אהבת עולם

פרק ראשון:

1.
אמרתי לעצמי אני מאושרת. אהבות יכולות לכבות אהבות קודמות. ומגיעים לי, אמרתי, חיים טובים. אנחנו הכרנו עוד קודם. בועז היה מושל עזה. אני שירתי שם עד חודש מאי 69' כחיילת. היה לנו רומן קצרצר. אמרו שהתאהב בי. בסך הכל היה חביב אלי, קצת מאופק, אולי ביישן, לא מנוסה, וזה נגמר. מזמן. הוא עזב את עזה. השירות שלו הסתיים שם בתסכול. כששוב נפגשנו, ארבע שנים אחרי שהשתחררתי, התפתח קשר רציני יותר בינינו. להתחתן לא התכוונתי, לא איתו ולא עם אף אחד. אהיה בת עשרים וחמש בדצמבר. עבדתי במלון תל־אביבי, בתור מרכזנית. יום יום נסעתי לבקר את אמא. אחר כך אשפזו אותה, ואז, ביוני, עברתי לחיות איתו. כשהגענו אליו, עם מעט החפצים שלי, חיכה לי שלט צבעוני גדול, לרוחב כל הדלת, "ברוכה, רות, הבאה הביתה". אני זוכרת איך בלילה הראשון שם, שכבתי בין סדינים, וילון רעד, מבעד לחלון ראיתי כוכבים, וכמו עשן, העננים שייטו ברוח, צרצר ניסר מן העצים, דממה כיסתה, והעולם כולו, גם קרפדות, וגם ציפור לילית אחת, כולם שקעו לתוך החושך. ואז, מתוך העפעפיים, הופיעה שחקנית גדולה על הבמה, ונעמדה לצדי. רציתי להגיד לה 'טוב לי, אמא'. הייתי לבדי. בועז היה במקלחת. נרדמתי וחלמתי על פריז. במסעדה, שורות של ערבים ליד השולחנות הארוכים, מתחת לברזנט פרוש, ישבו ונעצו עיניים, ומישהו הביט בי, מקרן הרחוב, דוד או אסא. פחדתי. שמחתי שהוא שם, דוד, רציתי רק חיבוק. כשהתעוררתי, האור מן המנורה בער עדיין, כתום, ובועז הסתכל בי, ער שכב לידי, ריחות סבון ו"קנט" עלו ממנו. "אני חושבת שחלמתי על עזה." הוא נשף עשן, "מתה עזה, רות." "- בוא נעשן במטבח." עישנו הרבה. תמיד. במטבח אמר לי: "כמה אני מת על ריח העישון שלך." אחר כך אמר: "בכלל, אני מכור לריחות שלך." הוא באמת אהב כל חלק בי. בלי להתבייש. כשאהיה בת שלושים ואחת, הילד שלנו ייכנס לבית־ספר. סירי הנירוסטה למעלה, על מדפי העץ, הבהיקו. בועז הבטיח לשכור מבשלת, פעם בשבוע. התביישתי. הסכמתי. עכשיו אמר: "יש לי משפחה קטנה. לא תצטרכי להתאמץ כדי להשתייך." "- ולי, אין אף אחד." אמי כבר לא דיברה, לא זיהתה אותי. עישַנו. ביקשתי ממנו לשכור את ריאד כגנן. הייתי מאושרת. רק צדקנים לא מכירים את העונג לישון בתוך סיפור על נסיך ונסיכה.
 
2.
'אהבה' היא מלה די עלובה, מכסה על הרבה גוונים של אהבה בין גבר לאשה. היו איתי בעזה שני חיילים, בני זוג, יונתן וגליה. הסתובבו בלילות מחובקים כמו שני ילדים. כשהתלחשו, היה ברור שרק יצאו מהמיטה. מתישהו גם התחתנו. בועז הלך לחתונה. "זוג יפה," אמר, "אידיאל של אהבה רומנטית." "- כמה מייגעים יהיו חייהם." לא הבין, אבל נזהר לא לברר. לא הייתי רוצה להכניס לחיי הנישואים שלי אהבת נעורים, מלאה התרגשויות, ציפייה, מריבות, נשיקות, דמעות, סקס מסורבל, פיוסים. הגעגועים אל דוד היו כמו פומפייה שריסקה אותי. חיי, לפני שבועז חזר, היו עשויים מגעגוע. התגעגעתי עוד לפני שידעתי משהו על אהבה. היטב הכרתי את הגעגוע. דקירה בגוף, בחזה, בידיים. קראתי לו פחד. אחר כך הבנתי. זה היה הפחד מהרגש הזה. געגועי לדוד, אחרי שנסע, בקיץ 1970, כילו אותי, הפכו אותי למסננת. לפעמים חיכיתי לדוור שעה שלמה, בחוץ, לפני הבית, שמש, גשם. בלילות לא נרדמתי, ולפעמים התעוררתי פתאום, דימיתי שדוד בדלת, "דוד?" וככל שנמשכה הדומייה, גדלו הכאב והעלבון, אני שהחזקתי את הראש שלו, כמו לתינוק, כשבכה, או כשנבהל, או כששנא את עצמו. הפעילות הפוליטית שלי, לפעמים חשבתי, היתה תחליף לאהבה, שיכוך הגעגוע, ולמען האמת, הפעילות עם דוד, כל כמה שהיתה עקרה, היתה תענוג בפני עצמו, או איך לקרוא לרגש הזה, המחשמל, לצחוק ביחד לעולם. דוד היה חשמל מהלך. כמו מלאך נקמות שוטט בעזה, חיפש עם מי לסגור חשבון. במאי 70', לפני שנסע עם שאול לפריז, הלכנו, שלושתנו, לבית־ספר תיכון אחד. דוד דיבר לפני כיתה י"ב על "השטחים והשלום", אבל דיבר, איך לא, על ציונות, חיקה את זוריק, פרט יפה־יפה על הנימים של בני העשירים. הם אהבו את זה, אבל המנהל זרק אותו, באמצע השיחה. והוא יצא, נעמד בחצר. שנינו, שאול ואני, עמדנו לידו, כמו סגנים, והוא צעק בקול: "תלמידים, המנהלת שלכם הוציאה אותי כרגע מיו"ד־בי"ת רביעית, באמצע משפט שאמרתי." מעט ראשים נראו בחלונות. "שתזמין משטרה, המנהלת, ואחר כך תלמד אתכם על חופש הדיבור, על דמוקרטיה. מתאים לצביעות של מערכת החינוך." הוא דיבר ודיבר, ושיבש שמות של שרים ואלופים, ובסופו של הנאום הצהיר: "ואל תדמו את עצמכם בתור משתתפי הלוויות, כאלה, שסוחבים את הארון. דמו לעצמכם את עצמכם בתוך ארון. אם אתם מסרבים למות בשביל המדינה, אל תענו לי, שמרו על דממה. אם אתם רוצים למות בעדה, תתחילו לצעוק: 'רוצים למות, רוצים למות'." השומר סילק אותנו. ביציאה אמר מנהיגנו המתולתל: "לא נהניתי. בסוף אגמור כמו זוריק, פטפטן סלון." גם בזוריק קינא, למרות שעם זוריק לא היה לי שום דבר. פעמיים ישבתי איתו בבית־קפה. אבל אצל דוד, מספיק היה עניין כזה, כדי למרר לי את חיי.
 
3.
זו היתה החולשה שלו. פתאום היה מתחיל לחקור אותי על חברים קודמים, גם על מי שלא היה לי שום עניין איתם. ולא הרפה, המשיך לשאול, אני עניתי, והוא שאל, אני עניתי, פירטתי, נבוכה, פרטים קטנטנים. שוב ושוב שחזר אירוע, גימד אותו, הגדיל אותו, סירב לשכוח, ולעג לי, נמלא בזעם, התחרט, ידע, אפילו אז, ממש ברגעים ההם, כמה פסולה היתה החקירה שלו, ובכל זאת, לא הצליח להרפות. מתישהו היה נרגע. אסא העסיק אותו יותר מכל. הלילה הראשון שלנו, מה בדיוק קרה, ואיך ועוד פרטים ועוד. הלילה ההוא שלי ושל אסא הטריף אותו כאילו אז איבד אותי ולא עזרה לי שום שבועה, שום נדר לא הועיל. פעם אחת אמרתי לו מותשת: "אתה מין שינביתניק, אתה מבין?" והוא שתק, חשב, אחר כך ענה: "אסור להתאהב, אסור לי." "לא טוב לך? אז לך," והוא הלך. חיכיתי שיחזור. אחר כך רצתי לחפש אותו, חזרתי לבדי, וכשחזר, מותש, כנוע, ביקשתי סליחה. היו לנו הרבה שעות יפות. הלכנו לטייל על חוף הים, נסענו לגליל, דיברנו על המון דברים. רק על עצמו לא סיפר לי כלום. אפילו חלומות הוא לא סיפר. וכשביקשתי, הוא סיכם ביובש: "בכל החלומות שלי יש רק צל של מישהו מאחורי." בסופו של דבר נסע לפריז, אולי כדי להיפטר ממני, אולי הייתי מין משקולת מכבידה מדי. אני מתגעגעת לרגעי הפיוס שגמענו, מחמאות, שעות של הקשבה, ואהבה גדולה לאמא. אמי אהבה אותו. את אמו לא הכיר לי אף פעם. לא סיפרתי עליו שום דבר לבועז.
 
4.
בועז חזר לחיי, לאט, בשקט, בלי לשאול, כשלא רציתי לדבר. העריץ את הגוף שלי, את היופי שלי, אמר, ואני החלקתי מהר אל החיים החדשים הללו. עולם העסקים שלו נשאר רחוק ממני. הוא לא ידע בכלל על הפוליטיקה שלי, כלומר, את הדעות שלי הכיר, אבל זלזל בהן. פעם אחת כמעט שרבנו. אמרתי, זה היה באמצע ספטמבר נדמה לי, שגולדה נמאסה עלי, אמר לי בהיתול "זה מה שקורה, כשנותנים לנשים לעשות פוליטיקה." חנקתי צעקה, לא דיברתי, כדי לא לריב. והוא סיפר על ילדותו. "כשאמא שלי מתה, בכיתי בלילות, ורק הדובי שהיה לי, ניחם אותי." שמחתי, בטח ששמחתי, גם אם זה נראה תרגיל, רגע חסד זה היה למרות הכל, ורגעים כאלו השקו לאט את יחסינו. נכנסנו אז הביתה. הפנסים בגינה כבר כבו. הוא כיבה את המנורה בקצה החדר, ובא בחושך הגמור אלי. עכשיו כעסתי כי נגע בי. הוא ויתר. "אתה יכול ללעוג לי, אבל תהיה מלחמה." שתק. "תהיה מלחמה, כי גולדה היא אידיוטית, ודיין אידיוט יותר." שתק. "ואף אחד לא יזכור איך צעקנו." עכשיו קפץ, ואז נרגע ואז דיבר: "מי זה 'צעקנו'? למה את נשמעת כמו תלמידת תיכון?" לא עניתי. למדתי לא לריב. אז בא סקס אילם, בלי הגה. ורק אחר כך שוב דיברתי: "אם יש רגעים שאני לא רוצה לראות אותך יותר, אלה הרגעים שאתה מבטל אותי." "- את באמת רוצה שאחשוב כמוך?" רק כשנפגשנו־מחדש, הבנתי שידע מעט מאוד על סקס, כשהכיר אותי בעזה. אני? להפך, כמו בקומדיה התנהגתי אז, מרוב רצון להרשים אותו. מה לא עשיתי ומה לא הראיתי, הכל. חיים שונים היו לנו שם. נולדנו יחד מחדש.
 
5.
הוא למד מזרחנות בתחילת שנות השישים, בירושלים, עם אסא ועם אלחנן. באביב 66', אסא נשא את תהילה לאשה. היא היתה הסטודנטית הכי יפה, בועז אמר, שיער שחור, ארוך, כמו לך. בועז ואלחנן היו העדים, ואת החגיגה עשו בבית־קפה קטן. אלחנן שר שיר אהבה, בועז קנה לזוג כרטיסי הפלגה לאיטליה. כך החמיצו את המלחמה, וחזרו שלושתם לשרת כשהסתיימה, תחילה כולם בעזה. מתישהו יצא אסא, לבדו, לפעילות מבצעית ואז נעלם. בועז הטיל עוצר, מאות נאסרו, אולי אלפים, עונו, הוכו, שורה שלמה של בתים נהרסה בשג'אעיה. זרקו משפחות לרחוב. את אסא לא מצאו. הכריזו עליו כנעדר. וכשאמרו לי: "רכב יוצא לבקר את תהילה. בואי" נסעתי, אין לי מושג למה, ואין לי מושג למה התיידדתי איתה, בלי לספר לה, כמובן, את האמת עלי ועל אסא. אסא היה הגבר הראשון שלי. אני לא ידעתי שהיה נשוי. לא עשיתי עניין גדול מזה, כי התביישתי, אולי. חוץ מזה, גם אני רימיתי, כלומר הסתרתי יותר משגיליתי. המשכתי לבקר אצלה, גם אחרי הצבא. לפעמים היו שם אנשי שי"ן־בי"ת, עם אחד מהם די התיידדתי, ופעם אחת היה שם גם שר הביטחון, אז חיכיתי בחוץ. על הביקורים האלה דוד אהב לשמוע, בלי רוגז. "אין לי תענוג גדול מן האובדן הזה." דוד שנא את אסא. אולי לא הייתי צריכה לספר לו על עצמי ועל אסא, הכל היה יכול להיות אחרת.
 
6.
תהילה היתה יפה כמו ציור. קמטים נקשרו לה סביב העיניים. אולי מבכי. אורי, ילדהּ, נולד אחרי שאסא נעלם. נראה לה קצת זר בהתחלה, אמרה לי. ידעה שנשים נחנקות מרוב אהבה לתינוק, והיא חיכתה לאסא. את התינוק לקח לה קצת זמן לאהוב. עשתה מה שצריך. לא תמיד הצליחה. שם חיבה היא לא נתנה לו. לפעמים הבזיקה בה מחשבה מבהילה: אסא שוכב בתרדמת, באיזה מקום, ויום אחד, כשיתעורר, יכיר את חבריו, ורק אותה לא יזהה. תימחק מזיכרונו. אולי נמחקה כבר. אולי ברח ממנה. הפליג באיזו אונייה מעזה ליוון, וחי לו באירופה. פחד להיות אבא. ופעם שאלה אותי: "אולי נגור ביחד?" וקלעה לי צמה, ליטפה אותי, ובפעם אחרת ליטפה לי גם את החזה. אז נרתעתי ממש. גם היא נבהלה. הבטחתי לא לגלות לאף אחד. ויום אחד, היה כבר חורף, כשנכנסתי, היא היתה בחדר של הילד, בועז ישב בסלון. "אה, זאת את?" אמר בשקט, "איפה הסתתרת כל השנים?" עניתי גם בשקט: "פה ושם," והוא שאל: "יש לך מישהו?" "- די ישיר, אתה." חייך והתנצל. אמרתי: "ואתה כל השנים האלו מבקר אצלה?" "- כן, חברה טובה. הרבה שנים." בחדר השני, תהילה גערה באורי, ילד רע, אמרה לו, תירדם כבר, ונכנסה כדי לבקש שנדבר יותר בשקט, הביטה בנו, וחזרה אל בנה. אנחנו שוחחנו על לא־כלום, בשקט. אני סיפרתי על המלון, הוא על "משכן". אחר כך, שוב בשקט, החלטנו לצאת לסרט. הלכנו משם לחוד. קודם הוא, אחר כך אני. תהילה נשארה בבית. אמרתי לו: "אתה לא סיפרת לה עלי ועל אסא. נכון?" והוא אמר: "אני לא ידעתי עלייך ועל אסא." ושתק. אחר כך שוב אמר "את ואסא? אני לא ידעתי עלייך ועל אסא."
 
7.
בקולנוע ליטף אותי. מאז שדוד עזב, שום גבר לא נגע בי, לא ממש. יצאנו מהסרט, נסענו במכונית שלו, עברנו למושב האחורי, כמו בעזה, חזרנו לפנים, עישנו ודיברנו מול הים. אחר כך הוא החזיר אותי הביתה ואמר: "הפעם אל תברחי לי, אני מבקש." לא חיכיתי לטלפונים כי לא נתן לי לחכות. יום יום צלצל. שוחח. נרגש היה. לאט־לאט גם התאהבתי בו. יש אהבה אחרת, שקטה, ידידותית, שונה מאוד מאהבת הנעורים, זו של הקנאה, המריבות והתשוקה המתלקחת. ידעתי מתי יגיע, ידעתי לאן, המשכתי לגור בדירה השכורה. יצאנו הרבה. הלכנו לקונצרט בפילהרמונית, למסעדות, לברים במלונות מפוארים. כאילו לקח אותי דרך מנהרה למקומות סמויים, שלעולם לא הייתי נכנסת אליהם. וסקס במיטה שלו. גם במכונית. ולילה אחד, בחזרה מתהילה, הציע נישואים. חשבתי שזה היה בלהט הסקס. התלבשנו, נפרדנו, ובכל זאת, כשטלפן אחר כך, עוד באותו לילה, אמרתי: "בועז, אולי. אני די מבולבלת. לא יודעת..." פחדתי. שמרתי מפניו יותר מדי סודות. אפילו על הזימון לשיחה בשב"כ לא סיפרתי עדיין, ולא על הארגון, ועל המעבר למפלגה, ועל דוד. ולא ידעתי עם מי לדבר על כל זה, חוץ מתהילה. עמדתי אצלה והבטתי מחלון ביתה על עצי הרימונים הפורחים בחצר. "מה אגיד לך?" אמרה, "תקפצי על המציאה. לא רק בגלל הכסף שלו. הוא יהיה לך כמו, כמו שאסא היה בשבילי, שובר גלים. תתחתני איתו, רות. אבל אל תתנתקי ממני! את שומעת? אסור לעזוב אותי. את מאמינה בגורל?" אז סיפרה שבועז והיא היו בני זוג באוניברסיטה. כשהכיר לה את אסא, התאהבה בו. היתה שם מריבה גדולה. קרא לה זונה. היו גם קצת מכות בינו ובין אסא. בועז חטף קצת, אמרה. אחר כך אסא דיבר איתו בשקט, הבטיח לו, שלא יתחתן איתה, אם ימשיך להתנגד. דווקא התאים לאסא לתמרן את בועז למקום כזה. בועז לא היה מטיל שום וטו. הגינותו הפכה לפצע, הפסיד את תהילה, כי היה תמים, והעריץ את אסא. "ויתר עלי, כי האמין שאסא יותר טוב ממנו. אם את רוצה לשמוע ממני, אסא באמת היה יותר טוב ממנו." האם הייתי אני פיצוי על תהילה? אני לא יודעת. כל אשה צריכה להביא בחשבון, שהיא מין פיצוי על עלבון קודם. "את לא באמת חושבת שבגדתי בבועז, כשהלכתי אחרי אסא?" לא עניתי. "ואולי קיבלתי עונש על זה?" השתתקה ושוב דיברה: "התחלתי לשנוא ערבים. את חושבת שעינו אותו לפני שירו בו?" אמרתי: "מי אמר שירו בו, תהילה?" לא ענתה לי. "את יודעת מה הזיכרון הכי יפה שלי מעזה?" שוב לא ענתה. "ילדה קטנה בשם עאישה. נסעתי לשחק איתה, בתוך ביתה, עם משפחתה. אסא עודד אותי." עסוקה היתה בגוף שלי, שתקה, ורק כשניתקתי את עצמי מהמזמוז הזה אמרה: "בהתחלה, הגעגועים אליו הכאיבו, פיזית, כאילו מישהו קשר לי חבלים בפנים והוא מושך, מושך..." על הקיר היתה תמונה של אסא, עם הצחוק המשגע. "התאהבתי בו. מה יכולתי לעשות, להתחתן עם בועז בלי לאהוב אותו? עכשיו אני עגונה, ואת עם בועז. אני שמחה בשבילך. כשכתבו את שיר השירים, חשבו עלייך. אף פעם לא ראיתי בחורה יפה כמוך." הייתי בלי חזייה, כמו תמיד. רצתה לגעת לי שוב בשדיים. החלטתי לא לבוא יותר אליה. חזרתי לדירה. השותפה שלי עשתה שוב סקס בנאקות הרגילות שלה, "דפוק אותי, תגיד לי שאני זונה" וכולי. טלפנתי לבועז לומר לו שאני מסכימה. הוא שמח, יבוא מחר, אמר, כמו שקבענו. מהתקרה החשוכה הביט בי פרח גדול, קרע טיח. איפה דוד הלילה, איפה דוד, איפה. נרדמתי. חופי הים של צפון סיני היו צהובים וריקים. רצתי בלי להשאיר עקבות, ולא הבנתי למה. בועז צחק למחרת: "מה לא ברור? את לא קיימת." שתקתי. בימים של מחסור, דוד היה חולם איך הגיע לחוף הים, בחורף, היינו שנינו עניים, הרוח חשפה בחול הרטוב המוני מטבעות אבודים והוא מיהר לאסוף. אני מתגעגעת אליו.
 
8.
בגלגול ההוא, בצבא, נסענו פעם לבסיס צנחנים במרכז. היה לבועז עניין לסדר שם. אני נכנסתי לקנטינה. באולם הענק חיכיתי לו ליד שולחן פנוי. מישהו בא, התיישב לידי, "מה קורה?" לא עניתי. בא עוד אחד, "מה הסיפור שלה?" כאילו אני לא שם. "אנחנו לא טובים בשבילה," אמרו לשלישי, ושוחחו על השדיים שלי, ועל התחת. רק אחרי רבע שעה, בועז הגיע, התיישב ליד החיילות, דיבר איתן. אני חיכיתי. אחר כך קם, הגיע עד אלינו, גמגם, מוכן לתת לי טרמפ, אם רק ארצה, וכשאמרתי, "כן, אני די מעוניינת, מי אתה?" המשיך לברר בגמגום אם יש לי חבר. ואז, כששותפי המעצבנים התחילו ללעוג לו, קמנו, נפלנו זה בזרועותיו של זה, התנשקנו, לעיני כל השקם. ויצאנו. הרגע ההוא נשאר חקוק בי. עכשיו, כשגרנו יחד, שאלתי אותו אם הוא זוכר. זוכר, אמר, אבל לא אותי. חשב תמיד שזו היתה כרמלה. ולא ידעתי מה לחשוב, אם הייתי אני שם או היתה שם כרמלה, או שתינו, בשתי פעמים, או מה.
 
9.
ככה נגמר הרומן הקצרצר בעזה. יום אחד חיכיתי לו במסדרון, הייתי די מאוהבת, אמרתי: "המפקד, תיתן לי טרמפ הביתה?" הוא אהב את החוצפה שלי, ידעתי. "את כמו בחור," אמר, לא התכוון לנסוע, אבל נסענו ושתקנו. לפעמים הצצתי בו, לראות אם הוא כועס. הוא לא כעס. הוא לא דיבר. ואז הגענו. סבתא האביסה שתי פרות, עמדה במגפיים, צעקה: "אני כבר באה." סבא נשען על הקלשון, הביט בה, די כפוף, שנה לפני מותם, זה אחר זו. כלי המיטה היו על הספסל בחוץ. מגש של עגבניות עמד על שולחן מתכת, תחת עץ התות. רציתי לספר לו, את הזיכרון הכי מוקדם שיש לי: אני למעלה, מסרבת לרדת בערב, וסבתא מפצירה בי. עכשיו עומד ליד הגזע סיר בישול, חתול מתחכך בו. חשבתי שמגעיל אותו הגבול הלא ברור בין פנים לחוץ אצלנו. נכנסנו למטבח. אמא ישבה שם. ראתה אותו במדים ונרתעה. נישקתי אותה. "מאמא, זה בועז, תכירי, הוא החבר שלי." המשיכה לשבת קפואה, נפחדת. אז משכתי אותו החוצה. "רוצה לטייל לפרדס?" זמן מה הלכנו. שתק. אחר כך אמר שהוא מוכרח לנסוע, כבר מאוחר מדי. שמחתי. רציתי לחזור לאמא. "אתה לא כועס, נכון?" "- כועס? תגידי, אבא אין לך?" "- יש, כבר מת." "- אוקיי. לי אין אמא. שתדעי." נסע. היה ברור לי שנגמר. ויתרתי. מיהרתי למטבח: "מאמא, למה פחדת ממנו?" היא המשיכה לשתוק. חיבקתי אותה. אחר כך, בלילה, כשבאתי לומר לה לילה טוב, הזכירה "את הקצין". לפעמים אני שומעת את קולה לוחש לי, באשר תמותי, אמות, ושם אקבר. כשמתה, כבר גרתי עם בועז בווילה. קברתי אותה לבדי. הלכתי אחרי הקברן. הוא אסף עוד כמה יהודים למניין. עמדתי מול הקבר ובכיתי, וכששאל אותי לשמו של סבא, היה צריך לחזור על השאלה, פעמיים או שלוש. בבית אמרתי לבועז: "אין לי אף אחד יותר." ולמה לא הסכמתי שיבוא איתי? כי אמא פחדה ממנו, לא סבלה אותו. לקחתי אליה הרבה פעמים את דוד. בטחה בו. אולי גם אהבה אותו. לרגע, יותר מרגע, נראו לי נישואי לבועז כמו בגידה.
 
10.
אחרי שאמא מתה, וכבר נקבע מועד לחתונה, נסענו לאילת. בדרך שאלתי: "תגיד לי בועז, אתה לא מתגעגע לפעמים לאסא?" בועז שתק. "אתה לא מתגעגע אליו?" "- לא. אני לא מתגעגע, לאף אחד." וכמו דוד, המשכתי: "אסא היה מיוחד. היה צוחק פתאום..." "- היה צוחק פתאום באמצע הזיון. נכון?" ביקשתי סליחה, באמת התחרטתי, חיבקתי אותו והוא הדף אותי בעדינות: "לא ככה משיגים אותי. אסא היה חבר, ניצל אותי, כמו את כולם, אבל על היחסים שלך איתו, אני לא ממש רוצה לשמוע." גברים מעודנים מקנאים בשקט, חשבתי והמשכנו לפטפט כאילו לא אמרתי כלום. ואז, באמצע המדבר, הופיעו פתאום, תחילה כמו פס רועד, אחר כך, במלוא כיעורם, מבנים ארוכים, מחסנים וסככות, ומנוף, ועוד אחד. שום עץ לא צמח שם, ואני גם לא זוכרת שיח, המפעלים של "משכן". בשער השתופף שוער, הביט לתוך האוטו. בועז נופף לו, והשוער הצדיע, רציני, ובלי לחייך, אבל הרבה כבוד. חנינו והלכנו בשביל המרוצף. "יש להם ועד?" שאלתי. "בטח. אבל אני הרבה יותר קשוח." הבחנתי בבית־שימוש, ורצתי. בועז רדף אחרי: "בואי, יותר מוצלח במשרדים שלנו." ניערתי אותו ונכנסתי. יצאתי במהירות. הקאתי ליד השביל. מולי עמדה פועלת הרה. כשהבחינה שראיתי אותה, הסתלקה. בועז הוליך אותי עכשיו למשרדים. שם, בשירותים, נרגעתי, שטפתי את הפה, מלה לא החלפנו, גם כשהמשכנו דרומה, לאילת. הוא נהג והביט בצוקים השחורים, אחר כך שאל: "את עוד כועסת?" שתקתי. בכלל לא כעסתי. אף פעם לא הציק כשלא רציתי לדבר, ולא דובב אותי. מההרים נפלו צללים על הכביש, כמו נשרים גדולים. ואז, בבת אחת, מעבר לעיקול הדרך, הופיעה שיירה של מובילי טנקים. חנינו לצד הדרך. אמרתי לו: "תהיה מלחמה," הרכנתי ראש למטה, לא לראות. צחק, "מלחמה? אז הם נוסעים בכיוון ההפוך." "- שתדע," אמרתי לו כפופה, "אם תלך, לא תמצא אותי כשתחזור." "- את יכולה להרים את הראש, הם עברו." בלעתי את הרוק, לא דיברתי, רק הוא דיבר. הייתי עצובה. איזה מרחק בינינו. איך אצליח להישאר אני? אחר כך, באילת, לבשנו טרנינג והלכנו לים. היה שם מעגל של זרים, מין היפים, אחד ניגן על יוקלילי, האחרים זמזמו או שרו והיתה גם מפוחית. הזמינו אותנו לשבת, בועז ניסה לשיר איתם. נראה מצחיק, נשמע מצחיק יותר. חזרנו חבוקים. "הייתי רוצה לטייל כמוהם," אמרתי, והוא אמר: "לאן? תגידי וניסע." אמרתי: "לבדי, מדרום איטליה, לשווייץ, משם לצרפת, עד פריז." חשב קצת, אולי הבין ואמר: "מאוחר." אולי התכוון לשעה. ליד פתח המלון עצרה ניידת. שוטר קרא לנו "אתם שם, גשו להנה." אולי נראינו היפים. בועז אמר מרחוק: "איך קוראים לך, אדוני?" "- רב־סמל צדוק קוראים לי, אבל זה אני ששואל שאלות." "- לא, רב־סמל צדוק, אותי אתה לא תשאל שאלות." חול נשר מהבגדים שלנו בלובי. "אתה מבין שזה המלון המפואר ששכנע אותו להניח לנו?" בועז חיכה למפתח אצל פקיד הקבלה המנומנם: "לא. הוא פשוט לא העריך נכון את כוחו," ענה בזחיחות. ולפנות בוקר, במיטה, אמר לי: "אני לא יודע לדבר על אהבה. אבל אחרי שאנחנו שוכבים אני אוהב אותך עוד יותר." "- אני מרגישה כל כך בטוחה בידיים שלך. בפעם הראשונה בחיים שלי, אני נרדמת מאושרת ושמחה להתעורר והיום עובר עלי בהתרגשות. איך אסביר את עצמי?" "- פשוט תגידי 'אני אוהבת אותך'." נישקתי אותו. אולי אני צריכה להוסיף: כשפגש אותי, הרווחתי מעט, שילמתי שכר דירה גבוה, תמכתי באמי, לא קניתי בגדים חדשים, יום יום כיבסתי את לבני. לא אהבתי את חיי. תכף כשדוד נסע, התחלתי להשתכר לבד מברנדי זול. עם זה הפסקתי.
 
11.
לילה אחד, בעזה, בגשם, ברח עציר, באזיקים. מישהו הרג אותו בצרור של עוזי. ליד הגדר מונח היה המת, מים כיסו את משקפיו. חיילים התקהלו סביבו, שתקו, מבהלה או מבושה. הרב־סמל אמר להם: "שום דבר כבר לא יחזיר אותו, לכו לישון." הלכו. רק אחד, קראו לו יורם, ניצול שואה, עמד באמצע החצר, בלילה, וצווח "נאצים, נאצים." אמרו לו מחלון אחד: "גוי, תלך לישון," ומישהו מחלון אחר צעק: "גם אתה תקבל את שלך," אבל הפולני המשיך לצעוק "נאצים, נאצים," ולא הלך לישון, עמד בגשם, עד שלקחו אותו למעצר, בהוראה של בועז. בחור משונה היה, לא נימול, ודי הציקו לו, יום יום, מקלחת, חדר־אוכל, שמירות, גם קצין הדת, שלא הפסיק לדרוש ממנו לעבור מילה. אחרי הצבא שמר על קשר עם דוד, כמו כל החברים מעזה, דוד היה מין מפקד, ללא דרגות, אלטרנטיבי. לפעמים ביקשו רשות ממנו לפעולות פשוטות. חשמל מהלך היה, מלאך נקמות, שוטט כמו רמטכ"ל, גם אחרי הצבא, המשיכו לבוא אליו, לקבל עצות, עזרה, לבכות על כל מיני צרות. גם יורם זה הופיע פתאום, בדירה השכורה, שאל אם דוד בבית. הוא צריך לדבר בדחיפות עם דוד. לא שאלתי על מה. אמרתי "דוד מחלק כרוזים בתחנה המרכזית, ואני צריכה לצאת לעבודה." הגשתי לו קפה ועוגיות, והוא ישב בחדר ושתק, הביט בי ושתק. לא הבנתי מה רצה. חייך, עישן, ואז שאלתי, מתוחה קצת, מה הוא עושה בחיים. ניסה להתקבל לעבודה בכנסייה ביפו. "מה פתאום בכנסייה?" "- מתפללים שם בשקט, כמה פעמים ביום." הוא עישן. אני עישנתי. ושוב דיבר על יפו, על הכנסייה, על התפילות, ואין לי מושג למה נטפלתי למילה שלו, אבל טעיתי ואמרתי: "למה אתה לא הולך כבר לניתוח?" אז היה כבר מאוחר מדי. "את מוצצת רק שמוקים נימולים?" "- את מוצצת רק שמוקים נימולים?" אני אסביר: בעזה, כשקראו לו גוי, כשנטפלו אליו, כשקנטרו אותו, כשבכה באוהל, במיטה, מתישהו נמאס לחברים שלו מכל העסק, והתחילו להגיד לו: "למה לך כל הסבל, כל העלבונות? תלך, תעשה מילה," והצעות כאלו. לא היה להם כוח להגן עליו במקלחות, במקומות אחרים. אבל מאלה, החברים שלו, שהציעו לו מילה, כמו האויבים, נפגע יותר מכל, ורק דוד הבין את זה, ורק דוד הגן עליו גם מכאלה, סתם לחברים את הפיות. עכשיו, אני חברתי לטיפשים ההם. הוא המשיך לנבל את הפה, "את מוצצת רק שמוקים נימולים?" ולא הצלחתי לבקש סליחה, פחדתי, חשבתי מה דוד היה עושה, "את מוצצת רק שמוקים נימולים?" עד שנמאס לי, "יורם, אתה יודע מה? אין לי מושג בשביל מה באת. דוד איננו. אני מבקשת סליחה על השטות שאמרתי. היה נדמה לי שהכנסייה זו סתם איוולת." "- את מוצצת רק שמוקים נימולים?" ואז צרחתי: "אני מתנצלת. עכשיו תסתלק, תסתלק. הבנת?" הוא חייך את החיוך המשונה שלו, שיער דליל היה לו, עיניים מבריקות, כחולות, רווח בין השיניים למעלה, וקם, הלך, הביט בי ואמר: "מהפכנית גדולה. נכון?" אחרי שנה - דוד כבר לא היה בארץ, אני הייתי במצב קשה - הופיע שוב. לא הכנסתי אותו. לכן המריבה פרצה בחדר־מדרגות עד שברחתי לרחוב. ולא הייתי מזכירה את זה, אם לא היה מופיע גם בווילה. הייתי לבדי בבית, חשבתי שדוור הגיע, פתחתי את הדלת, הבנתי, אמרתי, מבוהלת: "יורם, מה אתה רוצה ממני?" "- אז זה מה שרצית, מרקסיסטית? להתחתן עם בעל עשיר?" פסע לאחור, הסתכל ימינה, שמאלה, הלך לגינה, לבריכה, חזר, ועוד לפני שפתחתי את הפה, אמר: "את יודעת שמוריס תלה את עצמו בגלל בועז." "- אני מבקשת ממך: אל תבוא יותר." הביט לי לתוך העיניים, חייך, הוציא סיגריה, הידיים רעדו לו. "תסתלק או שאקרא למשטרה." "- אפילו כוס מים לא הצעת לי. מהפכנית גדולה," והסתלק. לא ידעתי איך מצא אותי. חשבתי להסתיר את הביקור מבועז, אבל פחדתי, לא ברור לי למה, וכבר בערב שאלתי בזהירות: "אתה זוכר את יורם?" לא זכר שום יורם. "- זה שקראו לו 'גוי', בעזה?" "- אה, כן. הוא עובד אצלנו, במשרד." נבהלתי. ויתרתי. השתתקתי. "מה קורה, רות?" לא השבתי. במיטה, בלילה, אחרי הסקס, אמרתי: "אני צריכה לספר לך. יורם זה הגיע כמה פעמים, קודם לדירה שלי בתל אביב, עכשיו לפה. מדי פעם קילל אותי, והיום השמיץ אותך. וכל זה לא היה מזיז לי. רק דבר אחד: באחת הפעמים אמר שאלחנן שכב עם אחותו, והיא, אחרי שלוש שנים, גילתה את זה להוריהם. הוציאו אותו מהבית, הבטיחו לה שלעולם לא יחזור, אבל הוא..." "- רות, רות, תפסיקי. אלחנן לא מעניין אותי, את יודעת, אבל הוא בן יחיד, את מבינה?" התביישתי. חיבק אותי. לא ישנו. לפנות בוקר בועז סיפר פתאום מתוך החשיכה: "היה לי חייל אחד בעזה, לא זוכר את שמו. לילה אחד שמעתי אותו בוכה בתא טלפון, כמעט צעק 'אבא, תסלח לאמא, תסלח לה, שתחזור הביתה.' לא הצלחתי אז לישון. פלא שנכשלתי בתור מושל?" אחרי שעה אמר: "אין דבר יותר מעליב מאב מזלזל."
 
12.
בסופו של דבר, לא עמדתי במתח. הביקור של יורם הזכיר לי איך לא אוכל להתחבא. הלכתי לשי"ן־בי"ת, בקריה, לפי הכתובת, עדיין בלי לספר לבועז שום דבר. מישהו בשער רטן על הזימון המקומט, על האיחור, על החוצפה שלי, כי התחצפתי. ואז לקחו אותי למין ביתן אזבסט ארוך, נתנו לי לחכות בחדר, שולחן, כמה כיסאות, מיטת ברזל, שום חלונות, שום תמונה, שום־כלום. אחרי חצי שעה נכנס אחד, רזה, גבוה, אהוד. ואחריו נכנס שמן, קראו לו עוזי. התנשף כאילו רץ, הביא לי קפה, כוס על תחתית מוצפת. נגעלתי, לא שתיתי. ישבו השניים ושתקו, לא הביטו בי, לא - זה בזה. הרגשתי כמו רהיט. אחר כך דיברו ביניהם. לא הבנתי מה אמרו. וכשהתחילו לדבר אלי, סיפרו לי מה שהם יודעים. אני שתקתי. חייכתי אל דוד, בלב, אמרתי לו: אתה תראה אותי. ואז כשאמר לי השמן: "אנחנו יודעים שאת לא אוהבת את בועז. את מתחתנת בשביל כסף," אמרתי: "איתך לא הייתי מתחתנת, אפילו אם היית רוטשילד." ושוב היה שם שקט. לא דיברו אלי. אני זאת ששאלתי: "עכשיו העינויים, או עלבונות הם העינוי?" "- לא מענים אצלנו שום אדם. אפשר לקרוא לך רותי?" "- בשבילך אני רות." "- רות. בסדר. רוצים להתיידד איתך, זה הכל." "- לא אוהבת שטינקרים." "- את מי את אוהבת יותר, את בועז או דוד?" "- את מי את אוהבת יותר, את אסא או את בועז?" "- אסא זה לא החבר שלכם, שלא הצלחתם למצוא עד היום? אני בוחרת ביש." הוצאתי אותם מהכלים. הרזה צעק: "אסא היה עדין לעומתנו. את הבנת את זה?" דפק על השולחן, "אנחנו רוצים לדעת כל מה שיש לך על דוד. נמאס לנו לשבת כאן, את מסריחה." והאחר אמר לו בזלזול: "עיראקית מטומטמת." המטירו מטחי עלבון והשפלות, ולא דיברתי, לא נפלתי בפח. "מסכן זה בועז. לא מבין איזו זנזונת הוא מכניס הביתה." "- אולי תתפשטי ותחזיקי בעמידה ליד הקיר את השדיים?" נעמד השמן, חיקה אותי ליד הקיר. מאיפה הם ידעו על זה? "כמה אתה מכוער," אמרתי, "שלא לדבר על החבר שלך. יש לו בטח בוטן בקצה הבטן. תגיד," אמרתי לשמן, "אתה הולך לשירותים בזמן החקירות ומאונן ואז חוזר, או מחכה עד סוף העבודה?" ושוב שאלו על דוד, ידעו עלי הרבה, אפילו על אבי, איימו לדבר עם אבא של בועז. "מה דוד עושה באיטליה?" והשמן אמר: "את אשה טובה, תקשיבי לי. תארי לעצמך את שרה מיוחס." לא היה לי מושג מי זאת שרה מיוחס, "היא עובדת באל על, בסניף מילאנו." הבנתי כבר את הכיוון. והשני המשיך את הקנטטה, "יש לה ילד עם תסמונת דאון." הנה זה בא. שתקתי. "היא לא נשואה, שרה מיוחס, ואת יודעת על תכנון של חבלה. את באה לדווח לנו? או את נותנת לילד שלה להישאר יתום?" שמעתי על הטריק, דיברו עליו הרבה, ההזמנה הזאת להלשנה בשם הרחמים. דימיתי לעצמי את אהובי, דוד, שתקתי, ושוב שאל אותי אחד מהם: "תבואי לדבר איתנו, אם תדעי על משהו סביבך, רק להציל חיי אדם, לא יותר?" הסכמתי. אחר כך יצאו ונתנו לי לשבת לבד. פחדתי. עברה שעה, לחדר נכנסה חיילת: "למה את פה?" "- למה אני פה? כי נעלו אותי, זה למה." "- דווקא לא נעלו. היית צריכה לקום, לצאת, ללכת." חזרתי הביתה שפופה. התכוונתי לספר לבועז הכל. ולא ידעתי איך. גם לתמר לא סיפרתי, כי לא סיפרתי לה אף פעם על דוד, ולא היה לי כוח להתחיל סיפור שכבר נגמר. גם לתהילה לא אמרתי כלום. היא דווקא טלפנה עוד באותו הערב, עצרו את הרוצח, בחור מעזה, "הודה, הבן־זונה," אמרה, "שיירקב בכלא." היתה נרגשת, את הגופה עוד לא מצאו. התואר עגונה, אמרה בצחוק מריר, דווקא מתאים לה. הרבנים, כמוה, מחכים לאסא. "מתי תבואי לבקר אותי, לבד, בלי בועז?" "- מתישהו," אמרתי. "אני בודדה," אמרה, ולא היתה בי שום סימפטיה לסבלה. אולי יש משהו דפוק בי.
 
13.
החברים של בועז היו מבוגרים בעשר, או חמש־עשרה, שנים ממנו. באו לפעמים אלינו, לסלון, לשבת, לשוחח, לזלול, לשתות ולעשן. בועז היה בחברתם רגוע, מרוצה, פסיבי, מהצד הביט בי, ובהם, שתק, הקשיב. אין לי מושג איפה הכיר אותם, אולי בשיט לאמריקה. לאחד היה שער שיבה ארוך, סטפן שֶפְלֵר, יהלומן, עישן מקטרת, סיפר על גנט. לאשתו היה אף מחודד, יפה, עיניים כחולות. אחר היה כמעט קירח, פרופסור לאנגלית, אלכס הולץ, דיבר הרבה, נלהב, בהערצה, תמיד אלַי, תמיד נלהב מעסקי החברים. הייתי יפה, הסכימו, גבוהה, עיני היו עמוקות בתוך עצמות הלחיים, אמרה אשתו של הפרופסור, קנדית, התעקשה לדבר גם על הקליטוריס, לא דגדגן, אמרה, דגדגן הוא שם לצעצוע. הם צחקו, בעיקר בעלה, "צריך פשוט להוריד את זה כמו ברית מילה," אמר. אשתו לא אהבה את ההומור שלו: "נו, הערבים עושים את זה, למה לא תלך איתם, הרי אתה כל כך אוהב אותם." תמר הביאה לכולנו וודקה, כריכים ומשקאות, למדה מהר איך להגיש. למדתי ממנה לחייך חיוך דו־משמעי, בלתי־מפוענח. מתישהו אמרתי שתפרוץ מלחמה, כי ישראל מכשילה כל הסדר שלום. בועז אמר: "רות חושבת שאפשר להתקדם בדרך לשלום בצורה הרבה יותר מתוחכמת." והביט אלי בהערצה. אמרתי: "טוב שיש לי מתרגם." אשת הפרופסור, לימדה פיתוח קול, אמרה לי בלחישה: "הוא לא יסכים עם כל מה שתגידי, הוא לא יכול. הוא אוהב אותך, וזה הרבה. כולנו מבינים את זה. ואת הרי יודעת כמה הוא מוכן ללכת בשבילך, רחוק מאוד." החלטתי לפרוש, כי לא הבנתי, או לא רציתי להבין. ביקשתי סליחה והלכתי, מאחורי שמעתי. "הכנסת קומוניסטית לבית?" "- הכנסתי? היא התגנבה," צחק אהובי. על הקיר היה ציור נוצץ של ארדון, מאוד לא אהבתי אותו. בפינה עמד אקווריום ענק. כשלא ראיתי, בועז זרק דגיגים לדג הטורף. תמר סיפרה לי. עכשיו, בשקט, מחוץ לחדר השינה אמרה לי: "רותי, הבאתי לך תה." אולי בכלל נרדמתי. היא נכנסה, ביקשתי שתשב על ידי. היא העמידה את התה על ארונית הלילה וישבה. "היית באסיפה?" היא עדכנה אותי. גם את זה בועז לא ידע, ששתינו במפלגה הקומוניסטית, ואפילו באותו תא. במפלגה שמרנו בסוד, שתמר עובדת אצלי. היא הסבירה לי דברים שהייתי צריכה ללמוד, כדי להתקבל לחברות. שתיתי את התה לאט, נרדמתי. היא יצאה, המשיכה להגיש. בבוקר שתה בועז קפה, כמו תמיד, בעמידה, ושוב הבטיח לי לא להזמין חברים, לא כל כך הרבה, ולא ביחד. הזכרתי לו לשלם לתמר בעד השעות שנשארה בערב. הוא שילם כבר, וגם הביא אותה הביתה. שכחתי שהבטחתי לה. אמרתי לו: "ובקשר ליורם..." "- פיטרנו אותו, רות." שמחתי. "תגיד לי, הוא דיבר עלי עם אביך?" "- הוא לא היה זוכה להתקבל אצל אבא לפגישה, רות. תמר צריכה לבוא עוד מעט. נכון? תבקשי ממנה לנקות את המחסן." יצא לעבודה. הגינה נשארה ריקה, ואני המשכתי לעמוד במטבח, שותקת. בכיתי בלי קול, רק דמעות.
 
14.
הקיץ נגמר. אני שונאת את החגים. כתבתי לך שאמא מתה. אפילו על זה לא ענית. אתה יודע שצלצלתי. ענתה לי מישהי. מיד סגרתי. לא רציתי לקלקל לך. צלצלתי יותר, אבל סגרתי עוד לפני שמישהו ענה. ביוני נעצרתי. חילקנו כרוזים נגד המלחמה. די מבייש לעמוד בפתח של בית־ספר ולראות את המחושקנים יורקים עלינו. הם רוצים למות. תהיה מלחמה. בטוח. מסביב צוחקים, בשחצנות, עלינו. אני נמלאת בזעם, כשמתחיל כזה ויכוח. לפעמים אין לי די עלבונות, כדי להשיב. בחור משג'אעיה, סלמאן ח'זאן, הודה ברצח אסא. אני דוחה את העיקר. לא כתבתי עד היום, פחדתי שתבוז לי, אבל עזבתי את הארגון, ואני מועמדת לחברות במפלגה הקומוניסטית. בשביל מה להיאבק, להיעצר, לחטוף מכות, אם עוזבים הכל, ונוסעים פתאום? כואב לי שנסעת, לפעמים כמו איבר קטוע, אבל אני כותבת גם משום שאני מאמינה שאי־אפשר לעשות מהפכה עם ספונטניות של "בא לי", "לא בא לי", "בא לי". משהו היה שקרי בפעילות שלנו. את השקר הזה אני מתקנת במפלגה. המפלגה גדולה מאיתנו, והיא נשארת, גם אם אנחנו קטנים או חלשים. נכון, לא הייתי רוצה לחיות בברית המועצות. תמר, חברת מפלגה אמיצה וצנועה, אומרת: "מי יעזור לפלסטינים? מי עוזר לעם הווייטנאמי? רק ברית המועצות." זה מה שאני עונה לך בלילות, כשאני מתהפכת במיטה מרוב געגועים אליך, אל הצחוק שלך, אל הבדיחות שלך, להתגרויות שלך בשוטרים. אני מתגעגעת לכל פיסה בגוף שלך, אהובי. אהובי הנצחי, אהובי עד יום מותי, שום דבר לא ייקח אותך ממני. עברתי דירה. לא אכתוב יותר. שלך, תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, תמיד
 
15.
גשם שוטף ירד. הבטחתי לנסוע לסניף כדי לעזור. עוד מעט מתחילה מערכת הבחירות. נסעתי בכביש החוף עד למרכז העיר. ברק הכה באופק, ומים שטפו את שמשת המכונית שלי. מתוך כל הנוזל האפור, האדימה תיבת דואר. עצרתי, שלפתי את המכתב, רצתי בתוך השלוליות, שלחתי ודי. אז תפס גבר את המרפק שלי ובכוח משך אותי אל מתחת לסוכך. התנגדתי. ואז הבחנתי בחיוך. "ראיתי אותך מבפנים," הצביע אל תוך הקפה, "בטח שלחת מכתב לדוד," התבדח. לא עניתי. "את טסה איתי, לפגוש אותם?" זה היה רון. "תשבי איתי קצת?" הלכתי אחריו לשולחן. "אתה נוסע לפריז?" שאלתי. "כן," אמר, "התקבלתי לתואר שני." אושר היה נסוך על פניו, ואותי דקר כאב כמו מרצע. הוא נוסע. אני לא. הוא בקשר איתם. אני לא. "אולי הגיע הזמן, אחרי ארבע שנים שלא התראינו, יותר, שתסבירי לי למה היית כזאת עוינת בעזה?" הסתכלתי סביב, הסתכלתי עליו ואמרתי: "אבל רון, איך יכולתי להיות עוינת, אם בקושי דיברתי איתך?" "- את רואה?" האישונים שלו היו מרושתים בכלי דם אדומים זעירים. תמיד נראה כאילו התעורר כרגע משינה. גם עכשיו. אמא שלו התחתנה בפעם שנייה, לקראת הבר־מצווה שלו. דוד שנא אותו. "מענים על ידנו בני אדם, צעקות לתוך הלילה, וההומו קורא פלובר." כל כך רציתי לנסוע לפריז. התחרטתי על המכתב, כאב לי מאוד. "אני אגיד את האמת, רון. לא אהבתי את האדישות שלך למה שקרה סביבנו. מעצרים, עינויים ואתה עם פלובר." המלצרית הביאה קפה ושאלה אותו: "מה שלום אמא, רוני?" הוא חייך אלי, אמר לה, מבויש, "בסדר." אני חייכתי אליה, שתלך. ואחרי שהסתלקה, אמרתי לו בכעס: "בכלל, של מי היה הרעיון לקרוא לרחובות שם בשמות פריזאיים? לא שלך?" שוב חייך בשובבות, התלבט, שלק ואחר כך העז לדבר: "עברו חמש שנים. עזה בשבילי לא קיימת. למילואים לא הלכתי. אבל אל תכעסי עלי, אני סתם מנסה להבין את השנאה שלך. באותם ימים בדיוק, אני זוכר את הזעקות, את ישבת לך בשקם, ערב־ערב, עם אסא מהשב"כ, טוֹרְקְוָמֶדָה קראנו לו. לא אכפת לי אם היה לך עניין איתו, זה לא העסק שלי, אבל את כועסת עלי שדיברתי עם החברים שלי באוהל על תרבות צרפת? שהמתקנו את השנאה שלנו למקום בעזרת ספרות צרפת? שרצינו לאירופה כדי לא להיות בעזה? מה רע בבריחה?" שתקתי. הוא הרפה. גם לא חייך כמנצח, ואני לא אמרתי עשרה אחוזים ממה שהיה לי לומר לו. "תגיד רון, מה אתה חושב על דוד?" הוא חשב לרגע, ואמר: "לא הייתי מסוגל להיות כמוהו. כריזמטי כזה, אמיץ, לא הייתי יכול להיות כזה." אילו אהב נשים, השיחה היתה נגמרת במיטה, בטוח. "אני מתחתנת." "- מזל טוב." "- אתה לא שואל עם מי?" "- עכשיו אני שואל עם מי." "- עם בועז. היית מאמין?" "- אני מכיר אותו?" "- מה איתך, רון? בועז, המושל שלנו." "בועז?" כעת היה מופתע. "מה מצאת בו?" "- התאהבתי." שתק, אחר כך, בכל זאת אמר: "הוא לא משעמם בעינייך?" לא נעלבתי. אכזבתי אותו. נזכרתי בנסיעה שלו, פתאום איימה עלי: "בבקשה, אל תספר לדוד על החתונה שלי." הוא לא ענה. "אתה לא תספר לדוד על החתונה שלי. נכון?" נפרד ממני, בלי להבטיח, בחיוך רחב, אמר שהוא מוכרח להגיע לאמו, שני אוטובוסים. למה הייתי צריכה לספר לו על הנישואים שלי. רבע שעה ישבתי שם לבדי. המלצרית ניגשה: "עוד משהו?" ואני הנדתי בראשי. "אבל למה את בוכה ככה, מיידעלע? הוא באמת ילד טוב ויפה, רק לא אוהב שום אשה, אפילו יותר יפות ממך." השארתי כסף וברחתי למכונית, בגשם, החוצה. הרגשתי מטומטמת, לא, לא מטומטמת אבל לא היה לי עם מי לדבר על שום דבר חשוב. גם לא עם בועז, לכן אני בוכה כל כך הרבה.
 
16.
משרדי "משכן" שכנו בקומה הרביעית, בבניין מול החוף. בקצה המסדרון חסמה דלת חומה את הדרך. בחדר קטן מימין ישבה מזכירה די קשישה. "את יכולה לחזור בעוד חצי שעה?" שאלה אותי. "אני אחכה כאן," אמרתי. מחלונות המסדרון ראיתי אונייה באופק. כמה רציתי לשוט מכאן, אז למה אני משתדלת? אחרי רבע שעה שאלתי, אם לא הגיע הזמן שתיגש לבוס ותגיד שהכלה מחכה. אחרי עוד רבע שעה הוכנסתי. אבא של בועז ישב בחליפה בהירה, לא הרים את עיניו מהדפים ואמר: "רגע." אחר כך, בלי להרים את העיניים, אמר: "אז את העיראקית היפה של בועז. מה הגובה שלך?" "- מטר שבעים ושתיים," אמרתי בשקט. הרגשתי גמדה. אז הרים את עיניו ואמר: "כן, הוא קצת נמוך, מטר שבעים וחמש, הבן שלי. נכון?" חייך, מדד אותי, לא העז לשאול על היקף החזה או הישבן. שער השיבה שלו היה פעם צהוב. "שמעי נא, מה־שמך, אז את רוצה להתחתן עם הבן שלי, נכון?" "- נכון. ורציתי לדעת," ניסיתי, "מה יש לך נגדי?" "- במעמד שלנו לא נהוג להתחתן עם אסופית מהרחוב. אמרתי לבועז: 'לה אני אוריש את המפעל, המחסנים, המלגזות, המנהלים, המשרדים, והסוכנים, את הקשרים בחו"ל, את הקשרים בתה"ל?' אני יודע את מי את מביאה איתך למשפחה? אמרתי לו 'אתה יודע מי יש מסביבה? היא תהיה האמא של הנכדים שלי?'" לא הצלחתי לשמוע את ההמשך. יצאתי משם. אני לא זוכרת איך.
 
17.
שתקתי עד הערב, הלב דפק לי בחזה כמו פטיש ענק. הייתי מוכרחה לשתוק. בועז הניח לי. רק בלילה צעקתי פתאום, במיטה: "אני אסופית, אתה מבין? אסופית." הוא התעורר, נבהל. "אני אסופית, אתה מבין? אסופית. אבל אני לא אסופית. ואני לא רוצה לחיות חיים כאלה. למה אתה בכלל צריך אותי?" יצאתי ערומה לעשן בגינה, הסתובבתי בגינה, עישנתי, דיברתי אל עצמי, אני חושבת. בועז חיפש אותי בין העצים: "רות. אל תעזבי אותי. אל תברחי." הקול שלו היה רך מאי־פעם. נכנסנו למטבח והוא דיבר: "אני זוכר אותך מעזה, שיחקת כדורגל ברצינות, עם הבנים, תמיד עם הבנים. עמדתי בחלון והבטתי בך. אף פעם לא ויתרת. אני זוכר. אל תצחקי. היית כבר אז גדולה מהחיים." לא נרגעתי. "עכשיו, תקשיבי לי. זה לא פשוט בשבילי לנצח אותו. אני יכול לעזוב הכל ולנסוע. יחד איתך. רוצה? רוצה שאומר לו: 'לעזאזל עם הרכוש שלך. לקחנו לנו כסף, ואנחנו נוסעים לטייל בעולם'?" שתקתי. קיוויתי למשהו אחר. אני לא יודעת למה קיוויתי. יש סבל כזה, כאב, כאבים. רוצים שהכל יעבור. יישכח. לא שמעתי מה שרציתי. לא ידעתי מה רציתי. "את חושבת שלא נכנסתי לדבר איתו? אמרתי לו: 'אמא היתה אוהבת אותה'." קולו רעד, "ומה הוא אמר לי? 'אמא מתה, בועז, אמא שלד, תחת מצבה, שלא הלכנו לראות כבר שנים.'" עישנתי עוד סיגריה. "אל תוותר עלי, בועז," אמרתי צרודה. "מה פתאום שאוותר עלייך? טוב לי איתך. כמה טוב לי איתך." אחר כך אמר: "אני לא יודע למה אני כל כך זקוק להכרה שלו. למה אני לא יכול להגיד לעצמי 'מה אכפת לי?', למה אני כל כך חלש מולו." הבטתי בו. פתאום נראה גדול ממני. אהבתי אותו מאוד.
 
18.
רציתי לטלפן לדוד לפני שיצאנו. בועז התרוצץ סביבי כמו מנהל הצגה. סירבתי ללבוש שמלה. אף פעם לא לבשתי שמלה. בועז כעס, רצה שאהיה במיטבי, כולל השמלה, שקנינו ביחד, צהובה־בהירה, דיבר על רגש נחיתות שמסרבים להיפרד ממנו, גם כשאפשר. שתקתי. כעס עוד יותר, וזרק לי: "מזל שאבא שלי לא יבוא." כאב לי. החוורתי. אני חושבת שישבתי לרגע. בועז נבהל. "אני מצטער. די. תלבשי מכנסיים, עזבי, נלך, תסלחי לי." לבשתי את השמלה החדשה, ענדתי את השעון שקנה לי. יהלומים. באנו למסעדה במלון. הגיעו עשרים מוזמנים. דימיתי חמישים, אולי שישים, לכן ישבתי מכווצת. אחר כך הגיעו הנגנים, עם פרחים אדומים בכיס הז'קט. אצל הכנר, נשברה הציפורן. אמרתי לבועז: "אבא שלך באמת לא בא." הוא התעלם. שפלר ניסה לרקוד. אמרו לו לשבת. "אלחנן היה שר," אמר בועז. "לא הזמנת אותו." לא השיב לי. תהילה הביטה בנו נרגשת. אכלנו. מלצרים מזגו יין. נכנסה קבצנית. ביקשה נדבה. המלצר ניסה לגרש אותה. חמקה הזקנה, ניגשה אל בועז. אמרתי לו בשקט: "תן לה." התעלם ממני. "תן לה," אמרתי בקול רם. האורחים השתתקו, הביטו בנו. הורדתי את השעון שקנה לי, ונתתי לה. אפילו התזמורת הפסיקה לנגן. הארוחה נמשכה, הנגנים חזרו לנגן, מלצר מזג עוד יין. קמתי ואמרתי בקול: "עכשיו אני אשיר לכם שיר יפה, ששרה לי אמי, תצטרפו אלי אם אתם מכירים:
 
Alle meine Entchen
schwimmen auf dem See
schwimmen auf dem See
Köpfchen in das Wasser,
Schwänzchen in die höh.
 
הוא תרגם להם, אני חושבת, פחות או יותר, כל הברווזונים שלי, הוא אמר, והכנר התחיל לנגן איתו את השיר הזה, כל הברווזונים שלי שוחים באגם, הראשים הפצפונים שלהם בתוך המים, וגם האקורדיון ניסה וזייף, אני זוכרת, והזנבונים שלהם באוויר. ומישהו מחא כפיים, וגם הוא, בעלי. הוא נשא אותי בזרועותיו הביתה. "תמר?" שאלתי כשהניח אותי במיטה. "תמר לא עובדת הערב." "- והיא לא היתה בחתונה?" "- לא. לא הזמנתי אותה, חשבתי שתרגיש שם רע." "- בועז, תהיה מלחמה." "- לא תהיה שום מלחמה, רות." "- תהיה, תהיה. ואני לא עיראקית. אבא שלך לא יודע כלום." "- מה פתאום את עיראקית?" "- אבא שלך אידיוט." "- נכון. אידיוט." "- פאשיסט." "- כן," "- תגיד שהוא פאשיסט," "- פאשיסט, פאשיסט." מרוב שכרות ועצב וייאוש אמרתי לו: "Ich war, ich bin, ich werde sein!, זוכר?" "- תזכירי לי מאיפה?" "- לא חשוב. נהיה עשירים. נכון?" "- אנחנו כבר עשירים, מאוד, יפה שלי." "- אני כל כך רוצה להיות מאושרת, בועז" אמרתי לפני שנרדמתי.
 
19.
למחרת, ערב יום הכיפורים, ישבנו בחושך, על מרפסת הבית, מול הבריכה, שתינו יין. היה קריר. בועז לימד אותי לשתות מעט, לאט־לאט. ברחוב, טיילו שכנים בשקט, להעביר את ערב הצום. דממה שלטה. בועז אמר: "אהבתי ללכת ל'כל נדרי'. אבל אבא שלי אמר יום אחד: 'אל תלך, אם אתה לא צם. זה לא קונצרט.' אז הפסקתי ללכת. גם הוא לא הלך. גם הוא לא צם." שתק, חיפש המשך, "ולמרות זה, הערב הזה נראה לי תמיד קדוש, ואני מתגעגע..." הייתי צריכה לשתוק ואמרתי: "רוצה שנלך? נלך יחד, רוצה?" בחיים לא הייתי בבית־כנסת. לא ענה לי. משהו נסתם בו. "אבל לפני זה, לפני שאמר לך לא ללכת, הלכתם?" בועז חשב עוד מעט. קרפדה קרקרה. "אהבתי לראות את אמי מסתרקת. עמדתי בפתח חדר השינה. היא ישבה בחלוק, מול המראה הגדולה, והברישה את השיער הארוך, הבלונדיני. אני ממש זוכר איך אהבתי לראות אותה מסתרקת." אחר כך הפסיק, התבייש שדיבר. "בועז, למה אתה שותק פתאום?" "- מה יש לדבר? אני לא טוב ברגשות. כאילו גולם." חייך, כאילו לעצמו והמשיך, בלי להביט בי: "הגוף שלי מעוצב כבר. לא אהיה יותר שעיר, לא אהיה יותר גבוה, לא אהיה יותר רחב. אנסה לא להשמין. אבל מה שיש בתוכי מחכה לך. סלע לבן. את יכולה לחצוב בי, לגלף, אני שלך." אין לו סודות. הוא פשוט לא יודע. אל התום הזה השתוקקתי. "תגידי, אמא שלך היתה יהודייה?" "- בטח. אחרת לא היינו יכולים להירשם ברבנות," אמרתי. "- לא נרשמנו, רות. הרי את לא רצית." "- אבל אנחנו נשואים. נכון?" "- בטח, בטח." שאלתי בזהירות, אני לא יודעת למה: "זה נכון שיורם למד איתכם בפנימייה ופשוט לא דיברתם איתו, גם לא בעזה, כאילו לא היה איתכם משך כל אותן שנים?" בועז הצית סיגריה. "היה איתנו? מתי נזכר בזה?" "- אתה באמת לא חושב שתהיה מלחמה?" הוא צחק וציטט את קסנדרה של לואל: "אני רואה את האמת. אני חייבת להגיד את האמת/ שאף אחד לא יבין. אף אחד לא יאמין לי." לפעמים נדמה לי שהיו לי חיים אחרים לפני החיים שאני זוכרת, חיים ששכחתי ואני נזכרת בהם לשניות.
 
20.
בצהריים, בשבת, ישבנו מול הטלוויזיה, והוא מלמל שוב ושוב את קסנדרה. אחר כך התחיל לעשות טלפונים. אני לא אצליח להסביר את הזעם שלי. רציתי לצרוח. שתקתי. משך ארבע שנים חילקתי כרוזים, נעצרתי, הפגנתי, התווכחתי. יום יום אמרנו שתהיה מלחמה. יום יום לעגו לנו. גם הוא. רציתי להזכיר לו. לא היה טעם. הרי ציטט את קסנדרה, כדי לומר שצדקתי, קודם צדקתי, ועכשיו אני שוב טועה. "אתה לא הולך!" אמרתי, ניסיתי להסיר ממנו בכוח את החולצה. הוא הדף אותי. לא ויתרתי. ניסיתי שוב. קרעתי לו כפתור. הוא התחמק. ניסיתי שוב. עכשיו סטר לי. החזרתי לו סטירה ובעיטה. "את השתגעת לגמרי. את יודעת?" "- אם אתה הולך, זה הסוף שלנו." לא ענה. "תגיד משהו, טמבל. אתה מבין שאני מסתלקת, אם אתה הולך למלחמה?" "- אף אחד לא מאיים עלי, רות. גם אסא שלך. וכשאיים, גמר." התרברב, נפגע, מהסטירה שחטף. הטלפון צלצל. אמרתי לו בשקט: "האדון שולח אותך למלחמת האידיוטים. לך, לך!" זה היה באמת אביו. בועז דיבר איתו בשקט, וכל מה ששמעתי היה: "בסדר, אבא, אל תדאג." לפני שהלך, אמר לי: "אני מצטער על המריבה." השפה שלו זבה דם. "תשמרי על הבית, תשכרי את הגנן שרצית, ותחכי לטלפונים." אמרתי: "אל תלך למלחמה הזאת." הלך. ישבתי בבית, ראיתי טלוויזיה יום ולילה. לא עניתי לטלפונים. לא הצלחתי לשכוח את הזלזול שלו בערבים. לא הצלחתי למחוק את זיכרון הזלזול והבוז בימים שהיינו כל כך מעטים, ואמרנו: תהיה מלחמה. שנאתי אותם. לא שמחתי לאיד, השתדלתי. וככל שהתבררו ממדי ההרג, החורבן, נמלאתי יותר ייאוש. אני יודעת שאנשים לא יאמינו לי אם ישמעו שעזבתי הכל. "בגלל פוליטיקה?" אמר לי מישהו. אני לא יודעת. לכל פעולה יש יותר ממניע אחד, אולי. גם לבריחה. לא רציתי להישאר איתם. לקחתי כמה דברים. את הספר "מבוא לפילוסופיה מרקסיסטית" של גרשם פרייער. לקחתי בגדים. תמר עזרה לי. לתהילה לא העזתי להתקשר. הסתלקתי משם לתמיד. אולי טעיתי.
 
21.
בדירה הישנה חיכה לי רק מכתב אחד. ברגע הראשון חשבתי שדוד סוף־סוף כתב לי. פתחתי את המעטפה, רועדת. אחר כך התאכזבתי. מכתב קצר ממישהו ששירת איתי בעזה וגם נשרך איתנו לארגון: "ככל שהזמן נוקף, לא רק שאיני יכול לברוח מהאהבה אלייך, אלא היא כואבת יותר. זו האמת האחת על שער החוק: האהבה הגדולה לשומר, ההתמכרות לאהבה הזאת, התקווה, שמעבר לשער החוק לא יהיה שום דבר, ולא צריך יהיה להיכנס לשום מקום, וכל מה שרוצה העומד בשער, הוא לשקוע עמוק בתוך גופו שלו, לאבד אותו לטובת הקול, קולו־שלו, ולספר על עצמו, שלך, תמיד, איציק." זה לא דוד, אמרתי לעצמי. לא יכולתי להתרגש רק משום שאהב אותי, ואני אהבתי מישהו אחר, אדיש אלי. הדלקתי טלוויזיה. פצועים והרוגים. לא היה לי אף אדם בעולם, חוץ מהמהפכה.