פרפר בערפל

פרק 1

 

 

קרני השמש פגעו במסך המחשב וסנוורו אותי מעט. כמו בכל יום בשעה שלוש אחר הצהריים הן רמזו על סיומו המתקרב של היום. בדרך כלל, הן הפרעה מבורכת, באותו יום הן לא היו. עברתי על מייל שבדיוק קיבלתי. קראתי אותו שוב ושוב מבעד לסנוורים, וניסיתי להכיל את השמחה שאיימה להתפרץ מתוכי כל רגע.

 

 

מאת: Green Dave

אל: Lee Berger

 

תאריך: 17 במאי 2014 14:22

 

נושא: תכנית פוסט דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד

 

 

 

גברת ברגר היקרה,

 

תודה על הזמן שהקדשת לי במהלך הריאיון שערכנו.

 

ברצוני להודיעך כי נבחרת להשתתף בתכנית פוסט הדוקטורט של אוניברסיטת אוקספורד, המחלקה למחקר רפואי. אשמח לראותך נוטלת חלק בתכניתנו.

 

מזכירת התכנית, גברת אריאלה וייס, תיצור אתך קשר לתיאום אדמיניסטרטיבי של תהליך הקבלה.

 

בהצלחה,

 

פרופסור דייב גרין

 

ראש מדור מחקר רפואי

 

אוניברסיטת אוקספורד

 

 

 

החלום שלי התגשם! התקבלתי ללימודים באוקספורד! גם אם זה לתקופה קצרה. שנים השקעתי בלימודים, תוך כדי ויתור על פסק הזמן של אחרי התיכון והצבא. ביליתי את רוב זמני בלימוד קורסים לתואר הראשון על חשבון חיי האישיים. בזמן שחבריי טיילו במזרח, כבר הייתי במהלך לימודי התואר השני ונכנסתי למסלול הישיר לדוקטורט, שיקנה לי את התואר דוקטור מוקדם מהמקובל. פעמים רבות במהלך השנים תהיתי אם בחרתי נכון. זה היה אחד הימים בהם הייתי בטוחה שצדקתי.

 

"אני לא מאמינה!" צעקתי בהתרגשות.

 

"מה קרה?" קולה של הדר נשמע מהצד השני של המעבדה. היא בדיוק עסקה בספירת תאי החיידקים תחת המיקרוסקופ. הדר ואני עשינו את עבודות המאסטר והדוקטורט שלנו במעבדה של פרופסור דרורי, יחד עם לנה ומיכל. הן רק התחילו את הדוקטורט, בעוד ששתינו היינו לקראת סיומו. כולנו הסתדרנו ועבדנו מצוין יחד. החיבור עם לנה ומיכל לא היה מיידי, ואילו עם הדר זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

 

לעולם לא אשכח את אותו יום ראשון, כשנכנסתי למעבדה נוטפת מים, קורבן למזג האוויר הבוגדני של סוף אוקטובר בסתיו הישראלי. היה חם ואביך כשיצאתי מהבית, ולא ראיתי צורך מיוחד ללבוש משהו נוסף לחולצה הצמודה השחורה, שקניתי ב"קסטרו" שבוע לפני כן ולמכנסי ג'ינס. איזו טעות! בעוד אני תקועה בפקק באיילון, מקללת את כל נהגי ישראל ואחותם, נפתחו ארובות השמיים וגשם החל לרדת. לא טפטוף סתווי קליל אלא גשם זלעפות. תו החניה, שהייתי אמורה לקבל, עדיין לא הגיע, לכן נאלצתי להחנות את מכוניתי בגני יהושוע ולצעוד ברגל לאוניברסיטה. אמנם זאת לא דרך ארוכה, אבל לעשות אותה בשלוליות, כשגשם חזק מכה בי ועל כפות רגליי רק כפכפים, פשוט היה "תענוג"!

 

רטובה ומתנשפת הגעתי בסוף לבניין ונכנסתי למעלית. המעבדה של פרופסור דרורי נמצאת בקומה החמישית. התפללתי שהוא לא ישים לב לאיחור הלא-ממש-אופנתי שרשמתי כבר ביום הראשון. רק לי זה יכול היה לקרות, ממש חוק מרפי. בכניסה למעבדה עמדה בחורה גבוהה עם עיניים חומות ושיער שחור. היא לבשה חלוק מעבדה לבן וידיה עטו כפפות ניטריל כחולות.

 

"היי, אני לי ברגר, הסטודנטית החדשה. איפה אני יכולה לשים את התיק?" שאלתי אותה, והיא חייכה אליי בחביבות.

 

"אני הדר דניאל, גם אני חדשה, התחלתי לפני כמה ימים. בואי אחריי."

 

נכנסתי אחריה למעבדה, כלל לא שמתי לב שאני משאירה שלולית קטנה מאחוריי. הדר הראתה לי את שולחן העבודה שלי ואמרה שעוד מעט תגיע ברוריה, מנהלת המעבדה, ותסביר לי בדיוק ממה פרופסור דרורי רוצה שאתחיל. היא ציינה שהוא נמצא בכנס בארצות הברית ויחזור בעוד שבועיים. בינתיים היא המליצה לי, בחצי צחוק ובחצי רצינות, לקפוץ לשירותים בקצה הקומה ולנסות לייבש את עצמי מעט.

 

על אחד הקירות במעבדה הייתה מראה, הצצתי בה ונאנחתי. החולצה השחורה, שנרטבה כולה, נצמדה אליי כמו עור שני, ולא במובן הטוב של המילה. היא נדבקה לי לחזה וחשפה הרבה יותר ממה שראוי לחשוף במוסד אקדמי מכובד. הדר נעצה בי מבט משועשע.

 

"ברגר, יש לי משהו בשבילך. קחי!" היא זרקה לעברי חולצה דומה לזו שלבשתי בצבע כחול כהה. תפסתי את החולצה ופניתי לכיוון השירותים, וזו הייתה תחילתה של ידידות נפלאה.

 

 

 

***

 

 

 

"כדור הארץ לברגר!" שמעתי את הדר צועקת שוב. בגללה כל עובדי הקומה כינו אותי ברגר בחמש השנים שהייתי שם, כולל הפרופסורים. שתהיה בריאה, הבחורה הזו. זינקתי מהכיסא ורצתי לצד השני של המעבדה.

 

"נחשי מה קרה," ניסיתי להישמע רגועה.

 

"נו, דברי כבר!" אמרה בחוסר סבלנות, "תפסיקי למתוח אותי."

 

"התקבלתי!" פלטתי בהתרגשות, "Oxford University - here I come!"

 

"וואו, אני ממש שמחה בשבילך!" הדר קראה בהתלהבות. "שלא תטעי, אני שמחה גם בשבילי. את יודעת כמה בחורים חתיכים אוכל להכיר כשאבוא לבקר אותך? בעצם..." היא המשיכה בלי לתת לי להשחיל מילה, "אולי אוכל להכיר כאלה עוד לפני כן, כשהמשלחת שלהם תבוא לארץ לגיבוש בספטמבר?"

 

"אני מזכירה לך שתבוא להתגורר אצלי סטודנטית ולא סטודנט, אז כדאי שתנמיכי ציפיות," השבתי וצחקתי.

 

מהיום שסיפרתי לה שהגשתי מועמדות לתכנית, שמעתי ממנה כל הזמן על הבחורים שהיא תכיר. הדר היא כזאת בחורה: מתאהבת בקלות, מתלהבת, לרוב מתאכזבת וממשיכה הלאה לבחור הבא. היא טוענת שצריך לנשק הרבה צפרדעים עד שמוצאים את הנסיך, ככה עובד היקום. היא כבר בדקה חלק נכבד מהפקולטה למדעי הרפואה. עכשיו היא מחכה לתוצרת חוץ, כי המבחר בארץ כבר לא אטרקטיבי בעיניה.

 

בנושא הצפרדעים לא יכולנו להיות שונות יותר. אני לא סנובית או מתחסדת, כמו שנוטים לחשוב עליי. יצאתי עם כמה וכמה בחורים בעשרים ושבע שנותיי בעולם. פשוט, איכשהו, לא מצאתי מישהו שממש ילהיב אותי ויגרום לי לחוש פרפרים בבטן כמו שיש לגיבורות הספרים הרומנטיים שאני קוראת. "חמישים גוונים של אפור" עבור רבים נחשב לטראש, רומן של עקרות בית, עבורי הוא אחד מעשרת הספרים האהובים. נראה מי יעז להגיד משהו בנדון.

 

"אז מתי היא תגיע? את כבר מכירה אותה? יש לה אחים?" הדר תקפה אותי בשאלות.

 

"לא. במייל היה רשום שהמזכירה תיצור אתי קשר בימים הקרובים, אז אמתין בסבלנות." ביני לבין עצמי קיוויתי לדעת כבר את כל הפרטים, כי רציתי להיות בטוחה שהכול סגור ושאני באמת בפנים.

 

"לי, הפִסקה שהיית אמורה לתקן למאמר מוכנה?" שמעתי את פרופסור דרורי נכנס למעבדה.

 

"עוד שנייה זה יהיה אצלך במייל." מרוב התרגשות שכחתי לשלוח את התיקון שביצעתי.

 

"מעולה, אעבור עליו היום ואשלח לעורכים של Cell. נקווה שבגיליון יולי נראה את המאמר מפורסם," הוא הביע תקווה ויצא מהחדר.

 

התרגשתי כל כך מהעובדה שמאמרי עמד להתפרסם בכתב עת יוקרתי כמו ה-Cell. אמנם זה לא Science, אבל עדיין אחד מכתבי העת הנחשבים בתחום. זה היה כבוד גדול עבורי לפרסם שם.

 

"ברגר, בואי נזוז, מה קרה לך היום, כל הזמן חולמת?" הדר הייתה כבר ללא החלוק ועם תיק על הגב. "יום חמישי היום, וזה גם יום ההולדת שלך. זה אומר סיבה כפולה למסיבה. בואי נצא לחגוג הערב!"

 

שקלתי את ההצעה. מצד אחד, לא התחשק לי לבלות בבר אפלולי ולהוות מטרה לבליינים תל אביביים טיפוסיים. מצד שני, היא צדקה, קיבלתי בשורות טובות, וזה גם יום ההולדת שלי. בהחלט סיבה כפולה לחגיגה. אולי אפילו אניח למישהו להזמין אותי לבירה, הרהרתי לרגע ביני לבין עצמי.

 

"תוכי, אני אבוא, רק כי את מבקשת כל כך יפה," הסכמתי. היא הזעיפה אליי פנים והוציאה לעברי לשון בהקנטה. הדר שונאת את הכינוי תוכי. היא קיבלה אותו בשנה השנייה באחד מקורסי בחירה שלקחנו יחד, אני אפילו לא זוכרת את שמו. המרצה שאל שאלה, ושתינו ענינו יחד את אותה תשובה. מאז ועד סוף הסמסטר קראו לשתינו "תוכיות". אותי זה שעשע, את הדר פחות, אבל מאז הכינוי דבק בה.

 

ניגשתי אל העמדה שלי במעבדה, שלחתי את המאמר וארזתי את הלפטופ. פשטתי את החלוק ויצאתי עם הדר לכיוון החניה. עצרנו ליד ה"מאזדה 2" הקטנה שלי, שחנתה לצד האופנוע הגדול של רוני. מעניין למה הוא עדיין לא הלך הביתה. כמו הרגיש שחשבתי עליו, הוא חיבק אותנו מאחור.

 

"מה קורה, בננות?" שאל.

 

הדר השתחררה מהחיבוק ושאלה אותו "רון-רון, רוצה לצאת אתנו היום או שאתה יוצא לצוד?"

 

רון דוד, או כמו שאנחנו קוראות לו רוני או רון-רון, הוא אחד הבחורים המדהימים שיצא לי להכיר. הוא מרצה צעיר במחלקה, חכם, משעשע ולרגע לא משעמם אתו. יש לו רק בעיה אחת מבחינת המין הנשי, כמו מרבית הגברים המושלמים, הוא מעדיף גברים. לא שזה הפריע לכל הסטודנטיות לתואר ראשון לרייר עליו. מתוך תוצאות סקר הסיכום בשנה שעברה, הצחיק אותנו לגלות, אבל לא הפתיע, שהקורס שרוני העביר הוא בעל שיעור הנוכחות הגבוה ביותר במחלקה.

 

הדר ואני התחברנו עם רוני בשנה הראשונה, כאשר תרגלנו בקורס שלו. בשל גילו הצעיר והאישיות הקורנת שלו החיבור נוצר מיד. מפעם לפעם יצאנו יחד, זאת אומרת, כשרוני לא יצא למסיבות לחפש בחורים. בהרבה מובנים הוא כמו הדר, דוגם את כל הצפרדעים בביצה בחיפוש אחר הנסיך.

 

"ברגר, את שקטה קצת, הכול בסדר?" הוא חיבק אותי אליו והסתכל עליי בעיניו הכחולות. הופנטתי ממבטו. אין ספק שהבחור הוא הפסד למין הנשי ורווח נקי וכריזמטי למין הגברי.

 

"סתם עייפה, זה היה יום ארוך," עניתי וחיוך קטן עלה על שפתיי, "אבל יש לי חדשות טובות, התקבלתי! אני נוסעת לאוקספורד באוקטובר ה..."

 

"מזל טוב!" הוא שאג בלי לחכות לסוף דבריי, חיבק אותי חזק ועטף את כולי. רוני הוא בחור גדול, גבוה ושרירי. כשהוא מחבק אותי, עם כל המטר שישים וחמישה שלי, אני מרגישה כמו ילדה קטנה. "בהצלחה, חמודה, אני יודע כמה רצית את זה. אני כל כך שמח בשבילך, דוקטור ברגר," צחק.

 

"עדיין לא דוקטור, רק עוד קצת. עוד מאמר אחד והגנה על התזה," מחיתי.

 

הפחיד אותי הרגע בו אצטרך להגן על התזה, לא ברור לי למה. אחרי הכול, הרציתי לא מעט מול קהל במהלך התואר, בכנסים ובתרגולים שהעברתי לתלמידי תואר ראשון. עם זאת, הרגע הזה בו אצטרך לעמוד מול כל החוקרים של הפקולטה, והם ישאלו אותי שאלות על המחקר שעשיתי במשך יותר מארבע שנים, החריד אותי עד מוות. מה אם הם ימצאו דרך להוכיח שטעיתי? מה אם הרקע שנתתי אינו מספק? מה אם סתם ייגמר לי האוויר באמצע ולא אוכל לומר מילה? חמש שנים של עבודה מאומצת, במסלול הכי קשה באקדמיה, תלויות ברגע אחד, בו יחליטו שעשיתי מספיק ומגיע לי לקבל את התואר "דוקטור". דחיתי את המחשבה על כך. היו לי עוד ארבעה חודשים, לכן לא היה צורך להילחץ מראש.

 

"לאן נצא לחגוג?" רוני שאל, "יש בר חדש שיניב פתח במתחם שרונה, מקום ברמה גבוהה. רוצות לנסות?" יניב הוא בן הדוד של רוני ומוכר לכל ה"מי ומי" בסצנת הבילויים התל אביבית. יצאתי אתו מספר פעמים לפני כמה שנים. הוא בחור מעניין, אבל לא היה לנו הרבה במשותף, אז העניין דעך. למזלי, לא נשארו שום משקעים בינינו, כך שהמחשבה לבלות במקום שהוא פתח לא הפריעה לי.

 

"יאללה," אמרתי, "נשמע מתאים. מה קוד הלבוש שם?" התעניינתי.

 

"תתלבשי חגיגי, ברגר. אני יודע שאת מסוגלת," רוני הקניט אותי בחיבה. חגיגי מבחינת רוני זה שמלה קצרה וסקסית ונעלי עקב או כל תלבושת אלגנטית אחרת. מכנסי ג'ינס לא מתקבלים על הדעת, גם לא כפכפים או נעלי ספורט.

 

"מבטיחה להשתדל," ניסיתי להישמע נעלבת, אבל לא באמת הצלחתי. אהבתי להסתובב באוניברסיטה במכנסי ג'ינס ובכפכפים שטוחים, למרות האיסור על נעליים פתוחות במעבדות. במשך השנים השתדלתי להיעלם כשהייתה ביקורת של החבר'ה ממחלקת בטיחות. לא חיפשתי שידוכים בקומה החמישית של הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת תל אביב, אז נעלי עקב למיניהן אאוט, כפכפים אין. אני מעדיפה נוחות!

 

"בעשר תאסוף אותנו מהדירה של לי?" הדר שאלה אותו ונכנסה לרכב שלי.

 

"קבענו!" רוני ענה, עלה על האופנוע שלו והתרחק מאתנו.

 

"איזה בזבוז," פלטה הדר, "למה הוא לא יכול להיות סטרייט? תוך שנייה הייתי קופצת עליו. לא הייתי מנשקת יותר שום צפרדע, לעולם."

 

"את וחצי מהבנות באוניברסיטה," צחקתי והתיישבתי במושב הנהג.

 

התנעתי ויצאתי עם ה"מאזדה" האדומה שלי מהחניה. יחסית לחמישי אחר הצהריים התנועה זרמה. פניתי לכיוון הבית של הדר בשכונת הדר יוסף. היא הבטיחה שתהיה אצלי בתשע. נפנפתי לה בידי ונסעתי.

 

הדלקתי את הרדיו וכיוונתי לגלגל"צ, לא התחשק לי לשמוע חדשות. מחשבותיי נדדו שוב אל הסטודנטית שתגיע לעבוד אתי. נלחצתי מכך. מה אם היא לא תמצא חן בעיניי? או גרוע יותר, אני לא אמצא חן בעיניה? אם לא נסתדר? כל החוויה המדהימה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן עלולה להיהרס. אסור לי לחשוב כך, שיננתי לעצמי. אין סיכוי שזה לא יסתדר עבורי.

 

פניתי לרחוב השקט ברמת גן שבו אני גרה. טוב לי שהוא במרחק סביר מה"ביצה" התל אביבית, כי מעולם לא הרגשתי נוח לגור בה. במקור אני ממושב בצפון הארץ בשם מצפה ורדים. הוריי עדיין גרים שם. הם כבר בפנסיה, מנהלים את שני הצימרים בחצר. החיים השקטים... הרגשתי דקירת אשמה קטנה על כך שלא סיפרתי להם עדיין על נסיעתי הקרבה לאנגליה.

 

יצאתי מהמכונית ופניתי לבניין. בדרך חייגתי לאמי לספר לה את החדשות. היא שמחה מאוד עבורי, אבל מצאה לנכון להתלונן על זה שכל מה שמעניין אותי זה לימודים.

 

"לי, את בת עשרים ושבע היום, ואין לך בן זוג אפילו באופק. את צריכה להתחיל לחשוב בכיוון," הזכירה לי. התחמקתי מהשיחה הלא רצויה במהירות, מסרתי ד"ש לאבא וסגרתי את הטלפון.

 

עליתי לקומה השלישית ופתחתי את הדלת. השעה המוקדמת אפשרה לי לנמנם קלות ולהתארגן עד שהדר תגיע. זרקתי את המפתחות והתיק על השולחן ונשכבתי על המיטה. הייתי זקוקה רק לחצי שעה של נמנום כדי להיות כמו חדשה.

 

צלצול הפעמון בדלת הכניסה העיר אותי משנתי, התיישבתי ושפשפתי את העיניים. מה השעה בכלל? הרמתי את הטלפון הנייד מהשולחן. תשע ורבע. שיט, זאת בטח הדר. רוני אמור להגיע עוד ארבעים וחמש דקות, ואני בכלל לא מוכנה. אפילו לא התקלחתי. הפעמון צלצל בשנית, התרוממתי והלכתי אל הדלת.

 

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן, ברגר?" הדר פרצה פנימה כרוח סערה. כיווצתי את עיניי ומצמצתי פעמיים, ניסיתי להתרגל לאור.

 

"וואו, אני מצטערת. התכוונתי לנוח רק חצי שעה, פשוט לא התעוררתי. אולי כדאי שאוותר היום, אני ממש עייפה," עניתי לה.

 

"נראה לך באמת שאת מבריזה לנו? הבטחת! לכי למקלחת גברת, עכשיו!" פקדה עליי.

 

לרגע חשבתי להתווכח, אבל החלטתי לוותר. אצא אִתם, אשתה כוס יין ואזוז הביתה. שעה וחצי שעתיים מקסימום ושוב אהיה במיטה שלי. פתחתי את מגירת הלבנים שלי והוצאתי סט תחרה שחור של "ויקטוריה סיקרט". מותר שלבחורה תהיה התמכרות אחת, לא? ההתמכרות שלי היא הלבשה תחתונה, אצלי אפשר למצוא את ה"טופ שבטופ".

 

התקלחתי בזריזות, לבשתי שמלה שחורה קצרה ונעלתי את זוג המגפיים האלגנטי היחיד שהיה לי בארון. מרחתי מעט מסקרה על ריסיי ומשחתי את שפתיי בשפתון. הבטתי על בבואתי במראה ואהבתי את התוצאה. עיניי הכחולות זהרו, תלתלי החומים נפלו בצורה מחמיאה במורד גבי והצבע הוורוד של השפתון הוסיף מעט תחכום למראה שלי.

 

"את נראית שווה, ברגר!" שמעתי את הדר, שהביטה בי מהכניסה לחדר. בדיוק באותו רגע רוני נכנס לדירה.

 

"מוכנות?" שאל.

 

רוני נראה טוב במכנסיים שחורים ובחולצה מכופתרת סגולה. הוא השאיר שני כפתורים פתוחים בחלקה עליון, כך שתחשוף מעט מהחזה השרירי שלו.

 

"יש לי הרגשה שזה יהיה ערב בלתי נשכח!" הדר צהלה בעת שירדנו לכיוון המכונית.