקבה קצין מודיעין סובייטי בכיר, שבא בטיסה של חברת אֵיירוֹפְלוֹט  מלונדון.
     
    הקולונל אולֶג אַנטוֹניֵיביץ' גוֹרדיֵיבסקי עמד בשיא הקריירה שלו. הוא היה ילד הפלא של שירותי המודיעין של ברית המועצות, טיפס בחריצות בסולם הדרגות, ושירותו בסקנדינביה, במוסקבה ובבריטניה היה נקי מרבב. עכשיו, בגיל ארבעים ושש, מונה  לעמוד בראש תחנת הקג"ב בלונדון — תפקיד נחשק מאוד — וזומן למוסקבה כדי לקבל את המינוי הרשמי מידי ראש הקג"ב. גורדייבסקי, מרגל במקצועו, נועד לעלות אל הדרג הרם ביותר של רשת הריגול והביטחון האכזרית ורחבת הידיים ששלטה בברית המועצות.
     
    גורדייבסקי, איש חסון ואתלטי, צעד בהחלטיות ובביטחון בתוך ההמונים שגדשו את שדה התעופה, אבל בתוך לבו פעפעה אימה מושתקת; ותיק הקג"ב אולג גורדייבסקי, עובד נאמן בשירות החשאי של ברית המועצות, היה מרגל בריטי.
     
    הוא גויס כשתים־עשרה שנים קודם לכן בידי אם־אַיי־6, שירות מודיעין החוץ של בריטניה. שם הקוד שלו היה "נוֹקטוֹן", והוא היה אחד המרגלים המשפיעים ביותר בהיסטוריה. כמויות המידע העצומות שסיפק למפעיליו הבריטים שינו את מהלכה של המלחמה הקרה, חשפו רשתות ריגול של ברית המועצות, סייעו למנוע מלחמה גרעינית והעניקו למערב הצצה חסרת תקדים לאורח מחשבתו של הקרמלין בתקופה מסוכנת וגורלית ביותר בתולדות העולם. גם רונלד רייגן וגם מרגרט תאצ'ר תודרכו באמצעות אוצר הסודות המיוחד במינו שסיפק המרגל הזה, אם כי איש מהם לא ידע את זהותו האמיתית. אפילו אשתו הצעירה של גורדייבסקי לא ידעה דבר על חייו הכפולים.
     
    מינויו של גורדייבסקי ל"רֶזידנט" (כך נקרא ברוסית ראש תחנה בקג"ב, והתחנה עצמה נקראה "רֶזידֶנטוּרה") עורר שמחה רבה בחוג המצומצם של קציני אם־איי־6 שהיו בסוד העניין. בתור איש המודיעין הסובייטי הבכיר ביותר על אדמת בריטניה תהיה לגורדייבסקי גישה לסודותיו הכמוסים ביותר של הביון הסובייטי. הוא יוכל להודיע למערב מה הקג"ב מתכנן לעשות עוד קודם שהדברים יוצאים אל הפועל. הקג"ב בבריטניה יהיה מנוטרל. ואף על פי כן עורר הזימון למוסקבה חששות בצוות המפעיל את נוקטון. היו בו מי שחששו ממלכודת. בפגישה עם גורדייבסקי שנקבעה בחיפזון בדירת מסתור בלונדון הציעו לו הבריטים לערוק ולהישאר בבריטניה עם משפחתו. כל הנוכחים בפגישה ידעו במה מדובר: אם ישוב גורדייבסקי ממוסקבה בתור רזידנט רשמי של הקג"ב יזכו אם־איי־6, סי־אַיי־אֵי ובעלי בריתם במערב בפרס הגדול; אבל אם טמנו לו מלכודת הוא יאבד את הכול, ובכלל זה את חייו. גורדייבסקי היסס והתלבט זמן רב, ולבסוף פסק, "אני חוזר."
     
    שוב עברו קציני אם־איי־6 עם גורדייבסקי על תוכנית החירום להימלטותו, שקיבלה את שם הקוד "פּימליקוֹ" כשתוכננה שבע שנים לפני כן בתקווה שלעולם לא יהיה צורך להפעילה. עד אז לא הצליח אם־איי־6 להבריח אדם מתוך ברית המועצות, בוודאי לא קצין קג"ב. תוכנית החירום היתה מורכבת ומסוכנת, ומוטב היה להפעילה רק בתור אמצעי אחרון.
     
    גורדייבסקי היה מאומן לאתר סכנה אורבת. כשהלך בנמל התעופה של מוסקבה ועצביו דרוכים ומתוחים, ראה סימני אזהרה בכל פינה. דומה היה שפקיד הדרכונים בוחן את דרכונו זמן רב מדי קודם שהניח לו לעבור. ואיפה הנציג הרשמי שאמור לקבל את פניו בתור אות כבוד מינימלי לקולונל בקג"ב שחוזר משירות בחוץ לארץ? מאז ומעולם היה נמל התעופה נתון להשגחה קפדנית, אבל דומה היה שהאנשים והנשים חסרי הייחוד שעמדו בחוסר מעש כביכול בכל פינה רבים מתמיד. גורדייבסקי נכנס למונית ואמר בלבו שאילו ידעו בקג"ב את האמת בוודאי היו עוצרים אותו ברגע שדרך על אדמת רוסיה, ומן הסתם כבר היה עכשיו בדרכו אל צינוקי הקג"ב, אל החקירות והעינויים וההוצאה להורג שבסופם.
     
    לא נראה לו שמישהו עוקב אחריו כשנכנס אל הבניין המוכר בלנינסקי פרוספקט ועלה במעלית אל הקומה השמינית. הוא לא היה בדירה הזאת מאז ינואר.
     
    המנעול הראשון של דלת הכניסה נפתח בקלות וגם השני, אבל הדלת לא נעה ממקומה. התברר שהמנעול השלישי, מנעול מיושן מן היום שהבניין נבנה, נעול גם הוא. אבל גורדייבסקי לא נעל מעולם את המנעול השלישי הזה, ואף לא היה לו מפתח. מכאן שמישהו פרץ לדירה בהיעדרו, וכשיצא נעל בטעות את כל שלושת המנעולים. הפורצים האלה חייבים להיות אנשי קג"ב.
     
    כל פחדי השבוע שקדם לחזרתו שבוּ והציפו אותו בבת אחת. הוא ידע, ידיעה צוננת ומשתקת, שאנשי קג"ב חדרו לדירתו, חיפשו בה ובוודאי הטמינו בה אמצעי האזנה. הוא חשוד. מישהו הסגיר אותו. הקג"ב עוקב אחריו. עמיתיו של המרגל מרגלים אחריו.
     

    חלק א'

     

    1

    הקג"ב

     
    אולג גורדייבסקי נולד לתוך הקג"ב; הקג"ב עיצב אותו, אהב אותו, עיוות אותו, פגע בו וכמעט המיט עליו חורבן. שירות הריגול הסובייטי שכן בלבו וזרם בדמו. גם אביו שירת כל ימיו בשירות המודיעין ולבש את מדיו מדי יום ביומו, גם בסופי השבוע. בני משפחת גורדייבסקי התגוררו בלב אחוות המרגלים בבית מגורים שהוקצה לעובדי השירות, נהנו ממצרכי מזון מיוחדים שעמדו לשימושם של הקצינים ובילו את שעות הפנאי בחברת משפחות מרגלים אחרות. גורדייבסקי היה בשר מבשרו של הקג"ב.
     
    הארגון, ששמו המדויק "הוועדה לביטחון המדינה" (קוֹמיטֶט גוֹסוּדַרסטוֶונוֹי בֶּזוֹפַּסנוֹסטי), היה מורכב יותר מכל סוכנות ביון שהוקמה אי־פעם, וגם פעילותו היתה מסועפת בהרבה. הקג"ב היה יורש ישיר של רשת הריגול מימי סטלין והופקד על איסוף מידע מודיעיני בחוץ לארץ ובתוך הארץ גם יחד, ועל אכיפת הביטחון הפנימי בתור משטרת המדינה. הוא היה ארגון אכזרי, מסתורי ומצוי בכל מקום, חדר לכל היבט של החיים בברית המועצות ושלט בו. הוא עקר כל התנגדות למשטר בתוך המדינה, הגן על הנהגת המפלגה הקומוניסטית, עסק בריגול ובריגול נגדי נגד מדינות אויב, דיכא את תושבי ברית המועצות וכפה עליהם צייתנות מוחלטת. הקג"ב גייס ואימן את אנשיו בעצמו, שתל מרגלים בכל רחבי העולם ואסף בכוח ובעורמה סודות צבאיים, פוליטיים ומדעיים בכל מקום ובכל זמן. בשיא כוחו שירתו בו יותר ממיליון קצינים, סוכנים ומודיעים, והוא עיצב את החברה הסובייטית יותר מכל מוסד  אחר.
     
    במערב היו ראשי התיבות קג"ב שם נרדף לטרור פנימי ולתוקפנות וחתרנות כלפי חוץ, כינוי מקוצר לכל האכזריות של משטר רודני המנוהל בידי ארגון פשע רשמי וחסר פנים. אבל לא כך נתפס הקג"ב בעיני מי שחיו תחת שלטונו המחמיר. אין ספק שהוא עורר פחד וצייתנות, אבל היה גם מקור להערצה בתור יחידה מובחרת, מין משמר פּרֶטוריאני, מגן הקומוניזם וחומת מגן מפני האימפריאליזם והתוקפנות הקפיטליסטית של המערב. מי שנמנה עם יחידת העילית המיוחסת הזאת היה מושא להערצה ולגאווה. המצטרפים שירתו בו כל חייהם. "אין דבר כזה איש קג"ב לשעבר," אמר פעם קצין הקג"ב לשעבר ולדימיר פּוּטין. זה היה מועדון סגור שברר בקפידה את המצטרפים ולא התיר לאיש לעזוב. ההצטרפות לשורות הקג"ב היתה בגדר כבוד וחובה למי שהיו מוכשרים ושאפתנים די הצורך לעשות זאת.
     
    אולג גורדייבסקי מעולם לא שקל בכובד ראש שום עיסוק אחר. אביו, אנטון לַוורֶנטיֶיביץ' גורדייבסקי, היה בנו של עובד מסילת רכבת, ולפני 1917 היה מורה. המהפכה הפכה אותו לקומוניסט מושבע, נטול ספקות, שיישם באדיקות את האידיאולוגיה השלטת. "המפלגה היתה לו לאלוהים," כתב בנו לימים, והוא לא היסס אפילו כשנדרש להשתתף בפשעים נוראיים. בשנת 1932 סייע גורדייבסקי האב לאכוף את ה"סובייטיזציה" של קזחסטאן והשתתף בהפקעת מצרכי מזון מן האיכרים כדי להאכיל את הצבא האדום ואת הערים הסובייטיות. כמיליון וחצי בני אדם גוועו ברעב בשל כך. אנטון גורדייבסקי ראה את הרעב שחוללה המדינה במו עיניו. באותה שנה הצטרף ל"משרד לביטחון המדינה", ואחר כך לנקוו"ד — "הנציבות העממית לענייני פנים" — המשטרה החשאית של סטלין והארגון שקדם לקג"ב. בתור קצין בהנהלה הפוליטית של הארגון היה ממונה על המשמעת הפוליטית ועל האינדוקטרינציה של האוכלוסייה. אנטון נשא לאישה את אולגה ניקוֹלַיֵיבנה גוֹרנוֹבה, סטטיסטיקאית בת עשרים וארבע, והשניים התגוררו במוסקבה, בבניין שיוחד לעילית המשכילה של המפלגה. ילדם הראשון, וַסילי, נולד ב־1932. משפחת גורדייבסקי עשתה חיל בימי שלטונו של סטלין.
     
    כשהודיע החבר סטלין שהמהפכה ניצבת לפני סכנה קיומית מבית היה אנטון גורדייבסקי מוכן ומזומן לסייע בסילוק הבוגדים. "הטיהור הגדול" של 1938-1936 היה מבצע חיסול סיטוני של "אויבי המדינה": בוגדים לכאורה, טרוצקיסטים נסתרים, טרוריסטים ומחבלים, מרגלים אנטי־מהפכניים, אנשי מפלגה ופקידי ממשל, איכרים, יהודים, מורים, גנרלים, משכילים, פולנים, חיילי הצבא האדום וקבוצות רבות אחרות. רובם היו חפים מכל פשע. הדרך הטובה ביותר לשרוד במדינת המשטרה הפרנואידית של סטלין היתה להסגיר אדם אחר. "מוטב שיסבלו עשרה חפים מפשע ולא יחמוק מעונש אפילו מרגל אחד," אמר ניקולאי יֶז'וֹב, ראש הנקוו"ד. "כשגודעים עצים, אך טבעי שניתזים שבבים."  המלשינים הלשינו, ידיהם של המענים והתליינים מלאו עבודה והגוּלאגים של סיביר תפחו ונמלאו עד אפס מקום. אבל כמו בכל מהפכה נפל החשד לבסוף גם על האוכפים, והנקוו"ד החל לחקור ולטהר גם את עצמו. בשיאה של שפיכות הדמים פשטו סוכני המשטרה החשאית על בניין המגורים של משפחת גורדייבסקי לפחות תריסר פעמים בתוך חצי שנה. המעצרים נעשו בלילה: ראש המשפחה היה נלקח תחילה, ואחר כך שאר בני המשפחה.
     
    סביר לשער שאנטון גורדייבסקי עצמו הסגיר כמה מאויבי המדינה האלה. "הנקוו"ד צודק תמיד," היה אומר — מסקנה הגיונית בהחלט, ועם זאת מוטעית לחלוטין.
     
    בנה השני של המשפחה, אולג אנטונייביץ', נולד ב־10 באוקטובר 1938, בימים שה"טרור הגדול" כבר התפוגג והלך וענני המלחמה התקבצו באופק. בעיני כל חבריהם ושכניהם היו אנטון ואולגה גורדייבסקי אזרחים סובייטים כלילי השלמות, טהורים מבחינה אידיאולוגית, נאמנים למפלגה ולמדינה, ועכשיו גם הורים גאים לשני בנים בריאים וחסונים. בת, מַרינה, נולדה שבע שנים אחרי אולג. בני גורדייבסקי היו שבעים ובטוחים וחייהם עתירי  זכויות.
     
    אבל בבדיקה יסודית מתברר שהיו סדקים גם בחזית השלמה לכאורה של משפחת גורדייבסקי, ומתחת לפני השטח היו רבדים של הונאה. אנטון גורדייבסקי לא דיבר מעולם על פעילותו בימי הרעב, הטיהורים והטרור. הוא היה דוגמה מובהקת של המין "הומו סוֹבְיֵיטיקוס", עובד מדינה צייתן, יציר שלטון הדיכוי הקומוניסטי. אבל מתחת לפני השטח היה אנטון אחוז פחדים וחרדות ואולי גם רדוף אשמה. לימים ראה אולג באביו "איש מפוחד".
     
    אולגה גורדייבסקי, אמו של אולג, היתה עשויה מחומר צייתני פחות. היא לא הצטרפה למפלגה מעולם ולא האמינה בצדקתו התמידית של הנקוו"ד. אביה היה בעל טחנת קמח שהופקעה בידי הקומוניסטים; אחיה נשלח למחנה מאסר במזרח סיביר לאחר שמתח ביקורת על החקלאות הקולקטיבית; היא עצמה ראתה חברים רבים נגררים מבתיהם ומובלים למאסר באישון לילה. בהיגיון של איכר הבינה אולגה את השרירות והנקמנות של הטרור מטעם המדינה, אבל שמרה על מוצא פיה.
     
    שש שנים הבדילו בין וסילי לאולג. הם גדלו בשנות המלחמה. אחד מזיכרונותיו הראשונים של אולג גורדייבסקי הוא טורים של שבויי מלחמה גרמנים, מיוגעים ומרושלים, מוצעדים ברחובות מוסקבה, "לכודים, שמורים ומובלים כמו בעלי חיים". אנטון היה מרצה לחיילי הצבא האדום על האידיאולוגיה של המפלגה ונעדר מביתו פרקי זמן ארוכים.
     
    אולג למד בצייתנות את עיקרי האורתודוקסיה הקומוניסטית. הוא למד בבית ספר 130 וכבר בהתחלה הראה נטייה להיסטוריה ולשפות. הוא למד על גיבורי הקומוניזם, בברית המועצות ומחוצה לה, ולמרות המעטה הכבד של מידע מטעה שאפף את המערב הלך שבי אחר ארצות זרות. כשהיה בן שש החל לקרוא את "בּריטיש אַלַיי", עלון תעמולה ברוסית שהפיקה שגרירות בריטניה במוסקבה כדי לקרב את אנגליה לרוסים. הוא למד גרמנית וכמו שציפו מכל בני הנוער הצטרף ל"קוֹמסוֹמוֹל", תנועת הנוער הקומוניסטית.
     
    אביו היה מביא הביתה שלושה עיתונים רשמיים וחוזר בקול על התעמולה הקומוניסטית שהפיצו. הנקוו"ד היה לקג"ב, ואנטון גורדייבסקי הוסיף לשרת בצייתנות. האֵם טיפחה התנגדות שקטה, וזו היתה באה לידי ביטוי מפעם לפעם בהערת אגב עוקצנית שהשמיעה בלחישה. הפולחן הדתי לא היה חוקי בשלטון הקומוניסטים והבנים גודלו להיות אתאיסטים, אבל סבתם מצד אמם הטבילה את וסילי בסתר לכנסייה הרוסית האורתודוקסית, ובוודאי היתה מטבילה גם את אולג לולא נודע הדבר לאביו המבועת והוא סיכל את  כוונתה.
     
    אולג גורדייבסקי גדל במשפחה מלוכדת ואוהבת, חדורת צביעות וכפל ערכים. אנטון גורדייבסקי סגד למפלגה וכלפי חוץ דגל בקומוניזם בלי מורא, אבל בתוכו קינן איש קטן ומבוהל שהיה עד למעשי זוועה. אולגה גורדייבסקי, רעיית קג"ב אידיאלית, טיפחה בוז חשאי למשטר. סבתו של אולג עבדה אלוהות מנודה, שהוצאה מחוץ לחוק. איש מן המבוגרים במשפחה לא הביע בגלוי את רגשותיו האמיתיים, לא באוזני בני משפחה אחרים ולא באוזני אף אדם. בתוך ההליכה בתלם והמחנק שאפיינו את רוסיה בימי סטלין היה אפשר להאמין במשהו אחר בסתר, אבל גילוי לב היה מסוכן מדי, אפילו במחיצת בני משפחה. מילדותו למד אפוא אולג שאפשר לחיות חיים כפולים, לאהוב את האנשים שמקיפים אותו ובה־בעת להסתיר את עצמיותו הפנימית האמיתית, להיראות אדם אחד כלפי חוץ ולהיות אדם אחר בתכלית בתוכו פנימה.
     
    אולג גורדייבסקי סיים את לימודיו בהצטיינות וזכה במדליית כסף. הוא עמד בראש סניף הקומסומול והיה נער חרוץ, נבון, אתלטי, תוצר נטול ספקות וחסר ייחוד של המשטר הסובייטי. אבל הוא למד גם להפריד בין תחומים. אביו, אמו וסבתו היו בני אדם בתחפושת בכל מיני מובנים. גורדייבסקי הצעיר גדל בסביבה רוויית סודות.
     
    ב־1953 הלך סטלין לעולמו. שלוש שנים לאחר מכן, בוועידה העשרים של המפלגה, הוקיע מחליפו בתפקיד, ניקיטה חרוּשצ'וב, את פולחן האישיות שלו ואת פשעיו. אנטון גורדייבסקי היה המום. להוקעה הרשמית של סטלין, כך חשב בנו, "היה חלק גדול בהרס היסודות האידיאולוגיים והפילוסופיים של חייו". השינויים המתרחשים ברוסיה לא היו לרוחו; אבל הם היו לרוחו של בנו.
     
    ה"הפשרה" של חרושצ'וב היתה קצרת ימים ומוגבלת, ואף על פי כן היתה זו תקופה של הקלה בדיכוי ובצנזורה, ואלפי אסירים פוליטיים שוחררו מכלאם. אלה היו ימים מסעירים למי שהיה צעיר, רוסי ומלא תקווה.
     
    כשהיה בן שבע־עשרה התקבל אולג ל"מכון הממשלתי ליחסים בינלאומיים" היוקרתי במוסקבה. כאן, בהשפעת האווירה החדשה, החל לדון בכובד ראש עם חבריו בשאלה איך לייסד סוציאליזם בעל "קלסתר אנושי". הוא הרחיק לכת. שמץ מן הספקנות של אמו דבק בו. יום אחד כתב נאום שהעלה על נס בתמימות גדולה את החירות והדמוקרטיה, מושגים שבקושי הבין. הוא הקליט את הנאום במעבדה לשפות והשמיע אותו לכמה מחבריו הסטודנטים. "אתה חייב להשמיד את זה מיד, אולג, ולא לומר דברים כאלה לעולם," אמרו לו חבריו המבוהלים. גם הוא נאחז בהלה פתאום ותהה אם אחד מחבריו לספסל הלימודים דיווח לרשויות על דעותיו ה"רדיקליות". לקג"ב היו מרגלים גם במכון.
     
    גבולותיה של הרפורמה של חרושצ'וב התבהרו באכזריות רבה ב־1956, אז נעו טורי שריון סובייטיים אל תוך הונגריה ודיכאו את המרד העממי שפרץ שם נגד המשטר הסובייטי. למרות התעמולה והצנזורה הסובייטית הגורפת הסתננו הידיעות על המרד שדוכא לתוככי רוסיה. "כל החמימות נעלמה," כתב אולג לימים על המאורעות האלה. "רוח מקפיאה החלה מנשבת."
     
    "המכון הממשלתי ליחסים בינלאומיים" היה אוניברסיטת עילית סובייטית, "הרווארד של רוסיה," כדבריו של הנרי קיסינג'ר.  המכון היה כפוף למיניסטריון החוץ והיה מרכז ההכשרה העיקרי לדיפלומטים, מדענים, כלכלנים, פוליטיקאים — ומרגלים. גורדייבסקי למד היסטוריה, גיאוגרפיה, כלכלה ויחסים בינלאומיים, הכול מבעד למנסרה המעַוותת של האידיאולוגיה הקומוניסטית. המכון לימד חמישים ושש שפות, יותר מכל אוניברסיטה בעולם. כישורי שפה היו הדרך הסלולה והבטוחה ביותר אל השירות בקג"ב ואל הנסיעות לחוץ לארץ שאולג השתוקק להן כל כך. הוא כבר ידע גרמנית היטב ונרשם ללימודי אנגלית, אבל נדחה מחוסר מקום. "לְמד שוודית," הציע לו אחיו הבכור, שכבר שירת בקג"ב. "זה השער לסקנדינביה כולה." גורדייבסקי שמע בעצתו.
     
    בספריית המכון מצא אולג כמה עיתונים וכתבי עת זרים, ואלה, אף על פי שהיו מצונזרים וערוכים בכבדות, נתנו לו מבט חטוף על העולם הרחב. הוא החל לקרוא בהם בחשאי, מפני שהתעניינות מופרזת במערב היתה עלולה לעורר חשד. לפעמים היה מאזין בלילות לשירות העולמי של בי־בי־סי או ל"קול אמריקה", למרות מערכת החסימות לערוצי הרדיו שהתקינו הצנזורים הסובייטים, והחל לחוש ב"ניחוח קלוש ראשון של אמת".
     
    כדרכם של בני אדם, נטה גם גורדייבסקי בבגרותו לראות את העבר מבעד לעדשות הניסיון, ולדמיין לעצמו שמאז ומעולם טיפח בסתר את זרעי המרי, להאמין שגורלו היה טבוע איכשהו באופיו. אבל לא כך היה. בתור סטודנט היה קומוניסט נלהב ושאף לשרת את המדינה הסובייטית בשורות הקג"ב, כמו אביו ואחיו. המרד בהונגריה ריתק את דמיונו הצעיר, אבל הוא לא היה מהפכן. "עדיין הייתי חלק מן השיטה, אבל רגשות ההתפכחות שלי גברו והלכו." בכך לא היה גורדייבסקי שונה מסטודנטים רבים אחרים בני דורו.
     
    בגיל תשע־עשרה החל גורדייבסקי לרוץ למרחקים ארוכים. משהו בבדידות שמקנה הספורט הזה קסם לו, משהו במאמץ הקצוב והמתמשך, בתחרות עם עצמו בלבד, כשהוא בוחן בינו לבינו את גבולות יכולתו. אולג ידע גם להיות חברותי ורודף נשים. הוא היה בחור גברי ונאה, שערו סורק לאחור ותווי פניו היו גלויים ורכים במקצת. בשעת רגיעה היתה הבעת פניו חמורה למראה, אבל כשעיניו הבהיקו בהומור שחור היו פניו ניצתות בבת אחת. בחברה היה עליז וחברותי, אבל היה בו משהו קשה וסמוי מן העין. הוא לא היה בודד ולא מתבודד, אבל חש בנוח ביחידות. רק לעתים רחוקות חשף את רגשותיו. היה בו רעב תמידי לשיפור עצמי והוא האמין שהריצה למרחקים ארוכים "בונה את האופי". שעות תמימות היה רץ ברחובות מוסקבה ובגניה הציבוריים, לבדו עם מחשבותיו.
     
    אחד הסטודנטים המעטים שהיו קרובים אליו באותה תקופה היה סטַניסלב ("סטַנדה") קַפּלַן, שגם הוא נמנה עם נבחרת הרצים של האוניברסיטה. קפלן היה צ'כוסלובקי, וכשבא ללמוד במכון בתור אחד מכמה מאות תלמידים מוכשרים מרחבי הגוש הסובייטי כבר היה בעל תואר אקדמי מאוניברסיטת קרל בפראג. כעבור שנים כתב גורדייבסקי ש"האינדיבידואליות של קפלן עדיין לא נחנקה," כמו רבים מבני ארצות אחרות שהקומוניזם החל לדכא רק באותה עת. קפלן היה מבוגר ממנו בשנה ולמד להיות מתורגמן צבאי. השניים חלקו שאיפות ודעות דומות. "הוא היה ליברלי בהלך מחשבתו והיו לו ספקות רבים ועמוקים באשר לקומוניזם," כתב גורדייבסקי. דעותיו הגלויות של קפלן הסעירו אותו ועוררו בו חרדה קלה. סטנדה הכהה היה יפה תואר, ונשים נמשכו אליו כאל מגנט. השניים נעשו חברים בנפש, רצו יחד, חיזרו אחרי בחורות ואכלו במסעדה צ'כית ליד פארק גורקי.
     
    אדם אחר שהשפיע עליו לא פחות היה אחיו הנערץ וסילי. וסילי היה בעיצומה של הכשרה לקראת השירות בתור "לא־חוקי", כלומר חייל בצבא הגדול של הסוכנים הסמויים של ברית המועצות ברחבי העולם.
     
    שני סוגים של מרגלים הפעיל הקג"ב מחוץ לגבולות ברית המועצות. מרגלים מסוג אחד פעלו במסגרת רשמית, בתור חברים במשלחת דיפלומטית סובייטית או כאנשי סגל קונסולרי, נספחים לענייני תרבות או צבא, עיתונאים מוסמכים או נציגי סחר. בזכות החסינות הדיפלומטית לא היה אפשר לנקוט אמצעים משפטיים נגד המרגלים ה"חוקיים" האלה כשפעילותם נחשפה, אלא רק להכריז עליהם "אישיות לא רצויה" ולגרשם מן הארץ. לעומתם היו המרגלים ה"לא־חוקיים" ("נֶלֶגאל", ברוסית) חסרי כל מעמד רשמי, בדרך כלל נשאו מסמכים מזויפים, פעלו בשמות בדויים והתערו בארץ שהוצבו בה. (במערב, מרגלים כאלה מכונים "חסרי כיסוי רשמי"). הקג"ב שתל מרגלים לא־חוקיים שכאלה בכל רחבי העולם והם התחזו לאזרחים מן השורה, מוטמעים בתוך סביבתם וחתרניים מתחת לפני השטח. כמו המרגלים החוקיים אספו גם הם מידע, גייסו סוכנים אחרים וביצעו פעילות ריגול מגוונת. לפעמים, בתור סוכנים "רדומים", היו נשארים במצבם הסמוי תקופות ממושכות קודם שהופעלו. אלה שימשו גם גיס חמישי לעת מצוא, והיו מוכנים ומזומנים לצאת לקרב אם תפרוץ מלחמה בין המערב למזרח. הלא־חוקיים פעלו מתחת לרדאר הרשמי ולכן לא היה אפשר לממן אותם באמצעים שעלולים להתגלות ולא לתקשר איתם בצינורות הדיפלומטיים המאובטחים. אבל בניגוד למרגלים הצמודים לשגרירות, הם לא הניחו אחריהם סימנים ורמזים שהריגול הנגדי יכול להתביית עליהם. בכל שגרירות של ברית המועצות פעלה תחנה קבועה של קג"ב ("רֶזידֶנטוּרה"), ובה כמה קציני קג"ב במסווה רשמי כלשהו וכולם כפופים לראש התחנה ("רזידנט"; "ראש תחנה" במינוח של ארגוני הריגול בבריטניה ובארצות הברית). אחת המשימות שעמדה לפני שירותי הריגול הנגדי במערב היתה לגלות מי מאנשי המשלחת הרשמית הם דיפלומטים אמיתיים ומי מהם בעצם מרגלים. לחשוף את הלא־חוקיים היה קשה הרבה יותר.
     
    "ההנהלה הראשית הראשונה" של הקג"ב היתה ממונה על מודיעין החוץ, ו"ההנהלה המיוחדת" ("הנהלה ס'") שבתוכה עסקה בהכשרתם, הצבתם והפעלתם של הלא־חוקיים. וסילי גורדייבסקי גויס להנהלה המיוחדת בשנת 1960.
     
    בתוך המכון ליחסים בינלאומיים פעל משרד של הקג"ב, ובו שני קצינים שהופקדו על איתור מועמדים מתאימים. וסילי סיפר לממונים עליו שגם אחיו הצעיר יודע שפות זרות רבות ויהיה מעוניין לעבוד באותו תחום כמוהו.
     
    בראשית 1961 הוזמן אולג גורדייבסקי לשיחה, ואחר כך נאמר לו לגשת לבניין סמוך למטה הקג"ב בכיכר דזֶרז'ינסקי. אישה בגיל העמידה, מנומסת מאוד, ראיינה אותו בגרמנית והחמיאה לו על שליטתו בשפה. מרגע זה ואילך היה אולג חלק מן המערכת. הוא לא ביקש להתקבל לקג"ב — זה לא היה מועדון שאדם מבקש להתקבל אליו. בחרו בו.
     
    ימיו של גורדייבסקי באוניברסיטה כבר קרבו לקצם כשנשלח לברלין המזרחית לשישה חודשים והוצב שם לעבודה שנועדה להעשיר את ניסיונו בתפקיד מתורגמן בשגרירות רוסיה. הוא היה נרגש מאוד לפני נסיעתו הראשונה לחוץ לארץ, והתרגשותו הגיעה לשיאה כשזומן לתדרוך על גרמניה המזרחית בהנהלה המיוחדת. גרמניה המזרחית, "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" הקומוניסטית, היתה מדינת לוויין של ברית המועצות, ואף על פי כן לא היתה מחוסנת מפני מעורבות הקג"ב. וסילי כבר היה מושתל שם בתור מרגל לא־חוקי. אולג הסכים ברצון להיפגש עם אחיו ולבצע כמה "מטלות קטנות" למען מעסיקיו החדשים, הלא־רשמיים. ב־12 באוגוסט 1961 נחת בברלין המזרחית והשתכן במעון סטודנטים בתוך מובלעת הקג"ב בפרוור קַרלסהוֹרסט.
     
    בחודשים שלפני כן גבר שטף האזרחים שנמלטו מגרמניה המזרחית אל המערב דרך חלקה המערבי של ברלין והיה לזרם אדיר. עד 1961 כבר ערקו למערב כשלושה וחצי מיליון גרמנים מן המזרח — כמעט 20 אחוז מכלל האוכלוסייה. כשהתעורר גורדייבסקי משנתו למחרת היום ראה שברלין המזרחית מלאה דחפורים. הממשלה, בלחץ מוסקבה, החליטה לנקוט צעדים נחרצים כדי לסכור את הזרם והחלה בבניית מחסום שיחצוץ בין ברלין המערבית ובין ברלין המזרחית ושאר גרמניה המזרחית — חומת ברלין.
     
    "חומת ההגנה האנטי־פשיסטית" היתה בפועל חיץ שהקיף כלא עצום, ונבנה בידי גרמניה המזרחית כדי לכלוא בתוכו את אזרחיה. חומת ברלין, יותר מ־240 קילומטר של בטון ותיל, בונקרים, תעלות נגד כלי רכב וגדרות ברזל, היתה התגלמותו המוחשית של המושג "מסך הברזל", מבנה של רשע, מהגרועים ביותר שנבנו בידי אדם מעולם.
     
    גורדייבסקי צפה בחרדה וביראה בפועלים מגרמניה המזרחית קורעים לגזרים את הרחובות שלאורך תוואי הגבול והופכים אותם למכשול לא עביר לכלי רכב, ובחיילים הפורשים קילומטרים של גדרות תיל. אזרחים שנוכחו לדעת שדרך המילוט מערבה הולכת ונחסמת במהירות, ניסו לטפס בייאושם על המתרסים או לעבור בשחייה את התעלות שהיו חלק מקו הגבול החדש. אבל לאורך הגבול נפרשו שומרים חמושים שקיבלו הוראה לירות בכל מי שינסה לעבור ממזרח למערב. החומה החדשה הרשימה מאוד את גורדייבסקי הצעיר: "רק מחסום פיזי, מתוגבר בשומרים ובמגדלי שמירה, הצליח לשמור את תושבי גרמניה המזרחית בתוך גן העדן הסוציאליסטי ולמנוע את בריחתם אל המערב."
     
    אבל ההלם של גורדייבסקי למראה חומת ברלין שצצה בבחינת יש מאין לא מנע ממנו לבצע בנאמנות את פקודות הקג"ב. הפחד מפני הרשות היה אינסטינקטיבי, והרגל הציות היה טבוע עמוק בתוכו. ההנהלה המיוחדת מסרה לו את שמה של אישה גרמנייה, מודיעה לשעבר של הקג"ב, והורתה לו לבדוק אם היא מוכנה להמשיך  ולספק מידע. תחנת משטרה מקומית סייעה לו למצוא את כתובתה. אישה בגיל העמידה פתחה לו את הדלת ולא נראתה מופתעת לראות על סף ביתה צעיר נושא צרור פרחים. על כוס תה הבהירה  האישה שהיא מוכנה להמשיך בשיתוף הפעולה שלה עם הקג"ב, וגורדייבסקי כתב בלהיטות את הדוח הראשון שלו בארגון. רק חודשים רבים לאחר מכן הבין מה קרה באמת: "אני עמדתי שם למבחן, לא היא."
     
    בחג המולד ביקר אולג גורדייבסקי אצל אחיו וסילי, שחי בזהות בדויה בלייפציג. אולג לא גילה לווסילי את החלחלה שהרגיש לנוכח בנייתה של חומת ברלין. אחיו הבכור כבר היה קצין קג"ב מקצועי ולא היה רואה בעין יפה את הסטייה האידיאולוגית הזאת. כמו שאמם הסתירה את רגשותיה האמיתיים מבעלה כך הסתירו גם האחים את סודותיהם זה מזה. אולג לא ידע מה בדיוק עושה וסילי בגרמניה המזרחית, וּוסילי לא ידע איך מרגיש אולג באמת. האחים הלכו לקונצרט ושמעו את "האורטוריה לחג המולד" מאת באך, וזו "נגעה עמוקות בנפשו" של אולג. לעומת גרמניה נראתה לו רוסיה כ"מדבר רוחני", מקום שרק מלחינים שקיבלו אישור מן המדינה רשאים להישמע בו, ומוזיקה "מעמדית עוינת" כמו המוזיקה של באך נחשבה למנוונת ולבורגנית ונאסרה להשמעה.
     
    החודשים המעטים שעשה גורדייבסקי בגרמניה המזרחית הותירו בו רושם עמוק. הוא ראה במו עיניו את החלוקה המוחשית והסמלית של אירופה לשני מחנות אידיאולוגיים עוינים; הוא טעם פירות תרבות שלא היו מותרים לו במוסקבה; והוא החל לפעול כמרגל. "היה מסעיר לטעום מראש מה אני עתיד לעשות אם אצטרף לקג"ב."
     
    לאמיתו של דבר, הוא כבר הצטרף לארגון.
     
    כשחזר גורדייבסקי למוסקבה הצטווה להתייצב במטה הקג"ב ב־31 ביולי 1962. למה הצטרף לארגון שאכף את האידיאולוגיה שהוא עצמו כבר החל לפקפק בה? העבודה בקג"ב היתה זוהרת והיתה בה משום הבטחה לנסוע לחוץ לארץ. החשאיות היתה מפתה. הוא היה שאפתן. והוא חשב שייתכן שהקג"ב ישתנה. שהוא עצמו עשוי להשתנות. שרוסיה עשויה להשתנות. והשכר והתנאים היו  טובים.
     
    אולגה גורדייבסקי הצטערה להיווכח שגם בנה הצעיר עומד ללכת בעקבות אביו ואחיו ולהצטרף אל שירות המודיעין, ובפעם הראשונה בחייה העזה להביע בגלוי את כעסה על המשטר ועל מנגנון הדיכוי שקיים אותו. אולג ציין שהוא לא יעבוד בשירות מודיעין הפנים אלא באגף החוץ, בהנהלה הראשית הראשונה, יחידת עילית שאנשיה אינטלקטואלים דוברי שפות זרות, ויעשה עבודה מתוחכמת שמצריכה כישורים והשכלה. "זה לא ממש דומה לקג"ב," אמר לה. "למעשה זו עבודה מודיעינית ודיפלומטית." אולגה הפנתה לו את גבה ויצאה מן החדר. אנטון גורדייבסקי שתק. אולג לא הבחין בסימני גאווה בהתנהגותו של אביו. לימים, כשעמד על מלוא היקפו של הדיכוי הסטליניסטי, תהה גורדייבסקי אם אביו, שכבר היה קרוב לגיל הפרישה, "התבייש בכל הפשעים ומעשי הזוועה האלה שעשה הקג"ב, וחשש לדון בעבודת הקג"ב אפילו עם בנו שלו." ואולי התקשה אנטון גורדייבסקי לקיים את חייו הכפולים, והיה מפוחד מכדי להזהיר את בנו מפני מה שהוא עומד להיכנס לתוכו.
     
    בקיץ האחרון שלו בתור אזרח יצא גורדייבסקי עם סטנדה למחנה נופש של המכון לחוף הים השחור. קפלן החליט להישאר עוד חודש אחד ברוסיה קודם שיצטרף ל"שירות הביטחון" החשאי (StB, Státní bezpečnost) של צ'כוסלובקיה. במהרה יהיו השניים עמיתים לעבודה, מרגלים בעלי ברית בשירות הגוש הסובייטי, אבל בחודש ההוא בילו במחנה, רצו, שחו, השתזפו, שוחחו על נשים, מוזיקה ופוליטיקה. ביקורתו של קפלן על המשטר הקומוניסטי גברה והלכה. גורדייבסקי קיבל את האמון המסוכן שנתן בו חברו כמחמאה: "שררה בינינו הבנה, אמון הדדי."
     
    זמן קצר לאחר שובו לצ'כוסלובקיה כתב קפלן מכתב לגורדיייבסקי. בתוך דברי הרכילות על בחורות שהכיר והבילויים הצפויים להם אם יבוא חברו לבקר אצלו ("נרוקן את כל הברים ומרתפי היין של פראג") הוסיף קפלן שאלה רבת משמעות: "אולג, אולי יש לך עותק של 'פּראבדה' ובו השיר של יֶבטוּשֶנקו על סטלין?" השיר, "יורשי סטלין" מאת יבגני יבטושנקו, היה התקפה ישירה על הסטליניזם מאת אחד המשוררים הכנים והמשפיעים ביותר בברית המועצות. בשירו דרש המשורר הבטחה מן הממשלה ש"לעולם לא יקום עוד" סטלין חדש, והזהיר שכמה אישים בהנהגת המדינה עדיין מתרפקים על העבר הסטליניסטי האכזרי: "באומרי עבָר כוונתי להזנחת טובת העם, להאשמות כוזבות, לכליאת חפים מפשע... יש האומרים 'מה אכפת לי?' אבל אני איני יכול לשתוק כשיורשי סטלין מהלכים על פני האדמה." השיר פורסם בעיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית וחולל שערורייה, ואחר כך פורסם גם בצ'כוסלובקיה. "היתה לו השפעה עזה על כמה מאנשינו שניחנו בסוג מסוים של חוסר נחת" כתב קפלן. לכאורה ביקש קפלן להשוות את המקור ברוסית עם התרגום לצ'כית, אבל למעשה שלח לחברו מסר מוצפן של שותפות לדבר עברה, מעין אישור על הסכמה משותפת עם דברי יבטושנקו, והצהרה שכמו המחבר גם הוא אינו מוכן לעבור לסדר היום על מורשת סטלין.
     
    "הדגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים, שכנה בלב היער, כ–80 קילומטר מצפון למוסקבה. המתקן כונה "בית ספר 101", הד אירוני ולא מודע כלל ל"חדר 101" בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", חדר העינויים בקומת המרתף שבו המפלגה שוברת את התנגדותו של האסיר כשהיא חושפת אותו לסיוטיו הנוראיים ביותר.
     
    כאן נגלו לגורדייבסקי ולעוד מאה ועשרים צוערי קג"ב סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה. חלק חשוב בהדרכה עסק בהבחנה במעקב והתנערות ממנו — "ניקוי יבש" ("פּרוֹבֶרקה") בעגת הקג"ב, כלומר איך לדעת שעוקבים אחריך ולחמוק מן המעקב, ואיך לעשות זאת בדרך שתיראה אקראית ולא מכוּונת, כדי שהעוקבים לא יסיקו שה"יעד" שלהם הבחין במעקב ומכאן שהוא איש מודיעין מיומן. "אסור שהתנהגותו של קצין המודיעין תעורר חשד," אמרו המדריכים. "צוות עוקבים שמבחין שהנעקב בודק בלי הרף אם עוקבים אחריו ישתדל לפעול ביתר עקשנות, חשאיות ועורמה."4
     
    היכולת ליצור קשר עם סוכן בלי להיחשף למעקב, ואפילו תוך כדי מעקב, היא מיומנות מרכזית בכל פעילות חשאית. בעגת עולם הריגול המערבי אומרים על קצין או סוכן שפועל בלי להיחשף שהוא "נעשה שחור". שוב ושוב תורגלו החניכים באקדמיה של הקג"ב לקשור קשר עם אדם מסוים במקום שנקבע מראש, להעביר לו מידע או לקבל ממנו מידע, ובתוך כך להשתדל להבחין במעקב ולנסות להתנער ממנו בלי להראות שהם עושים זאת, ולהגיע אל המקום שנקבע להם כשהם נקיים "ניקוי יבש" לחלוטין. מעקב היה תחום עיסוקה של "ההנהלה השביעית" של הקג"ב. משקיפים מקצוענים, מאומנים היטב באמנות המעקב אחרי חשוד, היו משתתפים בתרגילים האלה, ובסוף היום היו החניכים והעוקבים משווים את ממצאיהם. "ניקוי יבש" היה מלאכה מתישה, תחרותית, עתירת זמן ומורטת עצבים; גורדייבסקי הצטיין בה.
     
    הוא למד להקים ולתפעל "נקודת איתות", אות מוסכם וחשאי במקום ציבורי — כגון סימן בגיר על עמוד תאורה — שאין לו שום משמעות לצופה האקראי, אבל למרגל פירושו זימון לפגישה במקום מסוים ובזמן מסוים; הוא למד איך ליצור "מגע חטוף", כלומר להעביר מסר או חפץ לאדם אחר בלי שאיש יבחין בכך; איך לבצע "העברה נסתרת", כלומר להטמין כסף או מסר במקום מסוים כדי שאדם אחר יבוא לאסוף אותם במועד מאוחר יותר בלי ליצור איתו קשר ישיר. הוא למד להשתמש בקודים, צפנים ואותות זיהוי, לכתוב ולקרוא כתב סתרים, למזער מידע לנקודה, לצלם, להתחפש. היו שיעורים בכלכלה ובפוליטיקה וגם הדרכות אידיאולוגיות שנועדו לחזק את מחויבותם של המרגלים הצעירים למרקסיזם־לניניזם. כמו שאמר אחד מחבריו של אולג, "הנוסחאות והמושגים החבוטים האלה נשאו אופי של דקלום טקסי, מין הצהרת נאמנות יום־יום ושעה־שעה." קצינים ותיקים, שכבר שירתו בחוץ לארץ, הרצו על התרבות המערבית ועל כללי ההתנהגות במערב, כדי להכין את החניכים להבין את הקפיטליזם הבורגני ולהילחם בו.
     
    גורדייבסקי אימץ לו את כינוי המרגלים הראשון שלו. שירותי המודיעין הסובייטיים והמערביים השתמשו באותן שיטות לבחירת כינוי סתר: עליו להיות דומה לשם האמיתי, להתחיל באותה האות, כדי שאם אדם פונה אליו בשמו האמיתי, מי שמכיר אותו בכינוי הסתר בלבד יניח שלא שמע היטב. גורדייבסקי בחר לעצמו את השם גווארדיֶיצֶב.
     
    כמו החניכים האחרים נשבע גם הוא שבועת אמונים לקג"ב: "אני מתחייב להגן על ארצי עד טיפת דמי האחרונה ולשמור על סודות המדינה." הוא עשה זאת בלי נקיפות מצפון. הוא אף הצטרף למפלגה הקומוניסטית, גם זה היה תנאי קבלה לארגון. אולי היו לו ספקות — לרבים היו ספקות — אבל אלה לא מנעו ממנו להצטרף לקג"ב ולמפלגה מתוך מחויבות שניתנה ביושר ובלב שלם. וחוץ מזה, העבודה בקג"ב היתה מאתגרת, ולכן קורס ההכנה ב"בית ספר 101", שנמשך שנה תמימה, לא היה בגדר סיוט בנוסח אורוול אלא תקופה מהנה ביותר בחייו הצעירים, תקופה של התרגשות וציפייה. הוא והחניכים האחרים נבחרו בשל תבונתם ונאמנותם האידיאולוגית, אבל גם בשל רוח ההרפתקה ששרתה על כל שירותי המודיעין. "בחרנו לנו קריירה בקג"ב מפני שהיה בה סיכוי לפעילות עם ריגוש." הסודיות מהדקת את הקשרים בין העמיתים לשירות. אפילו הוריו של אולג לא ידעו איפה הוא ומה הוא עושה. "השירות בהנהלה הראשית הראשונה היה חלומם הגלוי והנסתר של רוב הקצינים הצעירים במנגנוני ביטחון המדינה, אבל רק מעטים נמצאו ראויים לכבוד הזה," כתב ליאוניד שֶבּארשין, שלמד בבית ספר 101 בערך באותה תקופה ולימים הגיע לדרגת גנרל בקג"ב. "העבודה... איחדה קציני מודיעין בעבותות מיוחדים במינם של רעות שיש לה מסורת, משמעת ומוסכמות משלה, ושפה מקצועית מיוחדת משלה." בקיץ של 1963 כבר היה גורדייבסקי חלק בלתי נפרד מאחוות הקג"ב, וכשנשבע להגן על המולדת עד נשמת אפו האחרונה ועד סודו הכמוס האחרון עשה זאת באמונה שלמה.
     
    בינתיים עבד וסילי גורדייבסקי בהנהלה המיוחדת, אגף הלא־חוקיים של ההנהלה הראשית הראשונה. הוא אף נעשה שתיין מושבע — לא תכונה פסולה בהכרח בשירות שאנשיו התפארו ביכולתם לכלות כמויות עצומות של וודקה אחרי שעות העבודה בלי ליפול מרגליהם. בתור מרגל מומחה לא־חוקי עבר וסילי ממקום למקום בשמות בדויים שונים, תחזק את הרשת הסמויה והעביר מסרים וכסף לסוכנים אחרים. וסילי לא סיפר לאחיו מה הוא עושה, אבל פיזר רמזים על מקומות אקזוטיים בעולם שהיה בהם, כגון מוזמביק, וייטנאם, שוודיה ודרום אפריקה.
     
    אולג קיווה ללכת בדרכי אחיו אל עולם הסתרים המסעיר הזה שמעבר לים, אבל תחת זאת נקרא להתייצב במטה ההנהלה המיוחדת במוסקבה ולהכין שם מסמכים לסוכנים לא־חוקיים אחרים. ב־20 באוגוסט 1963 לבש את חליפתו הטובה ביותר, השתדל להסתיר את אכזבתו והתייצב לעבודה במטה הקג"ב — מתחם של בניינים לא הרחק מן הקרמלין, מקצתו כלא, מקצתו ארכיון, והוא מרכז העצבים התוסס של המודיעין הסובייטי. בלב המתחם שכן כלא לובּיאנקה הידוע לשמצה, ארמון ניאו־בארוקי שנבנה במקור כדי לשמש את "חברת הביטוח הכלל־רוסית", ובמרתפיו שכנו חדרי העינויים של הקג"ב. בקרב קציני הקג"ב נודע מרכז הבקרה של הארגון בכינוי "המנזר" או בפשטות, "המרכז".
     
    הוא לא נשלח אפוא להיות סוכן סמוי בארץ זרה וזוהרת אלא הוצב במשרד ומצא את עצמו עוסק בניירת, "פועל שחור" אחד מני רבים הממלא טפסים כל היום. כל סוכן לא־חוקי נזקק לאישיות מזויפת, כלומר לסיפור רקע משכנע, לזהות חדשה בעלת ביוגרפיה שלמה ושפע של תעודות מזויפות. כל סוכן שכזה היה אמור לקבל הדרכה, תמיכה ומימון, ולדעת לתפעל מערך מורכב של נקודות איתות, העברות נסתרות ומגעים חטופים. בריטניה נחשבה לכר פורה במיוחד להשתלת סוכנים לא־חוקיים, מפני שלא היתה בה מערכת מסודרת של תעודות זיהוי ולא משרד רישום מרכזי של האוכלוסייה. גרמניה המערבית, ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה וניו־זילנד היו כולן יעדים חשובים. אולג הוצב במחלקת גרמניה וימיו עברו עליו ביצירת בני אדם שלא היו ולא נבראו. שנתיים תמימות חי בעולם של זהויות כפולות והיה משגר אל העולם החיצון מרגלים שלא היו ולא נבראו ופוגש את אלה שחזרו.
     
    במרכז התהלכו רוחות רפאים חיות, גיבורי ריגול סובייטים שהזִקנה עשתה בהם שמות. במסדרונות ההנהלה המיוחדת הכיר גורדייבסקי את קוֹנוֹן טרוֹפימוביץ' מוֹלוֹדי, המכונה גם גורדון לוֹנסדֵייל, אחד המרגלים הלא־חוקיים המצליחים בהיסטוריה. ב־1943 הפקיע הקג"ב את זהותו של ילד קנדי שהלך לעולמו, גורדון ארנולד לונסדייל שמו, והעניק אותו למולודי, שגדל באמריקה הצפונית ודיבר אנגלית מושלמת. מולודי־לונסדייל התיישב בלונדון ב־1954 והתחזה לאיש מכירות חביב ולבבי של תיבות מוזיקה ומכונות מסטיק. הוא הקים את רשת הריגול שכונתה "רשת פורטלנד", שמודיעיה אספו מידע על הצי הבריטי (רופא שיניים של הקג"ב קדח בשיניו כמה חורים מיותרים קודם שיצא ממוסקבה, וכך יכול מולודי לפתוח את פיו בפני מרגלים סובייטים אחרים ולהראות את החורים האלה כדי לאשר את זהותו). בעקבות מידע שמסרה חפרפרת של הסי־אַיי־אֵי נחשף מולודי ונאסר בעוון ריגול, אבל אפילו בית המשפט לא הצליח לחשוף את שמו האמיתי. גורדייבסקי פגש אותו זמן קצר לאחר שחזר למוסקבה, אחרי שהוחלף תמורת איש עסקים בריטי שנעצר במוסקבה והואשם בריגול. עוד מרגל שהיה לאגדה היה ויליאם גֶנריכוביץ' פישר, שנודע בכינוי רודולף אבֶּל, סוכן סמוי שעסק בריגול בארצות הברית עד שנתפס ונידון לשלושים שנות מאסר, וב־1962 הוחלף תמורת גארי פּאוֶורס, טייס מטוס הריגול יוּ־2 שהופל מעל רוסיה.
     
    אבל המרגל הסובייטי המפורסם ביותר היה בריטי. קים פילבּי גויס לנקוו"ד ב־1933, עלה בסולם הדרגות באם־איי־6 והזין את מפעיליו בקג"ב במידע עצום ורב. בינואר 1963 ערק פילבי לברית המועצות, למבוכתה הגדולה של ממשלת בריטניה, ועכשיו התגורר בדירה נוחה במוסקבה שתוחזקה בידי עובדים מיוחדים. הוא היה "אנגלי עד לשד עצמותיו," סיפר קצין קג"ב אחד,5 והיה קורא את תוצאות משחקי הקריקט במהדורות ישנות של העיתון "טיימס", אוכל ריבה מתוצרת "אוקספורד" ומפעם לפעם משתכר עד אובדן הכרה. פילבי היה נערץ כאגדה בחוגי הקג"ב והוסיף למלא כל מיני תפקידים שוליים למען המודיעין הסובייטי, ובהם הדרכה לקצינים דוברי אנגלית וניתוח פרשות מיוחדות, ופעם אחת אף גויס כדי להמריץ ולעודד את נבחרת ברית המועצות בהוקי קרח.
     
    כמו מולודי ופישר היה גם פילבי מרצה לפני מרגלים צעירים, חדורי הערצה. אבל מציאות החיים בסיומה של קריירה בקג"ב היתה רחוקה מרחק רב מחיי אושר. מולודי התמכר לשתייה ומת בנסיבות מסתוריות כשיצא לאסוף פטריות. פישר נעשה מר נפש. פילבי ניסה להתאבד. כל השלושה הונצחו לימים על סדרת בולים של ברית המועצות.
     
    לכל מי שטרח לבדוק את היחס שבין אגדה למציאות בכל האמור בקג"ב (ורוסים מעטים בלבד עשו זאת) התברר שהפער גדול וניכר. המרכז היה נקי להפליא, מואר היטב, מקום מושבה של פקידות חסרת עכבות מוסריות, אכזרית, דקדקנית ופוריטנית, שהגתה פשעים בינלאומיים מתוך הקפדה זהירה על פרטי הפרטים. מראשית ימיו היה המודיעין הסובייטי נטול כל רסן מוסרי. חוץ מאיסוף מידע וניתוחו עסק הקג"ב גם בלוחמה פוליטית, בתמרון התקשורת, בדיס־אינפורמציה, בזיוף, הפחדה, חטיפה ורצח. מחלקה 13, שנקראה גם "ההנהלה למשימות מיוחדות", התמחתה בחבלה ובמעשי התנקשות. ההומוסקסואליות היתה לא חוקית בברית המועצות, אבל הומוסקסואלים גויסו כדי לפתות זרים הומוסקסואלים למטרות סחיטה. הקג"ב היה חסר כל עקרונות במוצהר ובכוונת מכוון. ועם זאת היה המרכז מקום מתחסד, צבוע ומוסרני. העובדים לא הורשו לשתות בשעות העבודה, אם כי רבים מהם הרבו לשתות ביתר שעות היממה. רכילות על חייהם הפרטיים של עמיתים לעבודה עברו מפה לאוזן, אלא שכאן, בניגוד למשרדים רבים אחרים, עלולות היו שמועות שכאלה להרוס את הקריירה של אדם ואת חייו. הקג"ב התעניין בחייהם הפרטים של העובדים ופלש לפרטיותם, שכן חיים פרטיים לא היו קיימים בברית המועצות. הקצינים נדרשו להינשא, לגדל ילדים ולהישאר נשואים, ולא מטעמי שליטה בלבד אלא גם מסיבות אחרות. איש קג"ב נשוי ובעל משפחה לא יכול לערוק בנקל, מפני שבני משפחתו היו עלולים להיות בני ערובה.
     
    שנתיים אחרי שהחל לעבוד בהנהלה המיוחדת הגיע גורדייבסקי למסקנה שכנראה לא ילך בעקבות אחיו ולא יהיה סוכן רדום שמוצב בחוץ לארץ. ייתכן שווסילי עצמו היה הסיבה העיקרית שאולג לא נבחר לתפקיד סוכן לא־חוקי: לפי ההיגיון המקובל בקג"ב, שהייתם של שני בני משפחה בחוץ לארץ, ובייחוד באותה ארץ, היתה עלולה להיות תמריץ לעריקה.
     
    הוא היה משועמם ומתוסכל. תפקיד שהיה אמור להעניק לו הרפתקה והתרגשות נעשה משעמם לבלי נשוא. העולם שמעבר למסך הברזל שקרא עליו בעיתוני המערב התרחק אל מחוץ להישג ידו. הוא החליט אפוא להתחתן. "רציתי לנסוע לחוץ לארץ מהר ככל האפשר, ומאחר שהקג"ב לא שלח עובדים רווקים אל מחוץ למדינה מיהרתי למצוא לי אישה." אישה דוברת גרמנית תהיה לו רעיה אידיאלית, מאחר שכך אולי יישלחו שניהם יחד לגרמניה.
     
    ילנה אַקופּיאן למדה להיות מורה לגרמנית. היא היתה בת עשרים ושתיים, ארמנית למחצה, שחורת עיניים, נבונה, שנונה וחדת לשון. ילנה ידעה להעמיד אדם על מקומו בהערה קצרצרה אחת, תכונה שזמן מה נראתה לו מצודדת ומפתה. הם נפגשו בביתו של חבר משותף. מה שניצת ביניהם לא היה תשוקה דווקא אלא שאיפה משותפת. גם ילנה, כמו אולג, חלמה לנסוע לחוץ לארץ וראתה בדמיונה חיים שאינם מוגבלים לדירה הצפופה והמגובבת שבה חיה עם הוריה ועם חמישה אחים ואחיות. קשרי הזוגיות הקודמים של גורדייבסקי היו קצרים ולא מספקים, ואילו ילנה הקרינה שמץ ממה שהאישה הסובייטית אמורה להיות, כבולה למוסכמות פחות מן הסטודנטיות שפגש עד אז, ובעלת חוש הומור לא צפוי. היא היתה פמיניסטית מוצהרת, אם כי ברוסיה של שנות השישים היתה למונח הזה משמעות מוגבלת למדי. הוא שכנע את עצמו שהוא אוהב אותה והשניים התארסו, כמו שכתב גורדייבסקי לימים, "בלי מחשבה רבה ובלי בחינה עצמית מאף צד". חודשים אחדים לאחר מכן נישאו, בלי גינונים של טקס, מסיבות לא רומנטיות ביותר: היא שיפרה את סיכויי הקידום שלו, והוא היה לה כרטיס היציאה ממוסקבה. זו היתה חתונת נוחות בנוסח הקג"ב, אם כי איש מהם לא הודה בכך באוזני בן זוגו.
     
    במחצית השנייה של 1965 באה הפריצה שגורדייבסקי ציפה לה בכיליון עיניים. התפנה תפקיד של מפקח על הסוכנים הלא־חוקיים בדנמרק. תפקיד הכיסוי שלו יהיה פקיד קונסולרי שעוסק באשרות כניסה ובירושות, אבל בפועל יהיה כפוף למחלקה הממונה על התפעול בשטח של הסוכנים הלא־חוקיים במסגרת ההנהלה המיוחדת.
     
    הוצע לו אפוא להיות ממונה על רשת של סוכנים חשאיים בדנמרק. הוא הסכים בלהיטות ובשמחה. כך הגיב גם קים פילבי כשגויס לשירות המודיעין הסובייטי ב־1933: "לא היססתי אף לרגע. אין צורך לחשוב פעמיים כשמציעים לך להצטרף ליחידת עילית."6
    • בן מקנטייר
    • בן מקנטייר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות