הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בנים ואוהבים
  • בנים ואוהבים
    ד.ה. לורנס | תרגום: מירה נרקיס
    ידיעות ספרים, פן | 1913 | פרוזה תרגום | 541 עמ' מודפסים

    רומן זה, שנחשב לרומן האנגלי הנקרא ביותר במאה ה-20, הוא במידה רבה רומן אוטוביוגרפי המתאר את קורותיו של פול מורל, אמן צעיר המתבגר בחברה של מעמד הפועלים בעיירת כורי-פחם בנוטינגהם שבאנגליה. אמו, הקשורה בנישואים אומללים לאביו השיכור של פול, מקדישה את רוב זמנה ומרצה לבנה. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים בעלת עוצמה ורגש, אבל מתחים מתחילים לצוץ כאשר פול מתאהב בנערה ומבקש להינתק מעבותות משפחתו. בעודו נקרע בין תשוקתו לעצמאות לבין רגשותיו הצייתנים כלפי אמו האוהבת אך השתלטנית, נאבק פול להגדיר את עצמו מבחינה מינית וריגשית באמצעות יחסיו עם שתי נשים - מרים ליוורס התמימה והמיושנת, וקלרה דאוז המודרנית, המנוסה והפרובוקטיבית.

     

    בנים ואוהבים מבשר את תקופתו הבוגרת של לורנס.

    הוא מעורר שאלות הנוגעות לטבעם המכלה של אהבה רכושנית ומשיכה מינית, והמחבר מבטא בו, בדיוק נפלא וברגש רב, אמיתות אוניברסליות על אודות יחסי אנוש.

     

    "אין כנראה צירוף מילים נדוש יותר מאשר 'מסמך אנושי', ובכל זאת אלה המילים הנכונות ביותר לתאר בעזרתן את הספר הבלתי-רגיל הזה."

     - ניו-יורק טיימס, ספטמבר 1913.

     

    "סופר אחד, ולטעמי אכן הסופר המעניין ביותר באנגליה - שכפי הנראה הושפע במידת-מה מדוסטויבסקי - הוא מר ד.ה. לורנס...אפשר לומר שהוא מעולם לא הוציא תחת ידו יצירה טובה ושלמה כמו בנים ואוהבים."

    - ט.ס. אליוט

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    ראשית חיי הנישואין של הזוג מוֹרֶל

     

    ״התחתית״ היתה המשכה של ״דרך הגיהנום״. ״דרך הגיהנום״ היתה גוש בקתות מוכתמות שהזדקרו מעל הקרקע, על שפת הנחל בסמטת גרינהיל. שם גרו הכורים שעבדו במכרות הפחם הקטנים, שניצבו מעבר לשתי חלקות השדה. הנחל זרם לרגלי האלונים, והמכרות הקטנים הללו כמעט שלא זיהמו את מימיו. חמורים העלו מתוכם את הפחם כשהם מתנהלים בכבדות במעגל, סובבים סביב מקדח הפחם. מכרות כמו אלה היו פזורים על פני האזור כולו. אחדים מהם פעלו עוד בימיו של צ׳ארלס השני,* והכורים המעטים, על חמוריהם, היו מתחפרים אל תוך האדמה כמו נמלים, עורמים תלוליות ומותירים כתמים שחורים קטנים על פני שדות החיטה והמרעה. הבקתות הללו של כורי הפחם ניצבו בגושים או בצמדים פה ושם, בין החוות והבתים של אורגי הגרביים הפזורים על פני האזור. כל אלו הרכיבו את הכפר בסטווד.[1]

    [*  סטיוארט, מלך אנגליה, 1660־1685.]

    ואז, לפני כשישים שנים אירע שינוי פתאומי. המכרות הגדולים ואנשי הממון השתלטו על המכרות הקטנים. שדה הפחם והברזל הגדול של נוטינגהמשייר ושל דרבישייר התגלה. חברת ״קרסטון, ווייט ושות׳״ הופיעה. תוך התרגשות כללית חנך הלורד פלמרסטון רשמית את המכרה הראשון של החברה בספיני פארק, בשולי יער שרווד.

    ״דרך הגיהנום״, שבמרוצת השנים נודע שמה לשימצה, עלתה לבסוף באש וכמות גדולה של זוהמה סולקה.

    ״קרסטון, ווייט ושות׳״ גילו שהמזל האיר להם פנים, וכך, במורד עמקי הנחלים, מִסֶלבִּי ונָטוֹל, נכרו מכרות חדשים ועד מהרה היו שם שישה מכרות פעילים. מסילת רכבת נמתחה מנטול, שניצבה גבוה על אבן החול, בין היערות, וחלפה על פני חורבות המנזר הקרתוזיאני והלאה מעבר לבאר של רובין הוד ומשם למטה לספִּינִי פַּארק ולמִינטוֹן, שהיה המכרה הגדול בלב שדות התירס. ממִינטוֹן נמשכה המסילה לאורך החוות שבשיפולי העמק, עד לבָּנקֶר׳ז הִיל, ושם היא התפצלה, ונמשכה צפונה לבֶּגָרלִי ולסֶלְבִּי המשקיפה לעבר קרִיץ׳ והגבעות של דרבישייר. שישה מכרות, דמויי כפתורים שחורים, היו משובצים בחבל הארץ הזה, כאילו היו מחוברים ביניהם בשרשרת עדינה, היא מסילת הרכבת.

    כדי לשכן את גדודי הכורים, בנו ״קרסטון, ווייט ושות׳״ את ה״מרובעים״, קוביות מגורים גדולות על צלע הגבעה של בסטווד. לאחר מכן הם הקימו את ״התחתית״ לאורך אפיק הנחל, באזור ״דרך הגיהנום״.

    ״התחתית״ היתה מורכבת משישה גושי בתים של כורים, בשתי שורות של שלושה, כמו הנקודות על אבן דומינו, ובכל גוש היו 12בתים. שורה כפולה זו של בתי מגורים שכנה במורד המדרון התלול למדי שהשתפל מבסטווד, ומי שהביט מחלונות עליות הגג יכול היה לראות את העמק העולה בהדרגה לכיוון סֶלבִּי.

    הבתים עצמם היו גדולים ומהוגנים מאוד. ניתן היה להתהלך מסביב ולראות גינות קטנות, פונות לחזית, ובהן צמחי אוזן־הדוב ובּקעצוּר בצילו של הבניין התחתון, ציפורנים וגם ציפורנים ורודות בגינות שטופות השמש של הבניין העליון. היו שם חלונות מטופחים ומרפסות קטנות, גדרות פרטיות קטנות וחלונות בעליות הגג... אבל כל זה היה מן החוץ. זה היה המראה שנשקף לעבר חדרי ההסבה הריקים מאדם של נשות הכורים. חדר המגורים האמיתי, המטבח, היה בירכתי הבית, כשהוא צופה פנימה אל בין גושי הבניינים, אל הגינה האחורית העלובה ולעבר בורות האפר.* ובין שני הטורים, בין השורות הארוכות של בורות האפר, השתרעה לה הסמטה שבה הילדים שיחקו, הנשים פיטפטו והגברים עישנו. כך שתנאי החיים האמיתיים ב״תחתית״, שהיתה בנויה באופן מוצלח כל־כך ונראתה נאה כל־כך, היו דוחים למדי, מפני שהאנשים נאלצו להתגורר במטבחיהם, והמטבחים פנו לעבר הסמטה המבחילה הזו של בורות אפר.

    [*  בתי שימוש בחצרות, בהם האפר שימש לכיסוי הצואה.]

    גברת מורל לא השתוקקה לעבור לגור ב״תחתית״ שמלאו לה אז שתים־עשרה שנים, וכבר נמצאה על מסלול ההידרדרות כשהיא הגיעה לשם מבסטווד. אבל זה היה הרע במיעוטו. יותר מכך, ביתה, שבאחד הבניינים העליונים, היה הקיצוני, ולכן היו לה שכנים בצד אחד בלבד ואילו בצד השני היה לה שטח נוסף של גינה. ומכיוון שביתה היה הקיצוני, היא נהנתה ממעין מעמד אריסטוקרטי בקרב הנשים האחרות מן הבתים ה״אמצעיים״, מפני ששכר הדירה שלה היה חמישה שילינג ושישה פני בשבוע במקום חמישה שילינג. אבל במעמד הרם שלו זכתה לא היתה משום נחמה לגברת מורל.

    היא היתה בת שלושים ואחת ונשואה זה שמונה שנים. כאשה קטנה למדי בעלת מבנה עדין אבל תקיף, היא נרתעה מעט מן המפגש הראשון עם נשות ״התחתית״. היא הגיעה לשם ביולי, ובספטמבר היא נשאה בבטנה את תינוקה השלישי.

    בעלה היה כורה פחם. הם גרו בביתם החדש במשך שלושה שבועות בלבד כשהחלה חגיגת הכנסייה השנתית, או היריד. מורל, ידעה, יעשה מזה חגיגה גדולה. הוא יצא השכם בבוקר יום שני, יום היריד. שני הילדים היו נרגשים מאוד. וויליאם בן השבע נמלט מייד לאחר ארוחת הבוקר כדי לשוטט סביב מגרשי היריד והשאיר את אנני שהיתה בת חמש בלבד, וייללה כל הבוקר שגם היא רוצה ללכת. הגברת מורל עשתה את עבודתה. היא כמעט שלא הכירה עדיין את שכנותיה ולא היתה מישהי שבידיה יכלה להפקיד את בתה הקטנה. היא הבטיחה לה לקחת אותה לחגיגה לאחר ארוחת הצהריים.

    וויליאם הופיע בבית בשתים־עשרה וחצי. הוא היה ילד פעלתן, בהיר־שיער ומנומש, ובהופעתו היה משהו דני או נורווגי.

    ״אני יכול לקבל עכשיו ארוחת צהריים, אמא?״ קרא כשהוא ממהר פנימה בכובע לראשו. ״כי זה מתחיל באחת וחצי, ככה אמר האיש.״ ״תוכל לקבל את הארוחה שלך ברגע שהיא תהיה מוכנה,״ ענתה האם.

    ״מה, היא עדיין לא מוכנה?״ צעק, ועיניו הכחולות ננעצות בה במרמור. ״אז אני הולך בלי לאכול.״

    ״אתה לא תעשה את זה. הארוחה תהיה מוכנה תוך חמש דקות. עכשיו רק שתים־עשרה וחצי.״

    ״אבל הם יתחילו כבר,״ הילד ספק בכה, ספק צעק.

    ״אתה לא תמות מזה,״ אמרה האם. ״וחוץ מזה, עכשיו רק שתים־עשרה וחצי, אז יש לך שעה שלמה.״

    הנער החל לערוך את השולחן בחיפזון והשלושה ישבו מייד לאכול. הם אכלו פשטידה מתוקה עם ריבה,* כשלפתע זינק הילד מכיסאו ועמד ללא נוע. במרחק־מה נשמעו תחילתה של נהמת הסחרחרה וקול תקיעת הקרן. פניו רטטו כשהביט באמו.

    [*  השם המקורי הוא: Batter Pudding: הכוונה לפשטידה או מאפה, מתוק בדרך כלל, שנהוג להכינו באזור נוטינגהמשייר.]

    ״אמרתי לך!״ אמר תוך שהוא רץ אל השידה לקחת את כובעו.

    ״קח את הפשטידה ביד - ועכשיו רק אחת וחמישה, אז אתה טעית - ושכחת את שני הפני שלך,״ קראה האם בנשימה אחת.

    מאוכזב עד עומק ליבו, חזר הילד לקחת את שני הפני שלו ויצא בלי לומר מלה.

    ״אני רוצה ללכת, אני רוצה ללכת,״ אמרה אנני והתחילה לבכות. ״טוב, את תלכי, גפרור קטן ויללן שכמוך!״ אמרה האם. ומאוחר יותר אחר־הצהריים החלה להתנהל בכבדות עם ילדתה במעלה הגבעה, לאורך משוכות הגדר. החציר כבר נאסף מן השדות והבקר שוחרר לרעות בשדה. האוויר היה חמים ושליו.

    גברת מורל לא אהבה את היריד. היו שם שתי סחרחרות עם סוסים. אחת הופעלה בקיטור ואילו את השנייה גרר פוני קטן במעגל. שלושה אורגנים ניסרו את האוויר, מדי פעם נשמעו קולות פיצוץ מוזרים של יריות אקדח, מלוות בחריקות נוראות שהשמיע הרעשן של איש אגוזי הקוקוס, שאגות שהשמיע הגבר של הדודה סאלי, וצווחותיה של הגברת בחלון ההצצה. האם ראתה בחטף את בנה עומד מחוץ לתאו של האריה וולאס, ובוהה, מוקסם, בתמונת האריה המפורסם שהרג פעם איש שחור והטיל מומים בשני אנשים לבנים למשך כל חייהם. היא הניחה לו והלכה להביא לאנני ממתק טופי. לפתע מצאה את הנער עומד לפניה נרעש ונרגש.

    ״את בכלל לא אמרת שאת באה - נכון שיש פה המון דברים? - האריה הזה הרג שלושה אנשים - אני ביזבזתי את שני הפני שלי - ותראי מה יש לי.״

    הוא הוציא מכיסו שני ספלים עשויים קליפת ביצה ומעוטרים בציורי ורדים.

    ״השגתי אותם שם בדוכן איפה שצריך להכניס את הגולות לחורים. והשגתי אותם בשתי פעמים, כל פעם פני אחד, יש עליהם ציור של שושנים, הנה, תראי. אני רציתי בדיוק כאלה.״

    היא ידעה שהוא רצה אותם בשביל לתת אותם לה.

    ״המ!״ אמרה, מרוצה. ״הם באמת יפים!״

    ״את מסכימה לקחת אותם, כי אני פוחד לשבור אותם?״

    התרגשותו עלתה על גדותיה. עכשיו, כשאמו הגיעה, הוא הוביל אותה בשטח, הראה לה הכול. ואז, בביתן ההצצה, היא הסבירה לו את התמונות, יוצרת מין סיפור שהוא האזין לו כאחוז בחבלי קסם. הוא לא רצה להניח לה. כל הזמן נצמד קרוב אליה, קורן מגאווה. כי אף אשה אחרת לא נראתה גבירה כמוה, בכובעה הקטן ובשכמייתה. היא חייכה כשהיא פגשה בנשים שהכירה. כשהתעייפה, אמרה לבנה:

    ״טוב, אתה בא עכשיו או שתחזור אחר־כך?״

    ״את כבר הולכת?״ צעק ופניו מביעות מרמור.

    ״כבר? עכשיו ארבע וחצי, עד כמה שאני יודעת.״

    ״בשביל מה את צריכה כבר ללכת?״ יילל.

    ״אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה,״ אמרה.

    היא התרחקה באיטיות עם בתה הקטנה בעוד בנה עומד ומתבונן בה כשליבו חצוי; מתקשה להניח לה ללכת ובכל זאת לא מסוגל לעזוב את היריד. כשחצתה את השטח הפתוח שבחזית ה״כוכבים וירח״, היא שמעה קולות רמים של גברים והריחה את ריח הבירה. היא האיצה את צעדיה מעט, חושבת שבעלה נמצא בוודאי בפאב.

    בערך בשש וחצי חזר בנה הביתה, עייף עכשיו, חיוור מעט, וקצת אומלל. הוא היה אומלל, גם אם הוא לא ידע את זה, מפני שהוא הניח לה ללכת לבדה. מאז שהלכה, הוא לא נהנה עוד ביריד.

    ״אבא שלי הגיע?״ שאל.

    ״לא,״ ענתה אמו.

    ״הוא עוזר במלצרות ב׳כוכבים וירח׳. ראיתי אותו דרך הכיסוי השחור עם החורים שעל החלון, כשהשרוולים שלו מופשלים.״

    ״הא!״ פלטה האם בקצרה. ״אין לו כסף. הוא ישמח אם הוא יקבל בירה בחינם תמורת העבודה שלו בפאב, גם בלי שיוסיפו לו לזה עוד תשלום.״

    כשהאור החל דועך והיא לא יכלה לתפור עוד, קמה גברת מורל והלכה לעבר הדלת. המקום כולו רחש התרגשות ואווירת חוסר מנוחה של יום חג, שלבסוף השפיעה גם עליה. היא יצאה החוצה לגינה שבצד הבית. נשים החלו לשוב הביתה מן היריד, ילדיהן חובקים טלה לבן בעל רגליים ירוקות או סוס עץ. מפעם לפעם חלף על פניהן גבר שיכור. לפעמים היה עובר גם בעל מסור וטוב עם משפחתו, בהליכה אומרת שלווה, אבל לרוב היו אלה רק הנשים והילדים לבדם. האמהות שנותרו בבתים עמדו וריכלו זו עם זו בפינת הסמטה באור הדמדומים השוקע, וזרועותיהן שלובות תחת סינריהן הלבנים.

    גברת מורל נשארה לבדה, אבל היא היתה רגילה לכך. בנה ובתה הקטנה ישנו למעלה. נראה היה שהבית שלה היה שם מאחוריה, קבוע ויציב. אבל היא הרגישה אומללה בגלל הילד שעתיד להיוולד. העולם נראה לה מקום קודר, שבו שום דבר טוב כבר לא יוכל לקרות לה - לפחות לא עד שוויליאם יגדל. בשבילה - לא כלום, רק הסבלנות האפרורית הזאת - עד שהילדים יגדלו. והילדים! היא לא יכלה להרשות לעצמה ללדת את הילד השלישי הזה. היא לא רצתה בו. האב מגיש עכשיו בירה לחבריו בפאב, ומשקה גם את עצמו לשוכרה. היא בזה לו והיתה קשורה אליו. הילד הזה העומד להיוולד היה יותר מדי בשבילה. אילולא אנני וויליאם, היה כבר המאבק היום־יומי בעוני, בכיעור וברוע מביס אותה.

    היא יצאה לגינה הפונה לחזית, כשהיא מרגישה כבדה מכדי לצאת החוצה ועם זאת לא מסוגלת להישאר בפנים. החום היה מחניק, וכשנשאה מבטה אל העתיד המראה שנגלה לה גרם לה להרגיש כאילו נקברה חיים. הגינה בחזית הבית היתה ריבוע קטן מוקף בגדר של שיחי נוי. שם היא עמדה, מנסה להרגיע את עצמה בניחוח הפרחים וביופיו של הערב היורד. מול שער הכניסה הקטן ניצב השער הקטן שהוליך אל השביל במעלה הגבעה, ומשם טיפס לרגלי משוכת השיחים הגבוהה, בתוך הזוהר הבוער של שדות המרעה. השמים מעל נראו רוטטים ומוצפים באור. הזוהר הלך ונמוג מן השדה במהירות. האדמה ומשוכות השיחים נראו כאילו העלו עשן באור הדמדומים. עם רדת החשכה נגלה בראש הגבעה זוהר אדמומי ובתוך הזוהר הזה הלכה ושככה מהומת היריד.

    מתוך מנהרת החושך שיצר השביל לרגלי העצים, הופיעו מדי פעם גברים מתנדנדים בדרכם הביתה. איש צעיר פתח בריצה במורד המדרון, ונכנס בתנופה ובכוח לתוך השער. גברת מורל נרתעה. הוא התרומם כשהוא מקלל ברשעות ובאופן מגוחך מעט, כאילו חשב שהשער רצה לפגוע בו.

    היא חזרה לתוך הבית, תוהה האם הדברים ישתנו אי־פעם. היא כבר החלה להבין שזה לא יקרה. נעוריה נראו לה רחוקים כל־כך, עד שהיא תהתה האם האשה המתנהלת בכבדות במעלה הגינה האחורית של ״התחתית״ היא־היא הנערה שלפני עשר שנים רצה בקלילות כזאת לאורך המזח בשִירְנֶס.

    ״מה לי ולכל זה?״ אמרה לעצמה. ״מה אני אעשה עם כל זה? אפילו הילד הזה שאני עומדת ללדת! נראה שאני עצמי לא נלקחתי בחשבון בכלל.״

    לעיתים החיים משתלטים על האדם, נושאים אותו עימם, משלימים את תולדותיו ובכל זאת אינם אמיתיים, והאדם נותר במקומו כמו המשקע הבוצי שנותר לאחר שטיפת הפחם.

    ״אני מצפה,״ אמרה לעצמה גברת מורל - ״אני מצפה, ומה שאני מצפה לו לא יגיע לעולם.״

    היא סידרה את המטבח, הדליקה את המנורה, גרפה את הפחמים בתנור כדי שהאש תבער היטב, מיינה את הכביסה ליום המחרת והשרתה אותה. אחרי כל זאת היא שבה לתפירה שלה. במשך שעות ארוכות הוסיפה המחט שלה להבזיק בידיה בקצב קבוע כשהיא חודרת מבעד לבד. מדי פעם היא נאנחה ושינתה את תנוחתה. וכל אותו זמן היא חשבה כיצד תוכל להפיק את המירב מן המעט שהיה לה, לפחות למען הילדים.

    באחת־עשרה וחצי הגיע בעלה. לחייו היו סמוקות מאוד ובוהקות מאוד מעל לשפמו השחור. ראשו התנודד קלות. הוא היה מרוצה מעצמו.

    ״הו! הו! מחכה לי, נערתי? אני עזרתי לאנתוני, ומה את חושבת ההוא נתן לי? שום כלום מלבד חצי כתר עלוב וזה על פני -״

    ״הוא חושב שאת השאר הרווחת בבירה ששתית,״ ענתה לו קצרות.

    ״אני לא - בכלל לא. תאמיני לי, שתיתי נורא מעט היום, כל היום.״ קולו התרכך. ״הנה, הבאתי לך עוגיית זנגוויל ולילדים הבאתי אגוז קוקוס.״ הוא הניח את עוגיית הזנגוויל ואת אגוז הקוקוס, מין דבר שעיר, על השולחן. ״לא, את אף פעם לא תגידי לי תודה בחיים שלך, את?״

    כפשרה, היא הרימה את אגוז הקוקוס וניערה אותו לראות האם יש בו חלב.

    ״זה אחד שהוא טוב, בחיי שזה אחד טוב. השגתי אותו מביל הודג׳קינסון. ׳ביל,׳ אני אומר לו, ׳אתה לא צריך את כל השלושה אגוזים. מה אתה צריך אותם כולם? לא תיתן לי אחד בשביל הבן שלי והבת הקטנה?׳ ׳אני אתן, אני אתן, וולטר, חביבי,׳ הוא אומר לי, ׳קח לך איזה שמוצא חן בעיניך.׳ ואני לקחתי אחד ואמרתי לו ׳תודה.׳ לא רציתי לנער אותו לפני העיניים שלו, אבל הוא אומר לי, ׳תנער אותו, שתהיה בטוח שזה אחד טוב, וולט.׳ אז את רואה, אני ידעתי שהוא טוב. הוא איש הגון, הביל הודג׳קינס הזה!״

    ״שיכור ייתן לך כל מה שתבקש ממנו, אם אתה שותה יחד איתו,״ אמרה גברת מורל.

    ״אה, מרשעת קטנה שכמוך, מי פה שיכור, מי? אני רוצה לדעת.״ אמר מורל. הוא היה מרוצה מעצמו באופן יוצא מהכלל, הודות לעבודת המלצרות שלו היום ב״כוכבים וירח״. הוא המשיך לקשקש.

    גברת מורל, עייפה מאוד ומותשת מן הפטפוט שלו, הלכה לישון ברגע שרק יכלה, בעוד הוא גורף את האש בתנור.

    הגברת מורל באה ממשפחה מבוססת, ותיקה ומהוגנת, שהתפרסמה בהשתייכותה למפלגת הבלתי־תלויים. בניה לחמו במאה ה־17לצד קולונל האצ׳ינסון,[2] וסירבו לקבל את מרות הכנסייה. סבה, שעסק בסחר בתחרה, פשט את הרגל בתקופה שבה יצרני תחרה כה רבים בנוטינגהם ירדו מנכסיהם. אביה, ג׳ורג׳ קופרד, היה מכונאי - הוא היה איש גבה קומה, נאה למראה ויהיר. הוא התגאה בעורו הבהיר ובעיניו הכחולות, אבל יותר מכול הוא היה גאה ביושר שלו. גרטרוד דמתה לאמה במבנה גופה הצר ובקומתה הזעירה. אבל את מזגה הגאה והמרדני היא ירשה ממשפחת קופרד. ג׳ורג׳ קופרד היה ממורמר עד עומק נשמתו בגלל עוניו. הוא הפך למנהל עבודה של מכונאים במספנת שירנס. הגברת מורל - גרטרוד - היתה הבת השנייה. היא העדיפה את אמה, היא אהבה את אמה יותר מכול. אבל היא ירשה את העיניים הכחולות, הבהירות, המתריסות, של משפחת קופרד ואת מצחם הרחב. היא זכרה עד כמה שנאה את התנהגותו המתנשאת של אביה כלפי אמה הרכה, מלאת ההומור ועדינת הנפש. היא זכרה שנהגה לרוץ על המזח בשירנס כדי למצוא את הסירה. היא זכרה שכשהיא היתה מגיעה למספנה, כל הגברים ליטפו אותה והחמיאו לה, כי היא היתה מין ילדה עדינה וגאה. היא זכרה את המורה המזדקנת המצחיקה שלה, שמאוחר יותר היתה היא עצמה לעוזרת שלה ואהבה לסייע לה בבית־הספר הפרטי. היא עדיין שמרה את ספר התנ״ך שנתן לה ג׳ון פילד. היא נהגה לצעוד עם ג׳ון פילד הביתה מן הכנסייה כשהיא היתה בת 19. הוא היה בנו של סוחר מצליח, הוא למד בקולג׳ בלונדון ועמד להקדיש את עצמו לעסקים.

    היא תמיד יכלה לשחזר לעצמה לפרטי פרטים את אותו אחר־צהריים של יום ראשון בחודש ספטמבר, כשהם ישבו מתחת לגפן המטפסת על הקיר האחורי של בית אביה. השמש חדרה מבעד לעלי הגפן ויצרה צורות יפהפיות, כמו צעיף תחרה שהטיל צל עליה ועליו. חלק מן העלים היו צהובים ללא רבב, כמו פרחים צהובים.

    ״אל תזוזי,״ אמר בהתרגשות. ״השיער שלך, אני לא יודע למה הוא דומה! הוא מבריק, כמו נחושת וזהב, ואדום כמו נחושת צרובה, וכשהשמש מאירה עליו, יש בו חוטי זהב. והם אומרים שהוא חום. אמא שלך קוראת לו צבע־עכבר.״

    עיניה פגשו את עיניו הזוהרות, אבל פניה, הנקיות מהבעה, כמעט שלא שיקפו את התרוממות הרוח שהתעוררה בקרבה.

    ״אבל אתה אומר שאתה שונא עסקים,״ היא המשיכה בעניין הקודם.

    ״אני לא שונא, אני מתעב אותם!״ קרא בזעם.

    ״והיית רוצה ללכת לכמורה,״ היא כמעט הפצירה.

    ״הייתי רוצה. הייתי מאוד רוצה, אם הייתי חושב שיכולתי להיות מטיף מוצלח.״

    ״אם כך, למה לא - למה אתה לא מנסה?״ קולה התרומם במרדנות. ״אילו אני הייתי גבר, שום דבר לא היה עוצר בעדי.״

    היא זקפה את ראשה. הוא היה קצת ביישן מולה.

    ״אבל אבי כל־כך עקשן. הוא מתכוון להכניס אותי לעסק ואני יודע שהוא יעשה את זה.״

    ״אבל אם אתה גבר?״ הצטעקה.

    ״להיות גבר - זה לא הכול,״ ענה, מקמט את מצחו בחוסר אונים.

    עכשיו, כשהיא עושה את עבודות הבית ב״תחתית״, היא כבר למדה מנסיונה מה משמעות הדבר להיות גבר - היא כבר ידעה שזה לא היה הכול.

    היא עזבה את שירנס כשמלאו לה עשרים, בגלל מצב בריאותה. אביה חזר הביתה לנוטינגהם. אביו של ג׳ון פילד איבד את כל רכושו. הבן הלך לעבוד כמורה בנוֹרווּד והיא לא שמעה ממנו עוד, עד ששנתיים מאוחר יותר היא חקרה על אודותיו בנחישות. הוא נישא לבעלת הבית שלו, אלמנה בת ארבעים, בעלת רכוש.

    ועדיין גברת מורל שמרה את ספר התנ״ך של ג׳ון פילד. היא לא האמינה שהוא - טוב, היא הבינה היטב מה יכול היה או מה לא יכול היה לצאת ממנו. אז היא שמרה לעצמה את ספר התנ״ך שלו, ואת זכרו היא נצרה בליבה. במשך שלושים וחמש שנים, עד יום מותה, היא לא העלתה את שמו על דל שפתיה.

    כשהיתה בת עשרים ושלוש, היא פגשה בחגיגת חג המולד איש צעיר מעמק אִירווֹש. מורל היה אז בן עשרים ושבע. הוא היה בנוי היטב, זקוף, ופיקח מאוד. היה לו שיער שחור, גלי ומבריק וזקן שחור עבות, רב־עוצמה, שלא גולח מעולם. לחייו היו סמוקות ואי־אפשר היה שלא לשים לב לפיו האדום, הלח, מפני שהוא צחק כל־כך הרבה וצחוקו היה כל־כך פתוח ולבבי. היתה לו התכונה הנדירה הזו, להיות בעל צחוק עשיר, מצלצל. גרטרוד קופרד התבוננה בו מוקסמת. הוא היה כל־כך מלא צבע וחיים, הקול שלו הפך כל־כך בקלות לחיקוי מצחיק. הוא היה כל־כך אמיתי ונעים בהליכותיו עם כולם. לאביה שלה היה מאגר עשיר של הומור אבל זה היה הומור עוקצני. חוש ההומור של האיש הזה היה שונה: רך, לא שכלתני, חמים, קופצני כזה.

    היא עצמה היתה ההפך הגמור. היה לה מוח סקרני ומהיר קליטה שמצא לו עונג ושעשוע בהאזנה לאנשים אחרים. היתה לה דרך משלה לעורר אנשים לדבר. היא אהבה רעיונות ונחשבה לאינטלקטואלית מאוד. מה שהיא אהבה יותר מכול היה לדון עם גבר משכיל בענייני דת, פילוסופיה או פוליטיקה. אבל לא היו לה הזדמנויות רבות ליהנות מזה וכתחליף, שגם בו היא מצאה עונג, היא תמיד עודדה אנשים לספר לה על עצמם.

    היא היתה קטנת קומה למדי ובעלת מבנה עדין. היה לה מצח גדול, שממנו צנחו תלתלים חומים דמויי משי. עיניה הכחולות היו ישירות מאוד, גלויות וסקרניות. היו לה הידיים היפות של משפחת קופרד. לבושה היה תמיד מאופק. היא נהגה ללבוש שמלות ממשי כחול כהה ולענוד שרשרת כסף מיוחדת במינה מעוטרת בצדפות עשויות כסף. שרשרת זו וסיכת זהב כבדה היו כל עדייה. היא היתה אז עדיין תמימה, בעלת אמונה דתית עמוקה ושופעת כנות פנימית.

    נראה היה כי וולטר מורל מתמוסס למראהּ. עבור כורה הפחם היא היתה התגלמות המסתורין והקסם, הליידי. כשהיא דיברה אליו, היא דיברה במבטא דרומי ובשפה נקייה שגרמה לו התרגשות. היא צפתה בו. הוא רקד היטב כאילו ריקוד היה בשבילו טבעי ומשמח. אביו היה פליט צרפתי שנשא לו לאשה - אם אכן היו אלה נישואין - מוזגת אנגלייה. גרטרוד קופרד התבוננה בכורה הצעיר כשהוא רקד, את תנועותיו אפפה מין עליצות, כמו זוהר, ופניו, כמו פרח שהנץ על גבעולו, היו סמוקים, עם שערו השחור הצונח כשהוא רוכן וצוחק באותו צחוק מלא עליצות עם כל אחת מן הנערות שאיתן רקד. היא חשבה שהוא מופלא, היא מעולם לא פגשה אדם כמוהו. עבורה היה אביה הדגם שממנו קורצו כל הגברים. וג׳ורג׳ קופרד, גאה בהופעתו, נאה למראה ומר נפש במידת־מה, שהעדיף תאולוגיה כחומר קריאה ושהרגיש קרבה לאיש אחד בלבד - לשליח פול,[3] שהיה מהיר לחרוץ משפט, ומלא לעג, ושהתעלם מכל הנאות החושים, הוא היה שונה לחלוטין מן הכורה. גרטרוד עצמה בזה לריקוד במידה מסוימת. לא היתה לה כל נטייה, ולו הקלה ביותר, לפעילות הזאת, והיא מעולם לא למדה לרקוד אפילו ריקוד־עם פשוט כמו רוג׳ר דה קוברלי.* היא היתה פוריטנית, כמו אביה, מוסרנית ומחמירה. ולכן, הרוך הזהוב־כהה שהפיק ניצוץ החיים החושני של האיש הזה, שזהר מתוך בשרו כמו להבה מנר, לא נאחז בחוזקה במחשבה וברוח כמוה עצמה, ונראה לה מופלא ובלתי מושג.

    [*  ריקוד אנגלי כפרי.]

    הוא התקרב ורכן מעליה. גל חום הציף אותה, כאילו לגמה יין.

    ״ועכשיו אנא בואי לרקוד את הריקוד הזה איתי,״ אמר כאילו הוא מלטף אותה. ״זה קל, את יודעת, אני משתוקק לראות אותך רוקדת.״

    היא כבר אמרה לו לפני כן שהיא לא יודעת לרקוד. היא חייכה למראה ענוותו. החיוך שלה היה יפה מאוד. הוא ריגש את הגבר כל־כך עד שהוא שכח הכול.

    ״לא, אני לא ארקוד,״ ענתה לו רכות. מילותיה נשמעו מדודות וצלולות.

    בלי להיות מודע למעשיו - הוא לעיתים קרובות עשה את הדבר הנכון מתוך אינסטינקט - התיישב לצידה, כשהוא רוכן לעברה בהערצה.

    ״אבל אסור לך להפסיד את הריקוד הזה,״ גערה בו.

    ״לא, אני לא מעוניין בריקוד הזה - זה לא ריקוד שחשוב לי במיוחד.״

    ״אבל הזמנת אותי לרקוד אותו איתך.״

    הוא צחק מכל הלב לשמע דבריה.

    ״לא חשבתי על זה. זה לא לוקח לעלמה הרבה זמן להעמיד אותי במקום שלי.״

    ״אתה לא נראה כמו אחד שלא עומד במקום שלו.״ ״אני כמו זנב של חזיר, תמיד נמצא במקום שלי, כי אין לי מקום אחר,״ צחק צחוק רועם.

    ״ואתה כורה פחם!״ קראה בהפתעה.

    ״כן, התחלתי לעבוד במכרה כשהייתי בן עשר.״

    היא התבוננה בו נדהמת ואחוזת אימה.

    ״כשהיית בן עשר! וזה לא היה נורא קשה?״ שאלה.

    ״מתרגלים לזה. חיים כמו העכברים ומציצים החוצה בלילה לראות מה קורה.״

    ״זה היה גורם לי להרגיש כמו עיוורת,״ זעפה.

    ״כמו חפרפרת!״ צחק. ״כן, יש ברנשים שמסתובבים שם למטה כמו חפרפרות.״ הוא הבליט את פניו קדימה כמו חפרפרת המשרבבת את זרבוביתה, מרחרחת ומגששת את דרכה. ״כן, הם מוצאים את הדרך!״ הוא מחה בתמימות. ״העלמה אפילו לא היתה יכולה לראות אותם נכנסים. אבל העלמה תרשה לי לקחת אותה למטה פעם, ותראה בעצמה, בעיניים שלה.״

    היא התבוננה בו נדהמת. דרך חיים חדשה התגלתה לה בבת אחת, חייהם של כורי הפחם, מאות מהם עמלים מתחת לפני האדמה ועולים בחזרה רק בערב. הוא נראה לה אצילי. הוא סיכן את חייו מדי יום ומתוך שמחה. היא הביטה בו בשפלות רוח, ששמץ של תחינה נמהל בה. ״העלמה לא תרצה לבוא?״ שאל בעדינות. ״כנראה שלא, זה יגרום לעלמה להתלכלך.״

    מעולם לא כינו אותה ״העלמה״ ולא דיברו אליה כך, בגוף שלישי. בחג המולד הבא הם נישאו ובמשך שלושה חודשים היא היתה מאושרת לחלוטין.

    במשך שישה חודשים נוספים, היא היתה מאושרת מאוד.

    הוא חתם על נדר שחייב אותו להתנזר ממשקה וכאות לכך ענד את הסרט הכחול, סמל הפיכחון. אבל זה היה רק למראית עין. הם חיו, כפי שהיא האמינה, בבית שהיה שייך לו. היה זה בית קטן, אבל די נוח, ומרוהט באופן נאה למדי, ברהיטים יציבים, כבודים, שהלמו את נשמתה הצנועה. הנשים, שכנותיה, היו זרות לה ואמו של מורל ואחיותיו ליגלגו למנהגי ה״ליידי״ שלה. אבל היא יכלה לחיות היטב בלעדיהן כל זמן שבעלה היה לצידה.

    לעיתים, כשהיא עצמה היתה עייפה מדיבורי האבהבים, היא ניסתה לשוחח איתו ברצינות. היא ראתה אותו מאזין לה ביראת כבוד, אבל בלי להבין אותה. זה המית את מאמציה ליצור איתו אינטימיות ענוגה יותר, והיא חוותה רגעים של חרדה. לפעמים הוא נעשה חסר מנוחה בערבים. היא הבינה שלא די לו בחברתה. היא שמחה כשהוא לקח על עצמו עבודות קטנות בבית.

    הוא הצטיין בעבודת ידיים - יכול היה לעשות ולתקן כל דבר. אז היא נהגה להגיד משהו כמו:

    ״גורף הפחמים הזה של אמא שלך מוצא חן בעיני. הוא קטן ויעיל.״

    ״זה מוצא חן בעינייך, ילדונת שלי? טוב, אני עשיתי את זה, אז אני יכול לעשות אחד כזה גם בשבילך!״

    ״מה אתה אומר! אבל הוא עשוי מפלדה!״

    ״אז מה אם הוא עשוי מפלדה! יהיה לך אחד דומה מאוד, אם לא בדיוק כזה.״

    לא הפריעו לה אי־הסדר, דפיקות הפטיש או הרעש. הוא היה עסוק ורוחו טובה עליו.

    אבל בחודש השביעי, כשהיא הברישה את מעיל החג שלו, היא נתקלה בניירות בכיסו הפנימי ואחוזת סקרנות פתאומית היא הוציאה אותם והציצה בהם. לעיתים רחוקות מאוד הוא לבש את מעיל החג שלו, אותו מעיל שהוא לבש לחתונתם. ולפני כן היא מעולם לא גילתה סקרנות בנוגע לניירות. אלה היו חשבונות עבור רהיטי הבית, חשבונות שעדיין לא שולמו.

    ״תראה,״ אמרה בלילה, כשהוא היה רחוץ וסיים לאכול את ארוחת הערב שלו. ״מצאתי את אלה בכיס מעיל החתונה שלך. עדיין לא שילמת את החשבונות האלו?״

    ״לא. לא יצא לי.״

    ״אבל אמרת לי שהכול שולם. כדאי שאגש בשבת לנוטינגהם ואסדיר את העניין. אני לא אוהבת לשבת על כיסאות של מישהו אחר ולאכול משולחן שלא שילמתי עבורו.״

    הוא לא ענה.

    ״אני יכולה לקבל את פנקס הפקדות הבנק שלך, נכון?״

    ״את יכולה לקבל אותו, אם הוא יועיל לך במשהו.״

    ״חשבתי -״ היא התחילה. הוא סיפר לה בזמנו שהיה לו מעט כסף. אבל היא הבינה שלא היה עוד טעם לשאול שאלות. היא ישבה משותקת ממרירות ומעלבון.

    למחרת היום היא ירדה לבקר את אמו.

    ״האם את היא זו שקנתה לוולטר את הרהיטים?״ שאלה.

    ״כן, קניתי,״ ענתה בקיצור האשה המבוגרת.

    ״וכמה הוא נתן לך בשביל לשלם עבורם?״

    האשה המבוגרת היתה מלאת עלבון.

    ״80 פאונד, אם את כל־כך רוצה לדעת,״ ענתה.

    ״80 פאונד!!! אבל עדיין נשאר חוב של 42 פאונד!״

    ״מה אני יכולה לעשות.״

    ״אבל לאן הלך כל הכסף?״

    ״את תמצאי את כל הניירות, אני חושבת, אם תסתכלי - חוץ מעשרה פאונד שהוא היה חייב לי ושישה פאונד בשביל החתונה.״

    ״שישה פאונד!״ חזרה אחריה גרטרוד מורל. לאחר שאביה שילם כל־כך הרבה עבור החתונה שלהם, זה נראה לה מפלצתי שששת הפאונד שנשארו בוזבזו על אכילה ושתייה בבית הוריו של וולטר, ועל חשבונו.

    ״וכמה הוא חייב על הבתים שלו?״ שאלה.

    ״הבתים שלו - איזה בתים?״

    גרטרוד מורל החווירה עד ששפתיה הלבינו. הוא סיפר לה שהבית שבו הם חיים וכן הבית הסמוך לו הם רכושו.

    ״חשבתי שהבית שאנחנו חיים בו -״ התחילה.

    ״אלה הם בתים שלי, השניים האלה,״ אמרה החותנת. ״ויש עליהם עוד משכנתא. זה מה שאני יכולה לעשות, לשלם את הריבית על המשכנתא.״

    גרטרוד ישבה חיוורת ודוממת. עכשיו היא הפכה לבתו של אביה.

    ״אם כן, אנחנו צריכים לשלם לך שכר דירה,״ אמרה בקרירות.

    ״וולטר משלם לי שכר דירה,״ ענתה האם.

    ״כמה הוא משלם לך?״ שאלה גרטרוד.

    ״שישה שילינג ושישה פני לשבוע,״ השיבה לה האם.

    זה היה יותר ממה שהבית היה שווה. גרטרוד זקפה את ראשה והישירה את מבטה.

    ״לאחת כמוך יש מזל,״ אמרה האשה המבוגרת בעוקצנות, ״יש לך בעל שלוקח על עצמו את כל הדאגה לכסף, ונותן לך יד חופשית.״

    האשה הצעירה שתקה.

    היא כמעט לא אמרה דבר לבעלה, אבל כל התנהגותה כלפיו השתנתה. משהו בנשמתה הגאה, נשואת הפנים, הפך קשה כמו סלע.

    שהגיע חודש אוקטובר, היא חשבה רק על חג המולד. שנתיים קודם לכן, בחג המולד, פגשה אותו. בחג המולד בשנה שעברה נישאה לו. בחג המולד הקרוב היא תלד את ילדו.

    ״את לא רוקדת, גברת?״ שאלה שכנתה הקרובה באוקטובר, כשגברה ההתרגשות לקראת פתיחת כיתת הריקוד בפונדק ״הבנאים״, לא רחוק, בבסטווד.

    ״לא, מעולם לא היתה לי אפילו הנטייה הקלה ביותר לריקודים,״ ענתה גברת מורל.

    ״נו, תארו לכם! וכמה משונה שאת נישאת לאדון שלך. את יודעת שהוא אחד שדי מפורסם בריקוד שלו.״

    ״לא, לא ידעתי שהוא מפורסם,״ צחקה הגברת מורל.

    ״כן, הוא ממש מפורסם! טוב, הוא ניהל את כיתת הריקודים ההיא במועדון הכורים, במשך חמש שנים.״

    ״באמת?״

    ״כן, באמת,״ ענתה בת שיחתה בהתרסה, ״והמועדון התאסף מדי שבוע, בימי שלישי, חמישי ושבת, וקרו שם, אומרים, כל מיני דברים.״ דיבורים מעין אלו מיררו את חייה של גברת מורל והיא קיבלה מהם מלוא החופן. הנשים לא חסכו ממנה דבר, בתחילה; מפני שהיא התנשאה עליהן, ולא יכלה להימנע מכך. הוא התחיל לחזור הביתה מאוחר.

    ״הם עובדים עד מאוחר מאוד בימים האחרונים, נכון?״ אמרה לכובסת שלה.

    ״לא יותר מתמיד, אני לא חושבת. אבל הם עוצרים ב׳אֶלֶנ׳ס׳ לשתות את הבירה שלהם והם מתחילים לדבר, והנה לך! הארוחה בבית קרה כמו קרח - וזה מגיע להם!״

    ״אבל מר מורל לא שותה בכלל!״

    האשה הניחה את הבגדים שבידה, הביטה בגברת מורל, ואז המשיכה בעבודתה בלי לומר דבר.

    גרטרוד מורל היתה חולה מאוד כשהילד נולד. מורל היה טוב אליה, טוב כמו זהב. אבל היא הרגישה בודדה מאוד, רחוקה מיילים רבים מבני משפחתה. עכשיו היא הרגישה בודדה בחברתו ונוכחותו רק העצימה את התחושה הזאת.

    הילד היה בתחילה קטן וחלוש אבל הוא התאושש במהירות. הוא היה ילד יפהפה, בעל תלתלי זהב ועיניים כחולות כהות שצבען התחלף בהדרגה לאפור בהיר. אמו אהבה אותו אהבה עזה. הוא נולד בדיוק בזמן שבו התפכחותה המרה מן האשליה היתה קשה מנשוא, כשאמונתה בחיים התערערה והיא חשה מותשת ובודדה. היא הקדישה לילד תשומת־לב רבה והאב התמלא קנאה.

    באותו הזמן תיעבה גברת מורל את בעלה. היא פנתה אל הילד, והפנתה את גבה לבעל. הוא התחיל להזניח אותה, העניין שהוא מצא בביתו נמוג. אין לו כל חוט שדרה, אמרה לעצמה במרירות. מה שהוא מרגיש ברגע נתון, זה בשבילו הכול. הוא לא מסוגל להתמיד בשום דבר. כלום לא עומד מאחורי העמדת הפנים שלו.

    בין הבעל לאשתו החל מתפתח קרב, קרב דמים נורא שהסתיים רק במותו של אחד מהם. היא לחמה בו כדי לאלץ אותו לקחת אחריות, לאלץ אותו למלא אחר התחייבויותיו. אבל הוא היה שונה ממנה מדי. הוא היה איש חושני לחלוטין, והיא נאבקה כדי להפוך אותו למוסרי, לדתי. היא ניסתה לאלץ אותו לעמוד בפני פיתויים. הוא לא יכול היה לשאת את זה - זה הטריף עליו את דעתו.

    כשהתינוק היה עדיין רך־נולד, נעשה מזגו של האב כל־כך זועף ועצבני שלא ניתן היה עוד לסמוך עליו. די היה בכך שהילד הפריע מעט והאב התחיל מייד לאיים. אם התינוק המשיך בכך עוד קצת, היו ידיו הקשות של כורה הפחם מכות אותו. ואז תיעבה גברת מורל את בעלה, תיעבה אותו למשך ימים, והוא יצא מהבית ושתה לשוכרה, ולה לא היה איכפת מה הוא עושה שם בחוץ, ורק כשהיה חוזר, היא היתה יורה בו את חיצי לעגה.

    ההתרחקות ביניהם גרמה לו, במודע או שלא במודע, לפגוע בה יותר מכפי שתיכנן.

    וויליאם היה רק בן שנה ואמו היתה גאה בו עד אין קץ, הוא היה יפה כל־כך. מצבה הכלכלי לא היה טוב עכשיו, אבל אחותה דאגה להלביש את הילד. ואז, בכובעו הלבן הקטן המעוטר בנוצת יען ובמעיל הלבן, הוא היה משוש ליבה, ראשו עטור בתלתלי שיער זהוב. בבוקר יום ראשון אחד, שכבה גברת מורל במיטה כשהיא מקשיבה לפטפוטיהם של האב והילד למטה. ואז היא שקעה בתנומה. כשהיא ירדה לאחר מכן, בערה בתנור להבה גדולה, החדר היה חם, ארוחת הבוקר היתה ערוכה בחיפזון על השולחן, וישוב בכורסתו, כשגבו שעון כנגד הארובה, ישב מורל, שנראה קצת נבוך, ובין רגליו עמד הילד - ראשו גזוז כמו כבש - במין צורה עגולה, מוזרה - מתבונן בה בפליאה, ועל נייר עיתון הפרוש על המרבד שלפני התנור היתה פזורה ערימת תלתלים זהובים, כמו ניצנים של ציפורני חתול באור האש המאדימה.

    גברת מורל עמדה ללא תנועה. זה היה תינוקה הראשון. היא החווירה מאוד והתקשתה לדבר.

    ״מה את אומרת עליו?״ צחק מורל באי־נוחות.

    היא קימצה את כפות ידיה לאגרופים, הרימה אותן והתקדמה אליו. מורל נרתע.

    ״הייתי יכולה להרוג אותך!״ אמרה. חנוקה מרוב כעס, שני אגרופיה התרוממו באוויר.

    ״לא היית רוצה להפוך אותו לילדה,״ אמר מורל בנימה מבוהלת, מכופף את ראשו כדי לגונן על עיניו. הניסיון שלו לעורר צחוק נפסק.

    האם הביטה כלפי מטה, לעבר קווצות השיער הקוציות, הבולטות על ראשו הגזוז של הילד. היא הניחה את ידיה על שערו, ליטפה וגיפפה את ראשו.

    ״הו - ילד שלי!״ נאנחה. שפתה רעדה, פניה התכרכמו, היא הניפה את הילד על זרועותיה בתנועה אחת, כבשה את פניה בכתפו ובכתה בכאב. היא היתה אחת מאותן נשים שאינן יכולות לבכות, שבכי מכאיב להן כפי שהוא מכאיב לגברים. יִפחות הבכי שלה נשמעו כאילו עקרו אותן מתוכה.

    מורל ישב כשמרפקיו נשענים על ברכיו, ידיו אוחזות זו את זו בכוח, עד שפרקי אצבעותיו הפכו לבנים. הוא בהה באש המום, כאילו אינו יכול לנשום.

    לבסוף היא פסקה מיפחותיה, הרגיעה את הילד וסילקה את השיירים משולחן ארוחת הבוקר. היא השאירה את העיתון עם תלתלי השיער הפזורים עליו פרוש על המרבד לפני האש. לבסוף אסף אותו בעלה, והניח בעומק התנור, בתוך הלהבה. היא המשיכה בעבודתה, פיה חתום והיא שקטה מאוד. מורל נכנע. הוא הסתובב בבית באומללות וארוחותיו עברו עליו בתחושה מדוכדכת כל אותו יום. היא דיברה אליו בנימוס ונמנעה מלהזכיר את מה שעשה. אבל הוא הרגיש שמשהו מכריע התרחש.

    אחר־כך היא אמרה שהיא התנהגה בצורה טיפשית. שבמוקדם או במאוחר צריך היה לספר את שערו של הילד. לבסוף היא אפילו הצליחה להביא את עצמה לומר לבעלה שהיה זה טוב שהוא החליט לשחק בלהיות ספר דווקא אז. אבל היא ידעה, ומורל ידע גם הוא, שהמעשה ההוא גרם למשהו משמעותי להתרחש בנפשה. היא זכרה את הרגע ההוא כל חייה, כאירוע שגרם לה את הסבל הגדול ביותר.

    אותו מעשה של גמלוניות גברית היה החנית שחדרה מבעד לצלע אהבתה למורל.[4] לפני כן, בעוד היתה לוחמת נגדו בזעם, היא היתה מתגעגעת אליו, כאילו נטש אותה. כעת כבר חדלה לבקש את אהבתו, הוא היה לזר. כך הפכו החיים לנסבלים יותר.

    ועם זאת היא המשיכה להיאבק בו. היא היתה עדיין בעלת חוש מוסרי מחמיר שירשה מדורות של פוריטנים. זה הפך כעת למין חוש דתי והיא היתה כמעט קנאית לו, מפני שהיא אהבה אותו, או אהבה אותו בעבר. אם הוא חטא, היא התעללה בו. אם הוא שתה, שיקר, היה חלש אופי או הפגין, כפי שעשה לעיתים קרובות, היעדר חוט שדרה, היא הצליפה בו בלשונה ללא רחם.

    היא היתה, למרבה הצער, ההפך הגמור ממנו. היא לא יכלה להסתפק במעט שהוא יכול היה להיות. היא רצתה ממנו את המירב שהוא צריך היה להיות. וכך, היא הרסה אותו, בכך שביקשה להפוך אותו לאציל נפש יותר ממה שהוא יכול היה להיות. בתוך כך, היא פצעה ופגעה גם בעצמה, אבל תחושת הערך העצמי שלה לא נפגעה. והיו לה גם הילדים.

    הוא שתה הרבה, אם כי לא יותר מכורים רבים אחרים, ותמיד שתה רק בירה, כך שהבריאות שלו אומנם ניזוקה אבל לא נפגעה באופן חמור. חגיגות ההוללות שלו הגיעו לשיאן בסופי השבוע. בכל ערב שישי, בכל שבת ובכל ערב יום ראשון הוא ישב ב״נשק הכורים״ עד שעת הסגירה. בימי שני ושלישי הוא נאלץ, בעל כורחו, לקום וללכת לקראת השעה עשר. לפעמים, בערבי רביעי וחמישי הוא נשאר בבית או שיצא רק לשעה קלה. הוא מעולם לא החסיר יום עבודה בגלל השתייה שלו.

    אבל למרות שהוא היה יציב מאוד בעבודה, שכרו הצטמק. היה לו פה גדול, ולשונו השתלחה בקלות. הוא שנא סמכות, לכן נהג להתחצף למנהל המשמרת[5] במכרה.

    ב״פלמרסטון״ הוא נהג לספר:

    ״הבוס מגיע למטה, לעמדה שלנו, ואומר, ׳אתה יודע, וולטר, ככה זה לא יכול להחזיק מעמד. מה עם הקורות האלה?׳ ואני אומר לו, ׳מה, על מה אתה מדבר? מה אתה רוצה מהקורות?׳ ׳זה לעולם לא יחזיק, זה פה,׳ הוא אומר. ׳יום אחד, התקרה תיפול לך על הראש.׳ ואני אומר לו, ׳אז כדאי שתעמוד על איזו אבן גדולה ותתמוך אותה בראש שלך!׳ אז הוא כועס ומקלל ומגדף והבחורים האחרים, הם צוחקים.״ מורל היה חקיין מוצלח. הוא חיקה את קולו הצווחני, השמן של המנהל ואת נסיונו המאומץ לדבר אנגלית טובה.

    ״׳אני לא אוכל להסכים לזה, וולטר. מי מתמצא בזה יותר, אתה או אני?׳ אז אני אומר לו, ׳אני אף פעם לא גיליתי במה אתה מתמצא ובמה לא, אלפרד. מה שאתה יודע בטח יספיק בשביל לקחת אותך עד למיטה שלך וחזרה.׳״

    כך נהג מורל ללהג לקול צחוקם של חבריו העליזים. וחלק מזה היה אכן אמת. מנהל המשמרת לא היה איש משכיל. כנער, הוא גדל עם מורל, כך שלמרות שלא שררה חיבה יתרה בין השניים, הם לקחו זה את זה כמובן מאליו, פחות או יותר. אבל אלפרד צ׳רלסוורת לא סלח לכורה העצמאי על אותן התבטאויות פומביות שלו. ולכן, למרות שמורל היה כורה טוב, ושכרו הגיע בעבר לפעמים עד חמישה פאונד בשבוע, החל לקבל בהדרגה עמדות פחות ופחות טובות שהפחם בהן היה זעום, קשה לכרייה ובלתי־רווחי באיכותו.

    בנוסף לכך, בקיץ המכרות מאטים את קצב פעילותם. לעיתים קרובות, בבקרים בהירים של שמש, הגברים נראים כשהם פוסעים בחזרה לביתם בשעה עשר, אחת־עשרה או שתים־עשרה. אין רואים משאיות ריקות בפי המכרה. הנשים בצלע הגבעה מביטות מעבר לשדה בעודן מנערות את מרבדי התנורים כנגד הגדרות שלהן וסופרות את הקרונות שהקטר מושך על המסילה במעלה העמק. והילדים בשובם מבית־הספר בשעת צהריים מסתכלים במורד השדות, וכשהם רואים את הגלגלים עומדים במגדל המכרה, הם אומרים:

    ״מינטון מושבת. אבא שלי יהיה בבית.״

    ואז מעין צל אפל יורד על כולם, נשים, ילדים וגברים, מפני שבסוף השבוע יחסר כסף בבתים.

    מורל היה אמור לתת לאשתו 30 שילינג מדי שבוע עבור כל צורכי הבית: שכר דירה, אוכל, בגדים, מועדונים, ביטוח, רופאים. מדי פעם, כשנפל בחלקו שפע בלתי־צפוי, נתן לה 35. אבל הזדמנויות נדירות אלו לא איזנו בשום אופן את המקרים שבהם הוא נתן לה רק25. בחורף, אם קיבל עמדת עבודה טובה, יכול היה הכורה להשתכר 50 וגם 55 שילינג בשבוע. אז הוא היה מאושר. ביום שישי בערב, במוצאי שבת וביום ראשון הוא היה בזבזן כמלך, כשהוא נפטר ממטבע של 20 שילינג, או מסכום קרוב לזה. אחרי שהוא הוציא כל־כך הרבה, כמעט שלא נותר לו פני בשביל לתת לילדים או לקנות להם כמה תפוחי עץ. המשקה בלע את הכול. בתקופות הרעות, המצב היה יותר מדאיג, אבל הוא לא היה שיכור לעיתים קרובות, כך שגברת מורל נהגה לומר:

    ״אני לא בטוחה שאני לא מעדיפה את המחסור, כי כשיש לו בשפע, אין אף רגע של שלווה.״

    כשהוא הרוויח 40 שילינג, הוא שמר לעצמו עשרה. מ־35 הוא שמר על חמישה, מ־32 - ארבעה. מ־28 הוא שמר לעצמו שלושה, מ־24 הוא שמר לו שניים, מ־20 - אחד ושישייה, מ־18 הוא שמר שילינג, מ־16 שישה פני. הוא אף פעם לא חסך אפילו פני אחד וגם לא איפשר לאשתו לחסוך. לעומת זאת, היא נאלצה לעיתים לשלם את החובות שלו. לא את חובות הפאב שלו, כי אלו אף פעם לא הועברו לנשים, אבל חובות שהצטברו לאחר שהוא קנה כנרית או מקל הליכה מטורזן.

    בתקופת היריד מורל לא עבד הרבה, וגברת מורל הסתגרה בבית במאמץ לחסוך. אבל המחשבה שהוא מבלה שם להנאתו ומבזבז את כספם בעוד היא נשארה בבית, מילאה אותה מרירות. היריד סיפק שני ימי חופשה. ביום שלישי בבוקר השכים מורל לקום. מצב רוחו היה מרומם. בשעה מוקדמת למדי, עוד לפני השעה שש, היא שמעה אותו שורק להנאתו למטה במטבח. השריקה שלו היתה נעימה, מלאת חיות ומוזיקלית. כמעט תמיד הוא שרק מזמורים. הוא היה בעבר נער־מקהלה והוא שר קטעי סולו בקתדרלה של סַאוּתווֶל. רק שריקת הבוקר שלו עדיין הסגירה את נטייתו למוזיקה.

    אשתו שכבה במיטתה והאזינה לרעשים שהוא הקים כשעבד בגינה, לצלילי שריקותיו כששתל זרעים ועדר. היא תמיד חשה חמימות ושלווה כששמעה אותו כך, השכם בבוקר, בעודה שוכבת במיטה והילדים עדיין ישנים, והוא מאושר בדרכו הגברית.

    בשעה תשע הוא נכנס הביתה, לאחר שסיים את עבודת הנגרות שלו, שרווליו מופשלים וחזייתו פתוחה. הילדים שיחקו על הספה, עדיין לא לבושים וברגליים יחפות, והאם שטפה את הכלים. הוא עדיין היה איש נאה למראה, בעל שיער שחור, גלי, ושפם שחור עבות. פניו היו אולי סמוקים מדי והיתה סביבו איזו אווירת נרגנות. אבל בשעת בוקר זאת היה מצב רוחו טוב. הוא ניגש היישר לכיור שבו הדיחה אשתו את הכלים.

    ״מה את עושה פה!״ אמר בקול רם ועליז. ״תתחפפי לך מפה ותני לי לרחוץ את עצמי.״

    ״אתה יכול לחכות עד שאגמור,״ אמרה אשתו.

    ״הו, אני יכול, כן? ואם אני לא רוצה?״

    האיום שהושמע ברוח טובה שיעשע את גברת מורל. ״אז אתה יכול להתרחץ בחוץ, בגיגית מי הגשם.״

    ״אוך! אני יכול, את אומרת, חתלתולה קטנה ומלוכלכת שכמוך.״

    ובמשפט זה הוא עמד והתבונן בה לרגע ואחר־כך פנה משם וחיכה עד שהיא תסיים.

    כשהוא רצה, הוא יכול היה לחזור ולהיות אביר אמיתי.

    בדרך כלל הוא העדיף לצאת מן הבית כשצעיף כרוך סביב צווארו. אבל עכשיו הוא ערך טקס רחצה שלם. היתה כל־כך הרבה תאוות חיים באופן שבו הוא נשם ובלע את המים אל קרבו כשהוא התרחץ, כל־כך הרבה זריזות וחיוניות באופן שבו הוא נחפז אל הראי שבמטבח, מתכופף, מפני שהראי היה נמוך מדי עבורו, וחוצה בפסוקת את שערו השחור, הלח, בקפדנות כזו, עד שגברת מורל התרגזה. הוא ענב את הצווארון המתקפל עם עניבת פרפר שחורה, ולבש את הפְרָק שלו השמור לימי ראשון. הוא נראה מהודר מאוד, ואת מה שלא עשו בגדיו השלימה יכולתו להפיק את המירב מחזותו הנאה.

    בתשע וחצי הגיע ג׳רי פרדי לאסוף את חברו. ג׳רי היה ידיד נפש של מורל וגברת מורל לא אהבה אותו. הוא היה איש גבוה ורזה, בעל פנים שועליות, מאותן פנים שנראו חסרות ריסים. היתה בהליכה שלו מין אצילות שברירית, נוקשה, כאילו היה ראשו מחובר לגופו בקפיץ עץ. טבעו היה קר וערמומי. הוא היה נדיב כשהוא רצה בכך, ונראה שהוא חיבב את מורל מאוד ולכן אפשר לומר שפרש עליו את חסותו.

    גברת מורל שנאה אותו. היא הכירה את אשתו המנוחה שמתה משחפת, ושלקראת הסוף פיתחה תיעוב כל־כך עמוק כלפי בעלה, עד שהיא התחילה יורקת דם בכל פעם שהוא נכנס לחדרה. נראה היה שלג׳רי זה לא הפריע. ועכשיו בתו הגדולה, נערה בת 15, ניהלה את ביתו הדל וטיפלה בשני הילדים הצעירים יותר.

    ״דחליל קמצן, חסר לב!״ אמרה עליו גברת מורל.

    ״בחיים לא ראיתי את ג׳רי מתקמצן,״ מחה מורל. ״את לא תמצאי בשום מקום בחור יותר נדיב, עם יד יותר פתוחה, לפי מה שאני יודע, בכל אופן.״

    ״היד שלו פתוחה בשבילך,״ החזירה לו גברת מורל. ״אבל היא קמוצה בכוח לאגרוף כשזה נוגע לילדים שלו, יצורים מסכנים שכמותם.״

    ״יצורים מסכנים שכמותם! ולמה הם יצורים מסכנים, אני רוצה לדעת.״

    אבל בעניין ג׳רי לא ניתן היה לפייס את גברת מורל.

    נושא הוויכוח שלהם התייצב בפתח, משרבב את צווארו הדק מעבר למחיצת חדר הרחצה. מבטו פגש במבטה של גברת מורל.

    ״בוקר טוב, גיברת! האדון ישנו?״

    ״כן - הוא ישנו.״

    ג׳רי נכנס, ללא הזמנה, ועמד בכניסה למטבח. הוא לא הוזמן לשבת, לכן עמד שם, מפגין בקור רוח למען זכויותיהם של גברים ובעלים.

    ״יום יפה היום,״ אמר לגברת מורל.

    ״כן.״

    ״מזג אוויר כביר בחוץ הבוקר - כביר לטיול רגלי.״

    ״אתה רוצה להגיד שאתם מתכוונים ללכת לטייל?״ שאלה.

    ״כן. אנחנו מתכוונים ללכת לנוטינגהם,״ ענה.

    ״הו!״

    שני הגברים בירכו זה את זה לשלום בשמחה: ג׳רי היה מלא ביטחון עצמי ואילו מורל היה מאופק משהו, כמו חושש להביע יותר מדי עליצות במחיצת אשתו. אבל הוא רכס את מגפיו בזריזות, בהתעוררות. הם תיכננו הליכה של עשרה מייל דרך השדות לנוטינגהם. מ״התחתית״ הם טיפסו על צלע הגבעה, וכך החלו את הבוקר בעליזות. ב״כוכבים וירח״ הם לגמו את המשקה הראשון שלהם, ואז הם המשיכו ל״המקום הישן״. אחר־כך לאורך חמישה מייל ארוכים של יובש נשאו אותם רגליהם לבּלוֶול, היישר לחצי ליטר של בירה נפלאה. אך הם התעכבו בשדה עם כמה קוצרים שבקבוק הבירה שלהם היה עדיין מלא, ולכן, כשהגיעו לפאתי העיר, מורל כבר היה מנומנם לגמרי. העיר היתה פרושה לנגד עיניהם, מעלה עשן ערפילי בזוהר של צהרי היום, צריחי המגדלים וגושי בתי־החרושת שלה על ארובותיהם, דוחקים את ראש הגבעה לאחור, הרחק לעבר הדרום. בשדה האחרון נשכב מורל לרגלי עץ אלון ושקע בתנומה עמוקה למשך כשעה. כשהוא התעורר ורצה להמשיך בדרכו, הוא התמלא בתחושה מוזרה.

    השניים סעדו ארוחת צהריים עם אחותו של ג׳רי ב״האחו״, ואחר־כך נכנסו ל״קערת הפונץ׳״ למקצה שיפורים, והשתתפו בהתרגשות הכללית שעורר מירוץ יונים. מורל אף פעם בחייו לא שיחק קלפים, הוא חשד שיש בהם איזה כוח נסתר, חורש רע - ״תמונות השטן״, הוא קרא להם! אבל הוא היה אלוף ב״סקיטלס״* ובדומינו. הוא נענה לאתגר של תחרות ״סקיטלס״ שהציע מישהו מניוארק. בבר המאורך, הישן, פיצלו הנוכחים את תמיכתם בין שני המתחרים והימרו על האחד או על השני. מורל הסיר את מעילו. ג׳רי החזיק את המגבעת עם הכסף בתוכה. הגברים שישבו ליד השולחנות צפו בהם. אחדים עמדו עם כוסות הבירה הגדולות שלהם בידיהם. מורל מישש בזהירות את כדור העץ הגדול שלו ואז זרק אותו. הוא עשה שמות בכל תשע היתדות וזכה בחצי כתר, מה ששיפר באופן ניכר את מצבו.

    [*  משחק הדומה לכדורת.]

    בשעה שבע היו השניים במצב מצוין. הם תפסו את הרכבת של שבע וחצי הביתה.

    בשעות אחר־הצהריים היתה ״התחתית״ בלתי־נסבלת. כל מי שנותר בבית יצא החוצה. הנשים ריכלו בסמטה שבין הבניינים בזוגות ובשלישיות, כשראשיהן גלויים והן חגורות סינרים לבנים. הגברים, בהפוגה שבין לגימה ללגימה, ישבו, נשענים על עקביהם ודיברו. המקום הדיף ריח עובש, הרעפים הצבעוניים שכיסו את הגגות בהקו בחום הצחיח. גברת מורל לקחה את הילדה הקטנה למטה אל הנחל באחו שהיה במרחק של לא יותר ממאה מטר מביתם. המים זרמו במהירות לאורך אבנים וכלי בית שבורים. האם והילדה, שעונות כנגד מעקה גשר הכבשים הישן, התבוננו במים. למעלה, בבור ההשריה שבקצהו השני של האחו יכלה גברת מורל לראות את צלליותיהם העירומות של הנערים המקפצים סביב המים הצהובים, העמוקים. מדי פעם היא הבחינה בדמות בהירה, מבהיקה בזינוק מעל לאחו המשחיר, המצחין. היא ידעה שוויליאם היה גם הוא עם הנערים ליד בור ההשריה ואימת חייה היתה שהוא יטבע שם. אנני שיחקה לרגלי העצים הגבוהים, העתיקים, היא אספה אצטרובלים של עץ אלון, שקראה להם דומדמניות. הילדה דרשה תשומת־לב רבה והזבובים הציקו.

    הילדים הושכבו לישון בשעה שבע, ואז היא עבדה למשך זמן־מה.

    כשוולטר מורל וג׳רי הגיעו לבסטווד הם הרגישו קלים וחופשיים. הם היו פטורים עכשיו מהדאגה לנסיעה ברכבת, כך שהם יכלו להקדיש את עצמם להשלמתו המוצלחת של יום מושלם. הם נכנסו ל״נלסון״ מלאי סיפוק, כמו נוסעים השבים ממסע ממושך.

    היום הבא היה יום עבודה והמחשבה על כך הפילה את רוחם של הגברים ב״תחתית״. יותר מכך, רובם ביזבזו את כל כספם. אחדים כבר התנדנדו בקדרות לבתיהם, לאסוף כוח לקראת יום העבודה שלמחרת. גברת מורל נכנסה הביתה כשהיא מאזינה לשירתם העצובה. השעה תשע חלפה ואחריה השעה עשר, ו״הצמד״ עדיין לא שב. אי־שם, על מפתנו של אחד הבתים, שר גבר לאיטו: ״הורה לי את הדרך, אור טוב ומיטיב.״ גברת מורל תמיד התמרמרה על כך שהגברים השיכורים היו חייבים לשיר דווקא את מזמור הקודש הזה כשהבירה הפכה אותם לרגשנים.

    ״כאילו שלשיר את ׳ג׳נבייב׳* לא היה טוב מספיק עבורם,״ אמרה. המטבח התמלא ניחוח של צמחים חלוטים. סיר גדול העלה לאיטו אדים על הכיריים. גברת מורל נטלה קערה גדולה עשויה חרס, פיזרה חופן סוכר לבן על התחתית ואז, מתאמצת בשל משקל הקערה, החלה לצקת פנימה אלכוהול.

    [*  שיר רגשני שהיה רווח באותה תקופה.]

    בדיוק אז נכנס מורל הביתה. הוא היה עליז מאוד ב״נלסון״ אבל כשהגיע הביתה נעשה עצבני. הוא עדיין לא התגבר לגמרי על תחושת הגירוי והכאב שחש בעקבות השינה על האדמה, כשהיה לו כל־כך חם. והמצפון החל מציק לו ככל שהוא קרב הביתה. הוא לא ידע שהוא היה נרגז. אבל כששער הגינה לא נפתח למרות מאמציו, הוא בעט בו ושבר את הבריח. הוא נכנס ברגע שגברת מורל יצקה את תמצית החליטה לתוך הסיר. מתנודד קלות הוא נתקל בשולחן. האלכוהול הרותח ניתז. גברת מורל נרתעה בבהלה.

    ״אלוהים הטוב,״ צעקה, ״הוא חוזר הביתה שיכור כלוט!״

    ״חוזר הביתה שיכור כמו מי?״ נהם, כשכובעו מסתיר את עיניו.

    דמה התרתח בקרבה בפרץ פתאומי.

    ״תגיד שאתה לא שיכור!״ התיזה לעברו.

    היא הניחה את הסיר והחלה לבחוש את הסוכר לתוך הבירה. הוא הטיח את שתי ידיו בכבדות על השולחן ושירבב את פניו קדימה, לכיוונה.

    ״תגיד שאתה לא שיכור,״ חיקה אותה. ״אף אחד חוץ ממך, כלבה קטנה ומרשעת שכמוך, לא יכול לחשוב ככה.״

    הוא הוסיף ושירבב את פניו לעומתה.

    ״כסף בשביל לזרוק על בירה יש לך, גם אם אין לך כסף בשביל שום דבר אחר.״

    ״אני לא ביזבזתי אפילו שני שילינגים היום,״ אמר.

    ״הבן־אדם לא נעשה שיכור כלוט משום כלום,״ ענתה לו. ״ו-״ צעקה בזעם פתאומי, ״אם סחטת כסף מג׳רי היקר שלך, אז יותר טוב שהוא ידאג לילדים שלו, מפני שהם צריכים אותו ואת הכסף שלו.״

    ״זה שקר, זה שקר. תסתמי, אשה.״

    הם ניצבו עכשיו בעמדות הקרב שלהם. שניהם שכחו כל דבר אחר מלבד את שנאתם זה לזו ואת המלחמה הניטשת ביניהם. היא ירקה אש וזעם בדיוק כמוהו. הם המשיכו בזה עד שהוא קרא לה שקרנית.

    ״לא!״ צעקה, כשהיא מתרוממת, וכמעט נחנקת, ״אתה לא תקרא לי ככה - אתה, השקרן העלוב ביותר שהתהלך בכלל אי־פעם על סוליות הנעליים שלו.״ היא פלטה את המילים האחרונות במאמץ מתוך ריאותיה המשתנקות.

    ״את שקרנית!״ צעק והלם באגרופו על השולחן. ״את שקרנית, שקרנית!״

    היא הזדקפה בידיים מאוגרפות.

    ״אתה מזהם את הבית הזה!״ צעקה.

    ״אז תצאי לך החוצה - הוא שלי. שתצאי מייד החוצה! את שומעת?״ צעק. ״מי שמביא את הכסף הביתה, זה אני, ולא העלמה. זה הבית שלי, לא שלה. אז תצאי החוצה, החוצה - מייד!״

    ״אני אצא,״ צעקה, פורצת פתאום בדמעות אין אונים. ״הייתי הולכת, הייתי הולכת כבר מזמן, אלמלא היו לי הילדים האלה. הו, כמה אני הצטערתי שלא הלכתי ממך לפני שנים כשהיה לי רק האחד הזה״ - פתאום, הזעם ייבש לה את פרץ הדמעות. ״אתה חושב שזה בגללך שאני נשארת - אתה חושב שאני הייתי נשארת רגע אחד בשבילך?

    ״אז תסתלקי,״ צעק, יוצא מכליו. ״תסתלקי לך!״

    ״לא!״ הסתובבה אליו. ״לא,״ צעקה לו בקול רם, ״אתה לא תזכה בחיים שלך שהכול יסתדר לך איך שאתה רוצה. אתה לא תעשה כל מה שאתה רוצה. יש לי הילדים האלה שאני צריכה לגדל. בחיי,״ צחקה בלעג מר, ״איך הייתי נראית אם הייתי משאירה אותם בידיים שלך.״

    ״לכי!״ צעק בקול עבה כשהוא מרים את אגרופו. הוא פחד ממנה. ״לכי לך!״

    ״הייתי שמחה מאוד, אלוהים יודע שהייתי צוחקת, צוחקת כל הדרך, אילו יכולתי להסתלק ממך,״ ענתה.

    הוא התקרב אליה, הפנים שלו אדומות, עיניו שטופות דם, הוא זינק קדימה ותפס אותה בזרועותיה. היא צעקה בפחד ונאבקה להשתחרר ממנו. עשתונותיו שבו אליו מעט, ותוך שהוא מתנשם בכבדות, הוא הדף אותה בגסות כלפי הדלת החיצונית, ודחף אותה החוצה ובאותה מכה נעל את המנעול מאחוריה. אז הוא חזר למטבח, צנח לתוך הכורסה שלו, הראש שלו, אדום מרוב כעס, שקע בין ברכיו. כך, מותש ומלא אלכוהול, הוא שקע בהדרגה לתוך שינה כבדה.

    הירח עמד גבוה ומאיר בליל אוגוסט. גברת מורל, רותחת מזעם, הצטמררה כשמצאה את עצמה בחוץ, באור הלבן והקר שהציף אותה והיכה בהלם את נפשה הבוערת. היא עמדה במשך רגעים אחדים והתבוננה חסרת אונים בעלים הגדולים, הבוהקים, של צמחי הבר שליד דלת ביתה. ואז היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה. היא ירדה בשביל הגינה, רועדת בכל איבריה, כשהילד מבעבע בתוכה. למשך זמן־מה היא לא יכלה לשלוט במעשיה. באופן מכני חזרה על כל פרט במערכה שהסתיימה זה עתה, ואז חזרה עליה שוב, משחזרת משפטים מסוימים ורגעים מסוימים שהיכו בה כמו ברזל מלובן. ובכל פעם כשהיא שבה ושיחזרה את השעה שחלפה, חזר הברזל המלובן וצרב באותן נקודות עצמן עד שנצרב בה האות, והכאב עלה באש ולבסוף היא התאוששה. היא נותרה לפחות חצי שעה במצב זה של דמדומים. ואז חשה שוב בנוכחות הלילה המקיף אותה. היא התבוננה סביבה בחשש. היא שוטטה עד לגינה שבצד הבית ושם עלתה וירדה בשביל לאורך שיחי האדמונית שלרגלי הקיר הגבוה. הגינה עמדה ברצועת אדמה צרה, שגדר שיחים דוקרניים הבדילו בין הדרך החוצה לבין גושי הבתים.

    היא יצאה בחיפזון מן הגינה הצדדית אל חזית הבית, שם יכלה לעמוד כאילו נקלעה למערבולת אינסופית, מורכבת מאור לבן, שהירח שפך היישר לתוך פניה. אור הירח, כמעט מסנוור, התרומם מעל לגבעות שלפניה והציף את העמק כולו, עד ל״תחתית״. שם היא עמדה, מתנשפת ומייבבת מרוב לחץ, וחזרה ומילמלה לעצמה:

    ״מנוול! איזה מנוול!״

    היא הרגישה לפתע מודעת לכך שמשהו התרחש בסמוך אליה. היא התרוממה מתוך מאמץ כדי לראות מה היה הדבר שחדר לתודעתה. החבצלות הלבנות, הגבוהות, נעו באור הירח והאוויר הוצף בניחוחן כמו בנוכחות עלומה. גברת מורל פלטה אנחת פחד קלה. היא נגעה בגבעוליהם של הפרחים הגדולים המלבינים ואז נרעדה. הם נראו כאילו היו מתמתחים אל הירח. היא הכניסה את ידה אל תוך אחד מגביעיהם הלבנים: באור הירח, הזהב כמעט שלא נראה על אצבעותיה. היא התכופפה כדי להביט לתוך הגביע המלא אבקה זהובה, אבל הפנים נראה כהה ועמום. ואז היא לגמה לגימה ארוכה מן הניחוח שכמעט סיחרר את ראשה.

    גברת מורל נשענה על שער הגינה, הסתכלה החוצה ולרגע שכחה את עצמה. היא לא ידעה על מה היא חושבת. חוץ מתחושת בחילה קלה ומודעותה לילד שהיא נושאת, היא עצמה התפוגגה, כמו ניחוח לתוך האוויר הזוהר, החיוור. לאחר זמן־מה, גם הילד נמוג איתה בתוך כור ההיתוך של הירח והיא נחה בין החבצלות, הגבעות והבתים, כשכולם מרחפים במעין הזיה.

    כשחושיה שבו אליה, היא היתה עייפה ורצתה לישון. היא התבוננה סביבה באדישות. גושי פרחי הפלוקס הלבנים נראו כמו שיחים מכוסים מעטה לבן. פרפר לילה הסתחרר מעליה ומשם עף היישר מעבר לגינה והחוצה. היא עקבה בעיניה אחר תנועתו, ולפתע מצאה את עצמה ערנית. עוד לגימות אחדות מן הניחוח הפשוט, החזק, של פרחי הפלוקס הוסיף לה כוח. היא פסעה לאורך השביל, מהססת ליד שיח הוורד הלבן. ריחו היה מתוק ופשוט. היא נגעה בתלתלי הכותרת הלבנים של הוורדים. ניחוחם הרענן ועליהם הקרירים, הרכים, הזכירו לה את שעת השחר ואת הזריחה. היא אהבה אותם מאוד. אבל היא היתה עייפה ורצתה לישון. היא חשה אבודה מחוץ לבית במסתורין של אותו לילה שטוף ירח.

    בבית לא נשמע כל רחש. הילדים, כפי הנראה, לא התעוררו, או שחזרו לישון. במרחק שלושה מיילים חצתה רכבת את העמק בנהמה. הלילה היה גדול מאוד ומוזר מאוד כשהוא פורש את מרחביו העתיקים עד אין־סוף. מתוך ערפילי אפלה אפורים־כסופים החלו להגיע לאוזניה צלילים עמומים וחנוקים: רשרושו של גבעול חיטה במרחק לא רב, יללת רכבת, כמו אנחה, וקולות של גברים נישאים במרחק.

    ליבה ששָקַט, החל פועם שוב בהתרגשות, היא נחפזה במורד הגינה הצדדית לאחורי הבית. היא ניסתה את הידית בשקט. הדלת עדיין היתה נעולה. היא נקשה קלות, המתינה ונקשה שוב. אסור לה להעיר את הילדים וגם לא את השכנים. הוא ודאי עוד ישן והוא אינו מתעורר בקלות. ליבה החל לבעור מרוב רצון להיות בפנים. היא נצמדה אל ידית הדלת. עכשיו כבר היה קריר. היא תצטנן, ועכשיו, במצבה!

    היא כיסתה את ראשה ואת זרועותיה בסינר ושבה במהירות לגינה הצדדית, לחלון המטבח. כשהיא נשענת כנגד אדן החלון, יכלה לראות מתחת לתריס את זרועותיו של בעלה, מתוחות על גבי השולחן וראשו השחור נח על לוח השולחן. הוא ישן ופניו נחו על שולחן האוכל. משהו בתנוחה שלו גרם לה להרגיש מיאוס בכול. היא ידעה שהמנורה העלתה עשן לפי צבע הנחושת של האור שהיא הפיצה. היא שבה והקישה בחלון בחוזקה, בכל פעם יותר ויותר. כמעט חששה שהזגוגית תישבר. והוא עדיין לא התעורר.

    לאחר מאמצי השווא האלו החלה לרעוד, הן בשל מגע האבן הקרה והן בשל תשישות. חוששת כל הזמן לילד שעתיד להיוולד, החלה מחפשת דרך להתחמם. היא ירדה למחסן הפחמים, לשם היא השליכה יום קודם לכן שטיח ישן כדי שהסמרטוטר יבוא לאסוף אותו. היא עטפה בו את כתפיה. זה היה חמים, אם כי מלוכלך. ואז המשיכה לפסוע לאורך שביל הגינה, למעלה ולמטה, מציצה מדי פעם מתחת לתריס, מקישה בחלון ואומרת לעצמה שלבסוף הוא יהיה מוכרח להתעורר, ולו רק בגלל אי־הנוחות של תנוחתו.

    לבסוף, אחרי כשעה, היא החלה לנקוש בחלון נקישות שקטות וממושכות. בהדרגה, הצליל החל חודר לתודעתו. כאשר מתוך ייאוש הפסיקה להקיש, היא ראתה אותו מתנועע, ואז מרים את פניו כעיוור. פעימות הלב שלו אילצו אותו בכוח לשוב לערנותו. היא דפקה בחלון דפיקות נמרצות. הוא קפץ ממקומו. מייד ראתה את אגרופיו נקמצים, ואת עיניו רושפות. לא היה בו שמץ של פחד. אילו היתה זאת חבורה של 20 פורצים, הוא היה לבטח מתנפל עליהם. הוא התבונן סביבו, נבוך אבל נכון להילחם.

    ״פתח את הדלת, וולטר,״ אמרה לו בקור.

    ידיו התרפו. מעשיו החלו מתחוורים לו. ראשו צנח, קודר ועיקש. היא ראתה אותו ממהר לדלת, שמעה את הבריח נע על מסילתו, הוא ניסה את המנעול. הוא נפתח, ושם הופיע לפניו הלילה האפור־כסוף, שהבהיל אותו לאחר שהתרגל לאורה החום־צהבהב של המנורה. הוא מיהר לחזור פנימה.

    כשגברת מורל נכנסה, היא ראתה אותו כמעט רץ מבעד לדלת אל עבר המדרגות. בחפזונו להיעלם לפני שהיא תיכנס, הוא תלש את הצווארון מצווארו, והיא מצאה אותו זרוק שם, עם לולאותיו הקרועות. זה הרגיז אותה.

    היא התחממה והרגיעה את עצמה. כשהעייפות משכיחה ממנה הכול, היא הסתובבה כה וכה והשלימה את המשימות הקטנות שהיו צריכות להיעשות; הכינה את ארוחת הבוקר שלו, שטפה את התרמוס שלו, הניחה את בגדי המכרה שלו על התנור כדי שיתחממו ואת מגפיו הניחה לידם, הוציאה לו צעיף נקי וגם שקית אוכל, ושני תפוחים. היא גרפה והעלתה את האש והלכה למיטה. הוא היה כבר שקוע בשנת שיכורים עמוקה. גבותיו השחורות, הצרות, היו משוכות מעלה כלפי מצחו במעין עליבות נרגזת, בעוד קווי לחייו ופיו הזועף נראו כאילו אמרו: ״לא איכפת לי מי את ומה את, אני אעמוד על שלי.״

    גברת מורל היטיבה להכירו מכדי להתבונן בו. בעוד היא מסירה את הסיכה שלה ליד המראה, היא חייכה קלות למראה פניה, שנותרה עליהם האבקה הצהובה של החבצלות. היא ניקתה אותה ולבסוף נשכבה במיטה. למשך זמן־מה עוד הוסיף מוחה לפעול במרץ ולהצית ניצוצות, אבל היא נרדמה לפני שבעלה התעורר משנת השיכורים הראשונה שלו.

    • ד.ה. לורנס
    • ד.ה. לורנס
      דייוויד הרברט לורנס (ד. ה. לורנס) (11 בספטמבר 1885- 2 במרץ 1930) סופר ומשורר אנגלי, מחשובי הסופרים בראשית המאה העשרים. דייוויד הרברט לורנס נולד באיסטווד, נוטינגהמשיר. אביו היה כורה פחם ואמו הייתה מורה לשעבר. היחסים בין אביו האלים ואמו, שהייתה במעמד חברתי גבוה ממנו, היו סוערים והשפיעו רבות על כתיבתו לאחר מכן.  
       
      ב-1913 פרסם את בנים ואוהבים, יצירתו הגדולה הראשונה שהייתה בחלקה אוטוביוגרפית. ב-1912 לורנס פגש את פרידה פון ריכטהופן, שהייתה נשואה לפרופסור וויקלי (מורה לשעבר של לורנס). הם התאהבו, ופרידה עזבה למענו את בעלה וילדיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נרדף באנגליה על ידי השלטונות, בגלל מוצאה הגרמני של אשתו ודעותיו הפציפיסטיות. לורנס עזב את אנגליה לצמיתות ב-1919 והזוג הירבה במסעות. הם ביקרו בנוסף לאיטליה וגרמניה בצרפת, ציילון, אוסטרליה, ניו זילנד, טהיטי, ארצות הברית ומקסיקו.
       
      בספריו בטא את ההשקפה שתרבות התיעוש פוגעת ביסוד האנושי שבאדם, ועל האדם להגביר את מודעותו לגוף ולנטיותיו הטבעיות, ועליו להתמזג עם הטבע. סגנון כתיבתו ריאליסטי ועם זה לירי וחושני. בשיריו ניכרת השפעה של המשורר עזרא פאונד, שביקש לצרף את לורנס לחוג הכותבים שסביבו, אך לורנס העדיף את דרכו העצמאית. בהיותו בפירנצה כתב את הרומן האחרון שלו מאהבה של ליידי צ'טרלי , הרומן גרם לשערורייה באנגליה בגלל תיאורי יחסי המין הגלויים שבו, ובאוקטובר 1960 נערך משפט נגד פרסומו. הוא פורסם באופן מצונזר ב-1928, ופורסם באופן מלא רק אחרי 30 שנה. בריאותו הרופפת של לורנס התדרדרה, והוא מת בצרפת ממחלת השחפת.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אל המגדלור
    • אמרות משפחה
    • מאהבה של ליידי צ'טרלי
    • האי של סופייה
    • המאבק שלי 1 - מוות במשפחה
    • גאווה ודעה קדומה
    • ממעמקים
    • ג'יין אייר
    • אנקת גבהים
    • מוות רך מאוד
    • ניקולאס ניקלבי
    • המלך ליר