הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האורות כבים
  • האורות כבים
    אריקה מאן | תרגום: עידית שורר
    אפרסמון ספרים בע"מ | אוגוסט 2019 | פרוזה תרגום | 300 עמ' מודפסים
    כיצד ייתכן שעם שלם ילך כעדר אחרי מנהיג שלוח רסן ותאב כוח? כיצד ייתכן שאומה שלמה, בעלת עבר עשיר ותרבות מפוארת, תידרדר לעוני מחפיר ולאובדן כבוד האדם וחירותו?
     
    תשובה ספרותית לשאלות אלה, הרלוונטיות היום כפי שהיו בעבר, אפשר למצוא בהאורות כבים - ספר הסיפורים החשוב של אריקה מאן, בתו של הסופר תומס מאן, אשר גדלה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, גלתה ממנה, הפיצה בעולם מידע על המשטר הנאצי וניסתה לעורר אנשים לפעולה בזמן אמת.
     
    הספר מתעד את קורותיה של עיר אלמונית קטנה בדרום גרמניה, מאז עליית הנאצים לשלטון ועד פרוץ המלחמה. את הסיפורים בקובץ מאכלסים גיבורים המתמודדים כל אחד בדרכו עם השינויים הנוחתים על אורחות חייהם: זוג צעיר מחליט להתאבד לאחר שרופא נאצי מעליל על האישה שהרתה והפילה את עוברה; מרצה למשפט פלילי חושף בפני סטודנטים את פרצופו האמיתי של השלטון תוך סיכון חייו; סוחר נאלץ להצהיר על הכנסות גבוהות מהמציאות כדי לעמוד בדרישות המס של הרייך; ועוד ועוד. אריקה מאן אינה שופטת, אלא מציגה את הדברים כפי שהם, מתוך ציפייה שהקוראים ישלימו את הביקורת בעצמם. 
     
    "האורות כבים" ראה אור בארצות הברית ב-1940 בשפה האנגלית. כתב היד המקורי בגרמנית אבד, והנוסח האמריקאי היה למקור הרשמי של הספר וממנו הוא אף תורגם לגרמנית בשנת 2005. התרגום לעברית רואה אור בהוצאת הספרים העצמאית החדשה אפרסמון , שהקימו יואב רייס ויוֹרי מירון.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • על הספר

     
    אריקה מאן, בתם הבכורה של הסופר הנודע תומס מאן ואשתו היהודייה קטיה פרינגסהיים, נולדה במינכן, ב-9 בנובמבר 1905. כבתו של חתן פרס נובל לספרות ואישיות תרבותית מכובדת בגרמניה של ראשית המאה העשרים, גדלה מאן ברווחה כלכלית ובעושר תרבותי ואינטלקטואלי. מגיל צעיר שלחה ידה בכתיבה והתעניינה בתיאטרון וכבר כשלמדה בבית הספר התיכון, החלה לשחק על הבמה.
    כבר בראשית עליית הנאצים לשלטון גילתה מאן מעורבות פוליטית עמוקה, והתבטאה בחריפות נגד הנאציזם במאמרים שפרסמה בעיתונים ובקברט שייסדו היא ואחיה הצעיר ממנה בשנה. האח, קלאוס, הוא מחבר הספר "מפיסטו", 1936, שדמות גיבורו השחקן מושתתת כמעט במפורש על דמותו של גוסטף גרינדגֶנס, בעלה הראשון של מאן, שחבר לנאצים. קברט פוליטי זה, Die Pfeffermühle — "מטחנת הפלפל", זכה לפופולריות רבה הן בגרמניה והן בארצות אחרות באירופה.
    עד מהרה, בשל פעילותם של האחים מאן ויהדותה של אם המשפחה סר חנה של משפחת מאן בעיני הנאצים וב-1933 עקרה המשפחה לשווייץ. ב-1935 נשללה אזרחותה הגרמנית של אריקה מאן, וכדי שתהיה לה אזרחות כלשהי, היא נישאה בנישואים פיקטיביים למשורר הבריטי ויסטן יו אוֹדֶן. אודן, שהיה הומוסקסואל ומאן שהיתה לסבית לא חיו יחד מעולם, אך נשארו נשואים רשמית וידידים קרובים עד מותה של מאן. לאחר שלילת אזרחותה ונישואיה, הסתננה מאן אגב סיכון נפשה לגרמניה ולבית המשפחה במינכן כדי לחלץ ממנו את כתב היד של הספר "יוסף ואחיו" שכתב אביה, והבריחה אותו לשווייץ בתוך ארגז של כלי עבודה.
    בתקופה זו ערכה מסעות ברחבי העולם, חלקם עם הקברט, והרצתה מעל במות שונות כדי להתריע מפני הנאציזם.
    ב-1937 עקרה משפחת מאן לארצות הברית, וגם שם פעלה אריקה נמרצות נגד הרייך השלישי. היא ואחיה קלאוס המשיכו לעורר את דעת הקהל נגד הנאציזם ונחשבו למרצים מבוקשים. ב-1938 נסעו אריקה ואחיה קלאוס לספרד לחזות במו עיניהם במלחמת האזרחים ולדווח עליה. במלחמת העולם השנייה שימשה מאן כתבת צבאית וסיקרה את המלחמה באפריקה ובאירופה, בשליחות ה-BBC, כלי תקשורת אמריקאיים ואף צבא ארצות הברית. היא גם סייעה לאף־בי־אַי בזיהוי נאצים שמצאו מקלט באמריקה.
    בשנים שבהן משל המקרתיזם בכיפה בארצות הברית, הואשמה האישה הנועזת, שבעטה כל חייה במוסכמות, בהשתייכות לתנועה הקומוניסטית ולארגון שחקנים "מגזע יהודי" (of the Hebrew race). בעקבות האשמות אלה, הפנתה מאן עורף לאמריקה, שאימצה לעצמה כמולדת, וב-1952 חזרה עם הוריה לשווייץ. מתום המלחמה היתה אריקה ליד ימינו של אביה, ולאחר מותו ב-1955, טיפלה בכתבי היד שהותיר אחריו, בעזבונו ובמורשתו העשירה. כמו כן טיפלה בעיזבון של אחיה קלאוס שמת ב-1949.
    אריקה מאן מתה ב-27 באוגוסט 1969, בשווייץ.
     
    הספר "האורות כבים" הוא תוצר טבעי של תקופת מאבקה של אריקה מאן בעליית הנאציזם. ב-1935, לאחר שיצא אביה להגנתו של המו"ל היהודי שלו, גוטפריד ברמן פישר, אשר היה לבן חסותו של גֶבֶּלס, כתבה לו:
     
    מצדך זו דקירה בגבה של כל תנועת המהגרים — אין לי דרך אחרת לתאר זאת... זמנים כאלה עלולים להפריד בין אנשים — וזה כבר קרה לא פעם. יחסיך עם ד"ר ברמן וההוצאה לאור שלו הם בלתי נתפסים — נראה שאתה מוכן להקריב למענם הכול. במקרה כזה הקורבן שלך יהיה אובדן הקשר עם בתך... בשבילי זה עצוב ונורא. אני הילדה שלך.1
     
    למרות המחלוקת בין הבת לאב על המתרחש בגרמניה ומשמעותו, הצליחה מאן לשכנע את אביה להצטרף למסע ההסברה האנטי־נאצי בארצות הברית. אריקה מאן נותרה קרובה מאוד לאחיה קלאוס, והשניים אף שיתפו פעולה ביצירתם הספרותית. רוב ספריה של מאן עוסקים בגרמניה ובנאציזם, ומביאים לידי ביטוי גם את העניין המיוחד שהיה לה בתחום החינוך.
    בספטמבר 1943 ביקרה אריקה מאן בארץ ישראל ונפגשה עם עיתונאים. היא היתה מעורה בנעשה בארץ ואף החזיקה בעמדה מגובשת לגבי אופייה הרצוי של המדינה היהודית העתידית. היא צידדה בהקמת מדינה דו־לאומית, וראתה את מקומה של זו בזירה הבינלאומית כמקורבת לארצות הברית. הסופרת והעיתונאית ברכה חבס כתבה עליה ב"דבר" ב-10.9.1943:
     
    "...הקשבתי לה עתה לא רק כאל גולה אמיצה שפיתחה לעצמה נעימה עצמאית משלה, ישרה וברורה בתוך המקהלה הרפה של אנשי הרוח הגרמנים... ידעתי, אריקה מאן נמנית כיום עם קבוצת המעטים בעלי שיעור קומה משני עברי האוקיינוס שהעיזו [כך במקור] ועמדו בשער על כבוד האדם ועתידו..."
     
    הספר "האורות כבים" שכתבה מאן זמן קצר לפני פרוץ המלחמה יצא לאור בארצות הברית בתרגום לאנגלית בתחילת 1940. הוא מביא את סיפוריהם של אזרחים מן השורה: כומר, עורך בעיתון, בעל חנות, מוזג במסבאה, סטודנטים, בן איכרים ועוד, בעיר חסרת שם בגרמניה של טרום המלחמה. הסיפור האחרון עוסק בתחילתה. אין לגיבורי הסיפורים כל בעיה פוליטית או גזעית עם הנאציזם, אדרבה, אחדים מהם אפילו חברים במפלגה הנאצית, אך השגרה לכאורה שהם מנהלים לנוכח התהפוכות הפוליטיות והחוקים הדכאניים שמטילה המפלגה הנאציונל סוציאליסטית, על תושבי גרמניה מרחפים מעליהם ומעל הקוראים כצל כבד ומעיק אשר טומן בחובו את העתיד לבוא.
    הסופרת אינה מנסה להסתיר את עמדתה ואת המסר שהיא מבקשת להעביר, ובשל כך היו שטענו כי זוהי "ספרות מגויסת". אחרים השיבו על כך שאין בטענה זו אמת משום שהסופרת אינה מנסה להלעיט את הקוראים בדעותיה באמצעות מניפולציות. יתר על כן, לא פעם רותמת מאן את האמנות לשירות העובדות כדי לשלבן בסיפור. ואף על פי כן, התוצאה אפקטיבית. מן הבעיות הטריוויאליות והיומיומיות של הדמויות עולים פניו המכוערים של המשטר הנאצי ושאלות של מוסר וערכים. אין פה כמעט יהודים, מחנות ריכוז, זוועות השואה — והסיפורים בכל זאת מצמררים, רומזים על הבאות, שכיום כבר ידוע איך ולאיזה כיוון התפתחו. "התיאורים שלה מלאים. היא אינה טועה בתיאורים. הגרמנים שלה אינם מכים על חזותיהם ב-mea culpa בשל החטאים והעוול שהם עושים לזולתם..." כתבה רוז פֶלד (Feld) בסקירה על הספר שהופיעה במוסף הספרותי "ניו יורק טיימס בוק רוויו" ב-5.5.1940. "אני לא יהודי... ואני לא קומוניסט ולא בוגד בארצי, ובכל זאת רוצים לחסל אותי. למה?" שואל הסוחר שהנאצים רוצים לסגור את חנותו כי אינה תורמת לכלכלת האומה. ופלד צופה, "בשנים הבאות, גם אם רבים אינם מעזים להתנבא, העם הגרמני המטוהר מהמחלה הנוכחית שלו, לבטח יכבד את אריקה מאן".
    הסיפורים של מאן נטועים במציאות היומיומית של גרמניה ההיא. הם אותנטיים ומוחשיים. פעמים רבות אנחנו, הישראלים, מרגישים שאיננו יכולים לתאר את עצמנו "שם" — בשואה. אבל נראה כי לא נתקשה לדמיין את עצמנו בחיי היומיום שמתארת מאן. אנחנו האישה שרק רוצה לשתות קפה, אבל אי אפשר להשיג קפה בחנויות; אנחנו הזוג הצעיר שרוצה ללכת לטייל בגבעות אבל נדרש מטעם האוניברסיטה להשתתף בפעילות נאצית כזאת או אחרת; אנחנו הילד שמשווה גודל של אונייה לגודל הצריפים במחנה הריכוז שצץ לפתע מול ביתו.
    מאן היא גרמנייה והיא מתייחסת באהדה לדמויותיה, גם זה עולה בבירור מהסיפורים. היא מכירה בשגיאותיהם ובחולשותיהם אך אינה מאשימה; היא מבינה את הכניעה, משבחת את פעולות ההתקוממות הפעוטות ותולה באזרחים את התקוות לשחרור ממשטר האימה. אבל בזמן שמאן כתבה את הספר, ואפילו ב-1940, כשהתפרסם בארצות הברית התרגום לאנגלית, היא עדיין לא יכלה לשער את ממדי הזוועה. ואכן, הספר זרוע אופטימיות ותקווה, ורק כיום, בדיעבד, אנחנו יודעים שהאופטימיות היתה אשליה ושהתקווה התבדתה.
     

    הערה קטנה באשר לתרגום הספר לעברית

    יואב רייס, המו"ל של הוצאת אפרסמון, קרא את ספרה של מאן School for Barbarians ודרכו הגיע אל הספר השכוח הזה. "התקופה הזאת מרתקת אותי," הוא מסביר, "ואני רואה חשיבות רבה במציאת חומרים המספרים על ההיסטוריה הזאת מזוויות חדשות... כיוון נוסף שהביא אותי אל אריקה מאן הוא חיפוש אחר סופרים/ות להט"בים."
    מסיבות מובנות לא ראה הספר אור בגרמניה סמוך לזמן כתיבתו, ופורסם כאמור לראשונה בארצות הברית בשנת 1940. צחוק הגורל הוא כי כתב היד המקורי בגרמנית אבד, וכל שנותר הוא התרגום לאנגלית — שנהפך בלית ברירה לספר המקורי ביותר שבנמצא וזו הסיבה לכך שהספר תורגם לעברית מאנגלית. יתר על כן, בשנת 2004 ראה אור בגרמניה תרגום של הספר, שנעשה אף הוא מהמהדורה האנגלית.
    רחל הלוי, עורכת התרגום לעברית, נעזרה בעבודתה גם בתרגום לגרמנית, ומעידה כי המתרגם הצליח לקרוא גם בין השורות באנגלית, לחוש היטב בדקויות הלשון, לעמוד על רוח המקור ולהעבירם גם מבעד ל"נשיקת המטפחת" (כפי שתיאר ביאליק את מלאכת התרגום). כמו כן, למען הדיוק ההיסטורי, נעזרה רחל הלוי במקורות בגרמנית של ציטוטים המופיעים בספר (נאומים, כתבות בעיתונים).
    אנחנו מגישים את הספר לקוראים בעברית בתקווה שאריקה מאן היתה סומכת את ידיה על התוצאה ושהסיפורים הנדירים האלה, מספו של עמק הצלמוות, ידברו אליכם כפי שדיברו אלינו, העושים במלאכת הוצאתם לאור בעברית.
     
     
     
     
    החיים בעירנו נמשכו. כיכר השוק העתיקה, על בתיה הצבעוניים סביב אנדרטת הפרש, לא השתנתה מאות שנים. לאורח המזדמן הצטיירה לה תמונה של שלווה קסומה.
     

    העיר שלנו

     
    זר טייל בעיר. בין תושביה לא היה לו ולוּ מכר אחד והוא לא ידע לאן מוליכים רחובותיה. הוא פסע בנחת בגלוֹקֶנשטראסֶה, ומהרחוב הצר יצא לפתע אל כיכר השוק העתיקה, על בתיה המעוטרים בכרכובים ועל אנדרטת הפרש שלה. הוא התרשם מיופייה המנומנם ומהדומייה המוחלטת, אשר בשעה זו, תשע ושלושים בערב, נראתה לו מוזרה. רק הדגלים האדומים שהתנוססו מכל החלונות התנופפו קלות ברוח. אי־שם נבח כלב. או שמא היה זה קול של גבר שבקע מרמקול מרוחק?
    הזר התיישב על בסיס האנדרטה והביט בשמים. ליל אוקטובר היה צונן וצלול. תמונות הקדושים הצבעוניות בחלון הראווה של החנות הפינתית ממול הבליחו לאור הירח בניצוצות כסופים. לא היה כמעט שום אור אחר בכיכר השוק. פנסי הרחוב כובו, ואולי לא הודלקו כלל. הזר, שבאוזניו עדיין הדהדה המולת הדרך ובלבו עלו שוב ושוב דאגות הפרידה וההגעה, שאף אל קרבו שאיפות עמוקות של שלווה.
    זאת גרמניה, אמר לעצמו. כאלה הן, הערים הגרמניות העתיקות. שופעות נועם וקסם. התמונה בברלין אתמול היתה שונה לחלוטין. שם הורגשה החריצות האדירה, המרץ הבלתי נדלה של העם הזה, שהופך לילה ליום, ומתוך התבוסה המרה מרים שוב את הארץ הזאת לגדולה ולעוצמה. ברלין היתה מוארת והומה. המסעדות היו מלאות באנשים צוחקים, ואיש לא נראה מודאג. בשום מקום לא היה זכר לפחד. אני מתעב את כל דברי ההבל — הוא נענע את ראשו בכעס — אני מתעב את הלשונות הארוכות המקשקשות על "אלימותה של הדיקטטורה המהלכת אימים". היטלר הזה עשה דברים חשובים, ואם הקורבנות שהוא תבע מן הגרמנים לא הכריעו אותם, אנחנו בוודאי לא נשאנו בעול. כמה יפים הדגלים האדומים. מעל לחנות הקטנה הזאת, עם תמונות הקדושים, מתנוסס גם צלב קרס. אני שמח להיות פה, ובוודאי אישאר יומיים או שלושה, אף כי אין לי מה לעשות בעיר. הרוח מרעננת כאילו באה היישר מן ההרים. למעשה, הם לא רחוקים מאוד, אפשר להגיע אליהם בתוך שעתיים או שלוש. והנה — אנשים באים סוף־סוף, פוסעים בקצב, האם אלה חיילים הצועדים לאור הירח?
    שני חיילי אס־אס, גברים חסונים במדים שחורים נאים, הגיעו מרחוב השוק, מארקְטשטראסֶה, חצו את הכיכר וניגשו אל הזר. זה המשיך לשבת בשלווה במקומו.
    "הייל היטלר!" הם קראו והתייצבו מולו.
    "הייל היטלר!" השיב הזר, אך לא הרים את זרועו כי מבוכה פתאומית עצרה בעדו.
    "קום לכבוד הברכה הגרמנית!" פקד אחד החיילים.
    הזר קם בצייתנות.
    "הייל היטלר!" צעקו שוב החיילים ומתחו את זרועותיהם.
    והפעם הרים הזר את זרועו הימנית.
    "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו החייל שפנה אליו קודם לכן.
    "שום דבר," השיב הזר.
    "שום דבר?" חזר חייל האס־אס בזלזול. "אל תעמיד פנים שאתה יותר טיפש ממה שאתה ממילא. אתה מבין מצוין למה אני מתכוון. למה אתה לא מקשיב, זה מה שאני רוצה לדעת. אין מספיק רמקולים בעיר?"
    הזר המבולבל משך בכתפיו. "מקשיב? רמקולים?" הוא שאל.
    רק ברגע זה הבחין החייל במבטא הזר.
    "אבקש את סליחתך," אמר הדובר. "אתה תייר. לא ידענו. אנחנו במשמרת הערב, ואנחנו מחפשים הולכי רגל שלא מקשיבים לפיהרר. כל הגרמנים אמורים וחייבים להקשיב לנאומים של הפיהרר. ברור שזה אחרת כאשר מדובר בתיירים. סלח לנו בבקשה."
    הזר חייך. "ודאי שהייתי מקשיב אילו ידעתי שהר היטלר נואם," הוא אמר ופנה אל החייל השתקני יותר מהשניים. "אמור לי בבקשה, נניח שהייתי גרמני והייתם תופסים אותי פה, מה היה קורה לי?"
    החייל משך בכתפיו.
    "לא מי־יודע־מה, למעשה," הוא אמר. "היינו לוקחים אותך למפקדה. יש לנו שם רדיו, והיית מקשיב. ואחר כך היו משחררים אותך תחת אזהרה. אזהרה כזו, מטבעה, אינה נעימה במיוחד. כי אחרי זה, אם קורה הדבר הפעוט ביותר, נניח שמישהו חושד בך ומדווח עליך, זה הסוף שלך. ישר למחנה ריכוז! וזה..."
    החייל הראשון, שגילוי הלב של רעו הצעיר לא היה לרוחו, התערב וקטע את שטף המילים בתנועה חטופה.
    "מספיק!" הוא אמר. "מחנה ריכוז הוא לא עניינו של האדון הזה. אנחנו שוב מבקשים את סליחתך. הייל היטלר!"
    הם הקישו בעקבי הנעליים כאיש אחד, פנו לאחור והתרחקו. הם נעצרו לרגע מול החנות הקטנה עם תמונות הקדושים. הזר שמע אותם צוחקים. קולותיהם הצעירים הדהדו בכיכר השוק. לאחר מכן שב השקט ובלע את נקישות צעידתם.
    "חבל מאוד!" הרהר הזר. "דווקא הייתי רוצה להקשיב לנאום."
    ואולם משהו הזדחל אל קרבו וטרד את מנוחתו. שני הבחורים היו יפי מראה ואדיבים, ואף על פי כן הטיל המפגש צל על מצב רוחו. ולמה הם צחקו כשעמדו מול החנות? הוא חצה את הכיכר והבחין במודעה שהיתה מודבקת אל חלון הראווה של החנות ולא נראתה מרחוק.
    "פגיעה באינטרס הציבורי!" נכתב בו. "הפיהרר זקוק לחיילים, לא לנזירות מתפללות! בוז לאויבי העם הצבועים! כמרים החוצה! החוצה! הייל היטלר!"
    הזר קרא, וכעס וסלידה ניעורו בו. לאחר מכן החליט שדברי בלע כאלה עלולים להופיע בכל מקום. צעירים בכל רחבי העולם עושים שטויות. בארצי הם מתחרים בבליעת דגי זהב חיים, הוא הרהר. זה לא יותר טוב. ובכל זאת, למה שני החיילים לא תלשו את המודעה? אולי מפני שהם צעירים מדי וזה הצחיק אותם. בכל אופן, לא אניח למודעה הזאת להעכיר את מצב רוחי ולקלקל את הרושם שלי מהעיר היפה הזאת. הוא רעד וחשב שקוניאק ייטיב עמו.
    השאגות מן הרמקול מילאו את בית המרזח הקטן בגלוקֶנשטראסֶה. שניים או שלושה לקוחות, שכוסות בירה היו מונחות לפניהם, האזינו בדממה לדברי הפיהרר שלהם. למה הוא מרבה כל כך לגדף? שאל הזר את עצמו. הוא החל להבחין שהנאום עוסק בצמיחה הכלכלית של "הרייך השלישי", נושא שאין בו מן הסתם כדי לעורר חמת זעם מרה כל כך. כמה אנשים התארחו במלונות בגרמניה בשנה האחרונה? כמה גלילי נייר ייצרו בתי חרושת בגרמניה? כמה סיורים תיירותיים בהרים אורגנו? ואולם האיש שליד המיקרופון הטיח כל נתון כאילו נועד לזעזע את השומעים ולהטיל עליהם מורא.
    מאחורי הדלפק פיהק הבעלים בקול רם. לקוניאק הגרמני היה טעם של כוהל מבושם, ופרוסת הלחם שהזר ביקש היתה לחה, בצקית ואפרפרה.
    "יש לכם ביצים?" שאל אחד הלקוחות.
    "לא," ענה הבעלים, "אבל אתה יכול לקבל את ה'פלקישֶר בֵּאוֹבּכטֶר'!"
    "שבע מאות ושבעים אלף ושמונה מאות ארבעים ואחד פועלי תעשייה," הרעים הקול מהרדיו.
    הלקוח, שעיתון המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית הוצע לו במקום ביצים, קם, התמתח, פיהק והביט בשעונו.
    "שעה וחצי," הוא אמר, "ועדיין אף מילה על אחינו בחבל הסוּדֶטים."
    מה קורה פה? שאל הזר את עצמו. לא נראה שמישהו כאן באמת מתלהב. טיפוסים קרי מזג הבווארים האלה, אנשים כבדים, רציניים, שאינם מסגירים את התלהבותם.
    בפינה ליד התנור ישבה ילדה וכתבה.
    "מחר בבית הספר יהיה לה מבחן על הנאום," אמר הבעלים. "לכן היא צריכה לרשום ראשי פרקים וללמוד אותם בעל פה. אחרת יענישו אותה."
    "כמה פועלי תעשייה הוא הזכיר?" שאלה הילדה.
    איש לא ענה.
    הזר שמע את הנאום עד סופו. אחרי שהפיהרר הזועם סיים, בקעו צליליו של המנון המפלגה "הדגל מתנופף" שכתב הורסט וסל עד גוועו, הוא המשיך לשבת ליד הדלפק כדי לעמוד על הרושם שהנאום הותיר ולשוחח עם הבעלים, שנראה חביב וידידותי. אמנם שפמו הזיפי היה ראוי לפאר אריה ים, אך העיניים הצלולות בפנים הסמוקים דיברו בלשון אנושית ערנית. אלא שהתברר שהוא איננו דברן מטבעו. גם ליד השולחנות נאמר רק מעט. לא היתה כל התייחסות לדברים שנשא הפיהרר.
    "ראית את הדגלים של הכנסייה?" שאלה אישה אחת את בעלה. "ספרתי לפחות שמונה, חמישה מהם בבֶּרנשטראסֶה בלבד."
    האיש הנהן. חיוך ערמומי הופיע על פניו.
    "איזו חוצפה!" הוא אמר. "לתלות דגלים של הכנסייה במקום שנאסר במפורש!"
    הוא הלם בשולחן בידו כדי להדגיש את איבתו. ולמרות זאת התרשם הזר שהאיש מרוצה.
    "חוצפה שכזאת," הוא חזר ואמר והעיף מבט שמח בבעלים.
    הדקות חלפו והלקוחות התפזרו בהדרגה. הזר, שהשתוקק לכל מה שעוד יוכל לקלוט, נשאר בבר.
    "כמה תושבים יש בעיר הזאת?" הוא שאל את הבעלים בתקווה לפתוח בשיחה.
    "מאה ועשרים אלף," אמר הבעלים. "אבל לכל משפחה חמישית אין בית. יש לנו מעט מדי בתים ויותר מדי מחנות צבא. לא שזה משנה," הוא מיהר להוסיף כשהזר קימט את מצחו בהעוויה ביקורתית. "וזה זמני, רק עד שנסיים את ההתחמשות מחדש. מובן מאליו ששיקום הצבא קודם לכול. הפוליטיקה תופסת מקום ראשון, החיים הפרטיים הם במקום שני."
    "כל משפחה חמישית?" שאל הזר. "איך אתה יודע בדיוק נמרץ כזה?"
    הבעלים כבד הגוף גהר לעברו מעל לדלפק. קודם כול, הוא אמר, בנו הנשוי ומשפחתו גרים איתם כאן בבית כי הוא לא הצליח להשיג בית משל עצמו.
    "ומלבד זאת," המשיך במבט ידידותי בעיניו הכחולות, "מלבד זאת, הרי אני גם קורא עיתון. יש בעיר עשרים ואחד אלף משפחות, ורק שבעה־עשר אלף בתים. ברור שכל מי שאין לו בית אינו שבע רצון מהמצב. אבל זה רק מעיד על אנוכיות ועל חוסר מעוף. היום, אדם צריך שכל כדי להבין את הצרכים הפוליטיים."
    "המקום הזה יפהפה," אמר הזר. "זאת הפעם הראשונה שלי בעיר שלכם, והיא מוצאת חן בעיני מאוד."
    הבעלים לעס את שפמו וחיכך את ידיו בשביעות רצון.
    "בעיקר היום," הוא העיר, "עם כל הדגלים."
    ושוב היתה לזר הרגשה שהאיש לא בדיוק מתכוון למה שהוא אומר. "דגלי הכנסייה" נתקעו במוחו, ולצדם המודעה על חלון הראווה של החנות הקתולית.
    הדלת נפתחה ונכנסה אישה.
    היא היתה בריאת בשר, נראתה כבת חמישים, לבשה מקטורן צבאי ומכנסיים חומים ונעלה מגפי גומי גבוהים שהגיעו עד מעל הברכיים.
    "פקחית הַפְצצות," אמר הבעלים. "כוס תה למגינת המולדת!" הוא קרא לכיוון המטבח. "תשתי כוס תה חם וטוב, פראו מוּרקס?"
    פראו מורקס הנהנה.
    "ברצון רב," היא אמרה. "אחרת הייתי מתה מהר מאוד בקור הנורא הזה."
    האישה, ששיניה כבר נקשו לקראת התרגיל הממתין לה, התיישבה ליד הדלפק, לצד הזר.
    "היום זה השביעי," היא אמרה. "התרגיל השביעי של נוהל במקרה של הפצצה בסתיו הזה."
    הבעלים טפח על כתפה טפיחת עידוד.
    "ברכותי," הוא אמר. "כבר השביעי. עד אחד בינואר יהיו עשרה בסך הכול. זאת אומרת שנשארו רק עוד שלושה, ואת תחזיקי מעמד גם באלה, פראו מורקס."
    "אולי כן ואולי לא," השיבה האישה. "בכל אופן, הוא יהיה פחות ארוך מהרגיל, כי הפיהרר דיבר הרבה מאוד זמן. בהתחלה קיווינו שיבטלו את התרגיל לכבודו. אבל זה ירד מהפרק. יהיה תרגול ועוד איך, גם אם לא נתחיל לפני חצות."
    הזר ביקש את החשבון. פראו מורקס, שבחשה במרירות את התה שלה, העיפה בו מבט חשדני.
    "האדון הוא תייר," אמר הבעלים. "זאת הפעם הראשונה שלו בעיר שלנו. אבל היא מוצאת חן בעיניו, והוא בא כמובן בזמן המתאים — יחסית למזג האוויר וכולי."
    "אני מבינה," אמרה האישה במבט ידידותי יותר. "אז אתה לא מכאן?"
    היא השתתקה, אבל נראה שהיא רוצה לשאול או להוסיף משהו. הזר, שהיה מוכן ומזומן להשיב לאישה כמיטב יכולתו, הנהן בעידוד. אבל פראו מורקס שבה ופנתה אל הבעלים.
    "אתה יודע מה קרה לגיסתי?" היא שאלה. "לאישה הזאת יש מזל רע. היא חלתה — לא במשהו חמור, בשפעת או משהו כזה. אבל היא לא יכולה להתייצב לתרגיל הלילה. זאת אומרת שנהיה רק שלוש ונצטרך לסחוב בלעדיה את הצינור הכבד למשאבה בקור הכלבים הזה."
    הזר סבר שהמזל הרע הוא דווקא שלה, של פראו מורקס, ולא של גיסתה, שתשכב בנוחות במיטה בזמן שחברותיה יצטרכו לאייש את המשאבה. אבל הבעלים הבין ללבה.
    "אל אלוהים!" הוא הכריז. "באמת מזל מחורבן! בתרגיל השביעי! עכשיו היא תצטרך להתחיל הכול מחדש. איום ונורא."
    פראו מורקס נענעה את ראשה בצער.
    "ונוסף על הכול, גיסתי לא אישה חזקה במיוחד," היא אמרה. "והיא גם לא צעירה במיוחד. בת חמישים ושמונה בחודש הבא. ועכשיו היא תצטרך להתחיל מחדש את עשרת התרגילים האלה. רק בגלל התרגיל האחד שהיא מפסידה היום, השישה שהיא עשתה עד עכשיו לא נחשבים. אילו לפחות היה אפשר לעשות את זה במשך היום. אבל במשך היום אין זמן לדברים כאלה. ובלילה אפשר לחלות רק מהקור."
    הזר הניח שטר על הדלפק. זה באמת קשה, הוא הרהר. קשה מאוד לאישה בת חמישים ושמונה. אבל בסופו של דבר, טוב שהתושבים יֵדעו בדיוק מה לעשות במקרה של מלחמה. ומכל מקום, הן בוודאי נהנות מהתרגול. היא נראית טובת מזג, הפראו מורקס הזאת, וגם סתם טיולים ברגל עלולים לפעמים להיות מעייפים ומקפיאים לא פחות.
    כמעט כאילו ניחשה את מחשבותיו, המשיכה פראו מורקס ואמרה, "אבל למרות זאת אני משקיעה את הנשמה בתרגילים. אני רוצה שתדע את זה, הֵר שינדהוּבֶּר, וגם אתה..." היא פנתה אל הזר, "שגם אתה תדע, בשביל הדיווח שלך."
    הזר נרתע בהפתעה.
    "דיווח?" הוא אמר. "אני לא עיתונאי."
    "מנין לי לדעת מה אתה?" אמרה האישה. "בכל אופן, אם אתה מוסר איזשהו דיווח, אני עומדת במאה אחוז מאחורי הפיהרר, שלא תטעה לרגע. אתם בלונדון, אתם עושים תרגילים לקראת הפצצות?" היא שאלה לפתע.
    הזר הסביר שהוא אמריקאי, ושהוא לא השתתף בתרגילים לקראת הפצצות. עד כמה שידוע לו, בלונדון כן נערכים תרגילים, אבל הוא חשב שלא מחמירים שם כל כך בעניין הזה.
    "נראה לי שבלונדון, אם אישה בת חמישים ושמונה חולה, לא מענישים אותה בתרגיל נוסף."
    כעת נראה שפראו מורקס נעלבה.
    "הנה, בבקשה!" היא קראה. "בדמוקרטיות אין שום משמעת. רק לפני כמה ימים, שר התעמולה שלנו אמר שהדמוקרטיות מזכירות לו חבורה של נודניקיות זקנות. אבל אני חייבת להוסיף שהן רקובות ומושחתות עד העצם. למה שקצת תרגול לקראת הפצצות יזיק לגיסתי? ונניח שזה כן יזיק לה, ושהיא תמות מדלקת ריאות, איך המוות הזה יזיק לעם הגרמני? המוות הזה לא יהיה שונה ממוות של כל חייל, והקרובים שתשאיר אחריה יוכלו לזכור אותה בגאווה."
    עכשיו לזר היה ברור בתכלית שפראו מורקס מתכוונת לדברים שהיא אומרת. היא מבולבלת על כל הראש, הוא הרהר. כל רגע היא משנה את דעתה. לרגע היא מתלוננת ומקללת, וכעבור רגע היא "עומדת במאה אחוז מאחורי הפיהרר". משונה. קודם היא חשדה בי ונזהרה בדבריה, שמא אצטט אותה ב"דיווח" שלי — ועכשיו היא ממש מתלהבת. גם הבעלים החרה־החזיק אחריה עכשיו, אגב ליטוף שפמו.
    "צר לי עליך," הוא אמר ופנה אל הזר, "אבל פראו מורקס צודקת. הדמוקרטיה הליברלית עשתה את שלה. ובכל אופן, עכשיו העולם שייך לגזע העליון."
    הזר, שבעיקרון השתייך לאותו "גזע עליון" שעמו נמנו שינדהוּבֶּר הבעלים, ופראו מורקס לובשת המדים, שעצמות לחייה הרחבות העידו כמדומה על יותר משמץ של מוצא סלאבי, לא רצה להיכנס לוויכוח.
    "מכל מקום," הוא אמר, "הפיהרר שלכם השיג הרבה מאוד. ואילו רק היה מוכן לוותר על התוקפנות שלו כלפי שאר העולם..." הוא בלע את מה שעמד להוסיף, כי רצה לדבר, לדוגמה, על העוול שנעשה ליהודים. "אילו רק רצה לשמור על השלום, ודאי שלאיש לא היה שום דבר נגדו."
    פראו מורקס, שחמתה ונטייתה להתנצח ניצתו, אמרה, "אנחנו מוקפים אויבים ואנחנו זקוקים ליכולת להגן על עצמנו."
    ואולם הבעלים, שפניו עטו הבעה ערמומית, רכן מעל הדלפק ולחש אל הזר: "ראית את בית היציקה החדש שלנו? כן, אני מתכוון לבניין המפואר שבונים מעבר לנהר. אתה יודע מה מייצרים שם...? תחמושת? חס וחלילה! מייצרים שם מלאכי שלום: אך ורק מלאכי שלום יפים ונוצצים."
    במחצית השעה האחרונה לגם מר שינדהוּבֶּר כוסית אחר כוסית של ויסקי. הזר התרשם שהוא לא לגמרי פיכח. כמו כן כבר נעשה מאוחר, והוא פנה ללכת.
    "הייל היטלר!" הוא אמר והניף בחיפזון את זרועו.
    "הייל היטלר!" קראה פראו מורקס וזינקה מן השרפרף לכבוד הברכה.
    אבל הר שינדהוּבֶּר אמר רק, "אני מאחל לךָ ליל מנוחה."
    ורוקן עוד כוסית.
    בחוץ כיסו עננים את השמים, גשם דקיק אך דוקרני ירד, הרחוב נצץ. תחנת החשמלית בכיכר השוק המתה אדם. שתיים או שלוש מוניות המתינו במקומות שהוקצו להן, אך נראה שאיש אינו מעוניין לנצל את שירותיהן. הזר החליט לנסוע הביתה בחשמלית. בדרך הזאת יוכל להמשיך להתרשם מהתושבים המקומיים. הר שינדהוּבֶּר ופראו מורקס בלבלו אותו. במשך שמונה או תשע דקות של המתנה הוא רעד מקור.
    כשהחשמלית הגיעה התנפל עליה הקהל כאילו נמלט מפני המוות. גברים דחפו נשים, ילדה שאמה הצליחה לעלות נשארה מאחור, הלכה לאיבוד ביער הידיים והרגליים הנדחקות והחלה לבכות. הזר זינק קדימה וחילץ את הילדה, הרים אותה מעל לראשי הנוסעים הנדחקים והדוחפים והצליח לבסוף להעביר אותה לידי אמה, שעמדה בקרון ופכרה את ידיה. החשמלית הצפופה התגלגלה לדרכה בעוד אנשים נתלים עליה מבחוץ, נאחזים בידיות ועומדים על המדרגה.
    אולי ילך למלון ברגל? אך מזג האוויר נעשה סגרירי. נוסף על כך היה מוטרד, ומחשבותיו היו מסוכסכות. הוא אותת למונית, והיא קרבה אליו בזריזות.
    "מלון רייכסהוֹף, בבקשה," אמר הזר.
    "קודם, לפני שהם השתלטו גם על השמות, קראו לו מלון בוואריה," אמר נהג המונית בהטעמה, שכמו האשימה את הזר בשינוי.
    במשך כל הנסיעה דיבר נהג המונית מעבר לכתפו. לבו של הזר הלם בקרבו בשעה שהתפתלו ברחובות הצרים. למה הוא מנהל שיחה במקום להתרכז בנהיגה? הוא התפלא.
    "לא הצלחת לעלות על החשמלית?" שאל האיש וצחק צחוק של שמחה לאיד. "טוב, בשבילך זה לא כל כך נורא. לקחת מונית אל מלון בוואריה וזהו. אבל לאנשים פה קשה. פעם היו לנו מאה ושתים־עשרה חשמליות, וזה גם מה שאנחנו צריכים. היום יש רק שישים ושתיים. הוציאו משימוש קרונות ישנים ואין מספיק חומר גלם לייצר חדשים. כל חומרי הגלם משמשים לייצור מלאכי השלום." (שוב מלאכי השלום האלה!) "חוץ מזה, אין לנו מספיק נהגים לאייש את מספר החשמליות הנחוץ. אין לנו מספיק נהגים אפילו לשישים ושתיים המחורבנות שיש. ואלה שיש לנו עובדים יותר מדי וכמעט משתגעים מהניסיונות להתמודד עם הדוחק. איך אפשר לצפות מאדם לנהוג בחשמלית אם בקושי יש לו מקום לעמוד? ובעיקר כשיש איזשהו מאורע מיוחד, נאום של הפיהרר, למשל, והמון אנשים עוזבים באותו זמן את הרמקולים הציבוריים וצריכים להגיע הביתה. החשמליות נעשות בתי משוגעים. ובכל זאת אף אחד לא לוקח מונית. רק העשירים יכולים להרשות לעצמם מוניות, ולהם יש מרצדס־בנץ מפוארות."
    גבותיו של הזר התרוממו.
    "גם ברכבת התחתית שלנו בניו יורק יש הרבה פעמים דוחק," הוא אמר. "ואנחנו בכל זאת לא מחמיצים פנים בגלל זה, לא עד כדי כך."
    נהג המונית לחץ על דוושת הדלק. הרחוב שהוביל למלון היה רחב וישר, אבל האספלט היה חלקלק, והזר רצה כבר להיות בחדרו.
    "מחמיצים פנים!" אמר האיש. "למי אכפת אם אנחנו מחמיצים פנים או לא? כל עוד אין מלחמה — אנחנו מרוצים. אתה חושב שתהיה מלחמה?" הוא הביט לאחור מעבר לכתפו, ואילו המכונית דהרה קדימה במהירות מפחידה. "אתה חושב שהאנגלים יֵצאו למלחמה?"
    הזר השיב: "אף אחד לא רוצה מלחמה. וכל העולם רוחש כבוד רב לגרמניה."
    זאת לא היתה תשובה של ממש. נהג המונית נאנח.
    "יש לי שלושה ילדים," אמר לבסוף, "ובכל יום אני מצפה ש'יסננו אותי'. 'יסננו אותי!' אתה יודע מה זה? יש יותר מדי נהגים מקצועיים בעיר, אבל אין מספיק דלק. וצריכים פועלים בגבול המערבי. באחד הימים הקרובים יכולים פשוט לשלוח אותי לשם, לעבוד בביצורים האלה בקו זיגפריד, רחוק מהמשפחה שלי. אבל אני רוצה להישאר פה בבית, בעיר שלי. לא אכפת לי שהמצב פה מסריח. כאן המקום שלי, המקום שלי הוא עם אשתי והילדים. אני לא פרוסי ואני לא פועל ביצורים, אני נהג בווארי!"
    הזר חשב: מפתיע שהאיש מדבר בגילוי לב כזה. זאת אומרת שלפחות כל הדיבורים על פחד לא מוצדקים. איך איש כזה יכול לדעת שלא אדווח עליו? לכן מובן מאליו שאין לו סיבה לחשוש מהיד הקשה של הרשויות. המונית נעצרה והזר שילם והוסיף טיפ נדיב.
    "תודה רבה," אמר נהג המונית. "ואם דיברתי יותר מדי, בבקשה אל תחזור על זה באוזני אף אחד. לפעמים אנחנו צריכים לשפוך את הלב, אחרת נתפוצץ. ואם הנוסע שלי הוא במקרה תייר, אני פחות מפחד. אם תדווח עלי, ברור שזה יהיה הסוף שלי. אבל אתה לא תספר, אני יודע שלא תספר, כי לא יצא לך שום דבר מזה שיעצרו ויאסרו אותי. ברור שעם חברי חברי המפלגה זה אחרת, כי כן יוצא להם מזה משהו. מקדמים אותם או גומלים להם. אבל תייר!"
    הזר הנהן לאישור.
    "אני לא אוציא מילה," הוא אמר. "חוץ מזה, אני לא מכיר פה נפש חיה שהייתי יכול לספר לה. אבל תרשה לי לתת לך עצה. אל תתייסר כל כך. הרי הכול רק זמני. בעוד כמה שנים לא יהיה צורך בזה, במשמעת ובצפיפות הדיור ובעבודה בגבול המערבי."
    "אתה באמת חושב ככה?" שאל נהג המונית, ובפניו נמהלו שמחה וחרדה. "אתה באמת מאמין בזה?"
    הזר הנהן.
    "בהצלחה," הוא אמר ופנה אל הדלת המסתובבת של מלון רייכסהוֹף.
    למעלה הוא עמד על המרפסת והשקיף על הרחוב הראשי הרחב שלמרגלותיו. אורות עדיין האירו רבים מהחלונות. מאחוריהם שכנו תושבי העיר הזאת, ואם מה שהראה הערב הזה לזר היה אופייני, הרי מה שהתרחש בלִבּותיהם היה מוזר ומבלבל. באמת קשה להאמין, הרהר הזר. מה שקוראים בעיתונים הגרמניים פשוט וחד־משמעי כל כך. רצונו של הפיהרר הוא למחות את היהודים ואת הקומוניסטים מעל פני האדמה. נכון שזה לא דבר יפה במיוחד, אבל אם זה נעשה לטובת העם, הרי זה חלק מהמחיר. נוסף על כך, הסיסמה של אהבת המולדת ושיקומה מאחדת את האומה. וברור שהעם הגאה שהושפל בעבר השיב לעצמו את כבודו. נוסף על כך, נעלמה האבטלה, צעירי המדינה זוכים להתבגר ברוחם של עקרונות בריאים ומוצקים, והאזרחים שלא גילו כל נטייה וכל כישרון לממשל עצמי בתקופת הרפובליקה, מרגישים עכשיו את עוצמת ידו של השלטון המנצח. העובדה שהמצב הזה אינו מדבר אל לבנו בחירות הדמוקרטית שלנו לא רלוונטית. חוץ מזה, הרי הרייך המתפשט גם מאיים על האינטרסים שלנו. אבל מבחינת הגרמנים, עליהם להיות מרוצים, ובסך הכול זה אכן המצב.
    הגשם פסק. מאחורי שיירי העננים שהתפזרו על פני השמים בדפוסים דרמטיים, נצנצו כמה כוכבים חיוורים. העיר! העיר העתיקה והיפהפייה הזאת, על רוחותיה ההרריות, בתיה הצבעוניים, תושביה ההגונים, החרוצים, האופטימים, הצוחקים, המקללים, המתבדחים! אילו רק היה באמת דבר כזה, גלימת רואה ואינו נראה של קוסם! אילו רק יכולתי להתעטף בה ולהיכנס אל כל הבתים. הייתי רוצה לראות גברים בעמלם, נשים עסוקות במטלות הבית שלהן. מעניין לדעת אם בתו הקטנה של שינדהוּבֶּר, ששיננה את נאומו של הפיהרר, תשביע מחר את רצונו של המורה. ואם היצרן של "מלאכי השלום" — הוא בוודאי עושה הון מבית היציקה שלו — שמח ומרוצה. מחר, לפני שאעזוב את העיר אסתכל שוב בחנות שראיתי בה את תמונות הקדושים ואת המודעה המכוערת. כן! מחר השכם בבוקר אסע מכאן, אם אוכל. כי בסופו של דבר, כיוון שאין לי גלימת קוסם, מסע הגישוש שלי בוודאי לא יצלח. אני יכול להישאר פה ימים, שבועות, חודשים, ובכל זאת לא אכיר את העיר. היא יפה, אין כל ספק. ובסך הכול, גרמניה מוצאת חן בעיני. כלומר, היא מוצאת חן בעיני בשביל הגרמנים. אבל אנחנו לא לבד בעולם, וכל אדם רשאי לחיות לפי ראות עיניו.
    בחלומותיו, שנשזרו ונקשרו לפקעת סבוכה, נשמע בבירור קולו של כלב נרגז שנבח נתונים. זקנה באה בימים ואדירת ממדים החזיקה צינור כבאים בידה, וגבר במדי נהג עמד שקוע עד הסנטר בשוחה וכדורים שרקו מעל ראשו. עיירה הררית קסומה, קטנה כצעצוע של ילדים, השתרעה מול עיניו, אך יד ענקית עלתה וכיסתה אותה. מן היריעה האדומה שפרשה היד על העיירה הגיח צלב קרס ענקי, מפלסטיק שחור ועבה, והוא השתנה לסימן שאלה. והכלב שוב נבח נתונים...
    הזר טמן את פניו בכרית. הוא גנח בשנתו.
    • אריקה מאן
    • אריקה מאן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות