"קסווייה קם. אדל פוסעת אחריו לשירותים בסוף מסדרון צר. כשהוא יוצא היא חוסמת את דרכו ומתחככת בו עד שהיא חשה במבוכתו. הוא חוזר לחדר האכילה בלי להפנות את ראשו. היא נכנסת לשירותים, עומדת מול המראה ומניעה את שפתיה בחיוך, מביימת שיחה מנומסת עם עצמה. שפתיה יבשות וסגולות. היא שבה למקומה ומניחה את ידה על הברך של קסווייה, שמושך את רגלו בתנועה חדה. היא יכולה להרגיש את המאמץ שלו לחמוק ממבטה. היא שותה כדי להוסיף ולהעז".
אדל רובנסון היא עיתונאית פריזאית בשנות ה-30 לחייה, נשואה לרופא ואם לפעוט. אם נוטלים מהלקסיקון העכשווי את ההגדרה ל"טורף מיני", הרי שהיא עונה במדויק לדפוס פעולתה של אדל. אבל בניגוד לסמלים המייצגים של הטורף המיני – הארווי וויינשטיין, קווין ספייסי או משה איבגי – אדל היא אישה, והגברים שמספקים את היצר שלה אינם מזוהים בספר כקורבנות, אלא כמי שזכו בפרס מלהיב. אם ישנו גבר אחד שנופל קורבן לאדל הוא דווקא מי שאין לה כל עניין מיני בו – בעלה המסור רישאר, שבמחציתו הראשונה של הספר חי באשליה של בית בורגני תקין ואינו מודע לחייה הכפולים של אשתו.
'בגנו של עוג' יצא לאור בשנת ,2014שנים אחדות לפני פרוץ תנועת ההתקוממות MeToo וממשיכותיה, ולא ניכר כי לילה סלימאני, מחברת הספר, מריחה את בואן. אבל דווקא הרגע הקרוב־רחוק הזה מעניין, בשל אותם קווים אנכרוניסטיים בעיצוב דמותה של אדל. אם בשולי השיח של MeToo נדון גם מקומן של טורפות מיניות, בגינוי או בהקלת חומרה, הרי שאדל היא דמות פרימיטיבית ממש, ושיקוליה המוסריים אינם נוגעים לסביבתה אלא לה בלבד: "העיר נראית לה אינסופית, והיא בה אלמונית. קשה לה להאמין שהיא קשורה למשהו. שמישהו מחכה לה. שמישהו מסוגל בכלל לסמוך עליה".
גם בספרה המצליח ביותר של סלימאני, 'שיר ענוג', ניסתה הכותבת לרדת לחקרה של מעין סוטה, אישה שעברה גבול מוסרי שאין לו מחילה, וביססה את דמותה על ידיעה חדשותית בדבר אומנת צרפתייה שרצחה את שני הילדים שהיו בטיפולה. נדמה היה שהמשימה ההיא, ההתחקות אחר מניעים למעשה כה אכזרי, הייתה גדולה על מידותיה של סלימאני, והדיוקן הפסיכולוגי שכתבה לא היה מספק. דווקא הבחירה באדל, שהפרעתה מתונה יותר, יוצרת דיוקן מעניין ומטריד הרבה יותר. אף שסלימאני מספרת באופן חשוף על מניעיה הרגשיים של אדל, היא כותבת עליה בריחוק מכני, כמו יד שאוחזת בקצה זנבו של עכבר מת. הריחוק הזה הגון ואפילו נועז: הוא אינו מחזר אחר חיבת הקוראים, אינו מייפה את אישיותה של אדל, ואף נאמן לניכור הרגשי השולט בה.
יתרה מזאת, סלימאני אינה מסוגלת, או אינה מעוניינת, לכתוב סיפור עם פערי מידע – אותם מקומות שהסופר נמנע למלאם בתוכן עלילתי או רגשי, כדי לאפשר לקורא הנבון לצקת שם את מחשבותיו וקישוריו. סלימאני מקדימה את הקורא ומתירה כל ספק ביחס לאדל במסקנות חד־משמעיות: "הגברים משכו אותה מן הילדות. הם חילצו אותה מן הגיל המעופש והיא המירה את הסבילות הילדותית בחשקנות של גיישה". אבחנות פסיכולגיות כאלה חוטאות לרוב למורכבות הספרותית ולחירות הפרשנית של הקורא, אבל בסיפור הזה הן מבטאות חומרה ואף יושרה כלפי אישיותה של אדל.
נאמר על פלובר שכאשר החל בכתיבת 'מאדאם בובארי', כוונתו הייתה לבקר בחריפות את אמה הבוגדנית, המקרננת את בעלה למען סיפוק צרכיה - אבל במהלך הכתיבה כבש אותו קסמה של אמה, וכך נולדה גיבורה ספרותית שנגעה לליבם של קוראים לדורותיהם. בהשוואה לדגם הקלאסי הזה, סלימאני מצליחה לאחוז במקל בשני קצותיו: אדל אינה חוטאת, אבל גם אינה ראויה לסלחנות רומנטית.
אפשר לשייך את אדל רובנסון לגיבורות ספרותיות כאריקה קוהוט מ'הפסנתרנית' מאת אלפרידה ילינק, ויוהנה מ'נכון כאור היום' מאת האנה ארשטויק – שלושתן רדופות בידי יצר מיני מנכר וסובלות מיחסים מסרסים עם אמותיהן. אך בניגוד ליצירותיהן של ילינק וארשטויק, ייחודו של 'בגנו של עוג' נובע מכך שאדל הצליחה להימלט מחסותה המדכאת של האם ומצאה מפלט בחיק הבורגנות האמידה. סלימאני מסגננת את בורגנותה של אדל בתיאורים מפורטים של תלבושותיה השונות ושל אורח החיים הנהנתני בחוג החברתי הסובב אותה, ויוצרת כך דקדנס דיסוננטי מושך מאוד לקריאה (התרגום האלגנטי של רמה איילון מלטש יפה את הספר לעברית). מעניין יהיה לראות איך תעצב סלימאני את גיבורותיה החריגות בספריה הבאים, לאור הערכים המוסריים הקפדניים של העת האחרונה.
ענת עינהר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
ענת עינהר 7 לילות 12/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
