הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אל דיאבלו
    ספר מוגן
     
  • אל דיאבלו
    מוניקה רובינסון | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | מרץ 2018 | רומן ארוטי | 508 עמ' מודפסים
    "היא ניסתה להציל אותי, ואילו כל מה שעשיתי היה להרוס אותה." 
    הייתי אכזר.
    הייתי חסר פחד.
    הקרבתי את עצמי. אותה. את הכול...
    בחרתי לחיות בעולם שבו ערכי כאדם מת עלה על ערכי כאדם חי. הייתי פושע, אדם רע, אך מעולם לא התיימרתי להיות מישהו אחר. 
    עשיתי מעשים שאני רחוק מלהתגאות בהם.  
    ראיתי מראות שלא אוכל למחוק מזיכרוני. גרמתי לסבל שלא אצליח לרפא. זו הייתה הבחירה שלי, ושלי בלבד. 
    כל החלטה, כל פקודה, מותר ואסור, מעולם לא היוו גורם משפיע.  
    עד לרגע שבו היא נכנסה לחיי. 
    פרשתי עליה את חסותי והיא הפכה לאובססיה שלי. 
    אבל מי יציל אותה... ממני? מהשטן בכבודו ובעצמו? 
    לא סתם כינו אותי בעולם אל דיאבלו.
    אומנם הגורל הפגיש בינינו, אך הייעוד איים להחריב אותנו.
    ברומן פשע מטלטל ובלתי צפוי, מחברת רבי־המכר מוניקה רובינסון מציגה בפנינו סאגה עוצרת נשימה, השוזרת בתוכה סיפור אהבה אפי כנגד כל הסיכויים. 
    מוניקה רובינסון זכתה בפרסים רבים על עבודתה, וספריה התברגו לרשימות רבי־המכר של:
     Wall Street Journal, USA Today, NY Times ועוד... 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • הספר משתתף במבצע 3 ב-69
    29
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    מרטינז
     
    נשענתי לאחור בכיסא ותחבתי את ידיי בנונשלנטיות בתוך כיסי מכנסיי. הרשיתי לעיניי לסקור את הדמות שלמולי מכף רגל ועד ראש במבט מאיים וחוקר. ״החזקת פעם אקדח?״ לעגתי והטיתי את ראשי הצידה.
    ״בבקשה... מרטינז... בבקשה... תפסיק...״
    חייכתי בזחיחות. לא התכוונתי להפסיק בשום מצב, זו הייתה רק פאקינג ההתחלה. ״הידיים שלך רועדות. הכלל הראשון בהחזקת אקדח, אף פעם לא להראות לאויבים שלך את הפחד שלך. זה פשוט הופך אותך לנקבה. אז מה המהלך הבא שלך? אני ממש כאן.״ אני פושט את זרועותיי לצדדים. מבליט את חזי. ״זו ההזדמנות שלך להיפטר ממני. נו כבר! להראות לך איפה הפאקינג הדק? קדימה!״ טמנתי את הפיתיון באכזריות. שום דבר כבר לא הזיז לי עוד.
    ״תפסיק! בבקשה! בבקשה תפסיק!״
    ״אני אדם רע! עשיתי דברים בלתי נסלחים. זו ההזדמנות שלך! בזבוז לא לנצל אותה! מגיע לי להישלח ישר לגיהינום! עכשיו!״
    תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. עשיתי כל כך הרבה טעויות בחיים, אבל הרגע הזה לא כלול ביניהן. חייתי הרבה יותר זמן משחשבתי שאחיה. תמיד קיוויתי שאפגוש את בוראי מיד אוהבת, אלא שלא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים.
    רצחתי.
    נקמתי.
    אהבתי.
    הרסתי חיים, וכעת הגיע הזמן שאשלם על היותי המרטש האיום שנטל חיים שלא היו שייכים לו. אף פעם לא חשבתי שככה יסתיימו החיים שלי.
    שאתבוסס בשלולית הדם שלי.
    שאעודד את מי שמבקש להתנקש בחיי ללחוץ כבר על ההדק.
     
     
     
    מרטינז
     
    ״קדימה, מרטינז. הבנות מחכות לנו,״ אמר חברי ליאו בפעם העשירית.
    ״בסדר, חכה רגע. אני מגיע. חוץ מזה, אתה יודע שהן יחכו לנו כל הלילה,״ עניתי בחיוך שחצני וניגשתי אל הדלת האחורית. הלכתי בזהירות כדי לוודא ששומרי הראש והמצלמות שהותקנו ברחבי הבית לא יבחינו בנו.
    ״אלחנדרו! אסור לך ללכת. אבא הזהיר אותך. הוא לא אוהב שאתה יוצא מהבית כשהם לא בסביבה, במיוחד בלי לקחת איתך שומר ראש,״ נזפה בי אמארי ותפסה בזרועי, כך שעצרתי מלכת.
    אחותי הגדולה אמארי תמיד הייתה מלאך קטן ומושלם. אני, לעומת זאת, השטן. נראה לי שאבא שלי התגאה בסתר כשהתפרעתי, אבל הוא אף פעם לא ביטא את זה בקול או נתן לי להתחמק מעונש. אין תחום שבו הצטיין יותר מהעמדת פנים.
    מיום היוולדי הוא גידל והכין אותי לרשת את האימפריה שלו, כמו כל הגברים לבית מרטינז בדורות שקדמו לי. הייתי בן ארבע-עשרה, כמעט חמש-עשרה, אבל אף פעם לא נועדתי להיות ילד. לכן ניצלתי כל הזדמנות לעשות כל מה שבראש שלי, במיוחד כשאף אחד לא נצמד אליי לתחת ואוסר עליי לעשות דברים. לא שמתי זין כשקרקעו אותי לחדר. ידעתי שמחכות לי מעט מאוד שנים לחיות חיים ספק נורמליים וניצלתי את זה בכל הזדמנות שרק יכולתי.
    אמארי הייתה גדולה ממני בשנה וחצי, אבל זה לא היה חשוב. היא תמיד התנהגה כמו צעירה יותר. היא נהגה להתגנב למיטה שלי מיום שאני זוכר את עצמי, כל קול קטן בלילה הפחיד אותה. לי לא היו מותרות כמו פחד. פחד לא היה חלק מהחיים הצפויים לי. זה היה רק עניין של זמן עד שגם אני אתחיל להפחיד אותה.
    בדיוק כמו אבא שלנו.
    הוא קרא לזה כבוד, אבל ידעתי שזו הפחדה ותו לא. אמארי תמיד הייתה חלשה, וזה הטריד את אבי במידה שדרשה ממני לפצות אותה על כך. נאלצתי להגן עליה, אף שהייתי צעיר ממנה.
    ״אני לא רוצה שתסתבך בצרות, אלחנדרו,״ מלמלה סופיה בקול רם דיו שאוכל לשמוע.
    חייכתי. הפניתי את תשומת ליבי מאמארי, ועיניי הישירו מבט אל סופיה שעמדה בקצה המבואה.
    סופיה הייתה החברה הכי טובה של אחותי. תמיד חשבתי שהחברות ביניהן יוצאת דופן כיוון שסופיה הייתה בת גילי. עיניה הירוקות והבורקות, שפתיה המלאות וניחוח שערה הארוך בצבע חום כהה עוררו אצלי דברים מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו, כמה שנים קודם לכן. היא הגיעה מהצד הלא נכון, אפשר לומר. היא למדה בבית הספר הפרטי שלנו בניו־יורק בזכות מלגה שהוצעה לכמה ילדים בעלי ציונים גבוהים במיוחד, מבתים מעוטי יכולת. היא מייד מצאה חן בעיני אחותי ששנאה את השחצנים היומרניים בבית הספר שלנו.
    זו הייתה תכונה משותפת לאמארי ולי.
    ליאו ואני היינו חברים מאז היום הראשון ללימודים בתיכון. הוא היה חנון, וכל הכאילו-חברים שלי הציקו לו. יום אחד עמדנו ליד הלוקרים שלנו לפני הצלצול הראשון לשיעור וסתם דיברנו. הבנים התווכחו מי הגיע הכי רחוק עם קתרין ״ציצים גדולים״ סנט ג'יימס. אני הייתי מרוכז בצפייה בסופיה שניסתה להגיע למדף העליון בלוקר שלה בהמשך המסדרון, ובכלל לא שמתי לב אליהם.
    ״תראו-תראו מה יש לנו כאן, חברים,״ הכריז ג'ימי. למדנו יחד מגיל קטן. הסתובבתי לראות על מי הוא מדבר. במרחק חמישה לוקרים משם עמד נער חלשלוש, ממושקף ורזה, שנראה כאילו לא שייך לבית הספר שלנו. ג'ימי התנפל עליו והפיל לו את הספרים מהידיים.
    ״הלכת לאיבוד? בית הספר של הדלפונים נמצא בצד השני של העיר.״
    ליאו התעלם ממנו והרים את הספרים שלו.
    הפעמון צלצל והודיע שעלינו ללכת לשיעור. ג'ימי ועוד כמה בחורים דחפו את ליאו לתוך הלוקר, סגרו אותו והתרחקו משם בצחוק גדול. מיותר לציין שג'ימי והבחורים האלה כבר לא צחקו בסיום הלימודים. דאגתי להעמיד אותם במקום והוריתי להם שבחיים לא יתעסקו שוב עם ליאו. או עם אף אחד אחר. משהו בנער הזה דיבר אליי, ועד היום אני לא יודע מה גרם לי להיחלץ לעזרתו.
    מאז הוא הפך למרכיב קבוע בחיי. הוא עדיין היה חנון מוות, אבל זה כבר לא היה חשוב. החברות איתי גוננה עליו. אף אחד לא העז להתעסק איתו יותר. גם בגיל צעיר כל כך לא בזבזתי זמן. התכוונתי למה שאמרתי, ואמרתי את מה שהתכוונתי לומר. אף פעם לא התנצלתי על מי שהייתי או על מה שעשיתי. שיתמודדו או שייכנעו. גישת ה״כלום לא מזיז לי״ רק גרמה לאנשים לרצות לבלות איתי יותר, אף שבפועל היה עליהם להתרחק ממני כמה שיותר.
    כולם ידעו מי אבא שלי, ובגלל זה כולם פחדו ממני.
    אף פעם לא התלהבתי מאנשים שנטפלו לחלשים. אולי מכיוון שראיתי כמה חלשה אחותי. הייתי מוכן להקריב כל דבר כדי לגונן עליה במידת הצורך. אבא שלי ידע שאמארי קורצה מחומר אחר, ולכן לא הרשו לי לצאת מהבית כשההורים שלי לא היו שם. זה לא נשמע הגיוני מבחינתי. תמיד היו שומרי ראש בכל פינה, מחכים ללחוץ על ההדק אם משהו משתבש. הנחתי שהם מקבלים המון כסף כדי לעשות עבודה שאבא שלי היה מעוניין שדווקא אני אעשה.
    ״אמארי, הם לא יחזרו עד מאוחר. אם הם בכלל יחזרו הביתה. הם בטקס חניכה של מישהו או משהו כזה,״ עניתי ושלפתי את זרועי מאחיזתה.
    ״לא נמאס לך להיענש כל הזמן? למה אתה לא יכול פשוט לשמוע בקולם פעם אחת? זה לא כזה קשה,״ היא התחצפה ונופפה בידיה באוויר.
    ״פשוט תסתמי את הפה. אם הם יבואו הביתה, הם לא יראו אותי.״
    ״אני שקרנית איו...״
    ״קראחו אמארי! האגה לו קה לה דיגו פואס״, צעקתי, ״פאק, אמארי! תעשי את זה וזהו.״ הנדנודים הבלתי פוסקים שלה הרגיזו אותי.
    היא נאנחה והפנתה ממני את מבטה.
    היא שנאה שצעקתי עליה. אבא שלי עשה את זה מספיק בשביל כולם. הוא האמין באהבה קשוחה. חיבוקים ונשיקות ניתנו בכמויות קטנות ובמרווחים גדולים. רק לעיתים רחוקות שמענו את המילים ״אני אוהב אותך״ יוצאות לו מהפה. אימא שלנו הייתה היחידה שהרעיפה עלינו אהבה, עדינות וחיבה. צעדתי אל אמארי, אחזתי קלות בסנטרה והכרחתי אותה להביט בי שוב.
    היא הציצה בי מבעד לריסיה. ידעתי מה הסיפור. היא חוששת שיקרה לי משהו. היא כל הזמן דאגה. במיוחד מהנזק שייגרם לה אם לא אהיה בסביבה.
    ״אני אהיה בסדר. את תהיי בסדר. מבטיח, הסתומים החדשים של אבא פה. אני לא אחזור מאוחר.״
    נישקתי אותה במצח, שלחתי מבט אחרון אל סופיה לפני שהסתובבתי והלכתי. ידעתי שהיא רוצה לשאול לאן אנחנו הולכים, אבל היא התאפקה. קרצתי אליה בחיוך ערמומי, והיא חייכה חיוך קלוש. רק בהמשך אותו ערב הצטערתי שבכלל יצאתי מהבית, ומהמבט על פניה של סופיה, ניכר היה שהרגישה שאחותי צפתה את הכול מהרגע הראשון.
    ״חתיכת מזדיין, אני מה-זה מאחר. אם אבא שלי יתפוס אותי, הוא יקרע לי את הצורה, ליאו,״ אמרתי ויריתי בו מבט מצמית.
    הבנות האלה לא ממש שוות את הצרות שיקרו לי אם ההורים שלי יגיעו הביתה לפניי. אימא שלי, כמובן, תנסה לגונן עליי כמו תמיד, אבל זה לא משנה. בסופו של דבר, על פיו של אבי יישק דבר, סוף הסיפור. בנישואים היספניים מילתו של הבעל היא החוק. האישה כפופה לרצון בעלה. מגדלת את הילדים, דואגת לבית נקי ולארוחה חמה על השולחן מדי ערב. תוסיפו לזה את העובדה שאבא שלי היה ראש מאפיה - והתמונה ברורה. הוא היה אחד האנשים השנואים והמאיימים ביותר בעולם, אך בעיני אימא שלי - הוא היה אל.
    ליאו צחק והניף את ראשו לאחור בזמן שדיוושנו על האופניים שלנו במהירות רבה ככל האפשר.
    ״מריח את זה?״ שאל בחיוך, מרוצה מעצמו.
    ״מריח את מה?״
    ״מריח את הנקבה.״ הוא צחקק.
    ״אני הנקבה? מי היה צריך להציל לך את התחת פעם? אני בטוח שאז לא הייתי נקבה בכלל. וחוץ מזה, לא היית יודע איזה ריח יש לנקבה גם אם היא הייתה יושבת על הפנים המזדיינות שלך.״
    ״תירגע, הם לא בבית, עוד לא שתיים לפנות בוקר. בחיים לא ראיתי את אבא שלך יוצא ראשון ממסיבה. הוא יודע שאסור לו להפנות גב לאף אחד,״ צחקק. ״טוב, אחי, זה הרחוב שלי. נדבר מחר.״
    ליאו נעלם בתוך החשיכה, ואני המשכתי לדווש במרץ. התפללתי שאגיע בזמן. הלב שלי כמעט פקע מתוך החזה שלי וזיעה נקוותה ברקותיי. הראש שלי עבד במרץ ודמיין כל עונש אפשרי שאבא שלי מסוגל להטיל עליי.
    פתחתי את הדלת הצדדית של החניה ונשמתי בהקלה כשראיתי שהלימוזינה איננה. הבטתי בשעוני וחישבתי לאן מופנות המצלמות. התגנבתי מספיק פעמים כדי לדעת שכל סיבוב שלהן אורך רבע שעה. נכנסתי בשקט ווידאתי שאף אחד מהאידיוטים של אבא שלי לא בסביבה. כשהשטח היה נקי, עליתי בריצה במדרגות האחוריות, בדילוגים של שלוש מדרגות בכל פעם, וניגשתי אל חדר השינה של אמארי. רציתי ליידע אותה שהגעתי הביתה בשלום, כי היא כנראה העבירה את רוב הלילה בדאגה בגללי.
    ״אמארי? סופיה?״ קראתי ונקשתי בעדינות על דלת החדר שלה כמה פעמים. ״אני בבית,״ לחשתי ושוב נקשתי לפני שפתחתי את הדלת. ״אני נכנס. את ערה?״
    עוד שתיקה.
    הבטתי ברחבי החדר החשוך ולא מצאתי אותן באף מקום. המיטה שלה עדיין הייתה מוצעת מאז הבוקר. ״איפה הן, לעזאזל?״ שאלתי את עצמי.
    אמארי שנאה להישאר ערה עד מאוחר, היא תמיד השכימה קום. משהו לא כשורה. תחושה מטרידה ומערערת שלא הצלחתי לתאר הציפה אותי, ולפני שהבנתי מה קורה גופי הסתובב ונע בעצמו. יצאתי מהחדר בריצה ושעטתי לאורך המסדרון הארוך והצר אל עבר חדר השינה שלי. הדבר היחיד ששמעתי היה קולות צעדיי מהדהדים על הקירות. נעליי הלמו על הרצפה, בזו אחר זו. רציתי להגיע לחדר כמה שיותר מהר.
    ״אמארי?״ קראתי בשמה עוד לפני שנכנסתי לחדר. ״אמארי, איפה את?״ צעקתי, ואז גיליתי שגם החדר שלי ריק.
    הבית שלנו היה ענקי, אבל אף פעם לא התרחקנו מהחדרים שלנו. אלה היו החדרים בבית שלא היו נתונים להשגחת מצלמות על כל תנועה. לפחות כך אמרתי לעצמי כל הזמן. מי יודע כמה זה נכון. יצאתי מהחדר שלי בטיסה, נואש לברר איפה אחותי וסופיה. אם משהו קרה להן, מי שיישא באחריות זה אני. אני בחרתי להשאיר אותן לבד בבית עם השומרים.
    תחושת הבחילה שלי גברה עם כל מחשבה מאיימת שחלפה בראשי. רצתי מהר יותר ועצרתי רק כדי לבדוק בחדרים. השתיקה מסביב החרישה את אוזניי. מעולם לא קלטתי כמה הבית שלנו שקט בשעות הלילה או כמה כל צל קטן ופשוט מעצים את האפלה ואורב בכל פינה שחלפתי על פניה בריצה. הקולות היחידים שנשמעו, הדהדו מתוך גופי. האדרנלין הלם בעוצמה כה גדולה, ואילו כל חדר שבו הצצתי נראה ריק.
    ״אמארי? סופיה?״ צרחתי וידעתי שאני צועק לשווא. הקירות בבית הזה היו חסיני קול.
    עצרתי בסלון כפוף, ידיי על ברכיי, מתנשם עד כדי כאב. לאחר שבדקתי כל סנטימטר וסנטימטר בבית, לא מצאתי איש.
    אין שומרים
    אין סופיה
    אין אמארי
    רק אני.
    ״מה קורה כאן, לעזאזל?״ התנשמתי והבטתי בחדר בבלבול, כאילו כולם עומדים להופיע משום מקום.
    הרגשתי שפניי מחווירות. הדם אזל מגופי וגרם לי לצמרמורות. נרעדתי, קפוא פתאום. השערות שעל זרועי סמרו כשהבנתי שהחדר היחיד שלא בדקתי היה משרדו של אבי. קיבלנו הוראה לא להיכנס לשם אלא אם כן הוא דורש את נוכחותנו. לפני שהקדשתי לכך מחשבה, רצתי לקצה השני של הבית. ניסיתי בקדחתנות להתעלם מהפחד ומהמתח שקיננו בקרבי ולהתמקד במשימה שלפניי.
    ליבי פעם בעוז עד שהתקשיתי לנשום. המחשבות התרוצצו בראשי, חזי עלה וירד בכל רגע שחלף, והמצב החמיר בכל צעד שקירב אותי למשרדו. הבהלה החלה להשתלט עליי וכבר לא יכולתי לשלוט במחשבותיי ולמנוע מהן להתפרע. ניסיתי נואשות לשמור על קור רוח.
    אני בן למשפחת מרטינז.
    לא סתם נקבה.
    ועדיין הייתי ילד מפוחד עד מוות, החושש שבגללו קרה משהו לאחותו ולחברתה סופיה. אין דרך חזרה. ידעתי את זה עוד לפני שהגעתי למשרד שלו. הדברים התנהלו בהילוך איטי כאילו היה זה חלום. רצתי אל הדלת, אחזתי בידית וסובבתי אותה. הדלת נפתחה בקול חבטה אדירה כשנתקלה בקיר האחורי. עצרתי מלכת מול הסצנה האכזרית שנפרשה לנגד עיניי.
    הלילה שלי הפך לפאקי
    • מוניקה רובינסון
    • מוניקה רובינסון
     
  • המלצות נוספות
    • לשנוא את אדם קונור- ספר שני
      במבצע
       
    • החוב הראשון- ספר שני בסדרת ירושת החוב
    • גנבת הבורבון
      במבצע
       
    • מארז ירושת החוב ישן- שני ספרים
    • טעות יפהפייה
    • עוד סיכוי לאהבה
      במבצע
       
    • שעת האפס - האחים ג'יפסי 8
    • מנוול יפיפה
      במבצע
       
    • המנהרה
      במבצע
       
    • דירה בפריז
    • ההימור
    • 21 מחשבות על המאה ה-21