אמרות משפחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמרות משפחה
מכר
מאות
עותקים
אמרות משפחה
מכר
מאות
עותקים

אמרות משפחה

4.4 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג (Natalia Ginzburg;‏ 14 ביולי 1916 – 7 באוקטובר 1991) הייתה סופרת איטלקייה ממוצא יהודי.

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לאב יהודי, פרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה "עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד"). היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, I Bambini, פרסמה בשנת 1933 בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג. ב-1940 הוגלה בעלה לכפר פיצולי שבחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי-פשיסטיות, והוא חויב להתייצב מדי בוקר בתחנת המשטרה המקומית. כעבור חודשיים הצטרפה אליו נטליה גינצבורג עם שני ילדיהם, והם שהו שם עד 1943. במהלך תקופה זו נולד ילדם השלישי. על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città (הדרך אל העיר), שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. ב-1943, לאחר נפילת משטרו של מוסוליני, חמקו בני הזוג לרומא וערכו בחשאי עיתון אנטי-פשיסטי. בתחילת 1944 נאסר בעלה על ידי הגסטפו, ועבר עינויים קשים שגרמו למותו. בעקבות זאת החלה גינצבורג לעבוד כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", תחילה ברומא ואחר-כך בטורינו (קשריה עם ההוצאה, שבעלה השתתף בהקמתה, החלו עוד בסוף שנות השלושים). בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.

המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.

לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.

המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.

          

הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום החדש, המדויק יותר, גם מאפשר לקורא להתקרב ללשון הגינצבורגית, שהיא אחת ההנאות הגדולות שמספק הספר הזה.

פרק ראשון

פתח־דבר

 

המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר: בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגלַי הוותיקים כמחברת רומאנים, חשתי מיד דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי.

גם השמות אמיתיים. אי־הסובלנות כלפי כל המצאה, שהרגשתי בשעת כתיבת הספר הזה, היתה כה עמוקה, שלא יכולתי לשנות את השמות המציאותיים, אשר נראו לי חלק בלתי־נפרד מן האנשים המציאותיים. כמה מהם מן־הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם־המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם.

כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לָקוּנוֹת. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע.

יש מאורעות רבים, שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר; בין אלה, רבים נגעו ישירות בי־עצמי.

לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי. למעשה, הסיפור הזה אינו הסיפור שלי־עצמי, אלא יותר, עם כל החללים והלָקוּנוֹת שבו, סיפורה של המשפחה שלי. עלי להוסיף שמאז ילדותי ונערותי חשבתי תמיד לכתוב ספר שיספר על האנשים שחיו אז סביבי. הספר הזה הוא אכן, בחלקו, הספר האמור: רק בחלקו, שכן הזיכרון בוגדני, וספרים העוסקים במציאות הם לעתים כה קרובות רק שבבים והבהובים קלושים של מה שראינו ושמענו.

נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג (Natalia Ginzburg;‏ 14 ביולי 1916 – 7 באוקטובר 1991) הייתה סופרת איטלקייה ממוצא יהודי.

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לאב יהודי, פרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה "עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד"). היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, I Bambini, פרסמה בשנת 1933 בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג. ב-1940 הוגלה בעלה לכפר פיצולי שבחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי-פשיסטיות, והוא חויב להתייצב מדי בוקר בתחנת המשטרה המקומית. כעבור חודשיים הצטרפה אליו נטליה גינצבורג עם שני ילדיהם, והם שהו שם עד 1943. במהלך תקופה זו נולד ילדם השלישי. על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città (הדרך אל העיר), שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. ב-1943, לאחר נפילת משטרו של מוסוליני, חמקו בני הזוג לרומא וערכו בחשאי עיתון אנטי-פשיסטי. בתחילת 1944 נאסר בעלה על ידי הגסטפו, ועבר עינויים קשים שגרמו למותו. בעקבות זאת החלה גינצבורג לעבוד כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", תחילה ברומא ואחר-כך בטורינו (קשריה עם ההוצאה, שבעלה השתתף בהקמתה, החלו עוד בסוף שנות השלושים). בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

סקירות וביקורות

לא באנו לעשות פיקניק ביטויים ומימרות מבית ילדותה הם עוגיות המדלן של נטליה גינצבורג בספרה הגדול 'אמרות משפחה' 'א מרות משפחה' התפרסם במקור ב־1963 ותו־ רגם לעברית לראשונה לפני 25 שנה (תחת השם 'לקסיקון ‭ .('משפחתי‬ זו אוטוביוגרפיה של הסופרת האיטלקייה הגדולה נטליה גינצבורג, המספרת על חייה ובעיקר על חיי משפחתה מיל־ דותה המוקדמת עד לשנות החמישים, כשהיא אחרי נישואים, אימהות ותחילתה של קריירה ספרותית. גינצבורג נולדה אחרונה למשפחתה אחרי שלושה אחים ואחות אחת, וגדלה בטורינו בבית בורגני ומקו־ שר אך סוציאליסטי. הוריה היו הפוכים במזגם. האב, ביולוג יהודי נודע, היה אנליטי, נמרץ ורתחן איום, ואילו אמה, בת למשפחה קתולית, הייתה אוהבת חיים, עצלנית מעט וכמעט קוקטית. את האוטוביוגרפיה שלה אירגנה גינצבורג סביב ביטויים ואנקדוטות שהיו רווחים במשפחתה, כך שאביה ואמה, למשל, מאופיינים באמצעות אמרותיהם וסיפוריהם הרווחים. "בבית הוריי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַ י הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: 'אל תהיו ‭ .'לא־יוצלחים‬ אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: 'אל תלקקו את הצלחות! אל תש־ פריצו! אל תעשו כתמים‭...'!‬ הוא היה אומר: 'אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות‭."'!‬ האם, לעומת זאת, נהגה לספר ולחזור ולספר סיפורים משועשעים מעין אלה: "והיה גם המשפט המפורסם של מנצח על תזמורת, מכר של סילביו [אחיה של האם‭,[‬ שבבֶּ רגָ מוֹ , במסע הופעות, פנה אל הזמרים פזורי־הדעת, או הלא־ממושמעים, ואמר להם: 'לא באנו לברגמו לעשות פיקניק, אלא כדי לבצע את כרמן, יצירת־המופת של בּ יזֶ‭."'ה ‬

האירועים הפוליטיים, עליית מוסוליני והפשיזם, מצויים בת־ חילה ברקע הרחוק של הסי־ פור המשפחתי. אבל בבת אחת מתלכדים הפרטי והפוליטי והסיפור הצועד על מי מנוחות נדרך כשאחד מאחיה של נטליה נמלט מאיטליה בעקבות פעילות אנטי פשיסטית והמש־ טרה עוצרת בעקבות בריחתו את אביה ואת אחיה. מנקודה זו ואילך נקרא הסיפור המשפחתי לא רק בהנאה ובהתפעלות אלא גם במתח: כיצד תשרוד משפחתה של גינצבורג את המלחמה? "חשבנו שה־ מלחמה תסכסך מיד את כל חיינו ותהפוך אותם על ראשם‭,"‬ מתמצתת גינצבורג, "אלא שעוד שנים המשיכו אנשים רבים לחיות באין־מפריע בבתיהם ולעסוק במה שעסקו בו קודם. וכשכבר היה נדמה לכולנו שיצאנו מן העניין כמעט בלי נזק, ולא יהיו תהפוכות גורל, ולא בתים הרוסים, ולא בריחות ורדיפות, התפוצצו לפתע־פתאום פצצות ומוקשים בכל מקום, ובתים קרסו, והרחובות מלאו הריסות וחיילים ופליטים‭."‬ היא איבדה במלחמה את בעלה היהודי, ליאונה גינצבורג, שנרצח בידי הגסטפו. גדולתו של הספר אינה נובעת רק מהנוף האנושי שהוא ממקד אליו את מבטו בחדות כזו, או מהאירועים ההיסטוריים הדרמטיים שהוא מוסר בחיוניות דרך קורות גיבוריו. חלק ניכר מגדו־ לתו נובע מהבחירה הסגנונית של גינצבורג. כי הבחירה לספר את הסיפור המשפחתי באמצעות אמ־ רות המשפחה היא בחירה סגנונית לא פחות מאשר תוכנית. הביטויים הללו אינם מובאים כאן בתמי־ מות, כמשקפים נאמנה את הווי החיים של המשפחה. הביטויים הללו הם אלה שמעניקים לאוטוביוגרפיה לכידות בכך שהם מלטשים מפרטי החיים המגוונים המתוארים בה אבני חן מכתמיים, שאותם משבצת הכותבת זו בצד זו כמו אבנים טובות בחושן. גם מו־ זיקליות מלכדת מעניקים המכתמים הללו לטקסט, כי גינצבורג חוזרת על רבים מהם מדי פעם, באמ־ תלה של בן משפחה הנזכר לפתע בסיפור הישן או משתמש שוב בביטוי הרווח, והתוצאה דומה לחז־ רתו של מוטיב מוזיקלי ביצירה קלאסית. לעיתים אף נמצאת הצדקה לגדוש כמה אמרות, ידועות כבר לקורא, בזו אחר זו, והתוצאה מבדרת למדי; יוצרת אפקט דומה ל"סטגדיש‭"!‬ של המתופף המאותת לקהל לצחוק בסיומה של בדיחה מוצלחת.

הבחירה למסור את האוטוביוגרפיה דרך הבי־ טויים הרווחים במשפחה נובעת אולי גם מ'חרדת ההשפעה' (ביטוי של מבקר הספרות הרולד בלום) של נטליה גינצבורג. היצירה שהיא מעריצה - וההש־ פעה שממנה היא חרדה - היא די בבירור יצירתו של פרוסט. האוטוביוגרפיה במסווה שהנה 'בעקבות הזמן האבוד' מוזכרת במפורש במרו־ צת 'אמרות ‭ ,'משפחה‬ וגינצבורג אף תירגמה ממנה לאיטלקית. גלילת האוטוביוגרפיה באמצעות אמרות המשפחה מבחינה את האוטוביוגרפיה של גינצבורג מזו של פרוסט, אך היא גם המקרבת אותה אליו. במובן מסוים, אמרות המשפחה הן עוגיות המדלן של גינצבורג: "אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעיתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במילה אחת. די במילה אחת, בביטוי אחד: אחד מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בילדותנו. די שנאמר: 'לא באנו לברגמו לעשות ‭ ,'פיקניק‬ ובבת אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבי־ נינו, ואת הילדוּת והבחרוּת שלנו, הקשורות ללא־ היתר בביטויים האלה, במילים האלה‭ ." ‬

עוד 3 ספרים של גינצבורג:
ככה זה קרה ‭ 1947 <‬
כל אתמולינו ‭ 1952 <‬
קולות הערב‭ 1961 < ‬

בתמונה: נטליה גינצבורג, 1976
אריק גלסנר 7 לילות 11/01/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
הערות בשולי 'אִמרות משפחה' מנחם פרי אתר הספריה החדש 03/12/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

לא באנו לעשות פיקניק ביטויים ומימרות מבית ילדותה הם עוגיות המדלן של נטליה גינצבורג בספרה הגדול 'אמרות משפחה' 'א מרות משפחה' התפרסם במקור ב־1963 ותו־ רגם לעברית לראשונה לפני 25 שנה (תחת השם 'לקסיקון ‭ .('משפחתי‬ זו אוטוביוגרפיה של הסופרת האיטלקייה הגדולה נטליה גינצבורג, המספרת על חייה ובעיקר על חיי משפחתה מיל־ דותה המוקדמת עד לשנות החמישים, כשהיא אחרי נישואים, אימהות ותחילתה של קריירה ספרותית. גינצבורג נולדה אחרונה למשפחתה אחרי שלושה אחים ואחות אחת, וגדלה בטורינו בבית בורגני ומקו־ שר אך סוציאליסטי. הוריה היו הפוכים במזגם. האב, ביולוג יהודי נודע, היה אנליטי, נמרץ ורתחן איום, ואילו אמה, בת למשפחה קתולית, הייתה אוהבת חיים, עצלנית מעט וכמעט קוקטית. את האוטוביוגרפיה שלה אירגנה גינצבורג סביב ביטויים ואנקדוטות שהיו רווחים במשפחתה, כך שאביה ואמה, למשל, מאופיינים באמצעות אמרותיהם וסיפוריהם הרווחים. "בבית הוריי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַ י הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: 'אל תהיו ‭ .'לא־יוצלחים‬ אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: 'אל תלקקו את הצלחות! אל תש־ פריצו! אל תעשו כתמים‭...'!‬ הוא היה אומר: 'אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות‭."'!‬ האם, לעומת זאת, נהגה לספר ולחזור ולספר סיפורים משועשעים מעין אלה: "והיה גם המשפט המפורסם של מנצח על תזמורת, מכר של סילביו [אחיה של האם‭,[‬ שבבֶּ רגָ מוֹ , במסע הופעות, פנה אל הזמרים פזורי־הדעת, או הלא־ממושמעים, ואמר להם: 'לא באנו לברגמו לעשות פיקניק, אלא כדי לבצע את כרמן, יצירת־המופת של בּ יזֶ‭."'ה ‬

האירועים הפוליטיים, עליית מוסוליני והפשיזם, מצויים בת־ חילה ברקע הרחוק של הסי־ פור המשפחתי. אבל בבת אחת מתלכדים הפרטי והפוליטי והסיפור הצועד על מי מנוחות נדרך כשאחד מאחיה של נטליה נמלט מאיטליה בעקבות פעילות אנטי פשיסטית והמש־ טרה עוצרת בעקבות בריחתו את אביה ואת אחיה. מנקודה זו ואילך נקרא הסיפור המשפחתי לא רק בהנאה ובהתפעלות אלא גם במתח: כיצד תשרוד משפחתה של גינצבורג את המלחמה? "חשבנו שה־ מלחמה תסכסך מיד את כל חיינו ותהפוך אותם על ראשם‭,"‬ מתמצתת גינצבורג, "אלא שעוד שנים המשיכו אנשים רבים לחיות באין־מפריע בבתיהם ולעסוק במה שעסקו בו קודם. וכשכבר היה נדמה לכולנו שיצאנו מן העניין כמעט בלי נזק, ולא יהיו תהפוכות גורל, ולא בתים הרוסים, ולא בריחות ורדיפות, התפוצצו לפתע־פתאום פצצות ומוקשים בכל מקום, ובתים קרסו, והרחובות מלאו הריסות וחיילים ופליטים‭."‬ היא איבדה במלחמה את בעלה היהודי, ליאונה גינצבורג, שנרצח בידי הגסטפו. גדולתו של הספר אינה נובעת רק מהנוף האנושי שהוא ממקד אליו את מבטו בחדות כזו, או מהאירועים ההיסטוריים הדרמטיים שהוא מוסר בחיוניות דרך קורות גיבוריו. חלק ניכר מגדו־ לתו נובע מהבחירה הסגנונית של גינצבורג. כי הבחירה לספר את הסיפור המשפחתי באמצעות אמ־ רות המשפחה היא בחירה סגנונית לא פחות מאשר תוכנית. הביטויים הללו אינם מובאים כאן בתמי־ מות, כמשקפים נאמנה את הווי החיים של המשפחה. הביטויים הללו הם אלה שמעניקים לאוטוביוגרפיה לכידות בכך שהם מלטשים מפרטי החיים המגוונים המתוארים בה אבני חן מכתמיים, שאותם משבצת הכותבת זו בצד זו כמו אבנים טובות בחושן. גם מו־ זיקליות מלכדת מעניקים המכתמים הללו לטקסט, כי גינצבורג חוזרת על רבים מהם מדי פעם, באמ־ תלה של בן משפחה הנזכר לפתע בסיפור הישן או משתמש שוב בביטוי הרווח, והתוצאה דומה לחז־ רתו של מוטיב מוזיקלי ביצירה קלאסית. לעיתים אף נמצאת הצדקה לגדוש כמה אמרות, ידועות כבר לקורא, בזו אחר זו, והתוצאה מבדרת למדי; יוצרת אפקט דומה ל"סטגדיש‭"!‬ של המתופף המאותת לקהל לצחוק בסיומה של בדיחה מוצלחת.

הבחירה למסור את האוטוביוגרפיה דרך הבי־ טויים הרווחים במשפחה נובעת אולי גם מ'חרדת ההשפעה' (ביטוי של מבקר הספרות הרולד בלום) של נטליה גינצבורג. היצירה שהיא מעריצה - וההש־ פעה שממנה היא חרדה - היא די בבירור יצירתו של פרוסט. האוטוביוגרפיה במסווה שהנה 'בעקבות הזמן האבוד' מוזכרת במפורש במרו־ צת 'אמרות ‭ ,'משפחה‬ וגינצבורג אף תירגמה ממנה לאיטלקית. גלילת האוטוביוגרפיה באמצעות אמרות המשפחה מבחינה את האוטוביוגרפיה של גינצבורג מזו של פרוסט, אך היא גם המקרבת אותה אליו. במובן מסוים, אמרות המשפחה הן עוגיות המדלן של גינצבורג: "אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעיתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במילה אחת. די במילה אחת, בביטוי אחד: אחד מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בילדותנו. די שנאמר: 'לא באנו לברגמו לעשות ‭ ,'פיקניק‬ ובבת אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבי־ נינו, ואת הילדוּת והבחרוּת שלנו, הקשורות ללא־ היתר בביטויים האלה, במילים האלה‭ ." ‬

עוד 3 ספרים של גינצבורג:
ככה זה קרה ‭ 1947 <‬
כל אתמולינו ‭ 1952 <‬
קולות הערב‭ 1961 < ‬

בתמונה: נטליה גינצבורג, 1976
אריק גלסנר 7 לילות 11/01/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
הערות בשולי 'אִמרות משפחה' מנחם פרי אתר הספריה החדש 03/12/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
אמרות משפחה נטליה גינצבורג

פתח־דבר

 

המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר: בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגלַי הוותיקים כמחברת רומאנים, חשתי מיד דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי.

גם השמות אמיתיים. אי־הסובלנות כלפי כל המצאה, שהרגשתי בשעת כתיבת הספר הזה, היתה כה עמוקה, שלא יכולתי לשנות את השמות המציאותיים, אשר נראו לי חלק בלתי־נפרד מן האנשים המציאותיים. כמה מהם מן־הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם־המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם.

כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לָקוּנוֹת. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע.

יש מאורעות רבים, שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר; בין אלה, רבים נגעו ישירות בי־עצמי.

לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי. למעשה, הסיפור הזה אינו הסיפור שלי־עצמי, אלא יותר, עם כל החללים והלָקוּנוֹת שבו, סיפורה של המשפחה שלי. עלי להוסיף שמאז ילדותי ונערותי חשבתי תמיד לכתוב ספר שיספר על האנשים שחיו אז סביבי. הספר הזה הוא אכן, בחלקו, הספר האמור: רק בחלקו, שכן הזיכרון בוגדני, וספרים העוסקים במציאות הם לעתים כה קרובות רק שבבים והבהובים קלושים של מה שראינו ושמענו.