החשוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החשוד
מכר
מאות
עותקים
החשוד
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אילן פן
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 439 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 19 דק'

פיונה ברטון

פיונה ברטון, עיתונאית וסופרת, מכשירה כיום עיתונאים מכל רחבי העולם. היא היתה כתבת בכירה ב"דיילי מייל", עורכת חדשות ב"דיילי טלגרף" וכתבת ראשית ב"מייל און סאנדיי". במשרתה האחרונה קיבלה את תואר "כתבת השנה" מטעם איגוד העיתונות הבריטי. ברטון נולדה בקיימברידג' ומתגוררת כיום בדרום-מערב צרפת. ספריה "האלמנה" ו"הילדה", היו לרבי-מכר בארץ ובחו"ל.

תקציר

מותחן חדש מאת מחברת רבי-המכר "האלמנה" ו"הילדה". 
 
כששתי תרמילאיות בנות שמונה-עשרה נעלמות בתאילנד, משפחותיהן חסרות האונים ואכולות הדאגה מוצאות את עצמן תחת אור הזרקורים של התקשורת הבינלאומית. כולם תמהים: מה עשו הבנות סמוך להיעלמותן?
 
העיתונאית קייט רוברטס עושה תמיד כמיטב יכולתה כדי להיות הראשונה שמפרסמת סיפור, הראשונה שמשיגה בלעדיות, הראשונה לחשוף את האמת – והפעם הזאת אינה שונה. אבל היא אינה מסוגלת שלא לחשוב על בנה, שאותו לא ראתה כבר שנתיים, מאז עזב את הבית ויצא לטייל בעולם. ככל שחקירת התעלומה מתקדמת, כל הנוגעים בדבר יגלו שעל אף המרחק הגדול, הסכנה אורבת הרבה יותר קרוב לבית מכפי שהם מעלים בדעתם...
 
פיונה ברטון, עיתונאית וסופרת, מכשירה כיום עיתונאים מכל רחבי העולם. היא היתה כתבת בכירה ב"דיילי מייל", עורכת חדשות ב"דיילי טלגרף" וכתבת ראשית ב"מייל און סאנדיי". במשרתה האחרונה קיבלה את תואר "כתבת השנה" מטעם איגוד העיתונות הבריטי. ברטון נולדה בקיימברידג' ומתגוררת כיום בדרום-מערב צרפת. ספריה "האלמנה" ו"הילדה" היו לרבי-מכר בארץ ובחו"ל.
 
"סיפורן המצמרר של צעירות נעדרות ובני משפחותיהן המודאגים. 'החשוד' כתוב ביד אמן... ברטון מעצבת את הדמויות באופן יוצא מן הכלל."
Washington Post
 
"ברטון היא מספרת סיפורים מדהימה. הקריירה שלה כעיתונאית הופכת את הסיפור הזה למציאותי להחריד. כל תפנית בעלילה מרגישה מהימנה ומאיימת כאחד."
Library Journal (starred review)
 
"עלילה מפותלת להפליא... מעריציה הרבים של ברטון יבואו על שכרם."
 Publishers Weekly

פרק ראשון

1

יום ראשון, 27 ביולי 2014
הכתבת
 
הטלפון מצלצל בשעה שלוש בלילה. הצלצול הטורדני ליד המיטה מבקע חור בשינה שלנו. אני מושיטה יד כדי להשתיק אותו.
"הלו," אני לוחשת.
רעש לבן משיב לי בלחש. אני מקרבת את הטלפון לאוזן.
"מי זה?"
אני מרגישה את סטיב מתהפך עם הפנים אלי אבל הוא אינו משמיע מילה. הרעש הלבן דועך, ואני שומעת קול.
"הלו. הלו," אומר הקול, מחפש אותי.
אני מזדקפת במיטה ומדליקה את האור. סטיב גונח ומשפשף את העיניים.
"קייט? מה קורה?" הוא אומר.
"מי זה?" אני שואלת שוב. אבל יודעת את התשובה. "ג'ייק?"
"אמא," אומר הקול, המילה מעוותת בגלל המרחק — או אולי זה בגלל מה שהוא שתה, אני חושבת בלבי ללא חמלה.
"מצטער שפספסתי את יום ההולדת שלך," אומר הקול.
הקו משתבש, שוב, והוא נעלם. אני מסתכלת על סטיב.
"זה היה הוא?" הוא שואל. אני מהנהנת.
"הוא מצטער שפספס את יום ההולדת שלי..."
 
זאת הפעם הראשונה זה שבעה חודשים שהוא התקשר. קיבלנו ממנו שלושה מיילים, אבל בננו הבכור הבהיר לנו מן ההתחלה שאי-אפשר יהיה להשיג אותו בטלפון. הוא אמר שהוא מתכוון להשתחרר מכל הלחץ הנלווה לשיחות טלפון קבועות. שידאג לשמור איתנו על קשר.
הוא התקשר בפעם האחרונה בבוקר חג המולד. קיווינו שהוא יהיה איתנו, יעזור לסדר את הקישוטים ויכין את היין החם הקטלני שלו. בשלב הראשון הצענו לו במייל לבוא, אחר כך עברנו לתחנונים, וכשהיה נדמה שהוא נחלש, אפילו שלחנו לו כרטיס טיסה. אבל ג'ייק נשאר רחוק, ודיבר איתנו עשר דקות בטלפון. סטיב הרים את הטלפון ודיבר איתו ראשון בשעה שאני ריחפתי לצדו. אחר כך ג'ייק ביקש לדבר עם אחיו הקטן, פרדי, ולבסוף עם אמא שלו.
חיבקתי את הטלפון, כאילו יכולתי לחוש את נוכחותו ואת חום גופו, והשתדלתי להקשיב ולא לדבר. אבל הוא נותר מרוחק כשהשניות חלפו להן באיזה תא טלפון נידח, ומצאתי עצמי הופכת 
לחוקרת. 
"אז איפה אתה עכשיו, חמוד?"
"כאן," הוא צחק.
"עדיין בפוּקֵט."
"כן, כן."
"ומצאת עבודה?"
"כן, ברור. כל מיני עבודות מזדמנות."
"ומה עם הכסף?"
"אני מסתדר, אמא. אל תדאגי לי. אני בסדר."
"טוב, העיקר שאתה מאושר..." שמעתי את עצמי אומרת. פתח המילוט של הפחדנית.
"כן, טוב לי."
אחרי שהנחתי את הטלפון במקומו, פרדי הגיש לי לַיד כוס פרוסקו ונישק אותי על הלחי.
"אל תדאגי אמא. הוא בסדר. הוא עושה חיים משוגעים, משתזף בשמש בזמן שאנחנו יושבים כאן בגשם."
אבל בתוך תוכי ידעתי שלא הכול בסדר אצלו. הקול שלו היה מרוחק. והצחוק העצבני ההוא. הוא לא נשמע כמו ג'ייק שלי.

פיונה ברטון

פיונה ברטון, עיתונאית וסופרת, מכשירה כיום עיתונאים מכל רחבי העולם. היא היתה כתבת בכירה ב"דיילי מייל", עורכת חדשות ב"דיילי טלגרף" וכתבת ראשית ב"מייל און סאנדיי". במשרתה האחרונה קיבלה את תואר "כתבת השנה" מטעם איגוד העיתונות הבריטי. ברטון נולדה בקיימברידג' ומתגוררת כיום בדרום-מערב צרפת. ספריה "האלמנה" ו"הילדה", היו לרבי-מכר בארץ ובחו"ל.

עוד על הספר

  • תרגום: אילן פן
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 439 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 19 דק'
החשוד פיונה ברטון

1

יום ראשון, 27 ביולי 2014
הכתבת
 
הטלפון מצלצל בשעה שלוש בלילה. הצלצול הטורדני ליד המיטה מבקע חור בשינה שלנו. אני מושיטה יד כדי להשתיק אותו.
"הלו," אני לוחשת.
רעש לבן משיב לי בלחש. אני מקרבת את הטלפון לאוזן.
"מי זה?"
אני מרגישה את סטיב מתהפך עם הפנים אלי אבל הוא אינו משמיע מילה. הרעש הלבן דועך, ואני שומעת קול.
"הלו. הלו," אומר הקול, מחפש אותי.
אני מזדקפת במיטה ומדליקה את האור. סטיב גונח ומשפשף את העיניים.
"קייט? מה קורה?" הוא אומר.
"מי זה?" אני שואלת שוב. אבל יודעת את התשובה. "ג'ייק?"
"אמא," אומר הקול, המילה מעוותת בגלל המרחק — או אולי זה בגלל מה שהוא שתה, אני חושבת בלבי ללא חמלה.
"מצטער שפספסתי את יום ההולדת שלך," אומר הקול.
הקו משתבש, שוב, והוא נעלם. אני מסתכלת על סטיב.
"זה היה הוא?" הוא שואל. אני מהנהנת.
"הוא מצטער שפספס את יום ההולדת שלי..."
 
זאת הפעם הראשונה זה שבעה חודשים שהוא התקשר. קיבלנו ממנו שלושה מיילים, אבל בננו הבכור הבהיר לנו מן ההתחלה שאי-אפשר יהיה להשיג אותו בטלפון. הוא אמר שהוא מתכוון להשתחרר מכל הלחץ הנלווה לשיחות טלפון קבועות. שידאג לשמור איתנו על קשר.
הוא התקשר בפעם האחרונה בבוקר חג המולד. קיווינו שהוא יהיה איתנו, יעזור לסדר את הקישוטים ויכין את היין החם הקטלני שלו. בשלב הראשון הצענו לו במייל לבוא, אחר כך עברנו לתחנונים, וכשהיה נדמה שהוא נחלש, אפילו שלחנו לו כרטיס טיסה. אבל ג'ייק נשאר רחוק, ודיבר איתנו עשר דקות בטלפון. סטיב הרים את הטלפון ודיבר איתו ראשון בשעה שאני ריחפתי לצדו. אחר כך ג'ייק ביקש לדבר עם אחיו הקטן, פרדי, ולבסוף עם אמא שלו.
חיבקתי את הטלפון, כאילו יכולתי לחוש את נוכחותו ואת חום גופו, והשתדלתי להקשיב ולא לדבר. אבל הוא נותר מרוחק כשהשניות חלפו להן באיזה תא טלפון נידח, ומצאתי עצמי הופכת 
לחוקרת. 
"אז איפה אתה עכשיו, חמוד?"
"כאן," הוא צחק.
"עדיין בפוּקֵט."
"כן, כן."
"ומצאת עבודה?"
"כן, ברור. כל מיני עבודות מזדמנות."
"ומה עם הכסף?"
"אני מסתדר, אמא. אל תדאגי לי. אני בסדר."
"טוב, העיקר שאתה מאושר..." שמעתי את עצמי אומרת. פתח המילוט של הפחדנית.
"כן, טוב לי."
אחרי שהנחתי את הטלפון במקומו, פרדי הגיש לי לַיד כוס פרוסקו ונישק אותי על הלחי.
"אל תדאגי אמא. הוא בסדר. הוא עושה חיים משוגעים, משתזף בשמש בזמן שאנחנו יושבים כאן בגשם."
אבל בתוך תוכי ידעתי שלא הכול בסדר אצלו. הקול שלו היה מרוחק. והצחוק העצבני ההוא. הוא לא נשמע כמו ג'ייק שלי.