הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האדריכל מפריז
  • האדריכל מפריז
    צ'רלס בלפור | תרגום: עידית שורר
    ידיעות ספרים, פן | 2014 | מתח ופעולה, שואה | 350 עמ' מודפסים

    פריז, 1942. לוסיין ברנאר, אדריכל פריזאי, מתוודע אל איש עסקים עשיר המציע לו, תמורת סכומי כסף גדולים, להערים על הגסטפו ולתכנן מקומות מסתור ליהודים. לוסיין מסכים לעשות זאת אף שידוע לו היטב שאם ייתפס על ידי הגסטפו ויואשם בעזרה ליהודים יעונה למוות. הסכנה עוד גוברת כשבמסגרת עבודתו מוצע לו גם תכנון בית חרושת גרמני לייצור נשק, פרויקט שעליו לבצע תוך שיתוף פעולה עם קצין גרמני חובב אדריכלות ואמנות.

    חייו של לוסיין משתנים לגמרי: הוא מתאהב באישה יפהפייה, מציל ילד יהודי ויוצר קשר עם כמה מהאנשים שהציל.

    התאווה לכסף מפנה אט–אט את מקומה לרצון בנקמה.

     

    הרומן מיטיב לתאר את החיים בפריז תחת הכיבוש הנאצי- הפחד המתמיד של התושבים, מעשי האלימות כלפי היהודים, הלשנות השכנים, המחסורהחמור במזון, והמחירים המופקעים בשוק השחור.

     

    צ׳רלס בלפור, אדריכל במקצועו, פרסם ספרים ומאמרים רבים על ההיסטוריה של האדריכלות. הוא בוגר מכון פראט ואוניברסיטת קולומביה והוא לימד בפראט ובגוצ׳ר קולג׳ בבולטימור, מרילנד.

    בלפור מתמחה בשימור היסטורי, הוא כותב לעיתונים ״בולטימור סן״ ו״ניו יורק טיימס״ .

     

     

    "אדריכלות והיסטוריה ארוגים זה בזה… רומן מתח זורם ומענג על מלחמת העולם השנייה."

    Kirkus Reviews

     

    "בלפור ניחן בכישרון לעצב סיפור שיש בו מתח רב וקונפליקט עמוק."

    New York journal of books

     

    "אין לי מושג מיהו בלפור, אבל הוא חייב לכתוב ספר נוסף, עכשיו!"

    מלקולם גלדוול, מחבר "מצוינים" ו-"מה שראה הכלב"

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    כשלוּסיֵין בֶּרנאר פנה לרחוב לָה בּוֹאֵטי, הגיח לפתע גבר במרוצה מהכיוון ההפוך וכמעט התנגש בו. הוא עבר קרוב אליו כל כך, עד שלוסיין הריח את ריח מי הקולון שלו כשהאיש חלף במרוצה על פניו.

    לוסיין הספיק לשים לב שהאיש והוא משתמשים באותם מי קולון, ואז שמע קול נפץ עז. לוסיין פנה לאחור. האיש היה שרוע על בטנו על המדרכה במרחק שני מטרים ממנו בלבד, ודם שתת מראשו הקירח, מאחור, כאילו פתח מישהו ברז בתוך גולגולתו. נוזל השָני הכהה זרם כפלג צר ומהיר על עורפו מעל צווארון לבן ומעומלן, חדר לתוך החליפה הכחולה הכהה, הגזורה היטב, והחליף את צבעו לסגול עמוק, חם.

    הֶרג נעשה חזון נפרץ בפריז בשנתיים שחלפו מאז תחילת הכיבוש ב־1940, אבל למעשה לוסיין טרם ראה אדם מת, עד לרגע זה. לתימהונו, הוא היה מהופנט, אם כי לא ממראה האדם המת אלא מהצבע החדש שיצר הדם על חליפתו. בשיעורי ציור בבית הספר השתעמם כשהוטל עליו לצייר את גלגל הצבעים. והנה מול עיניו הוכחה משונה שכחול ואדום אכן יוצרים סגול.

    "עצור!"

    קצין גרמני שבידו אקדח לוּגר כחול מתכתי רץ לצדו, ואחריו שני חיילים גבוהים חמושים בתת־מקלעים, שאותם הפנו מיד אל לוסיין.

    "אל תזוז, בן זונה, אחרת תכף תישן ליד החבר שלך," אמר הקצין.

    לוסיין לא היה מסוגל לזוז גם אילו רצה, הוא התאבן מרוב פחד.

    הקצין ניגש לגופה, אחר כך סב לאחור וניגש אל לוסיין כאילו עמד לבקש ממנו אש. לגבר כבן השלושים היה אף נשרי נאה ועיניים חומות כהות מאוד, לא ארִיות, ואלה ננעצו כעת עמוק בעיניו הכחולות־אפרפרות של לוסיין. ברכיו של לוסיין איימו לבגוד בו. זמן קצר אחרי הכיבוש הגרמני הפיצו הצרפתים עלונים שהנחו את הציבור כיצד להתמודד עם הכובש. יש לשמור על כבוד עצמי ודיסטנס, אין לדבר איתם, ויש להימנע בכל מחיר מקשר עין. בעולם החי נתפס קשר עין ישיר כקריאת תיגר וכסוג של תוקפנות. אלא שלוסיין לא הצליח לציית לכלל הזה כיוון שהמרחק בין עיניו של הגרמני לעיניו שלו היה עשרה סנטימטרים בלבד.

    "הוא לא חבר שלי," אמר לוסיין בשקט.

    חיוך רחב הפציע על פניו של הגרמני.

    "היהודון הזה כבר לא חבר של אף אחד," אמר קצין הוואפן אס־אס, כפי שהעידו מדיו. שני החיילים צחקו.

    אף כי לוסיין היה מבועת וחשש שאפילו השתין במכנסיים, הוא ידע שהוא מוכרח לפעול במהירות, וָלא, תכף ישכב מת על הארץ. לוסיין הצליח לנשום נשימה רדודה כדי לגייס כוחות ולחשוב. הנימוס והחביבות המופלגים שנקטו הגרמנים כשהם באו במגע עם נתיניהם הצרפתים המובסים היו מההיבטים המוזרים ביותר של הכיבוש. הם אפילו הציעו את מקומם במטרו לקשישים.

    לוסיין ניסה לנקוט אותה גישה.

    "זה הכדור שלך שתקוע בגולגולת של האדון?" שאל.

    "כן. ירייה אחת בלבד," אמר הקצין. "אבל ההישג לא מרשים במיוחד. ספורט זה לא הצד החזק של היהודים. הם רצים נורא לאט וזה לא בדיוק אתגר."

    הקצין התחיל לחטט בכיסיו של האיש והוציא ניירות וארנק יפה מעור תנין, שאותו טמן בכיס הצדדי של מקטורנו הצבאי, הירוק־שחור. הוא הרים את פניו בחיוך אל לוסיין.

    "אבל תודה רבה שהחמאת לי על כושר הצליפה שלי."

    גל של הקלה הציף את לוסיין - היום לא יהיה יום מותו.

    "על לא דבר, אדוני הקצין."

    הקצין קם. "אתה משוחרר, אבל אני מציע שתיגש קודם לשירותי גברים," אמר בנעימת קול דאוגה. הוא הצביע ביד עטויה כפפה אפורה על כתף ימין בחליפתו האפורה של לוסיין.

    "לצערי התזתי עליך. יש לך טינופת על כל גב החליפה שלך, שמוצאת חן בעיני מאוד, דרך אגב. מי החייט שלך?"

    לוסיין הטה את צווארו ימינה וראה טיפות אדומות על כתפו. הקצין שלף עט ופנקס חום, קטן.

    "מסיה. החייט שלך?"

    "מילֶה. ברחוב דֶה מוֹגָדוֹר." לוסיין שמע לא פעם שהגרמנים מקפידים לתעד כל דבר.

    הגרמני רשם את הכתובת וטמן את הפנקס בכיס מכנסיו.

    "תודה רבה. החייטים הצרפתים אמנים. אף אחד לא יכול להתחרות בהם, אפילו לא הבריטים. אתה יודע, הצרפתים מביסים אותנו בכל תחומי האמנות, לצערי הרב. אפילו אנחנו הגרמנים מודים שהתרבות הגאלית עולה בהרבה על התרבות הטבטונית - כלומר, חוץ מאשר באמנות המלחמה." הגרמני צחק מההבחנה שלו, וכמוהו שני החיילים.

    לוסיין עשה כמותם וצחק צחוק לבבי.

    אחרי שהצחוק שכך הצדיע הקצין ללוסיין הצדעה קצרה. "לא אעכב אותך יותר, מסיה."

    לוסיין הניד את ראשו והלך. כשהיה בטוח שהוא נמצא מחוץ לטווח השמיעה שלהם הפטיר, "גרמנים מחורבנים," והמשיך ללכת בצעדים כמעט נינוחים. הריצה ברחובות פריז נעשתה כמעט משאלת מוות - כפי שגילה המסכן שהיה מוטל על בטנו ברחוב. לוסיין נוכח לדעת שלא מותו של האדם זעזע אותו, אלא מעשה הרצח שהתרחש לנגד עיניו. העיקר שהוא לא מת. הוא היה מוטרד מהעובדה שחש חמלה מועטה כל כך כלפי אדם באשר הוא אדם.

    אבל מה הפלא? הוא גדל במשפחה שלא ידעה חמלה מהי.

    השקפת העולם של אביו, גיאולוג שנהנה ממוניטין מסוימים, גרסה ש"אדם לאדם זאב", כאילו היה איכר נבער מדעת. מר גורלו של הזולת הוא עניינו בלבד, זו היתה הפילוסופיה שלו, מוטב שהוא יסבול ולא אני. הפרופסור זָ'ן־בַּטיסט ברנאר המנוח לא הבין ככל הנראה שלבני אדם, בכלל זה אשתו וילדיו, יש רגשות. לעומת זאת הוא הרעיף אהבה וחיבה על חפצים דוממים - הסלעים והמינרלים של צרפת ומושבותיה - והוא תבע גם משני בניו לאהוב אותם. בגיל שבו מרבית הילדים עדיין לא ידעו לקרוא, הוא כבר לימד את לוסיין ואת מַתיֶה, אחיו הבכור, את שמותיהם של כל סלעי המשקע, סלעי היסוד והסלעים המותמרים בכל אחד מתשעת החבלים הגיאולוגיים של צרפת.

    בזמן ארוחת הערב הציב האב אבנים על השולחן ובחן את הבנים בשמותיהן. אם הם טעו ולו טעות אחת, הוא לא ידע רחמים, למשל כשלוסיין לא הצליח לזהות את הבֶּרטרַנדיט, אבן ממשפחת הסיליקטים, אביו הורה לו להכניס את האבן לפיו כדי שלא ישכח את שמה לעולם. עד היום הוא זוכר את טעמה המר של אבן הברטרנדיט.

    לוסיין תיעב את אביו, אבל עכשיו שאל את עצמו אם הוא לא דומה לאביו יותר מכפי שנוח לו להודות.

    כשהמשיך לוסיין בדרכו בחום היוקד ששרר באותו יום יולי אחר הצהריים, הוא הרים את מבטו אל הבניינים היפהפיים המחופים אבן גיר (סלע משקע ממשפחת הסידן הפחמתי), שמתרוממים מבסיסים נאים עשויים לבנים לא מסותתות, על חלונותיהם הגבוהים המוקפים מסגרות אבן והגזוזטרות התלויות המעוטרות מעקות של ברזל מחושל בדוגמאות סבוכות ועדינות ונשענות על קונסולות אבן מגולפות. כמה מהדלתות הכפולות הכבדות בבניינים המשותפים היו פתוחות, והוא ראה ילדים משחקים בחצרות פנימיות, בדיוק כמוהו בילדותו. הוא חלף ליד חלון במפלס הרחוב שממנו בהה בו במבט מנומנם חתול שחור־לבן.

    לוסיין אהב כל בניין ובניין בפריז - עיר הולדתו, העיר היפה בעולם. בצעירותו נהג לשוטט בכל רחבי פריז ולסייר בין אנדרטאותיה, שדרותיה ורחובותיה הרחבים והגיע עד הסמטאות והרחובות המלוכלכים ביותר ברבעים העניים ביותר. הוא ידע לקרוא את ההיסטוריה של העיר בקירות הבניינים הללו. אילו החטיא הגרמני הנאלח את מטרתו, לוסיין שוב לא היה רואה את הבניינים הנפלאים, לא היה הולך ברחובות הללו, המרוצפים אבנים עגלגלות, ולא היה שואף את הניחוח הערב של הלחם הנאפה בבּוּלַנזֵ'רי. בהמשך רחוב לה בואטי ראה חנוונים עומדים בחנויותיהם, במרחק־מה מחלונות הראווה של החנות - מרחק שממנו לא נראו מהרחוב אך יכלו לראות את היריות. איש שמן מאוד אותת לו מהפתח של קפה דאֶטֵה. כשהגיע לדלת הגיש לו האיש, הבעלים ככל הנראה, מגבת בר רטובה.

    "השירותים מאחור," אמר.

    לוסיין הודה לו וניגש לאחורי החנות. זה היה בית קפה פריזאי אופייני - טרקלין צר, רצפת אריחים שחורה־לבנה, שולחנות קטנים מסודרים לאורך קיר בצד אחד, ובר שהמלאי בו עלוב ביותר בצד השני. הכיבוש חולל בפריז את הלא ייאמן: הוא קיצץ במצרכים הבסיסיים החיוניים ביותר של הצרפתים - סיגריות ויין. אלא שבתי הקפה היו מושרשים כל כך בהווי החיים של הצרפתים, עד שהם עדיין המשיכו ללכת אליהם יום־יום כדי לעשן את תחליפי הסיגריות העשויות מעשב ומעשבי תיבול ולשתות את נוזל הפסולת המדולל שהתחזה ליין. באי הקפה דאֶטֵה, שראו מן הסתם מה קרה, חדלו לדבר והשפילו עיניהם לכוסותיהם כשלוסיין עבר לידם, כאילו הזדהם ממגעו עם הגרמנים. הוא נזכר שפעם ישב בבית קפה כשחמישה חיילים גרמנים נקלעו אליו. במקום הושלך הס, כאילו מישהו כיבה רדיו. החיילים הסתלקו מיד.

    בשירותים המטונפים פשט לוסיין את הז'קט כדי לנקות אותו. כמה כתמי דם בגודל אפונים ניקדו את גב הז'קט, וגם על השרוול היה כתם אחד. הוא הרטיב את המגבת במים קרים וניסה למחות את דמו של היהודי, אבל כמה כתמים חיוורים עוד נותרו עליו בכל זאת. זה הרגיז אותו - היתה לו רק חליפת עבודה טובה אחת - אבל למזלו ניחנה סֵלֵסט אשתו בתושייה, והוא חשב שהיא בוודאי תצליח להסיר את כתמי הדם. לוסיין היה גבר גבוה ונאה, עיניו הכחולות־אפורות היו גדולות ועשירות מבע, ראשו שפע שיער חום גלי, והוא היה בררני מאוד בבחירת בגדיו. הוא התרחק מעט ובחן את עצמו במראה שמעל לכיור כדי לוודא שאין דם על פניו ועל שערו, ואז הביט פתאום בשעונו ונוכח לדעת שהפגישה שלו עומדת להתחיל בעוד עשר דקות. הוא לבש את הז'קט וזרק את המגבת המלוכלכת לכיור.

    כשיצא לרחוב לא התאפק והסתכל אחורנית, אל קרן הרחוב שבה התרחש הירי. הגרמנים והגופה נעלמו; במקום הירי נותרה רק שלולית דם גדולה. הגרמנים היו אנשים יעילים להפליא. הצרפתים במקומם היו נעמדים סביב הגופה, מקשקשים ומעשנים סיגריות. עד שהיו מפנים אותה, היא כבר היתה מגיעה לצפידת מוות מלאה. לוסיין כמעט פתח בריצה קלה, אבל האט את צעדיו להליכה מזורזת. הוא שנא לאחר, אבל לא היתה לו שום כוונה לחטוף מאחור כדור בראש בגלל שיגעון הדיוק שלו. מסיה מָנֶה יבין. ובכל זאת, בפגישה הזאת היה לו סיכוי לקבל עבודה, ולוסיין לא רצה להשאיר רושם שלילי כבר בפגישה הראשונה.

    עוד בתחילת חייו המקצועיים למד לוסיין שאדריכלות אינה רק אמנות, אלא גם עסק מסחרי, ושאין לראות בעבודה הראשונה שמזמין לקוח חדש עסקה חד־פעמית, אלא הזמנה ראשונה בסדרה של הזמנות. והפגישה הנוכחית נראתה מבטיחה מאוד. האיש שהוא אמור לפגוש, אוגוסט מנֶה, היה בעלים של בית חרושת שייצר עד המלחמה מנועים לסיטרואן וליצרני מכוניות אחרים. לפני פגישה ראשונה עם לקוח לוסיין בדק תמיד את הרקע שלו כדי לדעת אם יש לו כסף, ולמסיה מנֶה בהחלט היה כסף, כסף שעובר זה שנים רבות מדור לדור במשפחה המיוחסת. מנֶה ניסה לשלוח את ידו בתעשייה, עיסוק שאנשי מעמדו לא ראו בעין יפה. הון שמקורו בעסקים נחשב מלוכלך, לא מכובד. אבל הוא הגדיל את הון המשפחה עשרת מונים כיוון שהיה מומחה למנועים וידע לנצל את השיגעון לאוטומובילים.

    מנֶה היה בעמדה מצוינת להשגת חוזים מגרמנים בתקופת הכיבוש. עוד לפני פלישת הגרמנים במאי 1940 החלה בצרפת נדידה רחבת היקף של תושבים, ומיליונים ברחו מצפון המדינה לדרומה בהנחה ששם יהיו בטוחים. תעשיינים רבים ניסו ללא הצלחה להעביר לדרום את בתי החרושת שלהם בשלמותם, על פועליהם. אבל בתוך הבהלה שמר מנֶה על קור רוח ולא זז ממקומו, ובתי החרושת שלו לא נפגעו.

    כלכלתה של מדינה מובסת נעצרת בדרך כלל, אבל כיוון שגרמניה היתה שקועה בעסקי מלחמה היא היתה זקוקה לכלי נשק כדי להילחם ברוסים בחזית המזרחית, וחברות צרפתיות מתאימות זכו בחוזים לייצור ציוד צבאי. בתחילה ראו אנשי העסקים הצרפתים בשיתוף הפעולה עם הגרמנים בגידה, אבל כשנאלצו לבחור בין החרמת העסקים ללא פיצוי ובין קבלת החוזים מהגרמנים, בחרו הצרפתים המעשיים בחוזים. לוסיין היה משוכנע שמנֶה אדם מעשי, ושהוא מייצר נשק למען הלופטוואפה או הוורמאכט. ופירוש הדבר מבני תעשייה חדשים שלוסיין יוכל לתכנן למענו.

    לפני המלחמה, בכל פעם שלוסיין היה בדרכו לפגוש לקוח בפעם הראשונה, דמיונו היה מתפרע בתרחישי הצלחה - בעיקר כשידע שהלקוח עשיר. הפעם השתדל לרסן את דמיונו והורה לעצמו להיות פסימי. בימים אלה, בכל פעם שטיפח תקוות, הן התנפצו לרסיסים. למשל ב־1938 עמד לתכנן חנות ברחוב לָה טוּר, והלקוח פשט את הרגל בגלל גירושים. לקוח אחר, שהיה מעוניין באחוזה גדולה באוֹרלֵאָן, נעצר בגלל מעילה. הוא אמר לעצמו שבתקופת המלחמה עליו להודות על כל פירור עבודה שימצא.

    לוסיין כמעט שכח את התקרית עם היהודי, ומוחו כבר החל לתכנן תוכנית אב לבית חרושת שיתאים לכל סוג של תעשייה צבאית. כשפנה לשדרת מַרסוֹ, חייך כמו תמיד כשחשב על תוכנית חדשה.

    • צ'רלס בלפור
    • צ'רלס בלפור

      צ׳רלס בלפור, אדריכל במקצועו, פירסם ספרים על ההיסטוריה של האדריכלות. הוא בוגר מכון פראט ואוניברסיטת קולומביה (ניו יורק) ואף לימד בפראט ובגוצ׳ר קולג׳ בבולטימור, מרילנד. בלפור מתמחה בשימור היסטורי. הוא כתב לעיתונים ״בולטימור סן״ ו״ניו יורק טיימס״.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות