הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הדרך לוורנאסי
  • הדרך לוורנאסי
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | מרץ 2018 | פרוזה מקור | 267 עמ' מודפסים
    חייו של יואל, פקיד ירושלמי בשנות החמישים לחייו, משתבשים באופן טרגי כשהוא מתבשר כי בנו יחידו, רועי, נהרג בתאונת אופנוע במהלך טיול בהודו. שנה לאחר מות אשתו הוא נותר לבדו, ללא משפחה. במהלך ה"שבעה" הוא נאחז במחשבה שעליו לנסוע בעצמו להודו כדי להתקרב לבנו ולהיפרד ממנו כיאות.
     
    "הדרך לוורנאסי", ספר הביכורים העדין והמאופק של אמנון יובל, הוא יומן מסע כפול, של אב ובנו. יואל לוקח איתו להודו את מחברתו של רועי שבה תיעד את קורותיו במהלך טיולו. הוא עוקב אחר המסלול שעשה רועי וקורא את רשימותיו בהתאם לסדר ולמקום שבהם חוברו. בתוך כך נכתב גם יומן אבלו ומסעו של יואל, המתווך באמצעות קולו של מספר הקרוב אליו בלבו אך גם נפרד ממנו. ההתוודעות של יואל לבנו, שמתרחשת דרך הטיול ודרך הרשימות של רועי והמחשבות עליו ועל עצמו, מדובבת בהדרגה סיפור אינטימי על אבהות, גבריות ואהבה בתוך תא משפחתי קטן אחד.
     
    "הדרך לוורנאסי כתוב בלשון בהירה וצלולה. ביטויי הרגש הישיר בו מדודים ומהוסים. אולם מבעד לכתיבה המינורית באופייה נחשפת רגישות גבוהה ומודעות למגבלותיה של השפה במצבים טראומטיים למסור ולתאר מצבי תודעה ורגש קיצוניים. יובל מלווה את גיבורו המופנם, שניווט את חייו במסלול בטוח לכאורה, ועוקב מקרוב אחר התפנית האכזרית והפתאומית שכופה עליו לבחון מחדש את הדרך שבה בחר ומובילה אותו, מכל המקומות שבעולם, אל נופיה ואנשיה של הודו.
     
    יופיו וכוחו של הרומן הזה טמונים בהתוודעות לגיבור, שאין ברשותו תובנות ונחמות מן המוכן והוא מבקש לברר לעצמו מה יהיו חייו מכאן ואילך.
  • ספר דיגיטלי
     
    38 20.9
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • יואל
     
     
    1
     
    הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם בתוך רכבת נוסעת וזהו.
    רק לפני כמה שעות נפרד מאביגיל, ועכשיו הוא שוב לבד, נוסע, בהודו. עם היומן של רועי והמצלמה של רועי ומדריך הטיולים וכמה בגדים ומגבת וכלֵי רחצה ופנס. לבד עם המחשבות והקולות וסערות הנפש. אלא שהפעם הלבד הזה היה קצת יותר נסבל, היה בו משהו יותר מרוכך ופחות דוקרני, לבד עם איזה אופק חמקמק, נקודה עדינה על התפר שבין החיים שיהיו לבין החיים שכבר לא.
     
    *
     
    בערך שעה לפני כן הוא עלה לרכבת בתחנה המרכזית של דלהי ומצא את מקומו בקרון השינה הממוזג. אחריו נכנס זוג הודים מבוגרים, על סף זקנה. שניהם היו ממושקפים, ותווי פניהם דומים. הם סידרו את מטענם בתאי האחסון, החליפו ביניהם כמה מילים שקטות והתיישבו מול יואל. על אף גילם המבוגר, ניכר בעיניהם איזה תום ילדותי, זֵכֶר לנעורים רחוקים. הם נראו כאילו לבם טוב עליהם, והם אינם ממהרים לשום מקום. כל נוכחותם הקרינה אצילות ושלווה. מופת של רוגע פנימי. כפות ידיהם נראו חזקות למרות שהיו רזות וחרושות קמטים. פניהם היו דומות ותנוחותיהם כמעט זהות, אולי כתוצאה של שנים רבות ביחד. זרועותיהם היו שלובות זו בזו בנדיבות, ומולם ישב יואל שחיבק את המחברת של רועי בשתי ידיו והצמידה לחיקו.
    האישה לבשה סארי סגול שכיסה כמעט את כל גופה. הגבר, שהיה צנום וגבוה, לבש חולצה לבנה וחליפה דהויה בצבע בז'. היתה לו ארשת פנים מכובדת, חגיגית, אם כי במבט מעמיק יותר ניכר שהוא אינו מייחס לעצמו חשיבות יתרה. האישה סידרה את הסארי סביב כתפה, היטיבה את משקפיה והניחה את כפות ידיה על הברכיים.
    לאט־לאט החלה הרכבת לנוע על הפסים ולצאת מן הרציף, ויואל הבחין באצבעות ידיהם נוגעות־לא־נוגעות אלה באלה לרגע או שניים. הגבר עשה רושם מנומס כאשר מבטו סקר את האיש שמולו, הינהן לעצמו וכבש חיוך כשחלף על פני המחברת הצמודה אל חזהו. הוא כמובן לא ידע שהמחברת היא יומן המסע של רועי. אבל רגע ארוך הוא חייך כאילו הוא יודע מדוע יואל נוסע לוורנאסי, עיר המתים הקדושה.
    יואל לא שאל אותו לפשר חיוכו, רק השיב לו בחיוך קטן משלו. משום־מה חש שהם מבינים זה את זה.
     
     
    *
     
    הרכבת צברה תאוצה וגם השקט הצטבר בה, ויואל בתוכו. שני ההודים עצמו את עיניהם בתיאום מושלם והשעינו את ראשיהם על כריות המושב. יואל נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו מן הזוג האצילי אל הנוף המתחלף הנשקף מבעד לחלון. בבואתו נשקפה מולו לכמה שניות ונעלמה כשעיניו הביטו הלאה, מעבר להשתקפות שלו, בזמן שבראשו שוב חלפו תמונות וקולות מן השבועות האחרונים בארץ המוזרה הזאת. תמונות של מָאלָה ושל קיסוֹ, דיבורים מקריים עם מטיילים אחרים, פנים שנחרתו בזיכרונו, המֵיין בזאר של דלהי עם הריח החזק ההוא, ריח של קטורת, תבלינים, עשן ועוני. והרחובות של רישיקש, עם הבאבות הצבעוניים, הגשם הפתאומי והפסקות החשמל. ההרים של דרמסאלה והנזירים הטיבטים הכתומים.
    ואביגיל, שממנה נפרד לא מזמן וכעת דמיין אותה בטיסה שלה, קוראת ספר או מנמנמת, ואולי לא מנמנמת אלא ערנית, מסתכלת דרך החלון כמוהו. לפחות היתה אביגיל, לפחות הסוף תפס את רועי מאושר, אמר בלבו.
    לשם שינוי היה לו זמן להירגע ולשקוע במושב, אחרי הימים האחרונים, הסוערים כל כך. פתאום הוא קלט שמחר ימלאו שלושה חודשים בדיוק. לא ייאמן, איך לא שמתי לב קודם, השתומם יואל. שלושה חודשים מאז אותו יום שלישי רגיל שבו חייו נשברו לשניים, כשעמד מול הכיריים במטבח הבית ברחוב החלוץ בבית הכרם, והכין לעצמו חביתה לארוחת ערב. ברדיו התנגן הפתיח של "התוכנית הכלכלית" בגלי צה"ל. בשניות הראשונות חשב שהדפיקות שהוא שומע אינן קשורות אליו, עד שהחליש את הרדיו, הוריד את המחבת מן האש ושמע בבירור שמישהו דופק על דלת הבית.
    • אמנון יובל
      צילום: אלכסנדר שרבקוב
    • אמנון יובל

      אמנון יוֹבֵל, יליד 1980, גדל בירושלים ומתגורר כיום בתל אביב. בשנת 2008 סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית ולאחר מכן הוסמך כעורך דין. עם השנים התרחק מתחום המשפט והתמקד בכתיבה. "הדרך לוורנאסי" הוא ספרו הראשון.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות