בספרייה הציבורית
הילדה לבשה שמלת צמר כחולה כהה שבחזיתה, על הלבבית, היו רקומים שני ורדים בחוט רקמה אדום. לשמלה הכחולה, שהניחה בערב על הכיסא ליד מיטתה, צירפה אמה גם סוודר ורוד ודק שעקצץ בזרועותיה. כל היום דבק בה ריח של צמר רטוב ונפטלין. ריח קלוש של נפטלין נדף גם ממעיל הצמר השחור, למרות שכבר למעלה מחודש עבר מאז הוציאה אותה אמה מארגז הקרטון שבקומה השנייה של ארון הבגדים. לפני חודשיים מלאו לה שמונה שנים וכבר הלכה לבדה לספרייה הציבורית על שם ח.נ. ביאליק.
בחמש החל הרחוב להחשיך וערפל עלה ממורד הכביש התלול שהוביל לכיכר שבה היה בניין הספרייה הציבורית. כמו עשן התאבכו ענני אור צהובים מפנסי הרחוב. אילו עמדה וצחצחה את עדשות המשקפיים באריג המחוספס, הדוקרני, של שמלת הצמר הכחולה, ואילו היתה מטה את המסגרת ומצמידה את שוליה באלכסון, קרובים מאוד אל העפעף התחתון, היה אור הפנסים מתחדד, ומעגל ברור, קו גבול, היה נקווה סביבם ומפריד בין חושך לאור. אבל חבל היה לה לוותר על קסם כתמי העשן שהתמזגו פתאום עם הערפל, במקום לא מוגדר, צר היה לה לאבד את הבלבול הנעים שיצר הטשטוש של הגבולות העמומים שבין אור לחושך.
רק בקיץ האחרון, ממש לפני סיום הלימודים, בבדיקת העיניים שערכה אחות בית הספר לכל ילדי כיתה בית, התברר שהיא זקוקה למשקפיים. לא זו בלבד שהיא קצרת ראייה מאוד, הכריז דוקטור קפלן, רופא המשפחה בסניף קופת החולים הכללית ברחוב מודיעין, פני הירח שלו רכונים מעל לפתק שנתנה בידה אחות בית הספר, אלא גם אסטיגמטית מאוד. גם לאם היו משקפיים, ואת המלים האלה, קצרת רואי ואסטיגמטית מאוד, כבר שמעה כשאמה התנצלה בפני גברת ניסן על שלא אמרה לה שלום כי לא ראתה אותה.
לעתים רחוקות היתה אמה מוציאה בהיחבא מתוך ארנק שחור מעור תנין, כשכבר השתררה חשיכה באולם הקולנוע, את משקפיה ופורשת לרווחה את המסגרת השחורה, המלוכסנת. פעם, בהפסקה, כשהדליקו את האור, לפני שהסירה אותם האם, הציצה ונבהלה לראות איך קטנו העיניים הכחולות ואיבדו את הבעתן האבודה והכול.יודעת מאחרי העדשות העבות. רווח לה כשתחבה אותם אמה תוך נרתיק פלסטיק קשיח, אז חזרו העיניים והיו עירומות כתמיד. שתי שנות לימוד עברו עליה בלי שידעה שאיננה רואה. עד אז חשבה שהציור המטושטש של האותיות על הלוח, התווים הרכים והלא מוגדרים שבפני הבריות מרחוק וערפול העולם כולו, על עצמיו ונופיו, הם נחלת כל מי שמביט. שום דבר לא הסתיים בקווים חדים וברורים, אלא תמיד התמזג לתוך משהו אחר, חפצים נבלעו זה בתוך זה. כאילו כלום לא נגמר אלא הכול, כל חפץ, רק התפוגג להתחלה מטושטשת של עצם אחר. גגות הבתים סביב נשפכו ברכות כשעמדה במרפסת הקומה הרביעית, נתלית על רשת הברזל שהגביהו מעל למעקה הקיים, ואפילו המכולת של קנריק נראתה - לפני המשקפיים - כמו בקתה ביער, והבית הקטן של המשפחה הדתית מהעבר השני של הכביש, מוקף שדה קוצים ועצי תפוז ולימון אחדים זרועים בתוכו, הבית הזה על גג הרעפים שלו, שמתוכם פרחו לפעמים יונים, והתריסים האפורים המעוקמים, מתעקש לשרוד כצורתו בפינת ההצטלבות הסואנת, נראה ממרומי המרפסת כמו הבקתה הראשונה של אשת הדייג. אבל אחרי בוא המשקפיים ראתה לראשונה את הכיפה על ראש הילד וגם על ראש אביו והם כבר לא היו מהאגדה אלא מציור במקראה של כיתה בית. והאשה, שהגיחה מתוך הדלת החומה אל החצר המוזנחת מחזיקה אמבטיית פח גדולה מלאה כבסים רטובים שאתם נאבקה על חוטי הברזל בין שני עמודים מעוקמים, נעשתה צעירה וצבעונית. כאילו חידדו המשקפיים גם את הצבעים. מה שנראה מלמעלה באניצי שיבה שבצבצו מתחת למטפחת התברר בסלסולי תחרה של המטפחת.
עד לבדיקת הראייה הבחינה לא פעם במבט המודאג שבו הציצו הוריה אל עיניה, מצטמצמות ומתאמצות לחדד בכוח את כל המראות. היא קראה בפניהם חשדנות מפוחדת של מי שאינם מעלים בדעתם את הפתרון הפשוט. והיא עצמה הרי לא ידעה אפילו על כיווץ הגבות וצמצום העיניים. אחרי הבדיקה ניכרו בעיניהם סימני הקלה, כמו אנחת רווחה של מי שנוכחו לדעת שההתבוננות המרוכזת אינה הוכחה נוספת להיותה ילדה קשה, אלא ניסיון תכליתי, גם אם חסר אונים, להיטיב לראות. מספרים כאלה, אמר רופא העיניים לאם, הם לא עניין חדש, שהתחיל עכשיו, זה כבר הרבה זמן שהילדה לא רואה. לבה רחב. היא התמלאה גאווה כשאמר הרופא את הדברים האלה בנימה שהתגנבו לתוכה צלילים של תוכחה.
