אסתר ועדינה

בְּנִי היקר,

 

אני יושבת לכתוב לך את הסיפור הזה. זה לא סיפור רגיל שאמא מספרת לבן. אבל אני רוצה שתדע. אני אמא שלך, אתה הבן שלי. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. ייתכן שיש דברים שמוטב לילדים לא לדעת על ההורים שלהם. אני לא בטוחה שזה נכון.

בכל שנה אני יוצאת לחופשה, כמו שאתה יודע. זה קורה תמיד בתחילת ספטמבר, אחרי שכל המשפחות חוזרות מחופשת הקיץ והכול בבת אחת נרגע. מצאתי מלון נחמד, וכבר כמה שנים אני נוסעת אליו. מלון 1916, אולי שמעת עליו, על שם שנת היווסדו. כבר שש או שבע פעמים הייתי בו ואני לא רואה צורך להחליף אותו באחר. זה מלון קטן, אבל לא מדי, יש בו יחס אישי, אבל גם מרוחק במידה הנכונה. מלונות משפחתיים שבהם מאמצים אותי מיד כבת משפחה שהגיעה מן המרחקים יוצרים אצלי אי־נוחות. איזה סרט יפה יש לך בשיער! לא מתחשק לי להוציא משפטים כאלה מהפה בזמן ארוחת הבוקר רק משום שהנכדה הקטנה של בעלֵי המלון יוצאת אז עם אביה לגן. את ארוחת הבוקר אני רוצה לאכול בין אנשים שקטים, כמוני, אנשים שאין צורך להתפעל מהם, ובאמת אין שום דבר מעורר התפעלות בגבר או אישה שיושבים ליד השולחן ולוגמים בשקט את הקפה של הבוקר. אני לא יודעת כלום על אותם גברים ונשים וגם הם לא יודעים כלום עלי, ובדיוק מהסיבה הזאת הנוכחות שלהם נעימה לי. כמעט אף פעם לא נקשרת שיחה ביני לבינם, ובכל זאת, קיומם הרוחש סביבי מיטיב. הנה עוד אנשים דומים לי, אני חושבת, או בעצם חשה. הנה עוד אנשים כמוני עם טעמים דומים לשלי. הם בחרו במלון הזה, בעיר הזאת, בתאריכים האלה. מבין כל האורחים שמבקרים כאן לאורך השנה, אלה הכי דומים לי, כנראה, לכן נעימה לי השהייה במחיצתם.

בבית, אתה יודע, את ארוחות הבוקר אני אוכלת לבד. אותך אני מדמיינת חוטף משהו בבית קפה ואוכל תוך כדי הליכה ברחוב, בדרך לעבודה. אתה הולך לעבודה ברגל? סיפרת לא מזמן שקנית אופניים. יש אצלכם שבילי אופניים? רציתי גם לשאול: נפרדת מדריה? בתמונות שאתה שולח אני כבר לא רואה אותה. אל תענה לי אם לא נוח לך. הפרטיות חשובה לך. לי לא. כבר לא.

אחרי ארוחת הבוקר אני יוצאת למשרד.

כשהיית קטן, היה נדמה לי שאני האמא הכי מצחיקה בעולם. כל מה שאמרתי הצחיק אותך, כל העוויה קטנה שעשיתי. פערתי פה ועיניים בתימהון מוגזם, ואתה התגלגלת מצחוק. הצגתי את עצמי כמתקשה להרים חפץ כבד כלשהו, אף שהיה מאוד קל, ואתה התבוננת בי בעיניים משתאות. הייתי פנטומימאית ואתה היית לי קהל. קהל אוהב ומעריץ. וגם להפך. אתה זוכר את אַלְפָּמֵאוֹת? כבר אינני זוכרת מה ניסית למנות אז. ילדים? ספרים? כוכבים? רק ההמצאה אַלְפָּמֵאוֹת נחרתה בזיכרוני, שילוב של אלפיים וארבע מאות. היא נחרתה גם בזיכרונך, תקן אותי אם אני טועה, הרי לאורך השנים הזכרתי אותה אינספור פעמים וצחקתי. גם אתה צחקת. היית ילד צחקני וירוק עיניים.

 

את מלון 1916 בחרתי בעיקר בגלל מסכי הפלזמה הגדולים והמיקום שלהם בתוך החדרים, ממש מול המיטה. מיד כשנכנסתי אל החדר בפעם הראשונה, לפני שש או שבע שנים, היה ברור לי שזה המקום בשבילי. שמחתי שהעזתי להחליף את המלון הקודם ולנסות חדש. הטלוויזיה, היא המוקד של החופשות שלי, טלוויזיה אני רואה רק בחופשות, בגלל זה היא כל כך חשובה.

ביום שעליו אני רוצה לספר כאן, הגעתי אל החדר שלי במלון, פתחתי את המזוודה והתחלתי לסדר את הבגדים בארון. חמישה ימים וחמישה לילות אגור בחדר הזה, כדאי שיהיה לי נעים ונוח. את המעיל המקופל תליתי על קולב והכנסתי לארון. ספטמבר, כבר קריר בערבים, בעוד שבועות לא רבים העיר תתכסה בשלג. על המדף סידרתי ערמה קטנה של חולצות, שלושה זוגות מכנסיים, כולל מכנסי טרנינג. במגירה חמישה זוגות תחתונים ושלוש חזיות. הוצאתי עוד קולב ותליתי עליו שמלה בצבע בורדו. קניתי אותה לפני כמה שנים בחנות מעצבות. אתה לא מכיר את השמלה, בטח שאתה לא מכיר, לא לבשתי אותה כשבאת לבקר, ובעצם לא לבשתי אותה כמעט. לא היה לי לאן. זאת לא שמלה למשרד. ובכלל, מה לי ולבגדי מעצבים. אבל היא קיימת, נוכחותה קיימת בתודעה שלי, והפעם סחבתי אותה איתי. לצדה של השמלה הזאת, על קולב אחר, תליתי בזהירות גרבונים שחורים דקים שמתאימים לה. את נעלי ההתעמלות הנחתי ליד הארון, את נעלי הבית ליד המיטה. אני תמיד מביאה איתי נעלי בית. הלכתי לחדר האמבטיה והדלקתי את האור. סליחה שאני מפרטת ככה, אבל זה חשוב לי, כל פרט חשוב לי. שתי מגבות לבנות ורכות היו תלויות שם, בקבוקונים של שמפו, סבונים קטנים עטופים בנייר פלסטיק, פן מוצמד לקיר. לא היו שום הפתעות, הכול היה כמו תמיד. הנחתי את תיק הרחצה שלי על מדף זכוכית קטן ויצאתי מחדר האמבטיה.

את המזוודה הסגורה שמתי בתוך הארון. עכשיו החדר היה מסודר ומוכן. אני לא אובססיבית לסֵדר, אתה יודע, הרי גרנו יחד עשרים שנה, והדירה היתה ממלכה די חופשית. אבל בחדר שלי במלון נקודת הפתיחה צריכה להיות מסודרת, משם אפשר להתחיל ולהתרווח, לפרוע את השמיכה מול הטלוויזיה. אם כן, חלצתי את הנעליים והתיישבתי על המיטה, הושטתי יד לארונית ולקחתי את השַלט. בקצה המיטה הזוגית היו שתי כריות גדולות. הקמתי אותן מרבצן, כלומר הרמתי והשענתי על ראש המיטה, את עצמי השענתי עליהן, ואז לחצתי על הכפתור הירוק.

עכשיו זה מתחיל. עכשיו מתחילה החופשה. זפזופ בין הערוצים, מעברים חפוזים. אם חשבת שאני מטיילת במוזיאונים, בפארקים, בשווקים, טעית. אני שוכרת חדר במלון בעיר אחרת וצופה בטלוויזיה. זה מה שאני עושה. מעירה את החדר השקט בסדרת קולות אקראיים: אישה בקול חדשותי ואז תיפוף תופים ואחריו חריקת בלמים של מכונית והופ ילדים שרים ואחרי הילדים הזכים ג'ינגל לא מוכר לי — מחלבות שטורמן, מרגישים שאתה בבית — ואני קוטעת את זה באבחת לחיצה ועוברת למשחק טניס, כלומר לצליל חבטה בכדור ואז שריקה שחותכת את האוויר, כמה שניות כאלה מספיקות לי בהחלט כדי לעבור במהירות לגבר בכובע כבאים שמדבר אלי, ממש אלי, ולמרות זאת אני עוברת לערוץ שעולים ממנו קולות מוקלטים של צחוק.

איזה שפע!

כל הקולות האנושיים האלה. פעם הם הצליחו להמאיס עלי את עצמם, לא יכולתי לשאת אותם, לא אותם ולא את המניפולציה הרגשית שגילמו. פעם הייתי מחלישה אותם עוד ועוד, עד שהבנתי שאם אני צופה בטלוויזיה דוממת, אולי עדיף כבר שאוציא אותה לגמרי מהבית. אבל עכשיו הם משמחים אותי, צרכתי אותם בצורה מרוכזת אחת לשנה ו...

צרכתי זאת מילה מדויקת. שילמתי כסף וקיבלתי את מה שהייתי זקוקה לו. אנשים צורכים ככה משחקי כדורגל, שוקולדים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב. בהתקפי אמוק. בהתמכרות. אבל התקף האמוק שלי מתוכנן לעילא, נשלט להפליא, הוא חלילה לא ספונטני. ההתמכרות שלי מתוחמת בזמן, שנה שלמה אני מחכה לה. נראה שהיא ממלאת צורך של בידור, של אי־מחשבה, של בטלה, של פזרנות, בניגוד לשאר הימים בשנה, שהם הפוכים מכל אלה, הפוכים לחלוטין, מוקפדים וחסכניים.

התחלתי להיות רעבה. נעלתי את נעלי ההתעמלות ויצאתי. את המסעדה התאילנדית מעבר לכביש אני כבר מכירה, היא היתה שם עוד בפעם הראשונה שהתאכסנתי במלון 1916, אבל רק בשנה שעברה נכנסתי לאכול בה. טעים. אוכל טעים ולא יקר. ובלי הרבה גינוני טקס. אפשר לאכול מהר ולחזור לחדר לצפות במסך הדק, השחור והשטוח ובעשרות ערוצי הטלוויזיה שמוקרנים עליו. ואולי מאות. אין לי שום שיטה להשתלט על ההיצע העצום והרב הזה, שום דבר לא משתכלל אצלי משנה לשנה, אני צופה לא שיטתית, פרק פה, פרק שם, סרטים דוקומנטריים בנושאים שלוכדים את תשומת לבי, חלקם מעולים. שמעת על להקת באוהאוס? להקת פוסט פאנק. התחלתי לצפות בסרט דוקומנטרי עליהם, ממש לפני שנגמר נטשתי. על נטישה אין ייסורי מצפון. פרסומות מתגלות כדבר מושך למדי, ככה זה כשלא רואים אותן יום־יום, שעה־שעה. אני צופה גם בחדשות, במגישים בערוצים השונים, במגישות, בתוכניות בוקר, תוכניות ריאליטי, עיתונאות חוקרת סנסציונית, כמה שיותר סנסציוני יותר טוב בשבילי. בלי סדר ובלי שיפוט, רף הסינון היחיד הוא החשק שלי באותו רגע. שטויות שבני אדם פולטים מחכימות אותי. לתוכן רציני אני כבולה כל השנה, בוחרת אותו בתשומת לב, בקולנוע, בתיאטרון, בחנויות הספרים, בספרייה. משוגעת על איכות. לפעמים אני חושבת שזה מה שהבריח אותך לעיר אחרת, הטעם הטוב שלי. נמאס לך ממנו. התמחיתי בטעם טוב, אולי טוב מדי, שיכללתי אותו כל חיי. זה מנתק אותי מעצמי, מהחיים. לחיים אין טעם טוב. כמה רישומים מקוריים ילד יכול לראות על הקירות? כמה ספרי מחזות הוא יכול לראות על המדפים? הוא נחנק. בסוף הוא נחנק. אם כי גם צחקנו. בסוף פחות מאשר בהתחלה, אבל צחקנו לא מעט. צחקנו צחוק איכותי.

מחשבות מהסוג הזה נוטשות אותי ברגע שהמסך נדלק. הנה אישה מטופחת שמדברת באופן רהוט. איך היא עושה את זה? זה כמעט לא טבעי לדבר ברהיטות שכזאת. אולי נדמה לך שהעמדה שלי שיפוטית, אבל היא לא. העמדה שלי, יותר מהכול, היא עמדה מתפעלת. הציבו לפנַי חלון אל העולם הגדול, ואני צופה בו בהתפעלות. האישה המטופחת יפה בעיני, היא מופת למשהו שעוד לא הצלחתי לרדת לעומקו. השיער השחור־אדום שלה, והקול העמוק... אני לא זוכרת אותה מהשנה שעברה, אולי היא חדשה בערוץ.

קמתי ופשטתי את הבגדים, את בגדי הנסיעה, ולבשתי במקומם את מכנסי הטרנינג הנוחים שהבאתי וחולצת טריקו רחבה. נכנסתי תחת השמיכה והתמסרתי לצפייה.

אתה יודע איך זה עם טלוויזיה, היא שותה את הזמן, היא מוחקת שנים בחייך, התיישבת מולה בצהריים ובלי לשים לב כבר לילה. זאת אחת הסיבות שבגללן החלטתי להוציא אותה מהבית, כי הזמן הוא משאב מתכלה, אף אחד לא יחזיר לי את השעה הארורה שביזבזתי מול תוכנית מיותרת. אולי זאת גם סיבה לעזיבה שלך, הטלוויזיה נעלמה מחיינו, ונהיה שקט. אמא ובן ושקט. האם אנחנו צריכים טלוויזיה שתקשט את חיינו ברעשים? האם השקט כל כך מאיים? האם באמת אפשר להיקשר כל כך לדיירים בבית "האח הגדול" המוקרנים בסלון ביתך? שמעתי על נשים קשישות שנכנסות לדכדוך כשנגמרת העונה, כי שלושה חודשים רצופים הן חיו עם דיירי "האח הגדול" בביתן. הן שילמו כסף תמורת הערוץ בשידור הישיר, הן היו צרכניות מסורות, והנה, אחרי שלושה חודשים התוכנית נגמרה. אפשר לעשות הון מאנשים גלמודים שמוכנים לשלם תשלום חודשי בשביל לחיות בין אנשים שמוקרנים לפניהם על המרקע. משפחות יכולות לשדר את החיים בבית שלהן עשרים וארבע שבע ולגבות תשלום מקשישים. קשישים של משפחות אחרות. עסקה מוצלחת לכולם. ככה אף אחד לא ייכנס לדכדוך. הבדידות תפוס מן העולם. אני סוטה מהסיפור. רציתי רק לומר שהשעות עפו, שהן זלגו לי מבין האצבעות, שבצהריים נשכבתי על המיטה מול הטלוויזיה וזמן קצר אחר כך הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר שבע וחצי. איך הזמן טס כשנהנים. אני מקווה, בן אהוב שלי, שגם לך הזמן טס לפעמים.

 

ירדתי מהמיטה והלכתי להתקלח. השארתי את הטלוויזיה דלוקה, והיא המשיכה לפטפט לעצמה. כשיצאתי מהמקלחת היו חדשות. כן, כבר היה אחרי שמונה. זה תמיד ככה בבתי מלון: הזרם במקלחת כל כך יותר נעים מזה שאצלי בבית, ואני מתקשה להתנתק ממנו. הזמן מתמוסס בזמן המקלחת, והראש נח, מתרוקן. אחרי זה מנגבים את השיער הרטוב, ואם רוצים עושים פן. הבאתי כיסא מהחדר, התיישבתי מול הכיור וייבשתי את השיער במכשיר הפן המחובר לקיר. גם זה היה נחמד, החמימות הזאת על הקרקפת, יצא לך פעם להרגיש? אולי מישהי העבירה פעם את אצבעות ידיה בין שערותיך הקצרות בזמן שבידה השנייה החזיקה את המכשיר. אמהות לא צריכות לדעת הכול על הבנים שלהן. בטלוויזיה המשיכו לשדר חדשות.

אחרי שייבשתי את השיער ישבתי על המיטה מול הטלוויזיה. ישבתי ככה עטופה במגבת לבנה וצפיתי בכתבה על פריז, על המצב הביטחוני, החיילים ברחובות, האכזבה מפרנסואה הולנד, שלפי הסקרים הוא הנשיא השנוא ביותר אי־פעם בצרפת. כתבה די משעממת בסך הכול ובקלות יכולתי להעביר ערוץ, אבל לא העברתי, הייתי נינוחה מדי, או כבדה מדי מהמקלחת שעשיתי, והמשכתי לשבת ולבהות. אפילו לא שמתי לב שהכתבה נגמרה, עד שפתאום שמעתי קול שעורר אותי וכשהבטתי במרקע ראיתי את המגישה אדומת־שחורת השיער שכבר ראיתי קודם ושלא הכרתי מהשנה שעברה. היה לה קול נעים, קול בגון שיערה, אם אפשר לתאר אותו ככה, ואני הקשבתי לו כאילו היה כלי נגינה, צ'לו, או קלרינט, כאילו מה שיצא לה מהגרון הוא לחן ולא סתם מילים. המילים ממלאות פה את הדף, אבל את המסך שלי מילא הקול שלה בזמן שהמילים שהגתה בכלל לא היו קיימות. השפתיים שלה זזו ועצמות הבריח שלה עלו וירדו בעדינות עם כל נשימה שהיא לקחה לריאות, והחדר התמלא בצבע בורדו עמוק שיצא מהפה שלה והגיע אלי, לחדר המלון, מאות קילומטרים מהמקום שבו ישבה אותה שדרנית, והצבע הבורדו עטף את הווילונות והכריות והכורסה והכתפיים שלי והמגבת שעטפה אותי והשמיכה שישבתי עליה ואת המזוודה שליד הארון וחדַר דרך חריצי הארון ונכנס פנימה ואז ידעתי שעלי לגשת אל הארון ולפתוח אותו ולהוריד מהקולב את השמלה התלויה שם וללבוש אותה על גופי. אל תאמין לתיאור הזה, אל תאמין באגדות. ומצד שני אני רוצה לומר שכך בדיוק קרה ושאם לא תאמין בנסים ואגדות חייך יהיו עצובים כמו תוכנית ריאליטי. עצובים כמו כל מה שקורה בפריז, סיפור אגדה של טובים בממלכה הקסומה ורעים הבאים להתנכל להם.

השפתיים של מגישת החדשות לא הפסיקו לנוע. השארתי את המגבת על המיטה וניגשתי לארון. תנועת ראש קטנה שלך בגיל שתים־עשרה, הסטַת המבט הצדה, לימדה אותי שכבר אסור לי להתלבש ולהתפשט בנוכחותך. וכך אכן היה. אבל עכשיו במכתב אני עומדת עירומה מול הארון. סלח לי, בני. אני מוציאה מהמגירה בגדים תחתונים, לובשת אותם, ואז מורידה באטיות מהקולב את השמלה בצבע בורדו ולובשת גם אותה. הגוף שלי כבר לא גוף של נערה, ובכל זאת אני אוהבת את האופן שהשמלה הזאת מתהדקת סביבי. לא רק לנערות מותר להפגין את גופן. גרבתי גם את גרבוני הניילון השחורים. עמדתי מול הראי בשמלה הדוקה וברגליים שעליהן גרבוני ניילון שחורים. התבוננתי בעצמי ולא הייתי מרוצה. ברקע כבר שידרו כתבה אחרת. ידעתי מה עלי לעשות.

פתחתי את המזוודה. היה בה נרתיק קטן לכלי תפירה, אני תמיד לוקחת אותו איתי. הוצאתי ממנו את המספריים הקטנים, הם ישמשו אותי בעיצוב השמלה מחדש. נגיעות קטנות אך נחושות דרושות כאן. זה הכול עניין של טאץ'. להוסיף מעט לחלוחית. יצאתי מאזור הצוואר, שהיה חתום בקו אופקי גבוה, וירדתי עם המספריים כלפי מטה לאזור החזה. השמלה על גופי, ואני חורצת בה קו לא ישר במיוחד. הבד נמתח לצדדים, עצמות הבריח נחשפות, הבד נמתח עוד, ואז נחשפת חלקת העור שמעל החזה. כשקצות המספריים הגיעו לקצה חריץ השדיים, הם נעצרו. כלומר, עצרתי אותם. הסתכלתי בראי. השמלה החתיכית אך המסויגת הפכה להיות שמלה חייכנית יותר.

התכופפתי קצת לפנים, והפעם הובלתי את המספריים מהתחתית בצד שמאל כלפי מעלה, לאורך הרגל. חציתי בלי רחמים את המכפלת וזחלתי למעלה, בקו לא ישר, עד לירך. צד שמאל.

בני היקר, דע לך, מעולם לא עשיתי דבר כזה. מעולם לא חיבלתי בבגדים שקניתי, או במילים אחרות: מעולם לא עיצבתי אותם מחדש. אם לא הייתי מרוצה, לא לבשתי. אבל לרוב הייתי מרוצה, או שלא הרשיתי לעצמי לא להיות מרוצה. מה כבר יכול להיות לא בסדר בחולצה זו או במכנסיים אלה, גזרות קבועות שהורגלתי אליהן, שכל סביבתי הורגלה בהן, הולמות את המשרד, הולמות את התורים בחנויות, הולמות את הסִפריות, בתי הקולנוע, את בתי הקפה שליד ביתי, את השכנים, הידידים, העמיתים, הולמות גם את המלון הזה בחופשה השנתית הקבועה.

צר לי שאני מרחיבה את הדיבור בנושא הזה. לא הייתי נסחפת אליו אלמלא שני השסעים שחרצתי בשמלת המעצבות שלי. עיצבתי את המעוצב. שני מחשופים, אחד בחזה, אחד על הירך. מחשופים לאישה בגילי הם לא עניין של מה בכך. האם היית נבוך לראות אותי לבושה כך? האמא הסולידית והמצחיקה שלך גוזרת בדים. ואולי זה מה שבעצם מביך, פעולת הגזירה, החלטורה קלת הדעת הזאת. אתה עדיין כאן?

אני נזכרת עכשיו בחברי הילדות שלך. חברי הנעורים. איך היית חוזר ומספר על הבתים הגדולים שלהם, בתים בני שתי קומות, לאחד מהם היתה גם חצר, ככה, במרכז העיר. מה עושה המרחב הביתי ליחסים בתוך המשפחה? מה עושה חוסר המרחב? חזרנו פעם מיום הולדת של אחד מהם. הם אירחו אותנו בקומת הכניסה, סלון רחב ידיים, בין קיר לקיר היו עשרה מטרים אולי. ואז חזרנו הביתה. אני זוכרת שהתיישבתי על הספה בסלון, ופתאום הקיר שמולי נראה לי קרוב מדי, פתאום הרגשתי כמה הכול קטן, סלון ארבע על שלוש, לידו מטבח ופינת אוכל. דירת שישים המטרים הרבועים שלנו אף פעם לא נראתה לי קודם קטנה. מה אני רוצה לומר, אני לא יודעת בדיוק. אולי רק זה שפתאום הכו בי הפערים, הבנתי עד כמה פערים יכולים להיות גדולים, פערים שנמדדים במרחק בין קירות. אם אדייק יותר אומר: על פערים ידעתי תמיד, והם היו ברורים לי — יש כאלה שנולדים לחיים של שפע ואחרים שחיים בעוני, באותה עיר ממש, או ביבשות אחרות, מוכות גורל — וזה לא שעכשיו הרגשתי ענייה בשטח חדר המגורים המצומצם, אלא שבאותו רגע הרגשתי איך למרחב יש תפקיד, איך הוא יכול לעצב אותך, ילדי, אחרת. קיר הפריד בין חדרך לחדרי, מעבר לקיר אחר בחדרך היה המטבח. היינו סמוכים מאוד, קרובים מאוד זה לזה. בכל חדר ששהינו בו יחד, יכולנו בקושי לפרוש ידיים לצדדים בלי שניגע זה בזה. הנה, נדמה לי שעכשיו אני מצליחה לחדד את התחושה שלי אז: בדירה שלנו אף פעם לא עלה הצורך לפרוש ידיים לצדדים. בבית המרווח ההוא כן. כלומר, יכולנו לרצות משהו שלא ידענו בכלל על קיומו. לא ידענו על קיומו, לא רצינו בו, ולכן הוא לא היה חסר. אבל האם אפשר לחזור ולהשתבלל בתוך הקונכייה הפרטית שלך אחרי שטעמת את טעמו של החוץ? האם המרחק בין קירות ביתך יחזור להיראות ראוי למידות חייך? ולמעשה: האם מידות חייך הן אמנם מידות חייך, או שלחייך יכולים להיות ממדים לגמרי אחרים? לא חשבתי על זה אחר כך. אם נזכרתי באותה תחושה מהממת של "המרחק הצר בין הקירות", הדפתי אותה. לא באלימות, לא במאמץ, אלא בקלות ובטבעיות. נעים היה לי בביתנו קטן הממדים, קל היה לי להשתבלל בתוך הקונכייה. ואולי מה שאספר במכתב הזה הוא תוצאה של אותו רגע. רגשות דוגרים לפעמים עשרים שנה עד שהם יוצאים. חיים שלמים צריך שיעברו לפעמים בשביל שתעזי לקחת מספריים קטנים שבעזרתם תשסעי שסע קטן בשמלתך. שסע קטן, כהרחבה של מרחב הקיום. יותר מכול הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו.