הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המאהב החשאי
  • המאהב החשאי
    איזבל איינדה | תרגום: סוניה ברשילון
    ידיעות ספרים | מאי 2017 | פרוזה תרגום | 344 עמ' מודפסים
    1939. אלמה, ילדה בת שבע, נשלחת מפולין הכבושה אל אחוזת הפאר של דודיה בסן פרנסיסקו.
     
    1942. גנן האחוזה, טקאו פוקודה היפני, נשלח עם בני משפחתו למחנה ריכוז בלבה של ארצות הברית, כשהיפנים-האמריקאים נחשדים כולם כאחד בשיתוף פעולה עם האויב לאחר המתקפה בפרל הרבור.
     
    אלמה ואיצ'ימיי פוקודה, בנו של הגנן, נקרעים זה מזה באכזריות. איש מהסובבים אותם אינו מודע לאהבה התמימה ולחברות האיתנה שנרקמה בין שני הילדים.
     
    1999. אירינה בזילי בת השתים-עשרה נשלחת על ידי סבה וסבתה מכפרם הקטן שבמולדובה לארצות הברית, אל אמא שלה, שאותה לא ראתה שנים רבות.
     
    כל אחד משלושת גיבורי ספרה רחב היריעה של איזבל איינדה הוא מהגר שנאבק בטראומת ההגירה ובשלדים נוספים שמוסתרים עמוק בארונו. על אף שהם שונים מאוד במוצאם, במעמדם ובאישיותם, מגלים השלושה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, וכי לכל אחד מהם מזמנים החיים אתגרים, הפתעות ותהפוכות, וגם אהבה, אושר ותקווה.
     
    המאהב החשאי הוא רומן מרתק, חוצה יבשות, דורות ושנים, אשר מעלה שאלות הנוגעות לזהות, נטישה וחרטה, ועוסק בין היתר בהשפעתו הלא-נודעת של הגורל על חיינו. כתיבתה של איזבל איינדה מדויקת כתמיד, והדמויות המאיישות את ספרה מלאות חיים ומרגשות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ״לארק האוס״
     
    אירינה בָּזילי התחילה לעבוד ב״לארק האוס״ שבפרברי ברקלי בשנת 2010, כשהיתה בת עשרים ושלוש, ובאמתחתה רק אשליות מועטות, שכן מאז גיל חמש-עשרה היטלטלה מעבודה לעבודה, מעיר אחת לאחרת. היא לא שיערה שבאותו דיור מוגן לגיל השלישי תמצא את הסידור המושלם, ושבשלוש השנים הבאות תהיה מאושרת כפי שהיתה בילדותה, לפני שגורלה סטה ממסלולו. ״לארק האוס״, שנוסד באמצע המאה העשרים כדי לשכן באופן מכובד קשישים בעלי הכנסה נמוכה, משך אליו מלכתחילה, מסיבות עלומות, אינטלקטואלים ליברלים, תימהונים מושבעים ואמנים כושלים. במשך הזמן השתנה המקום מבחינות רבות, אבל התשלומים החודשיים שנגבו עדיין נקבעו על פי הכנסותיו של כל דייר כדי לעודד, תיאורטית לפחות, מגוון חברתי וגזעי מסוים. בפועל התברר שכל הדיירים הם לבנים בני המעמד הבינוני, והמגוון טמון בהבדלים הדקים שבין ליברלים, מחפשי דרך רוחנית, פעילי חברה וסביבה, ניהיליסטים וכמה מההִיפים הספורים שעוד חיו באזור מפרץ סן פרנסיסקו.
    בריאיון הראשון, המנהל של המקום, הנס ווֹיְט, נתן לאירינה להבין שהיא צעירה מכדי למלא תפקיד שיש בו אחריות רבה כל כך, אבל מכיוון שהיה עליו למנות בדחיפות עובד למחלקת האדמיניסטרציה והטיפול, היא תוכל למלא מקום עד שיימצא האדם המתאים. אירינה חשבה שמה שנכון לגביה, נכון גם לגביו: הוא נראה ילדון שמנמן עם קרחת טרם זמנה, ומלאכת ניהול המקום היתה בוודאי גדולה עליו. עם הזמן תיווכח אירינה לדעת שחזותו של וויט מוליכה שולל בתאורה גרועה וממרחק מסוים, שלמעשה הוא בן חמישים וארבע והוא מנהל מצוין. אירינה הבטיחה לו שעל מה שחסר לה מבחינת לימודים היא מפצה בניסיון שצברה בטיפול בזקנים במולדובה, ארץ מולדתה.
    החיוך המבויש של המועמדת ריכך את המנהל. הוא שכח לבקש ממנה מכתב המלצה והחל למנות את חובות התפקיד. אפשר לסכם אותן במילים ספורות: להקל את חייהם של דיירי המחלקה השנייה והשלישית. דיירי המחלקה הראשונה לא נוגעים לה, שכן הם מתנהלים באופן עצמאי, כמו דיירים בבניין דירות, וגם לא דיירי המחלקה הרביעית, שנקראת באופן הולם ״גן עדן״, שכן שם ממתינים הדיירים למעבר שלהם השמימה, מעבירים את מרבית היום בנמנום, ואינם זקוקים לסוג השירותים שיהיה עליה להציע. אירינה תצטרך ללוות את הדיירים לתורים אצל רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, לעזור להם במילוי טפסים הנוגעים לבריאות ולמסים, ללוות אותם לקניות וכיוצא באלה. הקשר היחיד שלה עם דיירי גן העדן הוא ארגון טקסי האשכבה שלהם, לגביהם תקבל הנחיות מפורטות בהתאם לכל מקרה ומקרה, אמר לה הנס וויט, כי בקשות הגוססים לא תמיד עולות בקנה אחד עם אלה של בני משפחותיהם. בקרב דיירי ״לארק האוס״ היה מגוון של אמונות, וטקסי האשכבה נטו להיות אוניברסליים ומסובכים משהו.
    הוא הסביר לה שרק אנשי צוות התחזוקה, הטיפול והסיעוד מחויבים ללבוש מדים, אבל יש קוד לבוש בלתי-כתוב שחל על כל שאר העובדים; הכבוד והטעם הטוב היו הקריטריונים המובילים. למשל, הגופייה שלבשה אירינה ועליה הדפס של מלקולם X לא הולמת את המוסד, אמר נחרצות. למעשה זה לא היה מלקולם X, אלא צ'ה גווארה, אבל היא לא הבהירה לו את העניין כי הניחה שהנס וויט לא שמע מעולם על לוחם הגרילה ההוא, שגם אחרי שחלפו חמישים שנה מעלילות הגבורה שלו, עדיין היה נערץ בקובה וגם על ידי קומץ רדיקלים בברקלי, המקום שהיא גרה בו. הגופייה עלתה שני דולרים בחנות יד שנייה והיתה כמעט חדשה.
    ״אסור לעשן כאן,״ הזהיר אותה המנהל.
    ״אני לא מעשנת ולא שותה, אדוני.״
    ״את בריאה בדרך כלל? זה חשוב בטיפול בזקנים.״
    ״כן.״
    ״יש משהו שאני צריך לדעת?״
    ״אני מכורה למשחקי וידיאו ולספרי פנטזיה. אתה יודע, טולקין, ניל גיימן, פיליפ פּוּלמן. חוץ מזה אני עובדת גם ברחיצת כלבים, אבל זה לא גוזל ממני הרבה זמן.״
    ״מה שאת עושה בזמנך החופשי הוא עניינך, גברתי, אבל אסור שדעתך תהיה מוסחת בזמן העבודה.״
    ״ברור. תראה, אדוני, אם תיתן לי הזדמנות, תראה שיש לי גישה לאנשים מבוגרים. לא תתחרט,״ אמרה הצעירה בביטחון עצמי מעושה.
    כשהסתיים הריאיון, הראה לה המנהל את המבנים שאכלסו מאתיים וחמישים איש, בני שמונים וחמש בממוצע. ״לארק האוס״ היה נכס בבעלותו של איל הון מעסקי השוקולד, והוא תרם אותו לעיר והשאיר גם תרומה נדיבה לתפעול המקום. הוא כלל את הבניין הראשי, אחוזה יומרנית שבה שכנו המשרדים, וכן אזורים משותפים - הספרייה, חדר האוכל והסדנאות, וסדרת מבנים נאים בעלי גגות רעפים מעץ, שהשתלבו בפארק שנראה טבעי, אבל למעשה טופח היטב בידי חבורת גננים. המבנים של הדירות העצמאיות ואלה של דיירי המחלקה השנייה והשלישית היו מחוברים באמצעות שמונה מסדרונות מקורים. מסדרונות אלו אפשרו לאנשים בכיסאות גלגלים לנוע כשהם מוגנים מפני פגעי מזג האוויר, וקירותיהם, שהיו עשויים זכוכית, אפשרו להם ליהנות מהטבע, התרופה הטובה ביותר למכאובים בכל גיל. גן העדן, מבנה בטון מבודד, היה צורם על רקע סביבתו, אלמלא היה מכוסה לחלוטין בקיסוס מטפס. הספרייה ואולם המשחקים היו פתוחים בכל עת; לסלון היופי היו שעות פתיחה גמישות, ובסדנאות הציעו מגוון חוגים, החל מציור ועד אסטרולוגיה, למי שעדיין ציפו שהעתיד יפתיע אותם. את החנות ״אבדות ומציאות״, ששמה התנוסס על שלט בדלת, הפעילו מתנדבות, ומכרו בה בגדים, רהיטים, תכשיטים ואוצרות נוספים שהדיירים ויתרו עליהם, או שהמתים השאירו אחריהם.
    ״יש לנו מועדון סרטים מצוין. אנחנו מקרינים סרטים בספרייה שלוש פעמים בשבוע,״ אמר הנס וויט.
    ״איזה סוג של סרטים?״ שאלה אירינה, בתקווה שיהיו סרטי ערפדים ומדע בדיוני.
    ״ועדה בוחרת אותם, ויש העדפה לסרטי פשע, הם נורא אוהבים את טרנטינו. יש כאן משיכה מסוימת לאלימות, אבל אל תיבהלי, הם מבינים שמדובר בבדיון ושהשחקנים מופיעים שוב בסרטים אחרים, בריאים ושלמים. בואי נגיד שזו דרך להוצאת קיטור. לא מעט דיירים שלנו מפנטזים לרצוח מישהו, בדרך כלל את בני משפחותיהם.״
    ״גם אני,״ ענתה אירינה ללא היסוס.
    הנס וויט חשב שהצעירה מתבדחת וצחק בשביעות רצון. הוא העריך חוש הומור בקרב עובדיו כמעט במידה שהעריך סבלנות.
    בפארק העצים העתיקים התרוצצו בביטחון סנאים ומספר לא מבוטל של איילים. הנס וויט הסביר לה שהנקבות מגיעות למקום להמליט ולגדל בו את העופרים עד שיוכלו להסתדר בכוחות עצמם, ושהשטח הוא גם מקום מקלט לציפורים, בייחוד לעפרונים, ומכאן השם ״לארק האוס״, בית העפרוני. כמה מצלמות הותקנו במקומות אסטרטגיים כדי לעקוב אחרי בעלי החיים בטבע, וכדרך אגב גם אחרי הזקנים שעלולים היו ללכת לאיבוד או להיפגע בתאונה, אבל ב״לארק האוס״ לא הקפידו על אמצעי בטיחות. במהלך היום נותרו שערי המקום פתוחים, והיו רק שני שומרים לא חמושים שסיירו במקום. הם היו שוטרים בגמלאות, האחד בן שבעים והשני בן שבעים וארבע. לא היה צריך דבר מעבר לזה, כי אף עבריין לא יבזבז את זמנו בתקיפת זקנים מחוסרי הכנסות. הם נתקלו בשתי נשים בכיסאות גלגלים, בקבוצה מצוידת בכני ציור וקופסאות צבעים בשיעור באוויר הפתוח, ובכמה דיירים שטיילו עם כלבים מדובללים כמותם. המקום השתרע לצד המפרץ, וכשהים גאה אפשר היה לשוט בקיאק, כפי שאכן עשו כמה מהדיירים שמיחושיהם עדיין לא הכריעו אותם. ״ככה הייתי רוצה לחיות,״ נאנחה אירינה, שאפה את ניחוחם המתוק של האורנים ועצי הדפנה והשוותה את המבנים הנעימים הללו למאורות המוזנחות שביניהן היטלטלה מאז שהיתה בת חמש-עשרה.
    ״דבר אחרון, העלמה בזילי. עלי להזכיר את שתי רוחות הרפאים, כי זה בוודאי יהיה הדבר הראשון שאנשי הצוות מהאיטי יזהירו אותך מפניו.״
    ״אני לא מאמינה ברוחות רפאים, אדון וויט.״
    ״אני שמח לשמוע. גם אני לא. הרוחות שב'לארק האוס' הן אישה צעירה שלובשת בדי טול ורוד וילד בן שלוש בערך. זאת אמילי, הבת של איל ההון של השוקולד. אמילי המסכנה מתה מצער כשבנה טבע בבריכה, בסוף שנות הארבעים. אחרי כן נטש איל ההון את הבית וייסד את הקרן.״
    ״הילד טבע בבריכה שהראית לי?״
    ״ממש באותה בריכה. ומאז אף אחד אחר לא מת שם, עד כמה שידוע לי.״
    בקרוב תבחן אירינה את עמדתה בנוגע לרוחות רפאים, כי היא תגלה שרבים מהזקנים מלווים תדיר במתיהם; אמילי ובנה לא היו רוחות הרפאים היחידות המתגוררות שם.
    למחרת, השכם בבוקר, התייצבה אירינה בעבודה במכנסי הג'ינס הטובים ביותר שלה ובטישירט צנועה. היא הבחינה שהאווירה ב״לארק האוס״ נינוחה, אך לא מוזנחת. המקום נראה כמו קמפוס אוניברסיטאי יותר משהזכיר מעון זקנים. האוכל הגיע ברמתו לזו של כל מסעדה מכובדת בקליפורניה: הוא היה אורגני במידת האפשר. השירות היה יעיל, והטיפול והסיעוד היו נעימים ככל שניתן לצפות במקרים כאלה. בתוך ימים ספורים היא למדה את שמותיהם ואת גחמותיהם של עמיתיה לעבודה ושל הדיירים שנמצאים תחת חסותה. המשפטים שהצליחה ללמוד בעל פה בספרדית ובצרפתית עזרו לה לזכות בהערכה מצד אנשי הסגל, שהגיעו כמעט אך ורק ממקסיקו, מגואטמלה ומהאיטי. המשכורת לא היתה גבוהה במיוחד ביחס לעבודה הקשה, אבל רק מעטים מהם הזעיפו פנים. ״את הסבתות צריך לפנק, אבל גם לשמור על כבודן. כך גם לגבי הסבים, אבל אסור לבטוח בהם יותר מדי, כי אז הם מציקים,״ המליצה לה לוּפּיטה פָרִיאָס, אישה נמוכה בעלת פנים של פסל אוֹלמֶקי, מנהלת צוות הניקיון. מכיוון שעבדה ב״לארק האוס״ שלושים ושתיים שנה והיתה לה גישה לחדרים, הכירה לופיטה אישית כל דייר ודייר, ידעה פרטים על חייהם, ניחשה את חולשותיהם וליוותה אותם במצוקותיהם.
    ״שימי לב לדיכאון, אירינה. זה מאוד נפוץ פה. אם תבחיני שמישהו מתבודד, עצוב מאוד, נשאר במיטה בלי סיבה או מפסיק לאכול, את רצה להודיע לי, מובן?״
    ״ומה את עושה במקרה כזה, לופיטה?״
    ״תלוי. אני מלטפת אותם, על זה הם תמיד יודו לי כי לזקנים אין מי שייגע בהם, ואני ממכרת אותם לסדרת טלוויזיה. אף אחד לא רוצה למות לפני שיראה את הסוף. חלק מהם מתפללים, וזה עוזר להם להרגיש יותר טוב, אבל יש כאן המון אתיאיסטים והם לא מתפללים. הדבר הכי חשוב הוא לא להשאיר אותם לבד. אם אני לא בסביבה, תודיעי לקאתי. היא יודעת מה לעשות.״
    דוקטור קתרין הופ, דיירת המחלקה השנייה, היתה הראשונה שבירכה את אירינה בשם הדיירים. היא היתה בת שישים ושמונה, הצעירה בין דרי המקום. מרגע שרותקה לכיסא גלגלים היא העדיפה את העזרה ואת החֶברה שמצאה ב״לארק האוס״. היא גרה שם כבר שנתיים, ובמהלכן נהפכה לרוח החיה של המוסד.
    ״אנשים מבוגרים הם הכי משעשעים בעולם. הם חיו הרבה זמן, הם אומרים מה שמתחשק להם, וממש לא אכפת להם מה אחרים חושבים. אף פעם לא תשתעממי פה,״ אמרה לאירינה. ״הדיירים שלנו הם אנשים משכילים, ואם בריאותם טובה, הם ממשיכים ללמוד ולחוות. בקהילה שלנו יש הרבה פעילויות, וכך אפשר להימנע מהמכה הכי קשה של הזקנה: הבדידות.״
    אירינה היתה מודעת לרוח הליברלית של הדיירים ב״לארק האוס״. המקום היה מפורסם משום שהופיע בחדשות לא פעם. היתה רשימת המתנה של כמה שנים כדי להיכנס למעון הדיור, והיא היתה ארוכה יותר אלמלא מתו רבים מהפונים לפני שתורם הגיע. הזקנים במעון היו הוכחה משכנעת לכך שהגיל, על מגבלותיו, לא שלל הנאה או השתתפות בהמולת הקיום. רבים מהם שהיו פעילים ב״קשישים למען השלום״ הקדישו את ימי שישי בבוקר למחאה ברחוב נגד אי-צדק ועוולות העולם, במיוחד מצד האימפריה האמריקאית, שעליה חשו אחראים. הפעילים, בהם גם גברת בת מאה ואחת, נהגו להיפגש בכיכר השכונתית שמול תחנת המשטרה, מצוידים במקלות הליכה, בהליכונים ובכיסאות הגלגלים שלהם, מניפים שלטים נגד המלחמה או ההתחממות הגלובלית, בשעה שהציבור מביע את תמיכתו בצפירות מהמכוניות, או בחתימה על העצומות שהישישים הזועמים היו מגישים להם. לא פעם הופיעו המוחים בטלוויזיה, כשהמשטרה עשתה מעצמה צחוק בשעה שאיימה שתפזר גז מדמיע, איומים שמעולם לא מומשו. הנס וויט הראה לאירינה בהתרגשות לוחית בפארק לזכרו של מוזיקאי בן תשעים ושבע, שהלך לעולמו בשנת 2006 משבץ מוחי פתאומי בשעה שהפגין בשמש הקופחת נגד המלחמה בעיראק. הוא נלחם עד הסוף המר, ומת והמגפיים לרגליו, כיאה למי שנפל בעת מילוי תפקידו.
    אירינה גדלה במולדובה, בכפר קטן שהיה מיושב בזקנים ובילדים. כולם היו נטולי שיניים, הראשונים משום שאיבדו אותן במהלך השנים, והאחרונים משום ששיני החלב שלהם נשרו. היא חשבה על סבא וסבתא שלה, וכמו פעמים רבות בשנים האחרונות התחרטה על שנטשה אותם. ב״לארק האוס״ ניתנה לה ההזדמנות לתת לאחרים את מה שלא יכלה לתת להם, והיא טיפלה באנשים שבאחריותה ומטרה זו ניצבת לנגד עיניה. עד מהרה כבשה את לב כולם, ובכלל זה את לבם של רבים מדיירי המחלקה הראשונה, העצמאים.
    כבר בתחילה משכה אַלמָה בֵּלַסקוֹ את תשומת לבה. היא בלטה בקרב יתר הנשים בשל המראה האריסטוקרטי שלה ובזכות השדה המגנטי שבידד אותה משאר בני התמותה. לופיטה פאריאס טענה שבלסקו לא מתאימה ל״לארק האוס״, שהיא תחזיק שם מעמד רק זמן קצר, ושממש בכל רגע יבוא לאסוף אותה אותו נהג המרצדס שהביא אותה לכאן. אבל החודשים חלפו והדבר לא התרחש. אירינה הסתפקה בבחינה של אלמה בלסקו, שכן הנס וויט ביקש ממנה להתרכז בחובותיה בקרב דיירי המחלקה השנייה והשלישית, בלי שהעצמאים יסיחו את דעתה. היא היתה עסוקה למדי בטיפול בלקוחותיה - לא קראו להם מטופלים - ובלימוד מלאכת עבודתה החדשה. כחלק מהכשרתה היה עליה לצפות בסרטוני הווידיאו של טקסי האשכבה האחרונים: יהודייה בודהיסטית ואגנוסטיקן שחזר בו. אלמה בלסקו, מצדה, לא היתה מבחינה באירינה, אלמלא הפכו אותה הנסיבות עד מהרה לאדם השנוי ביותר במחלוקת ב״לארק האוס״.
    • איזבל איינדה
    • איזבל איינדה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המאהב היפני
    • הבודהה בעליית הגג
    • כשהקיסר היה אלוהי
    • בשולי הנוחות
    • ארץ איומה
    • משקלו של פסנתר
    • היו זמנים בארגנטינה
    • הנכדה של מר לין
    • כימיה
    • החתול שלי, יוגוסלביה
    • גטסבי הגדול
    • אמריקנה