הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החיים הפשוטים שלי
  • החיים הפשוטים שלי
    דני ספרים | יולי 2019 | נוער צעיר | 135 עמ' מודפסים
    החיים הפשוטים של תום נעשים לא כל כך פשוטים לאחר מות אמו. אביו שקוע באבלו, אחיו ואחותו קטנים מכדי להבין לאן נעלמה אימם, ותום נשאר בודד לנפשו. אבל אז מתקרבת אליו אלונה, נערה מסקרנת ומסתורית המיטיבה להבין לליבו יותר מכולם. 
     
    אחרי "השבעה", תום חוזר למציאות ואל המאבקים היומיומיים בבית הספר ובבית. האם הוא יצליח, בעזרתה של אלונה, למלא מחדש את כל החורים שהשאירה אחריה האם בחייו ובנפשו?
     
    בעדינות ורגישות רבה מובילה אורה קרופיק את תום דרך המאבקים של חייו ונסיונו להבין את עצמו ולבטא את רגשותיו.
  • ספר דיגיטלי
     
    36 26
    ספר מודפס
     
    78 54.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    היה חם באותו יום חורפי. עמדתי שם, קרוב למשפחה שלי, והרגשתי איך שהלב שלי מתפרק לרסיסים קטנים שאף אחד לא יוכל לחבר, וזה התערבב עם הזיעה שנזלה לי מהמצח. הסתכלתי על שורת עצי הברוש רק כדי לא לראות את עיני האנשים נעוצות בי. ברגע אחד רציתי להיטמן באדמה, וברגע אחר לעוף כמו ציפור הביתה, להגיע לחדר שלי ולהסתתר מתחת לשמיכה.
    כל אחד אמר משהו. שמעתי את הקול ושמעתי את הבכי, אבל לא הקשבתי למה שהם אומרים. אבא שלי בכה הכי הרבה בזמן שדיבר. כשהוא בכה, כולם בכו איתו. שני האחים שלו היו לידו, וסבא וסבתא היו לידי. לא יודע למה התעקשתי להגיע.
    אחי ואחותי יגיעו ביום אחר. אבא אמר שהם קטנים מדי בשביל טקס שכזה. הוא שאל אם אני חושב שאוכל להתמודד עם זה, ואני אמרתי שכן. היה חשוב לי לראות מה עושים איתה. עם אמא שלי.
    ראיתי שהיא עטופה בסדין, על אלונקה. ראיתי את אבא ואת הדודים שלי סוחבים אותה. ראיתי גם כשהם מניחים אותה באדמה.
    הדמעות כיסו לי את העיניים וירדו לי כל כך חזק. זה היה הרגע שפשוט התחלתי לרוץ. לרוץ ולצעוק. לצעוק ולרוץ. לא ראיתי לאן אני רץ אבל הצלחתי להגיע.
    אנחנו לא גרים רחוק משם. אפשר לראות מחלון הבית את שורת הברושים.
    פעם אבא ואמא היו צוחקים ואומרים שהשכנים ממול, מאחורי עצי הברוש, מאוד שקטים.
    עכשיו גם אמא הצטרפה אליהם.
    מהיום, ידעתי, החיים שלי משתנים.
    נכנסתי הביתה. תמר וארז ראו תוכנית טלוויזיה. אריאלה, הבייביסיטר הקבועה שהייתה איתם, הסתכלה עלי במבט שואל. נכנסתי לחדר שלי, התיישבתי על המיטה והסתכלתי על התמונות שמקשטות את הקירות. רונאלדו נראה לי סתמי, והתמונה שלי, עומד על הסאפ כשגל עצום מתחתי, נראתה לי טיפשית לחלוטין.
    "מה קרה?" אריאלה נגעה בכתפי.
    "כלום," אמרתי.
    "כלום?" היא התיישבה על המיטה שלי.
    "כלום. סתם," אמרתי בהתמרמרות.
    "אתה מצטער שהלכת?"
    "אני מצטער שאני חי." התחלתי לבכות.
    היא חיבקה אותי ואמרה, "מזל שאתה חי. אתה כל כך מקסים ואהוב."
    "מה את מבינה בכלל?" אמרתי והמשכתי לבכות, "הכול כל כך דפוק."
    "אני כל כך מבינה את ההרגשה שלך," היא אמרה.
    "נמאס לי שכל אחד חושב שהוא מבין את ההרגשה שלי," כעסתי. "אף אחד לא מבין את ההרגשה שלי. גם את לא."
    יצאתי למרפסת והסתכלתי על הבית מעץ שאבא בנה פעם. עליתי על הסולם והתיישבתי על לוחות העץ הצפופים. השקפתי על שדרת הברושים ועצמתי את העיניים. ראיתי אותה שוכבת מתחת לאדמה. בטח גם לה חם. חשבתי על החול שמכסה אותה ועל הזוחלים שיכולים להציק לה. הדמעות ירדו לי מהעיניים ללא הפסקה.
    אנשים נכנסו הביתה ויצאו למרפסת. שמעתי את סבתא קוראת לי. לא התחשק לי לענות. התכווצתי בבית העץ וקיוויתי לא להיראות.
    "איפה תום?" שאלה סבתא, "אריאלה, ראית את תום?"
    • אורה קרופיק
    • אורה קרופיק
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות