הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גטסבי הגדול
  • גטסבי הגדול
    פ' סקוט פיצג'רלד | תרגום: ליאור שטרנברג
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | 2013 | פרוזה תרגום | 198 עמ' מודפסים

    "גטסבי הגדול" מככב בקביעות בכל רשימה המציינת את עשר יצירות המופת של המאה העשרים. כוחו של הרומן הקאנוני הזה טמון בדמותו של ג'יי גטסבי: מיליונר יפה תואר וחובב מסיבות פאר, שקונה בית באחד מפרברי היוקרה בניו יורק ומבקש להשתלב בסביבתו הסנובית. כולם רוצים להיכלל בין מוזמניו, כולם מתפעלים מביתו המפואר, כולם מעריצים את דמותו, וכולם מרכלים על אודות המתעשר המסתורי החדש, גם אם מקור התעשרותו לא ידוע לאיש, וגטסבי עצמו מערפל את פרטי עברו. 

     

    המסַפר, ניק קאראוויי, שוכר בית קטן בצמוד לאחוזתו הענקית של גטסבי, וכך לומד להכיר אותו. הוא מתבונן בגטסבי וביחסיו עם הסובבים אותו – טום, דייזי, ג'ורדן ורבים אחרים – ואט-אט נכנס לסחרור כאשר העניינים משתבשים. אהבות נסתרות, רומנים אסורים, בגידות מכוערות ורשת של שקרים – כל אלה הולכים וסוגרים על גטסבי הגדול, עד שניק חושף את סודו, ולבם של הקוראים נחמץ לנוכח הטרגדיה הנחשפת.

     

    "גטסבי הגדול" הוא רומן מדהים בשלמותו, על אליטה אמריקאית שסוגדת לעושר ומתנכרת למי שמבקש להיטמע בתוכה. בני חבורתו של ניק הם דמויות מרתקות ושובות לב, על אף הספקות המוסריים שמעשיהם מעוררים. השכבות הרבות של הרומן, כמו גם היכולת לקרוא אותו כמשל על עולם קפיטליסטי אדיש וחסר חמלה, הקנו ל"גטסבי הגדול" את מעמדו הנצחי בספרות העולמית. אין זה מקרה שהרומן זכה לעיבודים קולנועיים מצליחים.

     

    פ' סקוט פיצג'רלד, מחבר "גטסבי הגדול", הוא מגדולי הסופרים האמריקאים ("ענוג הוא הלילה"). לתרגום העברי החדש של ליאור שטרנברג (שהוסיף אחרית דבר) קדם תרגומו של גדעון טורי.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה.

    "בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו," הוא אמר לי, "זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה."

    הוא לא אמר יותר מזה, אבל תמיד היתה בינינו תקשורת יוצאת דופן מן הזן המאופק, והבנתי שהוא התכוון לומר הרבה יותר. כתוצאה מכך אני נוהג להשהות כל הטיה שיפוטית - הרגל שהביא אותי במגע עם כמה וכמה בריות בעלות אופי ייחודי; וגם הפך אותי לקורבנם של כמה וכמה משעממים בעלי ותק. בעלי מוח חריג מאתרים במהירות תכונה זו כשהיא מופיעה בקרב טיפוסים רגילים, וכך קרה שבקולג' הואשמתי שלא בצדק בכך שאני פוליטיקאי, כיוון שיגונם הפרטי של אנשים פראיים ובלתי מוכרים היה גלוי וחשוף בפנַי. רוב הסודות היו כאלה שלא ביקשתי לי - לרוב העמדתי פנים שאני ישן, עסוק או בלתי יציב ועוין, שעה שהבנתי בזכות אות שאין לטעות בו שגילוי אינטימי כבר רוטט באופק; משום שגילוייהם האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות האופן שבו הם מובעים, הם בדרך כלל חיקויים ספרותיים מגובבים בהדחקות חסרות תחכום. השהיית השיפוטיוּת היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה.

    ולאחר שהתרברבתי כך בסובלנותי, אני חייב להודות שגם לה יש גבול. התנהגות יכולה להיות מושתתת על סלע מוצק או על אדמת ביצות לחה, אבל מעבר לנקודה מסוימת כבר לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי מן המזרח בסתיו האחרון רציתי שהעולם ילבש מדים ויתייצב במעין דום מוסרי מתוח לעד; לא רציתי עוד טיולים פרועים והבלָחוֹת מיוחסות אל תוך נבכי הלב האנושי. רק גטסבי, האיש שמעניק את שמו לספר זה, היה פטור מתגובתי - גטסבי שייצג את כל מה שחשתי כלפיו בוז טבעי. אם אישיות היא סדרה רציפה של מחוות מוצלחות, הרי שהיה דבר מה מרהיב בדמותו, איזו רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים, כאילו היה קרוב משפחה של אחת מאותן מכונות מורכבות המתעדות רעידות אדמה ממרחק של עשרים קילומטרים. להיענוּת זו לא היה כל קשר לאותה נטייה רופסת להשפעה, המועלָה למדרגה גבוהה יותר תחת הכותרת "מזג יצירתי" - היה זה כישרון בלתי רגיל לתקווה, מוכנות רומנטית שמעולם לא מצאתי כמוה באף אדם אחר ושלא נראה לי שאי־פעם אמצא. לא - גטסבי עצמו היה בסדר בסופו של דבר; היה זה מה ששיחר לטרוף אותו, אותו אבק מזוהם שצף בעקבות חלומותיו, ושביטל זמנית את התעניינותי ביגונותיו הכושלים ובהתעלויותיו קצרות הנשימה של האדם.

     

    משפחתי היתה בעלת מעמד ושיגשגה מזה שלושה דורות בעיר מערב־תיכונית זו. משפחת קאראוויי היא מעין שבט, ועל פי המסורת הנהוגה אצלנו אנו צאצאיהם של הדוכסים מבַּקלוּך, אבל המייסד האמיתי של השושלת היה אחיו של סבי שהגיע הנה בשנת חמישים ואחת, שלח מישהו להילחם במקומו במלחמת האזרחים והקים את חנות כלי הבית הסיטונאית שאבי ממשיך לנהל כיום.

    מעולם לא ראיתי את אח־סבי, אבל אני אמור להיראות כמוהו - במיוחד כפי שנראה בדיוקן הנוקשה למדי שתלוי במשרדו של אבא. סיימתי את לימודי בניו הייבן ב־1915, רבע מאה בלבד לאחר אבי, ומעט מאוחר יותר השתתפתי באותה הגירה טבטונית מעוכבת הידועה בשם המלחמה הגדולה.* נהניתי כל כך ממתקפת הנגד, עד ששבתי הביתה חסר מנוחה. במקום להיות מרכזו החמים של העולם, המערב התיכון דמה עתה לקצהו הבלוי של היקום - כך שהחלטתי לצאת מזרחה כדי לסחור באיגרות חוב. כל מי שהכרתי היה בעסקי איגרות החוב, כך שהנחתי שיש מקום בתחום לאדם אחד נוסף. כל דודותי ודודַי דנו בעניין כאילו עסקו בבחירת בית ספר יסודי בעבורי, ולבסוף אמרו, "ובכן - כ־ן", בפנים חמורות ומהוססות במיוחד. אבא הסכים לכלכל אותי למשך שנה, ולאחר עיכובים שונים הגעתי למזרח, לתמיד, כך חשבתי, באביב של שנת עשרים ושתיים.

    [* הכוונה למלחמת העולם הראשונה.]

    הדבר המעשי יותר היה למצוא לי מגורים בעיר, אבל היתה זו העונה החמה, וזה עתה עזבתי את אזור הכפר, על כרי הדשא הנרחבים שלו ועציו הידידותיים, כך שכאשר בחור צעיר מן המשרד הציע שנשכור בית יחד בעיירה סמוכה, זה נשמע רעיון מצוין. הוא מצא את הבית, איזה בונגלו בָּלֶה ומוכה רוחות בשמונים דולר לחודש, אבל ברגע האחרון החֶברה הורתה לו לעבור לוושינגטון, ואני יצאתי אל הכפר לבדי. היה לי כלב - על כל פנים הוא היה אצלי כמה ימים עד שברח - והיו לי מכונית דודג' ישנה ואישה פינית שהציעה את המיטה, הכינה ארוחת בוקר ומילמלה לעצמה מימרוֹת פיניוֹת מעל לכיריים החשמליות.

    הרגשתי בודד משך יום או יומיים, עד שבוקר אחד עצר אותי בדרך מישהו שהגיע מעט אחרַי.

    "איך מגיעים מפה לעיירה וֶסט אֶג?" הוא שאל בחוסר אונים.

    אמרתי לו. וכשהמשכתי בדרכי כבר לא חשתי בודד. הייתי מדריך, מורה דרך, בן המקום. הוא העניק לי באקראי את תחושת החופש של הסביבה.

    וכך, עם אור השמש ופרצי העלים הגדלים על העצים, בדיוק כפי שקורה בסרטים בהילוך מהיר, נתקפתי באותה ודאות מוכרת כי החיים מתחילים מחדש בבוא הקיץ.

    היה כל כך הרבה לקרוא, למשל, וכל כך הרבה בריאות טובה לקטוף מן האוויר הצעיר, המַנְשִׁים. קניתי תריסר כרכים בנושא בנקאות, הלוואות וביטחונות, וכולם ניצבו על המדף שלי באדום ובזהב כמו מטבעות כסף שזה עתה יצאו מן המטבעה, אוצרים בחובם סודות נוצצים שהיו ידועים רק למידאס, למורגן ולמיסֶנאס.* והיתה לי גם כוונה רצינית ביותר לקרוא הרבה ספרים אחרים. אפשר לומר שהייתי בעל נטייה ספרותית בימי הקולג' - באחת השנים כתבתי סדרה של מאמרי מערכת כבדי ראש ולא מתוחכמים ל"ייל נויז" - ועתה עמדתי להחזיר עניינים שכאלה לחיַי ולהפוך שוב למוגבל שבמומחים, לאותו "איש רב פעלים". זה איננו עוד מכתם - אחרי הכול, החיים נחזים באופן מוצלח יותר מבעד לחלון יחיד.

    [* מידאס הוא המלך המקולל במיתולוגיה היוונית, בעל מגע הזהב. ג'ון פיירפוינט מורגן היה אחד מבעלי ההון המצליחים ביותר במאה ה־19 באמריקה. גאיוס מיסֶנאס היה פטרון עשיר של האמנויות ברומא העתיקה.]

    רצה המקרה שהבית ששכרתי שכן בקֶרב אחת הקהילות המשונות ביותר באמריקה הצפונית. הוא ניצב על אותו אי צנום והולל שהשתרע ממזרח לניו יורק, ובין שאר תופעותיו המשונות ניתן למצוא בו שני מתווי קרקע יוצאי דופן: במרחק שלושים קילומטרים מן העיר, שתי ביצים ענקיות, זהות בצורתן ומופרדות זו מזו רק במפרץ לכאורה, בולטות אל תוך מתחם המים המבוית ביותר בכל חצי הכדור המערבי, חצר המשק הגדולה והלחה של מצר לונג איילנד. הן אינן אליפסות מושלמות - כמו הבֵּיצה בסיפור על קולומבוס, שתיהן כמו מחוצות אל נקודת המגע - אך הדמיון במראן הוא בוודאי מקור של מבוכה תמידית עבור השחפים המרחפים ממעל. לחסרי הכנף, התופעה המרתקת יותר היא השוני המוחלט ביניהן בכל דבר אחר פרט למראן או לגודלן.

    אני התגוררתי בווסט אג - ובכן, הביצה הפחות אופנתית מבין השתיים, אם כי זהו התיוג השטחי ביותר שניתן לאפיין באמצעותו את הניגוד המשונה, והמטריד לא אחת, המתקיים ביניהן. ביתי שכן ממש בקצה שטח האדמה, רק חמישים מטרים מן החוף, דחוק בין שני בתים עצומים שהושכרו תמורת שנים־עשר או חמישה־עשר אלף דולר לעונה. זה שמימיני היה מבנה ענק בכל קנה מידה, חיקוי מדויק של אחד מבנייני העירייה בנורמנדי - שני מגדלים, אחד בכל צד, חדשים לגמרי, עטויים זקנקן של קיסוס חי, ברכת שחייה מִשַׁיִשׁ, ויותר ממאה ושישים דונמים של גן ומדשאות. זו היתה האחוזה של גטסבי. או, למעשה, היות שלא הכרתי את מר גטסבי, היתה זו אחוזה שאוכלסה בידי אדון שזה שמו. ביתי שלי היה בבחינת כיעור של ממש, אם כי כיעור קטן, ואיש לא שם לב אליו, כך שזכיתי בתצפית אל המים, נוף חלקי של המדשאה של שכני, וקרבתם המנחמת של מיליונרים - כל זאת בשמונים דולר לחודש.

    מעבר למפרץ ניצנצו לאורך המים הארמונות האופנתיים והלבנים של איסט אג, וסיפור קורות הקיץ מתחיל בעצם בערב אחד שבו נסעתי לשם לארוחת ערב עם בני הזוג בּיוּקנאן. דייזי היתה דודנית רחוקה שלי, ואת טום פגשתי בקולג'. ומיד אחרי המלחמה ביליתי איתם יומיים בשיקגו.

    בעלה, בין שאר הישגיו הפיזיים, היה בעבר אחד משחקני ההגנה החזקים ביותר שאי־פעם שיחקו פוטבול בניו הייבן - גיבור לאומי במובן מסוים, אחד מאותם אנשים שמשיגים הצלחה רצינית ומצומצמת כשהם בני עשרים ואחת, כך שכל מה שבא לאחר מכן מריח כמו אנטי־קליימקס. משפחתו היתה עשירה מאוד - כבר בימי הקולג' צוינה לגנאי התנהלותו החופשית מדי בענייני כספים - אבל עכשיו הוא עזב את שיקגו ועבר למזרח באופן שיכול לעצור את הנשימה: למשל, הוא הביא איתו להקה של סוסי פולו מלייק פורסט. היה קשה לתפוס שמישהו מבני דורי מספיק עשיר כדי לעשות זאת.

    אין לי מושג מדוע עברו למזרח. הם בילו שנה בצרפת ללא כל סיבה נראית לעין, ואז נסחפו הלאה בחוסר מנוחה אל כל מקום שבו אנשים שיחקו פולו והפגינו את עושרם. זה היה מעבָר של קבע, אמרה לי דייזי בטלפון, אבל לא האמנתי לה - לא יכולתי לדעת את מה שבלבה, אבל חשתי שטום ימשיך להיסחף בחיפושו המתמיד, העגמומי מעט, אחר הערבוביה הדרמטית של משחק פוטבול אבוד כלשהו.

    וכך היה שבערב חמים ונשוב רוחות אחד נהגתי אל איסט אג לפגוש שני ידידים ותיקים שאותם כמעט לא הכרתי כלל. ביתם היה אף משוכלל יותר מכפי שציפיתי, בית אחוזה ג'ורג'יאני עליז למראה בצבעי אדום ולבן, הנשקף אל המפרץ. המדשאה החלה בחוף והשתרעה לאורך חצי קילומטר אל עבר דלת הכניסה, מדלגת מעל לשעוני שמש ושבילים מרוצפים וגנים בוערים - עד שהגיעה אל הבית עצמו, זמורות גפנים בהירות מסתלסלות מעלה מצדיה, כמו מתוקף תאוצתה. החזית היתה משובצת בשורה של חלונות צרפתיים, שזהרו בהשתקפויות זהב והיו פתוחים עתה לרווחה אל אחר הצהריים החם, וטום ביוקנאן בבגדי רכיבה ניצב ברגליים פשוקות על המרפסת הקדמית.

    הוא השתנה מאז אותן שנים בניו הייבן. עתה היה גבר מוצק בשנות השלושים לחייו, בעל שיער דמוי קש, פֶּה נוקשה למדי וסגנון מתנשא. שתי עיניים בורקות ויהירות התבלטו בפניו והעניקו לו הבעה כשל מי שבכל עת נוטה בתוקפנות לפנים. אפילו הרברבנות הנשית של בגדי הרכיבה שלו לא הצליחה להסתיר את עוצמתו הכבירה של הגוף הזה - נדמה היה שרגליו הדחוסות בתוך המגפיים הבוהקים עומדות לפרום את פריפת השרוכים, ואפשר היה לראות גוש שרירים זע כשכתפו נעה מתחת למעיל הדק. זה היה גוף המסוגל להניף משאות כבירים - גוף אכזרי.

    קולו, טנור צרוד ומחוספס, הוסיף לתחושת העצבנות ששידר. נמזגה בו מידה של זלזול הורִי, אפילו ביחס לאנשים שחיבב - והיו אנשים בניו הייבן ששנאו אותו עד מוות.

    הוא כאילו אמר, "אל תחשוב שדעתי בעניינים אלה סופית, רק מפני שאני חזק וגברי יותר ממך." היינו באותה אחוות בוגרים, ואם כי מעולם לא היינו קרובים, היה לי תמיד הרושם שהוא העריך אותי וציפה ממני לחבב אותו מתוך איזו עגמומיות מתגרה ונוקשה.

    דיברנו במשך כמה דקות על המרפסת השמשית.

    "יש לי מקום נחמד פה," הוא אמר, עיניו מבזיקות סביב ללא מנוח.

    הוא סובב אותי בזרועו והניע כף יד שטוחה ורחבה לאורך הנוף שנגלה מחזית הבית, אוסף אל תוך תנועתו גן איטלקי שקוע, חצי דונם של ורדים בעלי ריח חריף, וסירת מנוע קטומת חרטום שהתנגחה בגאות במרחק מה מן החוף.

    "זה היה שייך לדֶמֵיין, איש הנפט." הוא שב וסובב אותי, בנימוס ובפתאומיות. "ניכנס פנימה."

    צעדנו דרך מסדרון גבוה אל תוך חלל בהיר וּוְרדרד, שהובל בשבריריוּת אל תוך הבית בידי חלונות צרפתיים שניצבו בכל אחד מצדיו. החלונות היו פעורים לרווחה וזהרו בלובן כנגד הדשא הרענן בחוץ, שכאילו צמח מעט פנימה אל תוך הבית. רוח קלה עברה בחדר, התפיחה וילונות פנימה בקצה אחד והחוצה בקצה אחר, כמו דגלים חיוורים, מפתלת אותם מעלה אל עבר עוגת החתונה המזוגגת של התקרה, ואז העלתה גלים קלים על פני המרבד בגון היין, מטילה עליו צללים כדרכה של רוח על פני ים.

    החפץ הנייח היחידי בחדר היה ספה ענקית שעליה צפו שתי נשים צעירות כמו על בלון שקובּע לקרקעית. שתיהן היו לבושות בלבן, ושמלותיהן התאדוו וריפרפו כאילו זה עתה נשבו פנימה לאחר מעוף קצר סביב הבית. ודאי ניצבתי כמה רגעים והקשבתי להצלפותיהם ולפצפוציהם של הווילונות, ולאנקתה של תמונה על הקיר. ואז נשמע קול רעם שעה שטום ביוקנאן סגר את החלונות האחוריים. הרוח שנלכדה בחדר גוועה לאיטה, והווילונות והמרבדים ושתי הנשים הצעירות ריחפו לאיטם בחזרה אל הרצפה.

    את הצעירה מבין השתיים לא הכרתי. היא נמתחה מלוא אורכה במקום ישיבתה על הספה, דמומה לחלוטין, סנטרה מורם מעט כאילו איזנה עליו דבר מה שעמד ליפול בכל רגע. אם הבחינה בי בזווית עינה, הרי שלא נתנה לכך כל סימן - האמת היא שמרוב הפתעה כמעט נדחקתי למלמל התנצלות על כך שהפרעתי לה בכניסתי.

    הנערה השנייה, דייזי, עשתה ניסיון לקום - היא רכנה מעט קדימה כשעל פניה הבעת חרטה מסוימת - ואז צחקה, צחוק קטן, מגוחך ומקסים, וגם אני צחקתי והתקדמתי פנימה אל תוך החדר.

    "אני מ־שותקת משמחה."

    היא צחקה שוב, כאילו אמרה משהו שנון במיוחד, החזיקה את ידי לרגע והביטה בפנַי באופן המבטיח שאין איש בעולם שאותו היתה שמחה יותר לפגוש. היה לה מין סגנון כזה. היא רמזה במלמול ששֵׁם המשפחה של נערת שיווי המשקל הוא בייקר. (שמעתי שאומרים שהמלמול הזה של דייזי נועד אך ורק כדי לגרום לאנשים לרכון אליה; ביקורת שאינה ממין העניין, ושלא פגעה כלל בקסמה.)

    על כל פנים, שפתיה של מיס בייקר ריפרפו והיא הינהנה לעברי באורח בלתי מורגש כמעט, ואז מיהרה להטות שוב את ראשה - החפץ שאותו איזנה התנודד ללא ספק, מה שוודאי גרם לה בהלה קלה. שוב ניעורה מעין התנצלות על שפתַי. כמעט כל הפגנה של שלמות עצמית מעוררת בי הערצה אילמת.

    הבטתי שוב בבת דודי, שהחלה לשאול אותי שאלה בקולה הנמוך, המרטיט. אחד מאותם קולות שהאוזן עוקבת אחריו מעלה־מטה, כאילו הורכב כל אחד ממבעיו מסדרה של תווים שלא ינוגנו שוב לעולם. פניה היו עצובות ויפות, ובתוכן היו דברים יפים, עיניים מבריקות ופה מבריק ומלא תשוקה, אבל היתה התרגשות בקולה, שלגברים שחיבבו אותה היה קשה לשכוח: כורח מְזַמֵר, "הַקשב" הנלחש בלאט, מעין אישור שזה עתה עשתה דברים עליזים ומרגשים, ושדברים עליזים ומרגשים עומדים להתרגש עליה ממש בשעה הקרובה.

    סיפרתי לה שעצרתי בשיקגו ליממה בדרכי למזרח, ושתריסר אנשים שונים שלחו לה את אהבתם באמצעותי.

    "הם מתגעגעים אלי?" היא שאלה בהתלהבות.

    "העיר כולה שוממה. בכל המכוניות נצבע הגלגל השמאלי האחורי בשחור לאות אבל, וקול נהי עיקש נשמע משך כל הלילה כולו לאורך החוף הצפוני."

    "כמה נהדר! בוא נחזור, טום. מחר!" ואז הוסיפה בלי קשר, "אתה צריך לראות את התינוקת."

    "אני אשמח."

    "היא ישנה. היא בת שלוש. אף פעם לא ראית אותה?"

    "לא."

    "טוב, אז אתה חייב. היא -"

    טום ביוקנאן, שנע ללא מנוח בחדר, עצר והניח את ידו על כתפי.

    "במה אתה עוסק, ניק?"

    "איגרות חוב."

    "היכן אתה מועסק?"

    אמרתי לו.

    "אף פעם לא שמעתי על החברה הזאת," הוא העיר בהחלטיות.

    זה הרגיז אותי.

    "עוד תשמע," עניתי בקצרה. "עוד תשמע אם תישאר במזרח."

    "הו, אני אשאר במזרח, אל תדאג," הוא אמר, תוך שהוא מציץ בדייזי ואז שב ומביט בי, כאילו שם לב לדבר מה נוסף. "אני אהיה ממש טיפש אם אחיה באיזשהו מקום אחר."

    בשלב זה אמרה מיס בייקר, "ללא ספק!" בפתאומיות שכזו עד שקפצתי ממקומי - זו היתה המילה הראשונה שהוציאה מפיה מאז נכנסתי לחדר. זה ודאי הפתיע אותה באותה מידה, כיוון שהיא פיהקה ובכמה תנועות זריזות התייצבה במרכז החדר.

    "אני כולי נוקשָה," התלוננה, "אין לי מושג כמה זמן אני כבר שוכבת על הספה."

    "אל תסתכלי עלי," ירתה דייזי, "ניסיתי לקחת אותך לניו יורק כל אחר הצהריים."

    "לא, תודה," סירבה מיס בייקר למראֶה ארבעת הקוקטיילים שבדיוק הוגשו מן המזווה. "אני לגמרי באימונים עכשיו."

    מארחה הביט בה בספקנות.

    "בדיוק!" הוא לגם את המשקה שלו כאילו היה הטיפה האחרונה שנותרה בקרקעית של בקבוק. "איך את מספיקה לעשות משהו - זה מעבר להבנתי."

    הבטתי במיס בייקר ותהיתי מה היה הדבר שהיא "הספיקה לעשות". נהניתי להביט בה. היא היתה נערה דקת גו, בעלת חזה קטן ויציבה זקופה, שאותה הדגישה בכך שיישרה את כתפיה לאחור כמו צוער במחלקה. עיניה האפורות, מוכות השמש, הביטו בי חזרה בסקרנות מנומסת, מתוך פנים חיוורות, מקסימות, נרגנות. עלה בדעתי עתה שכבר ראיתי אותה, או תצלום שלה, היכנשהו.

    "אתה מתגורר בווסט אג," העירה בבוז. "אני מכירה שם מישהו."

    "אני לא מכיר אף -"

    "אתה בוודאי מכיר את גטסבי."

    "גטסבי?" התפרצה דייזי. "איזה גטסבי?"

    בטרם יכולתי להשיב שהוא שכני, נקראנו לארוחת הערב. טום ביוקנאן נעץ בסמכותיות את זרועו המתוחה תחת זרועי, והוביל אותי בלי שהיות אל מחוץ לחדר, כאילו הזיז כלי דמקה מריבוע אחד לאחר.

    דקיקוֹת ועצלוֹת, ידיהן מונחות בקלילות על מותנן, הקדימו אותנו שתי הנשים הצעירות בדרכנו אל מרפסת־הגן הוורדרדה, הניבטת אל השקיעה, שם היבהבו על השולחן ארבעה נרות באור המתמעט.

    "למה נרות?" זעפה דייזי. היא כיבתה אותם באצבעותיה. "בעוד שבועיים יהיה היום הארוך בשנה." היא הביטה בכולנו בפנים זורחות. "לא קורה לכם שאתם מחכים כל השנה ליום הארוך ביותר, ואז מפספסים אותו? אני תמיד מחכה ליום הארוך ביותר בשנה, ואז מפספסת אותו."

    "אנחנו צריכים לתכנן משהו," פיהקה מיס בייקר והתיישבה אל השולחן כאילו עלתה על מיטתה.

    "בסדר גמור," אמרה דייזי. "מה נתכנן?" היא פנתה אלי בחוסר ישע: "מה אנשים נוהגים לתכנן?"

    בטרם יכולתי לענות התרכזו עיניה בפליאה באצבעה הקטנה.

    "תראו," היא התלוננה. "קיבלתי מכה."

    כולנו הסתכלנו - על פרק האצבע התנוססה חבורה בכחול ובשחור.

    "אתה אשם, טום," רגזה. "אני יודעת שלא התכוונת, אבל אתה עשית את זה. זה מה שקורה למי שמתחתנת עם פרא, מין דבר מגודל, מגושם -"

    "אני שונא שאת אומרת מגושם," התנגד טום בזעף, "גם לא בצחוק."

    "מגושם," התעקשה דייזי.

    לפעמים היא ומיס בייקר דיברו יחד, ללא הפרעה ובאופן היתולי וחסר חשיבות שלא היה פטפוט של ממש, ושדמה לשמלותיהן הלבנות בקרירותו ולמבטן הבלתי אישי בחוסר התשוקה שבו. הן היו כאן, והן קיבלו את טום ואותי, תוך שהן משקיעות מאמץ מנומס בלבד לשעשע או להיות משועשעות. הן ידעו שהארוחה עומדת להסתיים בקרוב ושמעט מאוחר יותר הערב כולו יגיע לסיומו ויושלך לאחור. זה היה מאוד שונה במערב, שָׁם בילוי הערב הוחש משלב לשלב לקראת סופו, מתוך ציפייה מתמשכת ומהולה באכזבה, או מתוך חרדה טהורה מפני רגע הסיום עצמו.

    "את גורמת לי להרגיש לא מתורבת, דייזי," התוודיתי לאחר הכוס השנייה של יין קלרט מפוקק, אם כי מרשים. "את לא יכולה לדבר על יבולים, למשל?"

    לא התכוונתי בכך לשום דבר מסוים, אבל ההערה שלי הובילה לכיוון בלתי צפוי.

    "הציוויליזציה מתפרקת," התפרץ טום באלימות. "הפכתי לבנאדם ממש פסימי. יצא לך לקרוא את 'עלייתן של האימפריות הצבעוניות' שכתב גודארד הזה?"*

    [* שיבוש מכוון של שם ספרו הגזעני של לותרופ סטודארד, "עלייתו של הצבע כנגד עליונותו של הגזע הלבן", 1920.]

    "אה, לא," עניתי, מופתע למדי מטון דיבורו.

    "ובכן זה ספר מצוין, וכל אחד חייב לקרוא אותו. הרעיון הוא שאם לא ניזהר, הגזע הלבן פשוט - פשוט ישקע לחלוטין. זה הכול מאוד מדעי. זה הוכח."

    "טום הופך להיות אדם מאוד מעמיק," אמרה דייזי בהבעה של עצבות מהורהרת. "הוא קורא ספרים רציניים עם מילים ארוכות. מה היתה המילה הזאת ש -"

    "טוב, הספרים האלה ממש מדעיים," התעקש טום והעיף בה מבט של קוצר רוח. "הבחור הזה בירר את הכול. זו אחריותנו, בתור הגזע השליט, להישמר, או שהגזעים האחרים האלה ישתלטו על העניינים."

    "אנחנו חייבים לגמור אותם," לחשה דייזי, ומיצמצה בפראות כנגד השמש הלוהטת.

    "אתה צריך לחיות בקליפורניה -" פתחה מיס בייקר, אבל טום שנע בכבדות בכיסאו קטע אותה.

    "העניין הוא שאנחנו נורדים. אני, ואת, ואתה ו -" לאחר היסוס שארך כנצח כלל גם את דייזי בהנהון קל, והיא שבה וקרצה אלי. "וייצרנו את כל הדברים שעושים ציוויליזציה - אה, מדע ואמנות, וכל זה. אתם מבינים?"

    היה משהו קצת נלעג בהתמקדות הזאת, כאילו שביעות הרצון העצמית שלו, שהחריפה, כבר לא הספיקה לו. כמעט באותו רגע צילצל הטלפון בתוך הבית, ורב־המשרתים עזב את המרפסת. דייזי ניצלה מיד את ההפרעה הרגעית ורכנה לעברי.

    "אספר לך סוד משפחתי," היא לחשה בהתלהבות. "זה בקשר לאפו של רב־המשרתים. אתה רוצה לשמוע על אפו של רב־המשרתים?"

    "בשביל זה באתי הערב."

    "ובכן, הוא לא תמיד היה רב־משרתים, הוא עבד פעם כמצחצח כלֵי כסף אצל משפחה אחת בניו יורק שהיתה לה מערכת כלים עבור מאתיים איש. הוא היה צריך לצחצח מבוקר עד ערב, עד שבסופו של דבר זה התחיל להשפיע על האף שלו -"

    "העניינים הלכו והידרדרו," הצטרפה מיס בייקר.

    "כן. העניינים הלכו והידרדרו, עד שבסופו של דבר הוא נאלץ לוותר על מִשׂרתו."

    לרגע אחד נחו קרני השמש האחרונות במחווה רומנטית על פניה הזורחות; קולה גרם לי לנטות קדימה בנשימה עצורה בזמן שהקשבתי לה - ואז גווע הזוהר, כל אור ואור נטש אותה בחרטה מתמשכת, כמו ילדים העוזבים רחוב נעים עם דמדומים.

    רב־המשרתים חזר ומילמל משהו באוזנו של טום. טום הזעיף את פניו, הדף את כיסאו לאחור ונכנס פנימה בלי לומר מילה. דייזי רכנה שוב קדימה, כאילו היעדרו החיש בה דבר מה, קולה זורח ומזמר.

    "אני אוהבת שאתה מתארח על שולחני, ניק. אתה מזכיר לי ורד, ורד טהור. לא?" פנתה למיס בייקר לאישור, "ורד טהור, נכון?"

    זה לא היה נכון. אני ממש לא דומה לוורד. היא רק אילתרה, אבל נבע ממנה חום מעורר, כאילו ביקש לבה לצאת אליךָ, מוסתר בתוך אחת מאותן מילים מרטיטות, חסרות נשימה. ואז לפתע היא שמטה את המפית שלה על השולחן, התנצלה ונכנסה אל תוך הבית.

    מיס בייקר ואני העפנו זה בזה מבט שהיה במכוון נטול כל משמעות. בדיוק עמדתי לדבר כשהיא הזדקפה בדריכות ואמרה, "ששש!" בקול מתריע. מלמול משולהב וחרישי נשמע מן החדר הסמוך, ומיס בייקר רכנה לפנים ללא בושה בניסיון לשמוע. המלמול רעד על סף המובנוּת, שקע, נסק בהתרגשות ואז חדל לחלוטין.

    "מר גטסבי הזה שדיברתְ עליו הוא השכן שלי -" אמרתי.

    "אל תדבר. אני רוצה לשמוע מה קורה."

    "משהו קורה?" שאלתי בתמימות.

    "אתה רוצה לומר שאתה לא יודע?" מיס בייקר היתה באמת מופתעת. "חשבתי שכולם יודעים."

    "אני לא."

    "טוב," היא אמרה בהיסוס. "לטום יש מישהי בניו יורק."

    "מישהי בניו יורק?" חזרתי במכניות.

    מיס בייקר הינהנה.

    "אתה לא חושב שאמורה להיות לה ההגינות הבסיסית לא לטלפן אליו בזמן ארוחת הערב?"

    עוד לפני שהצלחתי לתפוס את כוונתה נשמעו רשרוש של שמלה וחריקת מגפי עור, וטום ודייזי שבו אל השולחן.

    "זה היה ממש דחוף!" קראה דייזי בעליזות מתוחה.

    היא התיישבה, העיפה מבט בוחן במיס בייקר ואז בי, והמשיכה, "הצצתי החוצה לרגע, ממש רומנטי בחוץ. יש ציפור על המדשאה שהיא בוודאי זמיר שהגיע בנתיבי ה'קיוּנארד' או ה'כוכב הלבן'.* הוא שר לעצמו" - זימרר קולה - "כל כך רומנטי, הלא כן, טום?"

    [* שתי חברות ידועות של ספינות טיולים.]

    "מאוד רומנטי," הוא אמר, ואז פנה אלי באומללות: "אם יישאר מספיק אור אחרי ארוחת הערב, הייתי רוצה לקחת אותך לאורוות."

    הטלפון צילצל בפתאומיות בתוך הבית, וכשדייזי הניעה את ראשה בהחלטיות לעבר טום, נושא האורוות, ולמעשה כל נושא שהוא, גז באוויר. בין שבריהן של חמש הדקות האחרונות ליד השולחן אני זוכר את הנרות שהודלקו שוב, ללא טעם. רציתי להביט היישר בעיניהם של הכול, ובה בעת לא להביט באיש. לא יכולתי לנחש על מה טום ודייזי חושבים, אבל אני בטוח שאפילו מיס בייקר, שהיתה ללא ספק אישה בעלת מידה בריאה של ספקנות, לא היתה מסוגלת להסיח את דעתה מדחיפותו המתכתית והצורמת של אורח חמישי זה. לבעלי מזג מסוים הסיטואציה יכלה ודאי להיות מסקרנת - הדחף שלי היה לטלפן באופן מיידי למשטרה.

    הסוסים, מיותר לציין, לא הוזכרו שוב. טום ומיס בייקר טיילו חזרה אל עבר הספרייה, מרווח קל של דמדומים מפריד ביניהם, כאילו עשו את דרכם לבלות ליל שימורים לצדה של גופה מוחשית ביותר, ואילו אני, בניסיון להפגין התעניינות נינוחה וחירשוּת קלה, הלכתי בעקבות דייזי דרך שרשרת של אכסדרות מחוברות אל מרפסת החזית. בחשכתה העמוקה ישבנו זה לצד זה על ספת נצרים.

    דייזי נטלה את פניה בידיה וכאילו מיששה את צורתן הנאה, ועיניה נעו לאיטן אל תוך אפלולית הקטיפה. ראיתי שרגשות סוערים תוקפים אותה, כך שבניסיון להרגיע שאלתי אותה על אודות ילדתה הקטנה.

    "אנחנו לא מכירים מספיק, ניק," היא אמרה לפתע. "גם אם אנחנו בני דודים. לא באת לחתונה שלי."

    "עוד לא חזרתי אז מהמלחמה."

    "נכון." היא היססה. "טוב, עברו עלי זמנים רעים, ניק, ואני די צינית לגבי הכול."

    ללא ספק היתה לה סיבה לכך. חיכיתי, אבל היא לא המשיכה לדבר, ולאחר רגע חזרתי באופן קלוש למדי לעניין בתה.

    "אני מניח שהיא מדברת, ו - אוכלת, והכול."

    "הו, כן." היא הביטה בי בפיזור נפש. "תקשיב, ניק. תן לי לספר לך מה אמרתי כשהיא נולדה. רוצה לשמוע?"

    "מאוד."

    "זה יראה לך איך התחלתי להרגיש ביחס ל - דברים. טוב, היא היתה בת פחות משעה, ואלוהים יודע איפה היה טום. התעוררתי מההרדמה והרגשתי נטושה לחלוטין. שאלתי את האחות מיד אם זה בן או בת. היא אמרה לי מיד שזו בת, ואני הסבתי את הראש ובכיתי. 'בסדר,' אמרתי, 'אני שמחה שזו בת. ואני מקווה שהיא תגדל להיות טיפשה - זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לאחל לילדה בעולם הזה, להיות טיפשה קטנה ומקסימה.'

    "אתה מבין שאני חושבת שהכול כל כך איום בלאו הכי," היא המשיכה בשכנוע. "כולם חושבים ככה - גם האנשים המתקדמים ביותר. ואני יודעת. הייתי בכל מקום וראיתי הכול ועשיתי הכול." עיניה הבזיקו סביב בהתגרות, בדומה לעיניו של טום, והיא צחקה בבוז מרטיט. "מתוחכמת - אלוהים. אני מתוחכמת!"

    ברגע שחדל קולה והפסיק לתבוע את תשומת לבי ואת אמונתי, הרגשתי את חוסר הכנות הבסיסי שבדבריה. זה גרם לי לחוש שלא בנוח, כאילו היה כל הערב תכסיס שנועד לחלץ ממני תמיכה רגשית. חיכיתי, ואכן כעבור רגע היא הביטה בי כשגיחוך טהור מרוח על פניה הנהדרות, כאילו הכריזה על השתייכותה לאגודה סודית ומיוחסת למדי שהיא וטום נמנו עם חבריה.

    בִּפנים, החדר הארגמני ליבלב בְּאור. טום ומיס בייקר ישבו בשני קצותיה של הספה הארוכה, והיא הקריאה בקול מתוך ה"סאטרדיי איבנינג פוסט" - המילים, ממולמלות, בלתי מוטעמות, אצו יחד בנעימה מרגיעה. אור המנורה שבהק על מגפיו וזרח עמומות על גון השלכת הצהבהבה של שׂערה, היבהב על פני העיתון בעודה הופכת דף תוך רפרוף עדין של שרירי זרועה.

    כשנכנסנו היא השתיקה אותנו לרגע ביד מונפת.

    "המשך יבוא," היא אמרה, והטילה את המגזין על השולחן, "בגיליוננו הבא."

    גופה ביטא את עצמו בתנועה חסרת מנוחה של בִּרכה, והיא קמה על רגליה.

    "עשר בלילה," היא ציינה, השעה נגלתה לה ככל הנראה על התקרה. "הגיע הזמן שהילדה הטובה הזאת תלך לישון."

    "ג'ורדן משחקת מחר בטורניר," הסבירה דייזי, "בווסטצ'סטר."

    "הו - אַת ג'ורדן בייקר."

    עכשיו ידעתי מדוע פניה נראו לי מוכרות - הבעתן הנֶעימה והמזלזלת ניבטה אלי מתוך תצלומי עיתונות של ספורטאים באשוויל, בהוט ספרינגז ובפאלם ביץ'. שמעתי גם איזה סיפור על אודותיה, סיפור ביקורתי ולא נעים, אבל שכחתי מזמן במה מדובר.

    "לילה טוב," היא אמרה ברכות. "תעירו אותי בשמונה, בסדר?"

    "אם תצליחי לקום."

    "אני אצליח. לילה טוב, מר קאראוויי. להתראות במהרה."

    "כמובן," אישרה דייזי. "בעצם, נראה לי שאארגן חתונה. בוא לעתים קרובות, ניק, ואני ככה - אה - אשסה אתכם זה בזה. נו, אתה יודע, אנעל אתכם בטעות בארונות כביסה ואדחף אתכם אל תוך הים בסירה, וכל זה -"

    "לילה טוב," קראה מיס בייקר מהמדרגות. "לא שמעתי כלום."

    "היא בחורה נחמדה," אמר טום לאחר רגע. "הם לא צריכים לתת לה להתרוצץ ככה בכל הארץ."

    "מי לא צריך?" התעניינה דייזי בקרירות.

    "המשפחה שלה."

    "כל המשפחה שלה היא דודה אחת בת אלף שנים. חוץ מזה, ניק ידאג לה, נכון, ניק? היא עומדת לבלות הרבה סופי־שבוע כאן במשך הקיץ. אני חושבת שההשפעה הביתית תיטיב איתה."

    טום ודייזי הביטו לרגע זה בזה בשתיקה.

    "היא במקור מניו יורק?" שאלתי במהירות.

    "מלואיוויל. בילינו שם יחד את ילדותנו הלבנה. ילדותנו הלבנה הנהדרת -"

    "שפכתְ את הלב שם עם ניק במרפסת?" שאל לפתע טום במפגיע.

    "באמת?" היא הביטה בי. "אני לא מצליחה להיזכר, אבל אני חושבת שדיברנו על הגזע הנורדי. כן, אני בטוחה. איכשהו זה עלה בשיחה ולפני ששמתי לב -"

    "אל תאמין לכל מה שאתה שומע, ניק," הוא יעץ לי.

    השבתי בקלילות שלא שמעתי דבר, ולאחר כמה דקות קמתי ללכת הביתה. הם ליוו אותי לדלת וניצבו כתף אל כתף בתוך ריבוע עליז של אור. כשהתנעתי את המכונית קראה דייזי בבהילות: "חכה!

    "שכחתי לשאול אותך משהו חשוב. שמענו שאתה מאורס למישהי במערב."

    "זה נכון," אישר טום בחביבות. "שמענו שהתארסת."

    "זו הוצאת דיבה. אני עני מדי."

    "אבל שמענו," התעקשה דייזי, ולהפתעתי היא שוב נפקחה לרווחה כמו פרח. "שמענו את זה משלושה אנשים, זה חייב להיות נכון."

    מובן שידעתי למה הם מתכוונים, אבל לא הייתי מאורס אפילו באופן עמום. העובדה שריכלו סביבי בעניין הנישואים היתה אחת הסיבות שבאתי למזרח. אי־אפשר להפסיק לצאת עם ידידה ותיקה בשל שמועות, אבל מצד שני, לא היתה לי כל כוונה ששמועות יכפו עלי להתחתן.

    התעניינותם די נגעה ללבי והפכה אותם למעט פחות עשירים ומרוחקים - עם זאת, הייתי מבולבל ומעט אחוז גועל כשנסעתי משם. היה נדמה לי שמה שדייזי צריכה לעשות הוא לפרוץ מתוך הבית כשילדתה בזרועותיה - אבל כפי הנראה לא היו לה כל כוונות כאלה. אשר לטום, העובדה ש"היתה לו מישהי בניו יורק" היתה פחות מפתיעה מכך שספר שקרא גרם לו דכדוך. דבר מה גרם לו לכרסם את קצותיהם של רעיונות עבשים, כאילו שאנוכיותו הפיזית המוצקה כבר לא הזינה יותר את לבו הבהול.

    על גגות מזנונים וברים ועל מוסכים בצדי הדרך כבר שרר קיץ עמוק, ומשאבות הדלק האדומות נחו בתוך ברֵכות של אור. כשהגעתי לאחוזתי בווסט אג החניתי את המכונית תחת סככתה וישבתי מעט על מכסחת דשא נטושה בחצר. הרוח פרחה לה והותירה אחריה לילה בהיר וקולני, ובו כנפיים טופחות בין עצים וקול עוגב עיקש, שעה שמפוחיה המלאים של האדמה נפחו חיים חדשים בצפרדעים. צלליתו של חתול חולף התנודדה לנוגה הירח, וכשהפניתי את ראשי להתבונן בו, ראיתי שאיני לבד - במרחק כמה עשרות מטרים הגיחה דמות מצל אחוזתו של שכני, ניצבה כשידיה בכיסיה והתבוננה בפירורי הכסף של הכוכבים. משהו בתנועות הנינוחות ובתנוחה הבטוחה של כפות הרגליים על המדשאה רמז כי זהו מר גטסבי עצמו, שיצא החוצה כדי לקבוע איזה חלק מן הרקיע המקומי שייך לו.

    החלטתי לקרוא לו. מיס בייקר הזכירה את שמו בארוחת הערב, וזה אמור היה להספיק לשם היכרות. אבל לא קראתי לו, כי משהו בו אותת פתאום שהוא מעדיף להישאר לבד - הוא פרש את זרועותיו באופן משונה לעבר המים הכהים, ולמרות המרחק יכולתי להישבע שהוא רועד. שלא מרצוני הצצתי בכיוון הים - לא הבחנתי בדבר, למעט אור ירוק ויחידי, זעיר ומרוחק, שהיה אולי קצהו של מזח. כשהפניתי שוב את עינַי וחיפשתי אחר גטסבי, הוא כבר נעלם, ואני נותרתי שוב לבדי בחשכה הרוחשת.

    • פ' סקוט פיצג'רלד
    • פ' סקוט פיצג'רלד

      פרנסיס סקוט קי פיצג'רלד (באנגלית: Francis Scott Key Fitzgerald;‏ 24 בספטמבר 1896 – 21 בדצמבר 1940) היה סופר אמריקאי ממוצא אירי, שתיאר ברומנים ובסיפורים קצרים את שנות ה-20 של המאה ה-20.

      פיצג'רלד נחשב לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20. הוא נחשב לדוברו של "הדור האבוד", אמריקאים ילידי שנות ה-90' של המאה ה-19, שהתבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא חיבר ארבעה רומנים וחמישי שנותר לא גמור. כמו כן, כתב סיפורים קצרים רבים העוסקים בבעיות גיל הנעורים והייאוש שהיו אופייניים לתקופתו.
     
    |
    עדיין גדול: שובו של גטסבי לזירה הספרותית- ביקורת ספר מאת עמיחי שלו
    |
    10/02/13
     
    |
    כסף חדש, אנשים ישנים- ביקורת ספר מאת אבי גרפינקל
    |
    10/02/13
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • גטסבי הגדול
    • אנה קארנינה
    • מאהבה של ליידי צ'טרלי
    • אלף שמשות זוהרות
    • הזקן והים
    • גאווה ודעה קדומה
    • עלובי החיים
    • אנקת גבהים
    • עידן התמימות
    • אות השני
    • אמה
    • השעות