האי ברחוב הציפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האי ברחוב הציפורים
מכר
אלפי
עותקים
האי ברחוב הציפורים
מכר
אלפי
עותקים

האי ברחוב הציפורים

4.5 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אורי אורלב

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

תקציר

כמו רובינזון קרוזו על האי, באומץ רב ובתושיה, מסתדר ילד יהודי בבית הרוס, ברובע רפאים בגיטו. הרובע פונה מדייריו, שהשאירו כמעט את כל רכושם. הבית ההרוס נמצא ליד חומת הגבול, ומבעד פתח האוורור שבפינת המסתור שלו יכול אלכס לצפות בנעשה ברובע הפולני. עליו להמתין בין ההריסות לאבא שהבטיח לחזור כעבור כמה ימים. אך הימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים, ובהם מאורעות רבים והפתעות בלי סוף. הספר סוחף את הקורא בפשטותו הנפלאה ובכנות שבו, והא נקרא במתח ונשימה עצורה.

אורי אורלב פרסם שלושים ספרים לגילאים שונים. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים רבים בארץ ובארצות אחרות, והוא הסופר הישראלי הראשון שזכה בפרס אנדרסן הבינלאומי (לשנת 1996).

פרק ראשון

פרק א


הסוד של אבא

התעוררתי. אבא ישב על הרצפה. נר דלק לרגליו. הייתי עייף מאוד וחלמתי חלום שעוד לא נגמר. פיהקתי ורציתי לחזור ולנסות לחלום את סופו. לפעמים זה מצליח. אם לא מתעוררים ממש עד הסוף. אמא אמרה שאפשר לחזור ולחלום בתנאי שלא מביטים בחלון. אבל עכשיו החלון היה מאופל וגם בחוץ היה חושך.
משהו הטריד אותי. מה אבא עושה על הרצפה? אבא התעסק בדברים קטנים ממתכת. שמעתי את הצליל. ניגב אותם והתבונן בהם. ואז ראה שהתיישבתי על מיטתי. ברגע הראשון כיסה את הכל בכפות־ידיו, כאילו רוצה להסתיר ממני איזה סוד. אך מיד ראיתי מה זה. ראיתי את הקת עם ההדק. לאבא שלי יש אקדח! התעוררתי לגמרי. האם הוא הולך להרוג גרמנים?
אמא לא חזרה. היא יצאה והלכה לבקר את חברי תנועתה בגיטו א׳ ולא חזרה משם. זה היה כבר לפני שבוע או עשרה ימים. לא ספרתי. היה לי יותר מדי עצוב לספור. בהתחלה חשבנו שתפסו אותה לעבודה בסביבה הקרובה. אחר־כך חשבנו אולי לקחו אותה לכמה ימים למקום רחוק יותר. לבסוף התחלנו לחשוב שלקחו אותה לגרמניה. אך מעטים מאוד היו האנשים אשר קיבלו משָׁם מכתבים דרך הצלב־האדום ואי־אפשר היה לדעת אם המכתבים הוכתבו לאנשים או שזה היה באמת.
אבא התבונן בי רגע והסיר את כפות־ידיו מעל חלקי האקדח המפורק. פתחתי את פי לשאול, אך הוא הניח אצבע על שפתיו. אולי בגלל משפחת גְרִין שישנו בחדר הסמוך בדירה המשותפת שלנו. ירדתי מן המיטה, באתי אליו וישבתי ליד הנר על הרצפה.
״זה אקדח אמיתי?״ שאלתי בלחש.
״כן,״ אמר אבא וחִייך אלי.
כאילו זה לא היה ברור, אבל קשה היה להאמין. לא שמעתי שלמישהו מהשכנים שלנו היה אקדח. גם אם היו אנשים עם אקדחים בגיטו, בוודאי היו מעטים מאוד. אולי רק שניים או שלושה. למען האמת, פשוט לא ידעתי. דברים אלה נשמרו בסוד מפני הילדים.
״מה אתה עושה?״
״מנקה ומשמן ומכין לכל מקרה.״
״אתה הולך להרוג גרמנים?״
״כן,״ אמר אבא.
נחרדתי.
״מחר?״
״לא,״ אמר אבא, ״אל תדאג.״
אבא לא התכוון לגלות לי את סוד האקדח, למרות שהייתי עוזר לו בכל דבר שהיה עושה. גם כשבנינו את הבּוּנְקֶר יחד עם משפחת גְרִין. גם כשבנינו את מחבוא־הקרשים הקטן בעלייה, לנו־לעצמנו בלבד. שלא לדבר על תיקונים בבית. אך כאשר כבר גיליתי את סודו, שוב לא היסס והסכים להראות לי איך מפרקים ואיך מרכיבים אותו. איך מנקים ואיך משמנים. מה צריך לשמן ומה צריך לנקות משמן לפני שיורים.
״איך אתה יודע?״
״הייתי פעם חייל,״ אמר אבא.
״אף פעם לא סיפרת לי.״
״זאת לא היתה תקופה מזהירה,״ אמר אבא, ״אמנם לקחו אותי אחרי זמן־מה לנבחרת האגרוף, אבל יהודים אחרים סבלו שם והצטערתי מאוד בגללם.״

אורי אורלב

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

האי ברחוב הציפורים אורי אורלב

פרק א


הסוד של אבא

התעוררתי. אבא ישב על הרצפה. נר דלק לרגליו. הייתי עייף מאוד וחלמתי חלום שעוד לא נגמר. פיהקתי ורציתי לחזור ולנסות לחלום את סופו. לפעמים זה מצליח. אם לא מתעוררים ממש עד הסוף. אמא אמרה שאפשר לחזור ולחלום בתנאי שלא מביטים בחלון. אבל עכשיו החלון היה מאופל וגם בחוץ היה חושך.
משהו הטריד אותי. מה אבא עושה על הרצפה? אבא התעסק בדברים קטנים ממתכת. שמעתי את הצליל. ניגב אותם והתבונן בהם. ואז ראה שהתיישבתי על מיטתי. ברגע הראשון כיסה את הכל בכפות־ידיו, כאילו רוצה להסתיר ממני איזה סוד. אך מיד ראיתי מה זה. ראיתי את הקת עם ההדק. לאבא שלי יש אקדח! התעוררתי לגמרי. האם הוא הולך להרוג גרמנים?
אמא לא חזרה. היא יצאה והלכה לבקר את חברי תנועתה בגיטו א׳ ולא חזרה משם. זה היה כבר לפני שבוע או עשרה ימים. לא ספרתי. היה לי יותר מדי עצוב לספור. בהתחלה חשבנו שתפסו אותה לעבודה בסביבה הקרובה. אחר־כך חשבנו אולי לקחו אותה לכמה ימים למקום רחוק יותר. לבסוף התחלנו לחשוב שלקחו אותה לגרמניה. אך מעטים מאוד היו האנשים אשר קיבלו משָׁם מכתבים דרך הצלב־האדום ואי־אפשר היה לדעת אם המכתבים הוכתבו לאנשים או שזה היה באמת.
אבא התבונן בי רגע והסיר את כפות־ידיו מעל חלקי האקדח המפורק. פתחתי את פי לשאול, אך הוא הניח אצבע על שפתיו. אולי בגלל משפחת גְרִין שישנו בחדר הסמוך בדירה המשותפת שלנו. ירדתי מן המיטה, באתי אליו וישבתי ליד הנר על הרצפה.
״זה אקדח אמיתי?״ שאלתי בלחש.
״כן,״ אמר אבא וחִייך אלי.
כאילו זה לא היה ברור, אבל קשה היה להאמין. לא שמעתי שלמישהו מהשכנים שלנו היה אקדח. גם אם היו אנשים עם אקדחים בגיטו, בוודאי היו מעטים מאוד. אולי רק שניים או שלושה. למען האמת, פשוט לא ידעתי. דברים אלה נשמרו בסוד מפני הילדים.
״מה אתה עושה?״
״מנקה ומשמן ומכין לכל מקרה.״
״אתה הולך להרוג גרמנים?״
״כן,״ אמר אבא.
נחרדתי.
״מחר?״
״לא,״ אמר אבא, ״אל תדאג.״
אבא לא התכוון לגלות לי את סוד האקדח, למרות שהייתי עוזר לו בכל דבר שהיה עושה. גם כשבנינו את הבּוּנְקֶר יחד עם משפחת גְרִין. גם כשבנינו את מחבוא־הקרשים הקטן בעלייה, לנו־לעצמנו בלבד. שלא לדבר על תיקונים בבית. אך כאשר כבר גיליתי את סודו, שוב לא היסס והסכים להראות לי איך מפרקים ואיך מרכיבים אותו. איך מנקים ואיך משמנים. מה צריך לשמן ומה צריך לנקות משמן לפני שיורים.
״איך אתה יודע?״
״הייתי פעם חייל,״ אמר אבא.
״אף פעם לא סיפרת לי.״
״זאת לא היתה תקופה מזהירה,״ אמר אבא, ״אמנם לקחו אותי אחרי זמן־מה לנבחרת האגרוף, אבל יהודים אחרים סבלו שם והצטערתי מאוד בגללם.״