אצל הנוירולוג
- אז בואו נסכם, אומר הנוירולוג.
- כן, נסכם, לוחשים שניהם.
- התלונות לא לגמרי הזויות. באמת התגלתה באונה המצחית אַטְרוֹפְיָה שמעידה על ניוון קל.
- איפה בדיוק?
- הנה כאן, בקליפת המוח.
- אני מצטער, אבל אני לא רואה כלום.
אשתו רוכנת אל התצלום.
- כן, משהו כהה פה, היא מודה, אבל קטנטן.
- נכון, קטן, מאשר הנוירולוג, אבל יכול להתרחב.
- רק יכול, רועד קולו, או גם נוטה?
- יכול וגם נוטה.
- ובאיזה קצב?
- אין כללים מחייבים לשום התפתחות פתולוגית, ובטח לא בקליפת המוח. הקצב תלוי גם בך.
- בי? איך בי?
- בהתנהגות שלך. זאת־אומרת, באיך שתילחם, באיך שתיאבק.
- להיאבק נגד המוח שלי? איך?
- הנפש נגד המוח.
- ואני תמיד חשבתי שהם היינו־הך.
- ממש לא, ממש לא, פוסק הנוירולוג. בן כמה אתה, אדוני?
- שבעים־ושלוש...
- עדיין לא, מתקנת אשתו, הוא תמיד חותר קדימה... אל הסוף...
- הנה, רוטן הרופא, כבר זה לא טוב.
לראשונה מבחין החולה שבין תלתלי הנוירולוג מסתתרת כיפה קטנה. כשנבדק בשכיבה היא מן־הסתם הוסרה מחשש שתיפול על פניו.
- כי הנה, למשל, השמות שבורחים לך...
- הפרטיים בעיקר, מזדרז החולה להקפיד על הדיוק, כי שמות־משפחה עוד צפים יחסית בקלות, אבל הפרטיים כאילו נמוגים כשאני מנסה לגעת בהם.
- אז הנה, כבר יש לך שדה־קרב קטן. אל תסתפק בשמות־משפחה, אל תוותר על השמות הפרטיים.
- אני לא מוותר, אבל כשאני מתאמץ להיזכר בהם, היא תמיד קופצת ומקדימה אותי.
- זה לא טוב, נוזף הרופא באשתו, את לא מועילה כאן.
- נכון, היא מכירה באשמתה, אבל לפעמים ההיזכרות שלו בשמות הפרטיים איטית כל־כך, שהוא כבר שוכח מה הוא רצה מהם.
- ובכל־זאת את חייבת לאפשר לו להילחם בעצמו על הזיכרון, רק ככה תעזרי לו.
- אתה צודק, דוקטור, אני מבטיחה.
- אמור לי, אתה עוד עובד?
- כבר לא. אני בגמלאות, חמש שנים.
- גמלאות ממה, אם אפשר לשאול?
- מנתיבי ישראל.
- מה זה נתיבי ישראל?
- מה שהיה פעם מַעַ"צ, מחלקת עבודות ציבוריות, שם, ארבעים שנה, עסקתי בתכנון דרכים וכבישים.
- דרכים וכבישים, משועשע משום־מה הנוירולוג. איפה? בצפון או בדרום?
ובעוד הוא נדרך כדי למסור פירוט מדויק, שוב מתערבת אשתו:
- בצפון. הנה יושב לפניך, דוקטור, המהנדס שנקרא לעזור לחברת "דרך ארץ" לתכנן את שתי המנהרות בכביש חוצה ישראל.
דווקא המנהרות? חושב הבעל בתמיהה, הרי בעיניו אינן הדוגמה המובהקת להישגיו. אבל הנוירולוג כבר נמשך אליהן. ובעצם למה לא? זמנו בידו. זה החולה האחרון הערב, פקידת־הקבלה כבר גבתה את התשלום ועזבה, ודירתו הפרטית ממתינה מעל לקליניקה.
- לא שמתי לב שיש מנהרות בכביש שש.
- כי הן לא ארוכות, בקושי כמה מאות מטרים כל אחת.
- ובכל־זאת הייתי אמור לשים לב אליהן ולא לחלום בכביש, נוזף הרופא בעצמו. אולי עוד מהנדסי דרכים יגיעו אלי.
- הם יגיעו רק אם לא יצליחו להסתיר את השיטיון שלהם בין המחלפים, מנסה החולה להתבדח.
הנוירולוג מתקומם:
- בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם עוד לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו, ואל תלבה פחדים מיותרים, ובעיקר, אל תתמכר לא לפסיביות ולא לפטליזם. גם גמלאות הן לא סוף דרך, ולכן קודם־כל אתה צריך למצוא לך תעסוקה במקצוע שלך, אפילו חלקית, פרטית.
- אין פרטית, דוקטור. אנשים פרטיים לא סוללים כבישים ולא יוזמים דרכים. כבישים הם עניין ציבורי, ושם יש כבר אחרים, צעירים.
- אז מה אתה עושה עם עצמך?
- רשמית אני יושב בית. אבל אני מטייל - צועד ומסתובב. ואנחנו גם מרבים לצאת למופעים. תיאטרון, מוזיקה, אופרה, לפעמים גם הרצאות. וכמובן, ישנה גם עזרה לילדים, זאת־אומרת, בעיקר עם הנכדים, שצריך לקחת אותם ולהביא אותם ולהחזיר אותם. ואני עושה גם קצת עבודות־בית, סידורים, קניות בסופרמרקט, בשוק, ולפעמים -
- הוא אוהב להסתובב בשוק, מזדרזת אשתו לבלום את הרשימה.
- בשוק? מתפעל הנוירולוג.
- למה לא?
- אדרבה, אם אתה מתמצא בשוק, זה בסדר גמור.
- כי אני מבשל.
- אוֹ־הוֹ, אתה גם מבשל!
- יותר נכון, בעיקר חותך, מערבב, ומחיה את השאריות, כי באופן עקרוני אני אחראי להכין את ארוחת־הצהריים לפני שהיא חוזרת מהמרפאה שלה.
- מרפאה?
- אני רופאת־ילדים, לוחשת אשתו.
- יפה, מתרווח הרופא בהקלה, אם כן, יש לי כאן שותפה.
ואף שאשתו מבוגרת מהנוירולוג בכעשרים שנה, הוא חוקר אותה על עבודתה, על לימודיה, על ניסיונה הרפואי, כאילו אינה רופאה בכירה במרפאה של בית־חולים גדול, אלא מועמדת צעירה למחלקה שלו, שעתידה ללוותו כשותפה במאבק נגד אותה אטרופיה חשודה של בעלה, העלולה להתרחב.
- איזה כדורי־שינה את נותנת לו?
היא מניחה יד רכה על כתפו של בעלה.
- אני לא נותנת לו כדורי־שינה, כי בדרך־כלל הוא ישן בלי שום כדור, אבל במקרים נדירים, כשקשה לו להירדם, הוא לוקח... מה אתה בעצם לוקח?
החולה אינו נזכר בשם, אלא רק בצורה:
- המשולשים הקטנים ההם...
- הוא מתכוון לקְסֶנַקְס.
- אם זה רק קְסֶנַקְס לא נורא, אומר הנוירולוג, אבל תיזהרי לא לתת לו שום כדור חזק יותר, כי המרכז במוח שמבדיל בין יום ללילה יהיה מעכשיו מקום רגיש אצלו, ולא כדאי לזעזע אותו בכדורים כמו, נניח -
ובהינף קולמוס רושם הרופא על דף שמות של כדורים אסורים.
היא מעיינת ברשימה, מקפלת אותה וטומנת אותה בארנקה. והרופא עדיין לא מניח לה:
- יש או היו במשפחתו סימפטומים דומים?
היא נפנית אל בעלה בעיניים משתאות, אלא שהוא שותק, מעדיף שתעיד במקומו.
- שום סימן... לא אצל הוריו, גם לא אצל אחותו.
- ודורות קודמים?
עכשיו כבר אין לו ברירה -
- את סבי וסבתי מצד אבי לא הכרתי, מדייק החולה במרירות קלה, הם היו צעירים מגילי היום כשנרצחו באירופה, ולכן מי יכול לדעת אם התחבא אצלם אותו... זאת־אומרת... הדבר שאִבחנת אצלי עכשיו. ובמשפחה של אמי, שכולם בה ילידי הארץ הזאת, בלטו עד לרגע האחרון, ככל שידוע לי, שפיות וצלילות, פרט ל... רגע... אולי... רק אולי... איזו קרובת־משפחה רחוקה של אמי, שהגיעה מצפון־אפריקה בסוף שנות השישים, ודווקא פה, בארץ, היא צנחה לשתיקה עמוקה מרוב דיכאון... ואולי מכעס... או אולי, מי יודע, אולי גם אצלה זה היה, רק אולי, השיטיון הזה?
ומפליא שהנוירולוג כבר אינו מתקומם נגד השם המפורש ששב ויוצא מפיו של החולה, אלא חוזר ומביט בתצלום בטרם יחליק אותו בזהירות למעטפה גדולה, ירשום עליה באותיות גדולות צבי לוריא, וכדי למנוע טעות יוסיף גם את מספר תעודת־הזהות שלו. אבל כשהוא מבקש למסור את המעטפה לאשה, שהתמנתה זה עתה למלווה שותפה של החולה, מקדים לוריא לתפוס את המעטפה, והוא מצמיד אותה אל לוח לבו. לרגע דומה שהרופא רוצה לומר דבר־מה נוסף, אבל רחש של צעדים מהירים בדירתו שמעל לקליניקה סוֹכר את כוונתו והוא קם לשלח אותם לדרכם. החולה ממהר להזדקף, נכון לפרידה, אבל אשתו עודה מהססת, כחוששת להישאר עכשיו יחידה במחיצת המחלה.
- העיקר פעילות, נשמע סיכום תקיף. לא להתחמק מאנשים גם אם קשה לזהות אותם. אסור לברוח מהחיים, אלא להיפך, צריך לחפש אותם, להתחכך בהם.
ותוך כדי דיבור מתחיל הרופא לכבות את האורות, אבל אינו ממהר לעלות לדירתו, אלא מלווה אותם אל הדלת החיצונית של הבניין וזורע אור בפנסים הקטנים של גינתו הרחבה להקל עליהם למצוא את השביל אל הרחוב. ולפני שהם נפרדים סופית הוא עוד אומר מלים אחרונות בקול חדש, רך ורגשי יותר.
- אתם הלוא אינטלקטואלים, בני־אדם פתוחים, ואפשר להפנות אליכם דיבור ישיר, בלי עכבות. כשאמרתי שאסור לברוח מהחיים, התכוונתי לכל צדדיהם, גם לאינטימיים ביותר. ביניכם כמובן. כלומר, לא לוותר על התשוקה, לא לחשוש ממנה. למרות הגיל והמצב. כי התשוקה חשובה מאוד לפעילות המוח. ולא רק בגלל מה שהתגלה, אלא בשביל שניכם. את מבינה אותי, דוקטור לוריא? זאת־אומרת, לא רק לא לוותר, אלא עוד להיפך, להגביר. זה מועיל, תאמינו לי, מניסיוני האישי. ולפתע הוא מהסס, כאילו הרחיק לכת. אבל החולה מנענע בראשו בהסכמה ובתודה, בעוד אשתו לוחשת בבהלה, כן, דוקטור, בהחלט, אני מבינה, ואני גם אשתדל, זאת־אומרת, שנינו...
אבל מה בדיוק אמר הרופא?
רק לאחר שהנוירולוג נסוג לביתו הם מרגישים שמניפת גשם דקיקה, אך רבת אנרגיה, חולפת מעליהם, ולכן הוא מציע לאשתו להמתין לו בתחנת האוטובוס עד שיביא את המכונית. אבל היא מסרבת.
- רק אל תגידי לי, הוא מגחך בטינה, שפתאום את חוששת שלא אמצא את המכונית.
- לא אמרתי ולא חשבתי, אבל אני לא רוצה לחכות עכשיו לבד בשום מקום.
- והגשם? רק אתמול היית במספרה.
- אם תיתן לי את המעטפה הגדולה אגן בה על הראש.
- את רוצה ששארית המוח תימחק מהגשם?
- שטויות, היא צוחקת, הגשם לא ימחק לך כלום. בוא נרוץ.
ובהתלהבות נואשת היא נאחזת בו ומושכת קדימה.
- מה פתאום סיפרת לו על המנהרות בכביש שש, למה דווקא הן?
- כי היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך אחרי שאמרת שאתה לא עובד יותר ורק מסתובב בשוק. רציתי להגן על כבודך.
- יזלזל? למה? וגם אם יזלזל, אז למה דווקא מנהרות, הרי הן לא היו הדבר הנחשב ביותר שעשיתי.
- כי אני זוכרת שהיית מרבה לדבר עליהן.
- דווקא על המנהרות בכביש שש?
- כן.
- ואם כבר מנהרות, למה אמרת שתיים ולא שלוש, הרי דווקא המנהרה הדרומית, לקראת ההתחברות לכביש אחת, לירושלים, היתה מסובכת יותר.
- היו שלוש? לא זכרתי, בפעם הבאה אגיד שלוש.
- בפעם הבאה את לא תגידי כלום, הוא נוזף בה, המנהרות האלה לא חשובות בעיני. ואני לא זקוק לכבוד משום אדם. הנה, בסמטה הזאת חנינו.
- אתה טועה, המכונית ברחוב הבא.
- לא, דווקא פה. את המבולבלת.
ואכן, מקצה הרחוב מהבהבת המכונית בנאמנות לבעליה.
הוא משליך את המעטפה הרטובה למושב האחורי וממהר להפעיל את המנוע כדי להזרים פנימה אוויר חם. ובעוד הוא חוגר את עצמו לופת אותו הייאוש, האם מעכשיו הוא יהיה נתון לחסדיה, והיא תהיה שבויה בתעתועי הזיותיו?
- בכל־זאת, תודה לך שלא סיפרת לרופא על מה שקרה בגן.
- למה תודה?
- כי אולי כבר היה ממליץ לאשפז אותי.
- אתה מגוחך.
- למה? סבא שבא לגן לאסוף את הנכד שלו, ולוקח במקומו, בלי להרגיש, ילד אחר, לא מתאים לאשפוז?
- לא, כי לא הכל שם היה באשמתך. גם הפעוט הזה, איך קוראים לו?
- נבו...
- כן, הנבו הזה לדברי הגננת כבר ניסה פעם להיצמד לסבא אחר. אולי הוא מתבייש בפיליפינית ששולחים לאסוף אותו, או מפחד מפניה.
אבל בחשכת המכונית נחוש לוריא להפליל את עצמו.
- ניסה או לא ניסה, לא זאת השאלה. השאלה היא איך אני לא הרגשתי שאני מחליף נכד שלי בילד זר, הלוא אם הפיליפינית לא היתה פורצת בצעקות ורצה לחטוף אותו ממני, הייתי מסוגל להעלות אותו הביתה ואפילו להאכיל אותו.
- לעולם לא, היית תופס את עצמך עוד קודם. ובכלל, הילד הזה, ככה מודה גם אביגיל, באמת קצת דומה לנועם שלנו, שנרדם לו בארגז החול כשבאת לגן. בבקשה, צבי, אל תבשל לך עכשיו דרמה, היית קצת מבולבל, אבל לא יותר מדי.
- לא יותר מדי?
- לא יותר מדי. תאמין לי. וכמו שהרופא הזהיר אותך, אל תתחיל עכשיו להיבהל מעצמך ולברוח מהחיים מפחד שתעשה שטויות. אני ערבה לך כי אני סומכת עליך.
ולפתע היא נרעדת -
ובנהמת המכונית, שעדיין ממתינה לפקודתו, הוא מתיר את חגורת הבטיחות כדי להקל על עצמו לחבר בחיבוק עתיק־יומין את ייאושה אל מפלתו.
אחר־כך, בבית, עטוף בהבנה שהפרוגנוזה עגומה בעיני אשתו, הוא ניגש להכין את ארוחת־הערב בעצמו על־מנת שהיא תוכל להפשיר מעט תחת זרם המקלחת החמה. וכהרגלו בזמן האחרון הוא מוותר על קרינת המיקרוגל ועל תנור־האפייה לטובת אש הכיריים, והרחישה הכחלחלה של הלהבות מחזקת מעט את רוחו, ולפיכך הוא נותן להן להמשיך לבעור לעצמן גם בתום הטיגון. וכששניהם שוברים את רעבון היום הרפואי הארוך בביצים טרופות בחמאה ומקושקשות עם תפוחי־אדמה צלויים, מאכל שהוא בטוח בהכנתו ובטעמו, מתעורר הנייד שהוחזר מהר מדי לתחייה, והבת, אביגיל, תובעת לדעת אם התגלה משהו אמיתי בסריקת מוחו של אביה. ללוריא כבר ברור שלא יוכל לשקם בכוחות עצמו את האמון שכשל בגן־הילדים, והוא מעביר איפוא את השיחה לשותפה החדשה, כדי שתעיד כרופאה, שהאטרופיה שהתגלתה עודה קלושה, ולכן אין סיבה לא להחזיר בינתיים לסב את כבודה של תורנות־יום־שלישי שנשלל ממנו.
אך עם הדאגה של הבן הבכור יואב, שמגיעה עד מהרה מן הצפון, הוא מתפתה להתעמת בעצמו, ומשלה את עצמו שאפילו אפשר להשתעשע באוזניו בסימנים הראשונים של השיטיון. בקלילות מדומה הוא אומר, לא נורא, אני עדיין מזהה אותך, בני, אבל מי יודע אם זה עוד יימשך זמן רב, לכן, אם אתה רוצה ממני משהו, כדאי שתזדרז. אבל עליזות היפה לימים רגילים, קורסת נוכח תצלום רפואי. בשנה האחרונה ניסה הבן, למען כבוד אביו וגם למען כבודו שלו, לבטל בתנועת יד סימנים של בלבול ושאר מוזרויות שהבחינו בהם עיניה הביקורתיות של אסנת אשתו, אבל עכשיו מתהפכת ההכחשה לבהלה, ובמקום לנחם את אביו ולהבטיח לו את אהדתו הנאמנה, יהיה מה שיהיה, הוא תובע לדבר עם אמו כדי לקבל תשובה ברורה ומוסמכת, כי כל מה שנאמר זה עתה ברוח שובבה לא רק שאינו נחשב, אלא אפילו עלול להתפרש כסימן ראשון של השיטיון.
לוריא, שהעביר את הנייד לאשתו, מתרחק מטווח שמיעה, כדי לחסוך מעצמו את הפירוט הרפואי שרופאת־הילדים מרצה בזהירות ובעדינות לבנם. ולא רק בגלל חרדתו מאותו משהו קטן ש"יכול וגם נוטה" להתרחב, אלא גם כי קשה לו להיות עד לצער ולכאב של בנו, המבין מן־הסתם שלא רק חיי הוריו עומדים להשתבש, כי אם גם חייו־שלו. ומן הצפון הגלילי שלו, שבו הוא בעליו וגם עבדו של מפעל מצליח לשבבי מחשב, חוזר יואב ומברר שוב ושוב מה בדיוק אמר הרופא, וכשהוא שומע שיש אפשרות שהנפש תהיה מסוגלת לבלום את ניוונו של המוח או לפחות להאט אותו, הוא נאחז באמירה הסתמית הזאת ודורש מאמו יוזמה ממשית כדי להפעיל את נפשו של אביו, אשר לדעתו הצטמקה בגלל היציאה לפנסיה.
וכך, במקום להיות אלגית ומהורהרת, נעשית השיחה של האם עם בנה נרגשת ונרגזת. וכשהיא נגמרת, פונה אליו אשתו בזעם:
- איך ייתכן שאמרת לו שפיטרנו את העוזרת?
- מי אמר פיטרנו? אמרתי, צימצמנו.
- כי פתאום הוא מטיח בי: אסור לך להפוך את אבא למשרת שלך.
- למשרת שלך? תוהה לוריא, עד כדי כך? מה קורה לו? הוא כנראה מבוהל כל־כך מהשיטיון, שהוא מתחיל לחפש אשמים בכל פינה.
- לא, לא, היא רותחת, אל תגיד שוב שיטיון. הלוא הרופא הזהיר אותך לא להגיד.
- אז מה להגיד?
- תגיד ערפול, טשטוש, בלבול... עוד נמצא מלים טובות יותר.
הוא מתבונן באשתו בחיבה. עודה בחלוק רחצה, לראשה כרוכה מגבת כמו טורבן, ולמרות גילה היא נראית כרקדנית הודית או טורקייה. האם תעמוד בשיטיון שלו אם ייקרא בשמות אחרים?
המכונית
התרדמה חוטפת אותה מידיו עוד לפני שהצליחה למצוא בשבילו "מלים טובות יותר". תשושה מיום רפואי, שתחילתו במרפאת הילדים שלה, ומבוהלת ממרפאה אחרת, שבה הוטלה עליה 'שותפות' בריפוי בלתי־אפשרי, היא ניתקת מבעלה והשינה ממהרת לחמול עליה. הוא מכסה את כפות רגליה, שטרם מצאו לעצמן מקום מתחת לשמיכה, ולפני שיפקיר גם את עצמו לחסדה של השינה הוא מבקש בכל־זאת לבחון בקפדנות את התצלום של קליפת מוחו, כדי להחליט אם האטרופיה שחמקה מעיניו ממשית או רק אפשרית. אבל התצלום נשאר במכונית החונה בחנָיה התת־קרקעית של הבניין. והוא יורד בנעלי־בית ובלבוש קל אל המכונית שרסיסי הגשם עדיין מרעננים אותה.
זו מכונית בינונית לעומת המכונית החזקה והמרווחת, המפליאה לגמוא כבישים ולדהור בדרכי עפר, שנתיבי ישראל העמידו לרשותו בימיו כמהנדס בכיר. אומנם גם לאחר צאתו לגמלאות נשארה ברשותו הקשישה, תמורת סכום סמלי, אבל כשהתגלתה כגמלונית בסבך החניות במרכזי העיר, וצבעה האפור גם העלים אותה בחניונים תת־קרקעיים, היא הוחלפה במכונית חדשה, קטנה ממנה אבל גבוהה יותר, מכונית שקל להיכנס לתוכה ולצאת ממנה, ובצבעה האדום הבוהק היא מזדרזת לבשר על עצמה גם למבט שהתעייף מעט עם השנים. ולאחרונה החל לוריא, רק בחשאי, להחליף איתה לפעמים מלה או שתיים.
למען האמת, המכונית היא שפנתה אליו ראשונה. לאחר שלמד להשתלט על אבזריה ועל אורחותיה, היה נדמה לו שבזמן ההתנעה מצטרף לגרגור של גלגלי השיניים והבוכנות, גם מלמול דקיק קצרצר, בת־קול יפנית או קוריאנית של נערה או ילדה, שאולי הושתלה במערכת החשמל כמין ברכת־הדרך לנהג שבחר במכונית הנכונה. מובן שמעולם לא סיפר לאשתו על הקול הנשי הזה, שלא להוסיף חרדה על חרדותיה, אבל כשהוא לבדו במכונית הוא לפעמים מהמהם אל הנערה בחזרה: כן, יקירתי, אני שומע אותך, אבל לא מבין.
אולם עכשיו, בשעת לילה, אין סיבה להתניע את המכונית ולהפר את דממת החנָיה. הוא מדליק את האורות הפנימיים, אוסף מהמושב האחורי את המעטפה שהגשם אכן טישטש בה את שמו ואת מספר זהותו, ושולף בזהירות את התצלום הגדול כדי לבדוק סוף־סוף אם האטרופיה, שאשתו כה הזדרזה להודות בקיומה, היא אכן ממשית, ואם כן, לאן היא נוטה. אבל היכן היא? איך מזהים אותה? בתצלום פזורים כל־מיני חללים כהים, רובם מן־הסתם חללים טובים ואפילו נחוצים, שהרי הנוירולוג לא נטפל אליהם. איך איפוא להבדיל בין כהה טוב לכהה רע?
הוא שומט ראש לאחור ועוצם עיניים. אם הולכים ונעלמים באטרופיה החדשה דווקא שמות פרטיים, יש חשש שגם השמות של אשתו ושל ילדיו ונכדיו ייעלמו בחור השחור הזה. הביזיון בגן־הילדים היה רק רגע של חולשת־דעת? או שמא זיהתה הַטבָּעָה קדומה בילדון הזה משהו מוכר ולכן נמשך הוא אליו? נכון, מעכשיו יהיה קל להאשים בכל טעות או תקלה את רפיסות המוח, אבל האם יהיה בכוחה של הנפש, שהנוירולוג הפריד אותה מן המוח, להיאבק בשכל המתעתע, או להיפך, דווקא להצטרף אליו?
הוא מחליט לבחון אם זיכרונו מדייק בקוד ההתנעה של המכונית. ואף שהזיכרון לא מאכזב, הוא שם לב שבגרגור המנוע נעלם המלמול של נערת היצרן. טוב מאוד, לוחש לוריא, ככל שיפחתו ההזיות כך יהיה קל יותר לנפש לתחזק את המוח המתמעט. העיקר להיזהר ליד ההגה. כי אם יישלל רישיון הנהיגה בגלל טעות או אסון, הוא יאבד את טעם החיים. ולפיכך, כדי לבדוק את דיוק שליטתו במכונית, הוא מקרב אותה בעדינות עד לסנטימטרים מעטים לפני נגיעה בקיר. אחר מעביר להילוך אחורי, ובצפצוף קצוב נסוג אל לב החניה, לקראת מכונית החונה בצד הנגדי. ופתאום מציפה את פניו אלומת אור, ומכונית שנכנסה לחניה בתנופה נעצרת בחריקה לאפשר לרכב האדום להשלים את הסיבוב לקראת היציאה, אבל לוריא אינו רוצה לצאת, אלא רק לבחון את רמת שליטתו, ולכן הוא מבקש להחזיר את המכונית אל מקומה המקורי, והנהג שהמתין לשווא כנראה החל להיות מודאג מתמרוני הסרק של לוריא, וכשכן טוב חש חובה לברר אם הנהג הקשיש זקוק לעזרה. לא, הכל תקין, אומר לוריא לצעיר הנוקש על חלונו, שכחתי משהו במכונית ובאותה הזדמנות בדקתי משהו במנוע. עיניו של הצעיר נמשכות אל התצלום של קליפת המוח, הגלוי על המושב, סוקרות את כפות הרגליים הנתונות בנעלי־בית ישנות. לילה טוב, מפטיר לוריא כדי לסלק את הסקרן. לילה טוב, ממלמל השכן, ובכל־זאת חוזר ושואל את לוריא אם הוא בטוח שאינו זקוק לעזרה.
צריך להיזהר ברשות הרבים, אפילו בחניה של בניין פרטי. תצלומים רפואיים חשופים, לבוש מרושל ונעלי־בית עלולים לעורר חשד שהדעת התרפטה. גם אם הנוירולוג מסרב לקבוע שיטיון, ואשתו מחפשת מלים נעימות יותר, צריך להקפיד על הופעה מסודרת ונקייה. לכן הוא מחזיר את התצלום למעטפה, ובטרם יגיע שכן נוסף הוא ממהר לחזור לדירתו, שם הוא מגלה שבסערת רוחה שמטה הנרדמת את השמיכה, ואפילו צריך להעלות אור קטן, חלוש ביותר, על־מנת להשיב את הסדר על כנו. ודינה כבר פוקחת עיניים.
- לאן נעלמת?
- ירדתי לחניה, כי דאגתי לתצלום ששכחנו במכונית.
- למה לדאוג אם לכל תצלום יש עותק במחשב, ובכלל, בקרוב יעשו לך צילום נוסף לראות מה השתנה.
- אבל איך אדע מה השתנה אם אני עדיין לא מבין מה קיים.
- אין הרבה מה להבין. גם מה שהתגלה בקושי קיים.
- בעצם מה שמו של הנוירולוג, פתאום הוא פרח לי.
- דוקטור לאופר.
- לא, שמו הפרטי.
- בשביל מה לך?
- הרי הוא אמר לי לא לוותר גם על השמות הפרטיים.
- נדמה לי ששמו נדב, או גד. אבל מה זה חשוב עכשיו?
- כי את ודאי זוכרת מה הוא הסביר על התשוקה.
- ודאי.
- שגם היא חשובה למאבק.
- חשובה או לא חשובה, הרי ממילא לא נוותר עליה.
- עכשיו?
- לא. עכשיו יהיה קשה לא רק לי אלא גם לך. אבל מה הבהלה, אתה הרי יודע שתמיד אהיה אתך.
עגבניות
בבוקר הוא אומר לאשתו: המכונית היא שלך היום.חסרים בבית מצרכי יסוד רבים כל־כך, גם במזון וגם בחומרי ניקוי, שאצטרך לקפוץ לארגן את המשלוח הגדול מהסופרמרקט. הנה הרשימה, תבדקי מה חסר ומה מיותר.
- ולשוק לא תלך?
- אם אלך זה יהיה רק בשביל פרי או ירק מיוחדים.
- בתנאי שיהיו טריים וגם יפים. אל תתחשב במחיר, רק בטיב. וכשאתה עובר בפינת הפרחים, תבקש מאיריס צרור כלניות.
- איריס?
- המבוגרת, לא הצעירה, היא כבר תזהה אותך בעצמה, וגם שם אתה צריך לבדוק שהפרחים רעננים.
- אבל הבית כבר מלא פרחים.
- פרחים תשושים, שזקוקים לתוספת רעננה. לכן תזכור להביא רק כלניות. זאת העונה שלהן, שלא יפתו אותך לפרח אחר.
- הבנתי.
- ואני אחזור לכל המאוחר עד שתיים. תתאפק ואל תאכל בלעדי.
- עד שתיים אני אחזיק מעמד. אבל האם לא כדאי להראות את התצלום שלי למישהו אצלך במחלקה, כמובן בלי לגלות של מי הוא?
- אין מה להראות. הכל ברור. וכדאי שגם אתה תוציא לך מהראש את הראש שלך. מה שהתגלה קטן כל־כך ומטושטש, שמי שלא מומחה בתצלומים כאלה לא יבחין בכלום.
- אבל סליחה, סליחה, למה את, שלא מומחית בתצלומים כאלה, ודאי לא של מבוגרים, הזדרזת לאשר את הדיאגנוזה?
- כי אני מומחית בך.
- זאת כבר התחכמות.
- רגע, אני לא מומחית בך?
- חלקית... רק חלקית. וכשיגיע השיטיון בכבודו־ובעצמו כבר תהיי אבודה.
- שוב המלה הזאת.
- אז תציעי כבר מלה אחרת ונראה אם היא מתאימה.
הקַניון אינו רחוק, ובשעת בוקר גם אינו הומה. מאחר שהדרך קצרה מעדיף לוריא להאריך אותה מעט ולהתנהל במשעולי הפארק העירוני, שמשתעשע בו עכשיו ערב־רב של כלבים, חלקם מפזזים עם רצועותיהם סביב אדוניהם, וחלקם חופשיים לגחמותיהם. מבטו של לוריא משוטט עליהם בחיבה, מנסה למצוא ביניהם כלב שידמה לַזאב האפרפר, כלב המשפחה הנאמן, שלפני שלוש שנים העתיק את משכנו לצפון, לרפד את שארית חייו בשלווה ובחירות שיעניקו לו בנו ונכדיו בביתם הכפרי החדש. אבל החירות הכפרית המריצה את רוחו המתגעגעת של הכלב לנסות להתחבר שוב אל המרכז, ובדרכו הביתה נעלם, מי יודע על איזה כביש נותרה גווייתו. פינוי חיות - כלבים, שועלים, זאבים, כבשים ופרות, שנמחצו למוות, או רק נפצעו, בנתיבים בין־עירוניים - הוא באחריות נתיבי ישראל, ולוריא אף הכיר את הווטרינר הזקן שהיה ממונה על המלאכה הזאת, אבל בכביש שש, שהוא כביש אגרה, מוטלת האחריות לחיות על זכיינית הכביש גורפת הרווחים. ומאחר שהצפון עשיר בחיות בר, שהכביש הרחב, הגדוש במחלפים ובגדרות, חצה לפתע את מרחב מחייתן, תבעה רשות הטבע והגנים לחצוב כברת־דרך קטנה בהר ולטמון קטע מן הכביש בְּמנהרה, לא רק בשביל לשמר זנים מיוחדים של צמחים, אלא בעיקר כדי לאפשר לצבאים ולחזירי־בר, לשועלים ולתנים, וגם לדרבנים ולשפנים, לעבור בביטחון, במיוחד בלילות, מעל לכביש הסואן. הנה, זאת אחת משלוש המנהרות שלוריא היה שותף בתכנונן, וצריך להזכיר לדינה, שמשום־מה התפארה בהן, מה ייעודה המקורי והמוסרי, אבל המצומצם.
הוא מסיע את עגלתו בביטחון במרכול הענק, אבל מאחר שהוא מתנהל בו על־פי הרשימה שבידו, ולא לפי הטופוגרפיה של המדפים, וזאת כדי שלא יתפתה למלא את העגלה במוצרים שאין בהם חפץ, עליו לעבור מטור לטור ולחזור תדיר על עקבותיו, ובחלוף הדקות כבר יש קונים, ובעיקר קונות, שפניו הפכו להם מוכרות, והם מתייחסים אליו כאל דמות פנימית שאפשר לקבל ממנה הדרכה ואולי גם עצה טובה. הפירות והירקות נראים לו טריים, והוא מחליט איפוא לוותר על השוק ולצרף מבחר מהם למשלוח הכללי, והוא מקיף את ערמות הירקות והפירות כמה פעמים, בורר בקפדנות ומעמיס על עגלתו בנדיבות. בדלפק הבשר היה דומה שהביע את משאלותיו בבהירות ובדיוק, אבל בתור לקופה הוא מבחין מבעוד מועד שבמקום כרעי תרנגולת נבחרו משום־מה כרעי אווז, ולפני שצפצוף הקופה יצרף גם אותם לחשבונו, הוא תופס את המארז ושומט אותו אל בין הממתקים שנועדו להשקיט ילדים המאבדים את סבלנותם בתור לקופה.
הכתובת נכתבת בבהירות, ומאחר שהמשלוח עתיד לצאת בתוך כשעה, אפשר לצרף אליו גם את המצרכים התובעים קירור. לפיכך יוצא לוריא מן המרכול קל וחופשי ובידו רק קופסת שלגונים, שתקנוֹת המרכול מסרבות לקחת אחריות על יציבות קיפאונם. ושוב הוא מהלך בפארק היפה, וערוגות הפרחים המקשטות את כרי הדשא מזכירות לו שעליו להביא לאשתו את הכלניות שישמחו את נפשה, חרף דעתו שהפריחה בבית טרם מיצתה את עצמה. השוק חביב עליו, אך למרבה הצער השלגונים לא יחזיקו מעמד, ולכן, לפני שייאלץ להשליך אותם, הוא נחפז ללקק שלגון ועוד שלגון, וגם מציע פה־ושם שלגונים לעוברי־אורח, אבל חלילה לא לילדות או לילדים, ואפילו לא למבוגרים העלולים לחשוד בכוונותיו, אלא רק לפיליפינית חמורת־סבר ולסודני גבה־קומה, וגם לזקן ולזקנה הנטועים יחדיו על מקומם בוהים. לבסוף הוא מגיע לדוכן הפרחים בידיים ריקות וקלות, אך למגינת לבו הכלניות שמלקטת בעבורו המוכרת הוותיקה, המזהה אותו בשם־המשפחה ובשמו הפרטי, נראות לו תשושות ומשונות, ולמרות מחאתה ועלבונה, הוא ממאן לקנות אותן, וכדי לא לשוב מהשוק בידיים ריקות הוא פונה איפוא לדוכני הירקות והפירות.
המשלוח שהקדים אותו חוסם את הכניסה לדירה, ועליו לדלג בזהירות, שלא לרמוס את המוצרים, אשר עד מהרה נכנסים זה אחר זה לדירה ומחפשים את מקומם. לוריא מחבב את עבודת הסידור ומקווה שהיא מחזקת את המוח לא פחות מהתעקשות על שמות פרטיים של בני־אדם חולפים. ופתאום הוא נדהם לגלות שבהיסח־הדעת נקנו הפעם, הן בסופרמרקט הן בשוק, עגבניות בכמות שהבית לא יוכל לעכל במשך ימים רבים.
האם למהר ולהשליך לאשפה חלק מן העגבניות, כדי לעמעם את חרפת הבלבול? זה דבר אפשרי, אבל מכאיב, כי העגבניות אינן רק ממגוון זנים, אלא גם מצטיינות באיכות וביופי. עליו למצוא פתרון יצירתי ולא פחדני, ולכן הוא מתקשר לאחותו, בשלנית ידועה, כדי שתיתן לו עצה. איך פתאום הצטברו לכם כל־כך הרבה עגבניות? לא לכם, הוא מדייק, רק לי. הייתי בסופרמרקט וקניתי עגבניות, ומשם הלכתי לשוק, לקנות לדינה כלניות, אבל הן נראו לי נבולות, ומצד שני, העגבניות היו יפות כל־כך.
שתיקה. אחותו כבר הרגישה בשנה האחרונה בצניחות הזיכרון של אחיה המבוגר ממנה בשנתיים, אבל היא נשמרת מרמז שיכאיב לו וגם לה־עצמה. לבסוף היא שואלת:
- כמה עגבניות קנית?
- בשוק, שניים־שלושה קילו.
- כל־כך הרבה? למה?
- נוּ, חשבתי...
- מה חשבת?
עכשיו יש בקולה לא צער, אלא נזיפה קלה.
- כנראה לא ממש חשבתי, הוא מודה, אולי כי הכלניות שהציעו לי היו נבולות, והעגבניות היו יפות כל־כך עד ששכחתי שכבר קניתי קודם עגבניות בסופרמרקט. כנראה חשבתי שזה היה לפני שבוע.
- וכמה קנית בסופרמרקט?
- גם משהו כזה, שניים־שלושה קילו. אבל למה את מתעצבנת? הלוא אני יכול לזרוק הכל, כמה זה כבר עלה? פרוטות... אם יש לך רעיון, תגידי, ואם לא - שום טרגדיה לא קרתה.
- חכה, אל תזרוק... נראה מה תהיה מסוגל לעשות.
- זה מה שאני מבקש. במקום לחקור אותי, תני רעיון. למשל, מרק, או רוטב.
- ובכל־זאת, רגע, צביקה, אתה לא רוצה להבין מה בדיוק עבר לך בראש?
למה להסתיר מפניה את האמת? היא־עצמה משתפת אותם בגילוי־ לב מייגע בכל תחלואיה.
- זה העניין... אין הרבה מה להסביר. במוח שלי צץ לו איזה חלל קטן, מין חור שחור כזה, ששואב אליו בזמן האחרון שמות פרטיים של אנשים, זאת־אומרת סתם מכרים, וכשהם נבלעים, כנראה נשאר מקום פנוי.
- פנוי לְמה?
- נניח אפילו לעגבניות האלה.
- מה אתה מקשקש עכשיו...
- לא, ברצינות, ברצינות גמורה, כי עוד לא הספקתי לספר לך שאתמול בערב היינו אצל מומחה, נוירולוג, דוקטור לאופר אחד, איש רציני שבחן את התצלום של קליפת המוח שלי, והנה, תשמעי טוב, תתכונני, כי עוד מעט אחיך יימוג לך, ייעלם, חה חה, לא בגופו אלא ברוחו... לא יזהה שיש לו אחות... דינה עוד תסביר לך בדיוק איך זה יקרה. אבל בינתיים תני רעיון גסטרונומי, לפני שאני זורק את העגבניות.
- חכה... היא צועקת לפתע, תפסיק רגע עם העגבניות, תגיד קודם מה בדיוק חשב הרופא.
- מה בדיוק חשב הרופא תסביר לך דינה. אני כמובן מגזים, סתם כדי להפחיד וגם לשעשע. אבל אל תדאגי, זה לא מידבק, אומנם הנוירולוג הזה ניסה גם כיוון גנטי, חקר אם יש לנו משהו כזה במשפחה, אבל כמה שהשתדלנו לבוא לקראתו ולמצוא בשבילו כמה תשושי־שכל במשפחתנו, לא הצלחנו, כי הרי אותך, חה חה, לא רצינו להסגיר... ובאמת, ברצינות, גם את יודעת שבסך־הכל אנחנו משפחה צלולה. הרי עוד בבוקר של יום מותה התווכחה אתי אמא בלהט והתעקשה שלעולם לא יהיה פה שלום, ואחר־הצהריים היא הסתלקה לה והשאירה אותנו עם המלחמות.
- מתאים לה.
- כך שאישית, לך, אין מה לדאוג. בינתיים. והדורות הבאים, שלי ושלך, אם במקרה יתעורר צורך, שיתאמצו בבקשה להמציא תרופות חדשות. ובכלל, גנטיקה היא עניין מפוקפק. ורק כי הנוירולוג התעקש למצוא מישהו במשפחה שייתן לו קצה חוט, נזכרתי בקרובה הזאת של אמא, שהגיעה אחרי מלחמת ששת־הימים, מה היה שמה? מימי?
- פִיבִּי, למה לשבש שמות?
- כן, פיבי, שאחרי שנה בישראל צנחה לדיכאון ועברה למוסד הזה, בכפר־סבא...
- משען.
- בדיוק. וכל חודש או חודשיים, בתורנות, את או אני היינו מסיעים את אמא לבקר אותה. אבל אף־פעם לא הבנתי מה בדיוק הקרבה המשפחתית.
- זו בת־דודה מדַרגה שנייה או שלישית, שאמא בכל־זאת הרגישה מחויבות כלפיה.
- אם רק מדרגה שנייה או שלישית, האיום לא נורא, לי יש רק זיכרון מטושטש ממנה, כי בביקורים העדפתי בדרך־כלל לחכות בחוץ. אבל בעצם מתי היא נפטרה? לפני או אחרי אמא?
- מי אמר לך שהיא נפטרה?
- רגע, אם אמא נפטרה לפני יותר מחמש־עשרה שנה, למה שדווקא זאת תחזיק מעמד? אבל למה בכלל להיטפל אליה? הרי רק כי הנוירולוג התעקש על איזה חוט דק מצאתי אותה בשבילו. אבל אל תדאגי, אחותי, נשאר לי מספיק זמן להסתובב צלול בעולם, לא תחסלו אותי בקלות. ואת סיפור העגבניות תעזבי. אני אתגבר עליהן בעצמי.
- חכה, אל תמהר לזרוק. ובכלל, ממני אל תתבייש בבלבול שלך. תן לי רגע להציץ בספר בישול ואולי אמצא איזה רעיון לא־מסובך בשבילך.
זמן רב חולף עד שאחותו חוזרת אליו בטלפון ומכתיבה לו מתכון מורכב של עגבניות צלויות בתנור שלוריא יודע מיד שהוא מעבר לכוחותיו, אבל בעודו מנסה לסיים את השיחה, יש בפי אחותו בשורה מפתיעה, קרובת־המשפחה הרחוקה, ששקעה בדמנציה עם עלייתה לישראל, ושמה אכן מימי ולא פיבי, עדיין מחזיקה מעמד, ובאותו מוסד. היא כבר בת תשעים־וחמש, בודדה ושקטה. ומי שרוצה רשאי לבקר אותה בלי חשש, שהרי ממילא אין היא מזהה איש. אם היא חשובה לך, אחי, בשביל לתכנן את עתידך, מתגרה בו אחותו, תוכל לקפוץ ולהציץ בה.
- בשביל מה? תמֵה לוריא בחרדה.
תרשה גם לי להסתכל בתצלום
זעירותה של האטרופיה של לוריא מרגיעה בינתיים רק את בתו, שממילא לא הצליחה למצוא מחליף לאביה ב'תורנות־יום־שלישי' של איסוף הנכד מהגן. אבל בנו בכורו יואב חרד. למרות האמון שלו באמו, רופאה ותיקה ובכירה, סבור איש רציונלי זה, בן ארבעים־ושבע, שהנפש ולא המוח היא המקור לבלבול, ובבוקר של סערת גשמים הוא מודיע על בואו מן הצפון אל המרכז, לדרבן את הנפש לעשות את מלאכתה.
- אבל אמא הבוקר בבית־החולים, והיא תצטער להפסיד אותך.
- להיפך, חשוב שהיא לא תתערב לנו. אני בא אליך, רק אליך.
ולוריא, שיודע את נפש בנו ומנחש את מצוקתה, מרוצה מן הבהלה, גם אם תתווסף אליה תוכחה, ואף־על־פי שהבית כבר מסודר משנת הלילה, הוא מוסיף לצחצח אותו, כמין מופת לבנו, שביתו הכפרי נתון בכאוס כרוני. ומאחר שהבן מגיע תמיד אל בית הוריו רעב, לא משנה מאין בא ולאן הוא הולך, ועם כניסתו הוא חש אל המקרר ופותח את שתי דלתותיו כמו דלתות של ארון־קודש, וניצב ומתעמק כמבקש את המזון שלא שבע ממנו די בילדותו - מקדים אביו להתמודד עם הצפוי ועורך על השולחן גבינות וממרחים ולחם ופיצוחים ועוגיות, ושופת על הכיריים את הסיר הגדול של השקשוקה, שריד לא־מתכלה ממתקפת העגבניות, בתקווה לשותף פעיל שיקדם את חיסולה של מזכרת הבלבול.
והנה הוא בא, רטוב ונמרץ, במעיל סערה צבאי ישן, והוא לופת את אביו על מפתן הדירה, וחיבוקו כה עז, עד שנדמה שהוא מבקש גם להכאיב, אבל רק לצורך התעוררות. לאחר קצת סיפורי נכדים, וכמה מלים על המפעל, שככל שגדלה הצלחתו כך הוא משעבד יותר את בעליו, אומר האורח לאביו: רגע, לפני שאנחנו מדברים על העתיד, תרשה גם לי להסתכל בתצלום של קליפת המוח שלך.
לוריא צוחק.
- ואם תסתכל, מה תבין? הרי גם אני עוד לא תפסתי איפה החידוש.
- ואמא הבינה?
- ככה היא טוענת.
- אבל גם היא יכולה לטעות.
- אל תשכח שהיא רופאה.
- אז מה? פעם בכיתה חי"ת היא התעקשה לשלוח אותי לבית־הספר, אפילו שכבר התחילה אצלי חצבת קשה.
- זה מפני שהיית תמיד חשוד אצלנו בהשתמטות מהלימודים, אבל אצלי, חביבי, לא מדובר רק בתצלום שצריך לפרש, אלא גם בעובדות מהחיים.
- זאת־אומרת?
- כבר סיפרתי לך. לא רק שמות פרטיים של חברים, או של סתם אנשים מפורסמים, נעלמים לי פתאום, אלא גם מתחיל אצלי בלבול בזמנים.
- לא בגלל כהות במוח, אבא, אלא בגלל קהות בנפש.
- כהות בנפש?
- קהות בקו"ף.
- אה, צוחק לוריא, הגעת אלי כבר עם חידוד מוכן. זה נחמד.
- לכן טוב שאמא לא פה, כי היא היתה משתלטת לנו על השיחה ומנווטת אותנו לפי רצונה.
- אבל אתה גם יודע שאין לי סודות מפניה.
- תספר לה אחר־כך כל מה שתרצה, אבל אותי לפחות תשמע בסבלנות.
- לא רק בסבלנות, אלא גם באהבה ובתודה. הרי אתה אומר שהגעת רק בשבילי, וביום סוער כזה.
- ולמרות האזהרה של אסנת לא להציק לך. אני, אתה הרי מכיר אותי, לא בקלות אני מוותר. אבל קודם תן לי, בבקשה, את תצלום המוח.
- לפני זה אתה חייב לטעום מהשקשוקה שמחכה לך, לפני שהיא תתקרר.
- שקשוקה בסיר כזה גדול?
- הנה עוד דוגמה. עוד תבין איך אפילו שקשוקה בסיר גדול מתקשרת למה שהריץ אותך אלי. אבל אל תחשוש, השקשוקה טעימה, ובכל יום שאני מחמם אותה מחדש, טעמה עוד משתפר.
אל שתי צלחות לבנות עמוקות יוצק האב מן הנזיד האדום שחלמוני ביצים שטים בו, ובין הצלחות והגבינות הוא גם מפנה מקום לתצלום של קליפת מוחו. ומאחר שהסערה בחוץ מתגברת, והאור הסגרירי הולך ופוחת, הוא מוסיף אור של מנורת־קריאה, שבנו יוכל להתעמק בצורות המפותלות של מוחו של אביו כאילו הן קרביו של מחשב משוכלל. והבן נזהר לא לגעת באצבעותיו בתצלום, כאילו הוא מוח חי, ורק מחדד עוד ועוד את מבטו. לבסוף הוא נאנח ומסכם: סליחה על החוצפה, אבל לעניות דעתי המוח הזה שלנו, זאת־אומרת שלך, לפחות כפי שאני מבין אותו מהתצלום, ממש רגיל. לא במקרה אפילו אתה לא הצלחת לזהות בו איזו תקלה.
לוריא מרכין ראש בחיוך.
- תודה, דעתך נעימה לי, אתה נדיב כלפי, ולמרות זאת, מה לעשות, הרופא, ואמא...
- טוב, ודאי, אבל גם אם נקבל שמסתתרת פה איזו אטרופיה קטנה, מה הנוירולוג הזה מציע לעשות?
לוריא כמעט מתפתה לדבר על חובת התשוקה, אבל במקום זה הוא מכניס את התצלום למעטפה ומרחיק אותו מן השולחן.
- העצה של הנוירולוג פשוטה, להילחם על הזיכרון. למשל, לא לוותר על השמות הפרטיים.
- יפה מאוד. אבל איך?
- בעזרת הנפש והרצון, הנה ההפתעה, חביבי: דעתו של הנוירולוג שאתה מזלזל בו קרובה לדעתך.
- הנפש, מתנפל יואב, בדיוק, והלוא בשבילה, אבא, אני כאן. הלוא לא במקרה קוראים לחולֵי דמנציה 'תשושי־נפש' ולא 'תשושי־מוח'. אז הנה מה שיש לי לומר, ובבקשה, אל תיפָּגע. אתה מהנדס בכיר, שיש לו ניסיון טכנולוגי רחב, ובמשך שנים רבות, כמנהל, בנית וסללת בידע ובהבנה. לכן אני מתקומם נגד העובדה שכל היכולת הזאת, שגם אני זכיתי לקבל משהו ממנה, תתבזבז, תתנקז עכשיו לעבודות בית פשוטות וירודות, לקניות, לסידורים מיותרים של הדירה, לבישול של שקשוקות עצומות.
- מיד נגיע גם לשקשוקה. אבל תמשיך, אני שומע.
- כי עושה רושם, שאחרי שפיטרתם את העוזרת, החלטת אתה להיות עוזרת, משרת של אמא. וכבר כאן מתחילה הצטמצמות נפשית.
- שוב אתה חוזר לשטות הזאת שפיטרנו את העוזרת.
- אבל פיטרתם.
- לא, לא, בפירוש לא, תרד מזה, רק צימצמנו לה את המשרה.
- לכמה?
- מה זה? מתמרד לוריא, אני תחת חקירה?
- בדיוק. חקירה של בן שדואג לעתיד שלך ושל כולנו. אז בבקשה, את האמת, תגיד את האמת, לכמה פעמים בחודש צימצמתם את העוזרת?
- זה לא קבוע. נגיד, פעם בשבוע.
- זה לא מספיק. זה שום דבר, מרים יואב את קולו. ואמא ממשיכה לעבוד במרפאה, וגם כשהיא בבית, היא שונאת עבודות־בית, וכל העול נופל עליך.
- ראשית, זה לא עול גדול, אנחנו רק שניים, וחוץ מזה, זה עול שנעים לי.
- ודאי, נעים, נעים מאוד... במיוחד בשביל להצדיק את הבריחה מהמציאות, שגורמת לך להתחיל להיות -
- למה עצרת?
- לא חשוב.
- להתחיל להיות מה?
- לא חשוב. לברוח מהמציאות.
- איזו מציאות בדיוק?
- המציאות של מה שעשית כל חייך ובהצלחה רבה.
- מוזר, כמה מוזר, חביבי. אתה מדבר ממש כמו הנוירולוג שלי. ומילא הוא, שלא מתמצא במה שעשיתי, הוא חופשי להפריח הצעות הזויות, אבל אתה אמור לדעת טוב מאוד שאנשים פרטיים לא מתכננים כבישים. כבישים הם מעשה ממלכתי ולאומי. ובנתיבי ישראל מתרוצץ דור חדש של צעירים מוכשרים, שאין להם לא אפשרות וגם לא סיבה להעסיק, אפילו חלקית, פנסיונר קשיש כמוני.
- ובכל־זאת, מתקומם הבן, עדיין קיימים משרדים פרטיים שנותנים שירותי הנדסה למדינה, או למועצות מקומיות, ושם זקוקים למהנדסים בעלי ניסיון עשיר. ולוּ גם במשרה חלקית, בשכר לא גבוה ובלי זכויות מיוחדות. רק בשביל שלא תשב בבית ותבשל שקשוקות.
- רגע, על השקשוקה אני עוד אסביר, כי גם היא קשורה למה שמטריד אותך, ובצדק. אבל האפשרות שאמצא תעסוקה במשרד פרטי היא לגמרי דמיונית. כי דווקא במשרדים האלה כבר יושבים פנסיונרים שיציבו מחסום בפני כל קשיש חדש, מחשש שידחק את רגליהם. מה גם שהתמקם שם דור שני, ולפעמים אפילו שלישי, בנים ונכדים שעתידים לרשת את אבותיהם. ותגיד את האמת, אתה חושב שיהיה לכבודי לשבת ליד איזה אפרוח ולקבל ממנו הוראות?
- וכל החברים שעבדו אתך? הלוא גם הם במצבך, ולמה לברוח מִקֶשר איתם? דווקא עם חברים כאלה יכולת להמציא משהו חדש.
- מה זה, יואבי, "כל החברים"? אלה שעבדו אתי בדרך־כלל לא היו חברים, ואם היו חברים במקומות אחרים, איפה אתה רוצה שאני אחפש אותם עכשיו? אומנם לפעמים מארגנים במשרד הרצאות או אירועים, שמזמינים אליהם גם את הפנסיונרים, להוכיח שלא שכחו אותם. וכמובן, ישנם גם הנפטרים, שאנחנו הולכים להלוויות שלהם, ולביקורי ניחומים אצל הנשים שלהם, אבל כשהבנתי שיש לי בעיה עם שמות פרטיים של מהנדסים שעבדתי איתם בקרבה במשך שנים, התחלתי להיבהל. עדיפים לי סרט, או קונצרט, או מסעדה, שם אני יושב רגוע. ואם צריך לפגוש ידידים, עדיף שהם יהיו רופאים, זאת־אומרת קולגים של אמא, שאני פטור מִזכירת שמותיהם הפרטיים...
- איתם צריך לזכור רק שמות של מחלות...
- לא של מחלות, אלא בעיקר של רופאים מתחרים, שטעו באבחונים וכשלו בטיפולים. אבל כל אלה אנשים שאני לא חייב להם כלום, ככה שאני יכול לשבת בצד ולשמוע בשקט סיפורים על מיתות של בריאים או תחיות של חצי־מתים, בלי להתחייב לשום שם.
- אבל רגע, מתעקש בנו, בכל־זאת, למה אתה בכלל צריך לנקוב שם פרטי, תסתפק בשם־משפחה, והכי טוב, אל תגיד שום שם.
- הרבה פעמים באמת התחמקתי ככה, אבל לא תמיד אפשר, יש מצבים שבהם השם הפרטי הכרחי, טבעי, הוא מחפש אותך ודורש את עצמו ממך, וכשאתה טועה בו, אתה לא מעורר חמלה, רק עלבון ואיבה. כי למה שתשכח שם של אדם שעבדת אתו שנים, לא רק בְּמשרד אלא גם בְּסיורים ובמדידות? איך ולמה, לעזאזל, הצבי לוריא הזה פתאום רוצה למחוק אותי, מתקומם אדם. אומנם עדיין יש כמה ותיקים ששם־המשפחה שלהם נעשה שמם היחיד, בלע את שמם הפרטי. לאלה קוראים כולם, לפעמים אפילו נשותיהם, רק בשם־המשפחה. אבל אנשים כאלה נדירים, ואם במקרה אני מזדמן איתם, אין לי שום בעיה, כי בשמות־משפחה אני עדיין מחזיק מעמד. אבל יש בדור שלי, לא במעגל הראשון אלא במעגל השני, אנשים שאף־פעם לא ידעתי את שם־המשפחה שלהם, רק את שמם הפרטי, וכשאתה נקלע איתם למסיבה אתה דרוך ומתוח לא לפלוט טעות.
- אם כך, לוהט בנו, אז לכן החלטת לא ללכת יותר לשום מסיבה או הרצאה מטעם המשרד? אפילו לא למסיבת הפרידה לצחי דִיבוֹן, שהיה הסגן הצמוד שלך כל־כך הרבה שנים?
- רגע... איך נודע לך על המסיבה הזאת? מאמא, אה?
- כן, מאמא. מה יש?
- ואולי אמא ביקשה ממך גם לבוא מהגליל לדבר אתי?
- נניח. ומה - אסור לה? הרי אמרת שאין לך סודות מפניה...
- אבל לעומת זאת אני רואה שלה יש סודות מפני.
- מה כאן הסוד הגדול? שהיא ביקשה שאשכנע אותך לא להתחמק ככה מאנשים? מחברים?
- דִיבוֹן כבר מזמן לא חבר.
- הוא היה עוזר קרוב שלך, השותף שלך גם במנהרות שחפרת בכביש המהיר.
- אוי, יואבי, אתה עוד מתרגש כמו אמא מהמנהרות המסכנות האלו? המנהרות שנאלצנו לחפור לא בגלל דרישות הטופוגרפיה של הכביש המהיר, אלא כדי לאפשר לחיות שהכביש מבלבל אותן לעבור בביטחון מצד אחד שלו לצד האחר.
- למה שלא אתרגש מהמנהרות האלו, מחייך יואב, בכל פעם שאני עובר דרך אחת מהן אני נזכר איך ביקשת ממני להתלוות אליך בליל ירח אחד כדי לבדוק אם באמת יש צבאים או חזירי־בר שמבינים שהמנהרה נחפרה בגללם.
- באמת ספק רב בעיני אם החיות שם בצפון מבינות את מה שהחברה להגנת הטבע דורשת מהן להבין.
- ובכל־זאת, באותו לילה, כשאתה נימנמת, ראיתי צבי, או חזיר־בר ענק, שטיפס מעל למנהרה הצפונית ועבר ממזרח למערב, ואחרי כמה דקות חזר משום־מה.
- כן, אני זוכר שסיפרת את זה, אבל עד עכשיו אני לא בטוח שזאת לא היתה רק הזיה.
- סליחה, גם אני כבר חשוד אצלך בהזיות?
- אין לנו ברירה, חביבי, תקשיב לנוירולוג, חוט גנטי משתלשל בין הדורות.
- עוד נראה מה האורך ומה החוזק של החוט הזה, אבל בינתיים תסביר לי סוף־סוף למה אתה מתחמק ממסיבת הפרישה של מי שהיה יד ימינך במשך שנים?
- נכון, הוא היה עובד יעיל ונאמן, אבל כשפרשתי לפני חמש שנים, במקום שיתפוס את מקומי וילך בעקבותי, הוא נטש הכל כדי לנהל בקֶניה איזה פרויקט תמורת שכר גבוה. ורק עכשיו, כשנגמרה העבודה בקניה, ואולי בכלל מפני שבעטו אותו משם, הוא מארגן לעצמו מסיבת פרידה דווקא אצלנו, לא באפריקה שממנה התעשר.
- אבל מה אכפת לך? יהיו שם חברים אחרים, פנסיונרים כמוך. אולי יצוצו רעיונות. לך לשם. זאת הזדמנות לחדש קשרים. הרי היית איש אהוב ומקובל, ואף־אחד לא יתמוטט אם תשכח את שמו.
- תגמור את השקשוקה, היא מתקררת.
- אכלתי מספיק.
- תשמע, יואבי, אתה בן טוב, ואני מעריך ומכבד את הדאגה שלך. אבל גם אתה וגם אמא מסרבים להבין, שאם זאת התחלה של שיטיון, המצב כבר חורג משכחה פשוטה של שמות. אפילו הסיר הגדול של השקשוקה מתקשר למה שמתחולל בתוכי.
ולוריא חוזר אל יום הקניות. תחילה אל הקנייה הגדולה במרכול, ואחר־כך אל דוכן הפרחים בשוק, ולבסוף אל ששת הקילוגרמים של העגבניות, שלא היתה ברירה, והם הפכו לשקשוקה.
- אבל למה? רוטן יואב, יכולת פשוט לזרוק את העגבניות המיותרות לפני שאמא תחזור מהמרפאה.
- לא־לא־לא, פורצת צעקה מפיו של האב, בכוונה לא זרקתי אפילו עגבנייה אחת. השקשוקה שהחזיקה מעמד ימים רבים היא עדות. היא נועדה להזהיר אותי מעצמי, וגם אתכם מפני.
- מפניך?
- כן, מהטעויות שלי, אפילו מהאסונות שאני עלול להביא על הבית הזה, עלי ועליכם.
יואב משתתק, מרכין ראש. קדרוּת אופפת אותו. וכשהוא נושא לבסוף את פניו אל לוריא, מזהה לפתע אביו בעיניו את נצנוץ החרדה הקדמוני, שהיה ניבט מעיניו כתינוק כשאביו היה מחתל אותו.
- בכל־זאת, אל תתעצב, מעודד אותו לוריא, לא באת לחינם. למענך אני אלך למסיבה של קובי דיבון.
- צחי, מתקן הבן בלחישה.
- נכון, צחי, מחייך לוריא.
- ואמא הבטיחה לי שהיא תתלווה אליך.
- אין לי צורך בה שם. אין סיבה שאחרי יום עבודה במרפאה, היא תעמוד שעה ארוכה עם כוס מיץ ביד לשמוע דיבורים משמימים של מהנדסי דרכים. אני אתמודד שם לבד עם השינוי במוח שלי, ואין ספק שאעמוד בזה בכבוד. ואם יתחשק לי, אולי אפילו ארביץ שם נאום פרידה קצר. הנה תיקנת ואמרת צחי, לא קובי, ואם כך, בדרך למסיבה ארשום לי על פְּנים כף היד את השם הנכון כדי לא להביך אף־אחד.
החוט הגנטי
לאחר מות אמם לפני למעלה מחמש־עשרה שנה פטרו עצמם לוריא ואחותו מביקורים אצל אותה קרובת־משפחה מדרגה שלישית, שבמקום לעבור באופן טבעי מצפון־אפריקה לצרפת, בחרה בהשפעת אמו של לוריא לעלות לישראל, ובמקום לשמוח על הרוב היהודי במולדת העתיקה, שקעה עד מהרה בדיכאון והחלה לקפל את נפשה אל תוך עצמה.
אמו של לוריא, שהרגישה אשֵׁמה בעלייה שלא עלתה יפה, הטילה על עצמה חובה לבקר מדי כמה שבועות את ה'עולה שלא נקלטה', ולנסות להצהיל מעט את רוחה - ולעשות זאת בשפה הצרפתית, שפת האם של העולה. תחילה היה לוריא מלווה את אמו למחלקה עצמה, ומאחר שלא ידע צרפתית, ניסה בינתיים לגלגל שיחה קלה בעברית עם תשושי־נפש שגילו בו עניין. אבל עד מהרה עייפה נפשו מלדובב אנשים שזהות אחת שלהם נמחקה ועדיין לא מצאו כוחות לגבש לעצמם זהות חדשה, ולפיכך העדיף להמתין לאמו בלובי, או אפילו במכונית, שבה היה מאזין למוזיקה משובחת הנקטעת במבזקי חדשות. תחילה גם עדיין התעניין בתום הביקור אם נצפו איזו הטבה או חלילה הרעה במצבה של העולה החולה, אם מתעוררת איזו תקווה, ואמו היתה פוטרת אותו בהמהום, שאחריו היתה חוזרת בתקיפות על משפט שהתחבב עליה: אם תרגישו, אתה או אחותך, שאני מתחילה לאבד את השכל, תמהלו לי בבקשה רעל בקפה. אבל איזה רעל? היה לוריא מאתגר אותה, מתוק או מר? את חייבת להחליט, כדי שנוכל להכין אותו כבר עכשיו.
והנה הוא שוב בדרכו אל המוסד, והפעם לא כמלווה אלא בשליחות עצמו - לבחון את ממשותו ואת טיבו של החוט הגנטי הדקיק שהנוירולוג מתעקש לדובב בו. ומאחר שיותר מחמש־עשרה שנה חלפו מאז הביקור האחרון, השתנו בינתיים הדרכים והתרחבו, מחלפים ומעקפים התווספו, ותמרורים ישנים נעלמו, אבל לוריא אינו זקוק לעזרתה של שום אפליקציה בנייד שלו, חושיו והגיון הבנתו בדרכים ובכבישים מנווטים אותו במדויק אל יעדו.
ולא רק זרימת הדרך השתפרה, גם המוסד הישן של משען התרחב ושָׂגה, ואף הצמיח שתי קומות נוספות, ואת הכניסה חיפה בשיש משובח. גם הריהוט והציוד, שנלקחו בשעתם ממחסני הסוכנות היהודית, הוחלפו בריהוט ובציוד שתרם נדבן אשר אישפז כאן את אשתו. ואף שלוריא עדיין מפקפק בטענתה של אחותו שהקרובה הרחוקה שלהם שרדה בעולם, הוא בכל־זאת נושא אליה, כמנהג אמו, שי צנוע, תמרי מג'הול גדולים ונאים, ערוכים בקופסה חומה, בתקווה שימתיקו מעט את שיטיונה. ואם בכל־זאת יתברר שכבר איננה, ייהנה מהם לפחות הצוות שטיפל בה במסירות עד יום מותה. אבל היכן הצוות הזה? באיזו מחלקה ובאיזו קומה? אומנם הפעם הוא דווקא בטוח בשם הפרטי, אבל אין לו שום מושג מהו שם־המשפחה. לפיכך הוא עולה קומה אחר קומה ומסתובב, בניסיון לנסות להיזכר במישהו שטיפל בה בעבר. ואין הוא צריך לטרוח הרבה ולהעפיל עד לקומות החדשות, כי כבר בקומה השלישית הוא מזהה אחות נאה ועדינה, שמשכה את מבטו בעבר, והזמן שעבר מאז שידרג את מעמדה והלבין את צמתה.
ודאי, היא מקדמת בחיבה את האורח המפתיע, היא זוכרת את אמו ואפילו את אחותו, שבניגוד לו לא חששה להסתובב בין החולים.
- לא חששתי, מתמרמר לוריא על הנזיפה הסמויה, פשוט לא רציתי להפריע. ומאחר שלא ידעתי צרפתית, לא היה טעם שאהיה נוכח בביקור של אמא שלי.
- גם בלי צרפתית יכולת להישאר.
- נכון, מודה האורח, אגב, מה בעצם שם־המשפחה שלה?
והנה הוא לומד שבסוף שנות השישים אירע דבר מוזר, במקום ששם־המשפחה ינהיג כדרכו את השם הפרטי, ספג השם הפרטי את שם־המשפחה ולא הותיר לו זכר.
- מימי זה כל מה שיש לנו, מודה האחות, שהיום היא האחות הראשית של המחלקה. אין לנו שום הסבר לאן נעלם שם־המשפחה. כשאמא שלך אישפזה אותה כאן, היא נרשמה רק בשם הפרטי שלה, ומספר הזהות שלה הסתפק בשם הזה ונצמד אליו לגמרי בהרמוניה. וככה היא כאן, שקטה ויציבה, עם שם פרטי בלבד. אני רואה שזכרת להביא לה תמרים, כמו אמך, כן, היא תאכל אותם בשמחה, אבל אין שום סיכוי שהיא תזהה אותך בזכותם.
- אין לי שום צורך שתזהה אותי, ממהר לוריא להסתייג. פשוט נזכרתי בה לאחרונה, והייתי בטוח שנפטרה מזמן, אבל אחותי התעקשה משום־מה שהיא עוד בחיים, והחלטתי לבוא לראות למה אחותי מתעקשת, ואם המצב שלה עוד יציב. אמא שלנו ראתה את עצמה כמין אפוטרופוסית שלה.
- לא היתה הרעה משמעותית במצבה, אבל גם לא הטבה, מחייכת האחות בנעימות זוהרת, אתה מוזמן לגשת אליה ולתת לה בעצמך את התמרים. ולוריא מופתע להיווכח שהשׂיבה שנזרקה בצמתה של האחות מוסיפה עדינות ליופיה.
- תמר מג'הול, אומר לוריא ומניח אצבע על השם המודפס על הקופסה.
כדי לא לפתוח פה לשטן לא מגלה לוריא את הסיבה האמיתית לביקורו. רק חסר לו שהחוט הגנטי הדקיק יסתבר כחוט פלדה, שיהפוך גם אותו בעתיד הקרוב למועמד למקום הזה. אבל לפגישה עצמה הוא להוט.
- אני אגיש את התמרים, הוא אומר בקול חגיגי, ואולי היא תיזכר לפחות באמא שלי, שאף־פעם לא הזניחה אותה.
והאחות הראשית מובילה אותו אל חדר לא גדול, אבל נקי ומואר, ובו שתי מיטות רחבות, שחוצץ ביניהן מסך חלקי. שתי ישישות גדולות ועגולות מתיישבות מיד עם כניסתו, והוא תוהה מי מן השתיים מחזיקה את החוט הגנטי שלו. אחת מהן חגורה בסינר אדום, ולצידה מונח מין חליל משונה, ארוך ושחרחר, פתוח משני קצותיו, וכבר נדמה לו שבעלת סינר אדום זו מזהה אותו עמומות, אולי בשל דמיונו לאמו, אולי בזכות קופסת המג'הול שבידו. הנה, בבקשה, מושיט לה לוריא בחמלה את התמרים.
היא לוקחת את המנחה ברצון, אבל דומה שאינה יודעת שעליה לפתוח את הקופסה, ולכן האחות לוקחת אותה ממנה וחושפת את שורות התמרים המבריקים, המעוררים את תשוקת הטעימה של כולם. לפיכך, לפני שתחזור הקופסה אל מקבלת המתנה, שולפת ממנה האחות שלושה תמרים, הראשון בשביל השותפה לחדר, שמחייכת כאילו פגשה מכר ישן, השני בשביל נותן המתנה, ואת השלישי היא אוכלת בעצמה, אוספת מפיה את הגלעין בכף ידה העדינה, ושולחת אותה לקבל גם את הגלעינים של שני האחרים.
- בת כמה היא? לוחש לוריא.
- בת תשעים־וחמש.
- היא נראית נפלא לגילה ולמצבה. כנראה צריך לאבד את השכל כדי להחזיק ככה מעמד.
בעיניה היפות של האחות ניצתת אירוניה דקה.
- לא תמיד, היא פוטרת בזלזול קל את הקביעה הנמהרת.
אבל לוריא אינו מוותר.
- האם היא יודעת שהיא עדיין במדינת ישראל, או היא חושבת שכבר עברה לעולם־הבא?
- את זה קשה לדעת, מחייכת האחות, אבל אם היא חושבת שהיא בעולם־הבא, היא צריכה להיות מרוצה, הנה גם אתה הבאת לה הוכחה שיש חיים נעימים בעולם־הבא.
- חיים... מגחך לוריא.
- אל תזלזל בכלום. פרט לטיפול המסור שאנחנו נותנים לה, היא נהנית גם מהמוזיקה שלה.
- מוזיקה?
- כן, שנה אחרי שאמך נפטרה הופיע כאן קרוב־משפחה שלכם מצרפת, להסדיר את העניינים הכספיים שלה. ולפני שעזב בחזרה לצרפת, הוא קנה לה את החליל הגדול הזה, שקוראים לו קאוואל. בהתחלה היא התעלמה ממנו, סירבה אפילו לגעת בו, למרות ההפצרות שלנו. זה כלי לא קל. אני אפילו לא מצליחה להוציא ממנו צליל. צריך לנשוף לתוכו אוויר מחוץ לפה ולכוון את האוויר עם השפתיים. אבל יום אחד היא לקחה אותו פתאום ליד ונדהמנו לראות שהיא שולטת בו, ומאז היא מנגנת בו לפעמים, בעיקר לפני הארוחות, כשהיא רעבה. אולי היא תסכים לנגן גם לכבודך, בתור תודה על התמרים שהבאת לה.
והאחות הראשית מרימה את החליל ונותנת אותו בידיה של הישישה, ומסמיכה את קצה הצינור אל שפתיה של זו, ובחדר מתחילה להתערסל נעימה מונוטונית, שמקורה אולי צפון־אפריקני, אבל עצבותה כבר ישראלית.
מסיבת פרישה
רוב הקומות בבניין של נתיבי ישראל חשוכות, אבל המבואה לאולם הישיבות והאירועים בקומת הקרקע זוהרת באורותיה ורוחשת בקרואי חגיגת הפרישה שדיבון אירגן לעצמו. לוריא עדיין אינו מכבה את מנוע המכונית האדומה, אבל מתיר את חגורת הבטיחות ומניח יד אוהבת על כתפה של אשתו.
- באמת־באמת שאין צורך ואין סיבה שתצטרפי אלי. טוב יותר שתהיי עם הנכדים בהשכבה. כבר חמישה ימים לא היית אצלם, והם ישמחו לשמוע סיפור אמיתי על ילד חולה שנרפא בקליניקה שלך. אם שלחת את יואבי לשכנע אותי לא לוותר על המסיבה הזאת, עדיף שאני אנווט בה בכוחות עצמי.
- אבל...
- אבל מה? אם את לא חוששת מתקלה או מבושה כשאני משוטט לבד בשוק או בקַניון, את ודאי לא צריכה לדאוג כשאני הולך להתייצב במקום שעבדתי בו שנים רבות, בין חברים וידידים. ובטח שאת לא צריכה להפריע לי.
- במה אפריע לך?
- בעצם קיומך, בעצם נוכחותך, כי כשאת לצדי אני מחובר רק אלייך, קשוב למבט שלך וחרד. וכשניגשים אלינו חברים ומכרים, לבד או עם בנות־זוג, הם נמשכים אלייך ולא אלי. ומפני שאת חוששת שאם אדבר ייפלטו שיבושי שמות ותקלות זיכרון, את חוטפת את הובלת השיחה ומוליכה אותה אל הילדים שלנו ושל אחרים, כדי שנוכל להתמוגג באמצעותם מהנכדים, וזה עוד לפני הסיפורים הרפואיים שהאנשים גוררים אותך אליהם - הרי גם היום יהיו חברים ותיקים שזוכרים שאת רופאה בכירה, ולא יוותרו על הזדמנות לחלוב עצה או שם של תרופה. לא בשביל זה את ויואבי שולחים אותי לכאן הערב. אוי, אוי, תראי, כושים, כושים, בחיי, כושים אמיתיים, זאת־אומרת אפריקנים מכובדים מהצוות של דיבון בקניה, ואולי בכלל מהשגרירות שלהם פה, שהוזמנו כדי להגדיל את החשיבות של החגיגה. אם מישהו מהם גם ינאם לכבודו, אולי גם אני אגיד כמה מלים, לספר קצת את מעלליו. סוף־סוף הוא היה עוזר וסְגן צמוד שלי כמעט שבע שנים. אל תחששי, שמו הפרטי כבר מוכן לי בכף היד, הנה תראי...
- ובכל־זאת תיזהר בלשונך, צוחקת אשתו, הרי יהיו כאן גם בני־משפחתו. ולפי זרם האנשים והמוזיקה אני כבר מבינה שגם הכיבוד יהיה משהו.
- אבל כיבוד שאת לא היית נהנית ממנו, כי כשאת נרגשת מהאנשים שסביבך, לא נעים לך להידחק למזנון.
- ואתה במקום להביא לי, דואג רק לעצמך ומשאיר אותי רעבה... בסדר, בסדר, הפעם תאכל גם בשבילי, אבל במידה, ותזכור לספר לי מה היה טעים במיוחד. אם לא תמצא איזה פרויקט דרכים, לפחות תביא רעיון שיגוון את הבישול שלך.
- אוי, זה כבר לא הוגן, את יודעת כמה אני משתדל.
- משתדל ולא תמיד מצליח, אבל באמת שאין לי תלונות, לא צריך לתת לָאוכל חשיבות שלא מגיעה לו. רק בוא נקבע מתי לבוא לאסוף אותך.
- למה לאסוף אותי? יהיו מספיק חברים שישמחו להחזיר אותי. תישארי אצל אביגיל, ואני כבר אגיע אלייך. ורק תיזהרי לא לחלום בדרך ולא למהר, כי הגשם שבטח נראה לך תמים, כבר מרח את האספלט בחמאה.
אולם האירועים הגדול מקושט כפי שלא זכור לצבי לוריא מכל שנות עבודתו בחברה, ולצלילי תוף וחליל הבוקעים ממקור נעלם, הוא רואה שאשתו צדקה, מוגש כאן כיבוד עשיר ומושקע, שכבר מתגודדים סביבו קשישים וצעירים. במקום השולחן הבודד האופייני לאירועי פרידה, עם מגשים אחדים של בורקס ופיצות קטנות, פרוסות גבינה ולעתים פסטות תפלות, הוצבו הערב שלושה שולחנות בפריסה רחבה, כדי לאפשר נגישות נדיבה, בלי דוחק והידחפות, וערמת הצלחות הריקות מבשרת ארוחה של ממש ולא רק כיבוד עובר ושב. בקדמת האולם, ליד במה קטנה, עומד חתן הפרישה בחליפה ובעניבה, ומציג את שני האורחים האפריקנים שלו, העוטים גלימות צבעוניות, בפני אנשי הנהלת המוסד שממנו פרש לפני שנים לא מעטות. ולמרות ההמולה הוא מבחין בלוריא, פטרון ישן, ומנופף בידו מרחוק שלום, ואשתו, בחליפה רקומה צמודה אל גזרתה, מצטרפת לברכה המרוחקת.
לוריא מנופף בחזרה, אבל נזהר לא להתקרב לפני שיבחן שוב את זיכרונו. הוא מאגרף בחוזקה את כף ידו הימנית וממלמל לעצמו את שמו הפרטי של בעל השמחה, אחר־כך פורש את כף היד, לוודא שהשם שנלחש זהה לשם הרשום.
אבל אשתו של דיבון? הוא נלפת לפתע, מה שמה? הוא עוצם עיניים ומרכין ראש כדי לנקר את השם ממוחו, אבל שום שם אינו מגיח מן האפלה. האם זו האטרופיה שבלעה את שמה של האשה "הטרגית" הזאת, או הנפש אחראית לשִׁכחה? הוא נזהר לא לגלגל בזיכרונו שמות אפשריים מתוך תקווה שהשם האמיתי יזדהר ביניהם. לא, הפעם צריך להיזהר. אם שם ממזרי יתחזה לשם הנכון, כפי שקורה לפעמים, עלולה הפגיעה באשה הזאת להיות כואבת במיוחד.
בסתר מגשש אליה מבטו מרחוק בתקווה ששמה יפציע ממראיהָ. אבל אפילו אות ראשונה מסרבת לצוץ. לא תהיה ברירה אלא לחלץ את שמה מאיזה חבר ותיק. הנה היא החבורה שלו, חלקם קירחים וכבדי תנועה, אך הומים וצוחקים, וחלקם עצובים ומצומקים; חלקם עם נשותיהם וחלקם בגפם; וכולם מצטופפים עם צלחות מסביב למאכלים. אחדים מסמנים שלום אל לוריא, שנחשב אישיות אהודה, מהנדס יעיל ומוכשר, פתוח לרעיונות של אחרים - אבל לוריא נזהר לא להתקרב אל חבריו, ואפילו אינו לוקח לידו צלחת ריקה, אלא בודק תחילה מה מוגש בשולחן הקרוב, כדי לתכנן את טעימתו ולכוונה רק אל הראוי ביותר והמשובח. להפתעתו הוא מגלה גם צלוחיות עם שקשוקות מעודנות, ובמרכזן שט חלמון זעיר, אולי של ביצת שליו, כשמש דמדומים זעירה הטובלת בים אדום. ולפתע הוא מתגעגע אל השקשוקה הענקית בביתו, שחוסלה סופית רק לפני ימים מעטים, והצלוחיות שלפניו נדמות לו כתינוקות שנולדו לה, ולכן הוא לוקח אחת מהן בחיבה וטועם ממנה, ולהפתעתו, על־פי טעמה וריחה, אכן דומה כאילו יצאה מרחמה של האם הגדולה שבסיר שלו. אוי, כמה חבל שאינו יכול להביא הביתה צלוחית אחת כדי להוכיח לאשתו שלמרות המונוטוניות של תבשיליו, הם ברמה מקצועית.
מלצר נושא טס גדול מציע ללוריא לטעום מן החטיפים הזעירים שיד אמן הפגישה בהם טעמים שונים ואפילו סותרים, מתוקים וחריפים, ומִרקמים מתחרים של פריכוּת ורכות. ולוריא מתחיל לטעום חטיף אחד וכבר ידו נשלחת אל השני, והמלצר המתבונן בו בחיבה רומז בחיוך על חטיף שלישי, כמי שחבל לו שגם זה לא יצטרף אל חבריו, ולוריא אינו מתרשל, ובעוד החטיף מתפורר בפיו הוא נוהם בעונג ומקנח במפית ואומר, כן, הם נפלאים, אבל יותר אל תפתה אותי, כי יש כאן עוד פיות רעבים, אך המלצר אינו מוותר ומצביע על חטיף של בשר אדמדם שחובה לכרסם, ולוריא נאנח ומכניס אותו לפיו בתלונה, מה זה שאתה מפנק אותי ככה? ורק ברגע זה חושף המלצר בעניבת הפרפר ובמקטורן השחור את זהותו - אין הוא אלא חביליו, המפעיל הוותיק של השוּפֶל הגדול, הכלי שיצא לגמלאות יחד עם מפעילו. ולכבוד הימים הטובים שחלפו לבלי שוב ממליץ עכשיו חביליו על חטיף נוסף, ולוריא שמח למצוא לפניו את הפועל הוותיק, שכִּרסם לפני כמה שנים לפי הוראתו גבעת בזלת שלמה בין כביש 85 לכביש 866 כדי להחליק את המעבר בין שני הכבישים, ובחדוות הפגישה עם הטרקטוריסט שהפך למלצר מאולתר הוא נזכר גם בשמו הפרטי, אבל מסרב לחטיף הנוסף, יש גבול לחטיפים, מה עוד שבשולחן ממול ממתינים מטעמים אחרים, שיגרמו צער למי שיתנכר להם. נכון, מסכים חביליו, וגם צריך לשמור מקום לקינוחים הנפלאים שיגיעו עם מוטות זיקוקים.
קינוחים עם זיקוקים? מתפעל לוריא, מה זה? אני רואה שדיבון רוצה שהחגיגה שלו לא תישכח.
והוא עושה את דרכו אל השולחן ממול בתקווה שבין המאכלים והסועדים אולי יתגלה גם בדל של פרויקט הנדסי שיעזור לנפש להילחם בשכל המשתטה, אבל הנה נאחז בו המנכ"ל העתידי הצעיר של נתיבי ישראל, העומד להעפיל בזמן הקרוב רשמית למנכ"לות בעקבות פיטוריהם של מנהלים מושחתים, ותובע ממנו לכבד את הגמלאי חתן הערב בכמה מלים.
- נאום?
אבל קצר, כי לא יחסרו נאומים. שני המהנדסים האפריקנים שעבדו אתו בניירובי ידווחו ממקור ראשון על הרעיונות והתוכניות שהישראלי הביא לארצם, ואף יחזקו את עדותם בשקופיות. גם נציג משרד החוץ בא מירושלים לשאת דברים על חשיבותו של הסיוע הישראלי לארצות מתפוררות ומסתבכות. וגם הוא־עצמו, המנכ"ל העתידי, ישמיע כמה מלים. ודיבון יענה למברכיו. אבל הוא רמז שחשוב לו מאוד שגם איש פנימי, כלומר מנהל החטיבה הצפונית לשעבר, יעלה זיכרונות מכמה יוזמות חשובות שהתממשו עוד לפני העזיבה לאפריקה. הרי לא במקרה התעקש דיבון שהחגיגה שלו תהיה דווקא כאן, במוסד שבו עבד רוב שנותיו.
אולם לוריא, שכבר שיער שיבקשו ממנו לשאת דברים, עדיין מהסס.
- נכון, עבדנו שנינו בשיתוף פעולה, והיו לנו כמה פרויקטים מוצלחים בצפון שצחי דיבון היה בהם הרוח החיה, ולכן לא רק התאכזבתי אלא אפילו כעסתי שאחרי פרישתי סירב לבוא במקומי ונטש.
- להצטער אפשר, אבל למה לכעוס?
- למה? מגחך לוריא ומציץ בכף ידו כמי שסבור שאולי דרך נס רשום עליה גם שמו של המנכ"ל החדש, הרי אני הכנתי אותו להיות היורש שלי, וסמכתי עליו שיהיה האיש המוביל אחרי העזיבה שלי, ואז, בגלל איזו משכורת שמנה, הוא ערק לאפריקה והשאיר את החטיבה מבולבלת... כאילו השתלט עליה, אני יודע, איזה קיהיון, איזה שיטיון... לא פחות.
אבל מאחר שהאיש הצעיר הזה הוא שאישר את בקשתו של דיבון לקיים מסיבת פרישה במוסד שאותו עזב לפני חמש שנים, הוא מנסה לסנגר עליו. העזיבה לאפריקה לא באה סתם מתוך תאוות בצע, הוא מסביר, אלא בגלל הבן הצעיר המוגבל, פגוע המוח, שצריך להבטיח לו עתיד גם אחרי מותם של אביו ושל אמו.
- רגע, מתלהט לוריא, אולי במקרה אתה יודע מה שמה הפרטי של האם? השם הזה פתאום פרח לו ונעלם.
שמה הפרטי? הרי בעצם רק הערב פגש אותה המנכ"ל־בפועל לראשונה, אבל אם לוריא רוצה לשלב בנאומו גם שמות פרטיים של בני־המשפחה, הוא יברר בשבילו.
- לא־לא־לא, אל תשאל אף־אחד. אם יהיה לי צורך בשם שלה או בשמות אחרים, הם יצופו מעצמם. בתנאי שאשקה בקפה שחור את האטרופיה שלי, כדי שלא תכשיל אותי.
- את מה?
- לא חשוב, סתם מלה שנטפלה אלי.
ובינתיים מגיע אליהם חתן השמחה עם פמלייתו. ובעודו מחבק בחוזקה את הבוס שלו לשעבר, קְרֵבה גם אשתו של צחי דיבון ומושכת את לוריא מבעלה ונעמדת מולו בשתיקה, בלי חיוך, ובוחנת אותו במבט חמור כמבקשת לגלות אם הוא מבחין בשינוי שחל בה. כן, היא רזתה, השיער הפרוע העיקש של אשה "טרגית" התקצר ועוצב מחדש ביד אמן שהוסיף לו מעט ברק אדמדם, קמטי פניה הוחלקו, והחליפה הכחולה הרקומה כמו התאהבה בגזרתה. המשכורת הנדיבה של בעלה, והמשרתים שסבבו אותה ביבשת השחורה, מן־הסתם הרגיעו את קדרותה. לוריא תוהה אם שמה הפרטי יינתז אליו עכשיו מעיניה הקטנות, הנחשיות, אלא ששני הבנים הבוגרים כבר נקראים להתוודע אל המהנדס ששימש לפני שנים רבות מדריך וחונך לאביהם בנתיבי ישראל. ובעקבות שני אחיו נע אליו בכיסא־גלגלים, מלוּוה באפריקני זקן, גם הבן השלישי, גבוה ומעוקל ופניו פני מלאך שכשל, והנער אוחז בפתאומיות בידו של לוריא ומרים אותה כמו בכוונה לנשקה או לנשוך אותה, וכשלוריא מושך ממנו את ידו בבהלה מתעממים האורות ואפלולית כחלחלה חדשה כובשת את האולם.
סרטון
לא שקופיות הביאו האפריקנים מקניה, אלא סרטון של ממש, שנמשך כעשרים־וחמש דקות. במהלכן התגלגלו על המסך כבישים, גשרים ומנהרות, ואפילו מחלף קטן, בודד וחסר פשר, שצץ לו לפתע בערבה שוממה ועינו המקצועית של לוריא קלטה קווי דמיון בינו לבין מחלף שהוא ודיבון תכננו להקים בגליל העליון, אלא שתקציבו לא אושר. זה סרטון עשיר, אבל כנראה נעשה בחופזה, ולכן נותר בלא קול ובלא כתוביות, ואפילו דיבון עצמו, שהיה מגיח בו לפעמים כשהוא ניצב נלהב ליד גשר או מנהרה, נאלם בו דום במו התלהבותו. כדי למלא את החסר נעמד אחד המהנדסים האפריקנים ליד המסך, ובאנגלית מוקפדת ועשירה ליווה את התמונות בדברי הסבר והערכה למתכנן ולמוביל הראשי, שהזמין אותו ואת חבריו לחגיגת הפרישה שלו בישראל.
ובתום ההקרנה עדיין לא חוזר האור לאולם, כי הקרואים מוזמנים עכשיו להמשיך להתענג, אבל בבולמוס חשאי, על קינוחים מרהיבים המתחילים לזרום פנימה מכל העברים, מעוטרים במוטות של זיקוקי ניצוצות תוססים. לוריא, היושב זהיר ומתוח ליד המנכ"ל־בפועל, לא רחוק מן המשפחה החגיגית, מוותר על הקינוחים ומנסה להטות אוזן בכל מאודו שמא יקלוט את שמה הפרטי של האשה "הטרגית" - זה כינוי שבעלה הדביק לה באוזניו פעם אחת בלבד, וכנראה בהיסח־הדעת.
נציג משרד החוץ מוזמן לברך. הוא איש צעיר, צנום ודל שיער, בעל חזות אינטלקטואלית מובהקת, שאינו חושש לקרוא מן הכתב מחשבות נועזות בפני קהל שאינו מוכר לו:
"לצערי ולבושתי כאזרח ישראלי, ובמיוחד כפקיד במשרד החוץ, עיקר היצוא והסיוע הישראלי בשנים האחרונות לארצות מתפתחות ונחשלות באפריקה ובאסיה קשור למערכות נשק שמלוּות בידע צבאי מפולפל. קציני צבא בכירים, הפורשים מן הצבא בגיל צעיר יחסית, אינם מסתפקים בפנסיה הנאה שמעניקה להם מערכת הביטחון ונאחזים בתשוקה להרוויח סכומי עתק במהירות. הם מנצלים את הידע הרב שרכשו בשנות שירותם הצבאי, ולאו דווקא תוך הסתכנות בשדה הקרב, אלא בדרך־כלל בהפעלה נינוחה של מחשבים ואמצעים אלקטרוניים סודיים בבונקרים מוגנים, כדי לחבור אל סוחרים מפוקפקים, תגרני נשק בינלאומיים, שמציעים לרודנים מושחתים להכביד את שליטתם בעמיהם ולהילחם באכזריות באויביהם באמצעות הידע והניסיון הצבאי הישראלי.
"והרי - ידידים יקרים, עובדים וגמלאים של נתיבי ישראל - מי כמוכם יודע שבשנות החמישים והשישים של המאה שעברה נשמעו בארצנו הקטנה דאז זמירות אחרות, ומדינת ישראל, הדלה אבל המוסרית, הושיטה יד אחרת, אזרחית ולא צבאית, למדינות אפריקה הצעירות, שהתנערו מעול הקולוניאליזם הנצלני. באותן שנים נפלאות, לא חוכמת מלחמה יצאה מישראל, אלא הדרכה בתחומים כגון חקלאות, תחבורה, תכנון מים וחינוך, ואנשי מקורות ותה"ל ומע"צ סללו באפריקה כבישים, ובנו מפעלים, וסולל בונה אפילו הקים אוניברסיטה שלמה באתיופיה לקידומם של כל התושבים.
"לפיכך, גבירותי ורבותי, ירדתי מירושלים ביום גשום זה אל השפלה לא בשליחות המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, אלא בשליחות עצמי, בשביל להצטרף לחגיגת הפרישה של מר יצחק דיבון ולהביע אהדה למהנדס רב־פעלים, שעזב מרצונו מעמד נכבד בנתיבי ישראל, כדי להעניק לעמה של קֶניה את הידע ההנדסי היצירתי והמקורי שלו. ולצורך משימה חשובה זו הוא אף צירף אליו את כל משפחתו, בתקווה שיָקֵלו עליו לשאת את בדידותו בארץ קשה ויעטפו אותו בשלווה הנפשית החיונית למילוי שליחותו על הצד הטוב ביותר.
"ועיניכם רואות, גבירותי ורבותי, שלא רק אני באתי ממרחק לברך אותו, גם אנשי קֶניה ונציגים מהשגרירות שלה בתל־אביב באו לחגוג עימנו את פרישתו. וזאת משאלתי: מי ייתן וגם מהנדסים ומתכננים צעירים, המשרתים בנתיבי ישראל או במקומות אחרים, ילכו בעקבותיו של יצחק. ואף שאני נחשב עדיין זוטר במשרד החוץ הישראלי, אני מבטיח כאן להעניק להם את כל התמיכה המעשית והמוסרית כמיטב יכולתי".
אם הבחורון הזה ימשיך לדבר ככה, הוא יישאר עוד שנים רבות זוטר במשרד החוץ, מתבדח בלחש המנכ"ל הצעיר באוזנו של לוריא אגב מחיאת־כף לנואם, ולוריא קם וניגש לברך את הזוטר על נאומו הביקורתי ולבקש ממנו את הדף עם נאומו, בתקווה קלושה ששמותיהם הפרטיים של בני משפחת דיבון רשומים בו. אבל מסתבר שנכתב בו אך ורק מה שנאמר.
לא נותר ללוריא אלא לסמוך על כך שבזמן נאום הברכה של המנכ"ל החדש עוד יגיח שמה הנעלם של האשה, שמבטה אינו מרפה ממנו. אלא שהמנכ"ל החדש תופס שבעצם אין לו שום אחיזה בעובד־לשעבר, שעזב לפני חמש שנים ולא יחזור אליו לעולם, וכדי לא להתבזות בדברי שבח נבובים או בפרטים שגויים, הוא מחליט, ברגע זה, לוותר על נאומו ומזמין את לוריא לקום כבר עכשיו ולשאת ברכה ליורש שוויתר על ירושתו.
אלא שבינתיים מורה המארח למלצרים על מחזור נוסף של זיקוקי ניצוצות, שילוו את שתיית הקפה והתה, וכדי לא לפגום בזוהר התוסס עד כלות נצנוצו האחרון, נשמרת באולם תאורת הדמדומים, שמרחפים בה חבריו הקשישים של לוריא כבר מעט מנומנמים, ודווקא צלליות עמומות אלו של עמיתים נשכחים מעוררות עכשיו בנואם העתידי דחף לא להסתפק בדיבור נדוש וחיצוני, אלא להעז לומר דברים אישיים על מהנדס מוכשר שערק ליבשת רחוקה בטרם הגיעה שעת פרישתו הנכונה.
תחילה מסתכל לוריא בכף ידו לוודא שהשם הפרטי שכבר דהה הוא עדיין השם הנכון, ובעודו מקווה שבמהלך דבריו יצליח שמו של הבעל לחלץ מתהום הנשייה גם את שם אשתו, הוא מתחיל לדבר אל חבריו.
הנאום
באולם הזה כבר נשא לוריא כמה וכמה פעמים נאומים, או נכון יותר, דברי ברכה צנועים, בדרך־כלל בהשקות של פרויקטים משותפים עם משרדי ממשלה, הקרן הקיימת לישראל, החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, משטרת התנועה, עמותת אור ירוק, וכמובן גם מועצות מקומיות, בעיקר של בני מיעוטים בצפון, שזכו, אף כי לעתים רחוקות מאוד, לסלילת כבישים ביישוביהם, או למִצער לתיקונם. אבל לפעמים נדרש לוריא לומר גם דברי פרידה קצרים לרגל פרישתם של עובדים זוטרים או בכירים שהיו כפופים לו. הנאומים הללו היו מוכנים אצלו בכתב, מסוגננים בעברית מדויקת בידי אשתו, שהיתה מוסיפה, גם מבלי להכיר את הפורשים, כמה דימויים נאים, שישַׁווּ מעט חמימות ורגש לדברים היבשים של בעלה. באחת הפעמים, לרגל הרחבה מורכבת של צומת מרומזר גדול, בשותפות עם משטרת התנועה, היא הוסיפה לדברי הברכה של בעלה כמה בתי שיר של משורר בשם אברהם שלונסקי, שלוריא כלל לא ידע על קיומו.
אבל הערב אין בידי לוריא נייר מוכן עם דימוי או שורות שיר מרעננים ומחממים. אומנם כבר כמה ימים הוא יודע בחוש שאם אכן יגיע למסיבת הפרידה ייתבע לשאת נאום, אבל לא עלה על דעתו שהוא צריך להצטייד מראש גם בשם של אשתו של דיבון.
ובכלל, הפעם אמור לוריא לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אִבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה. ובאולם האפלולי, שזיקוקי הקינוחים עדיין מפעפעים בחללו בין צלצוליהם הרכים של ספלי קפה ותה המתפזרים עתה על השולחנות, בוחר לוריא להתייצב בנקודה לא־ברורה בין המשפחה לבין הקהל:
"צחי היקר, סגן נאמן ויעיל במשך כעשר שנים בחטיבה הצפונית, המועמד הטבעי לבוא כמנהל במקומי, ברצוני לברך אותך, ולברך גם את רעייתך, שותפה מסורה ונאמנה, ואת שלושת ילדיכם, שאת שמותיהם לא שכחתי, כי לא ידעתי אותם מעולם. ואתם, חברים וידידים, אולי שואלים עכשיו איך ייתכן שהמנהל לא ידע וגם לא ביקש לדעת את שמות ילדיו של אדם שעבד צמוד אליו שנים רבות, ולא סתם אדם, אלא סגן צמוד, שנועד להחליף אותו בבוא השעה, וההסבר, שאולי ייראה מוזר ואפילו מרתיע לצעירים שביניכם, הוא בעיני הסבר ראוי, ואני מאמין שהוא בסיס ליחסי עבודה תקינים בכל מקום, אבל במיוחד במוסדות ציבוריים וממשלתיים כמו שלנו. חברים יקרים, אני היום כבר בן שבעים ומשהו, אבל מאז שהתחלתי לעבוד פה כמהנדס דרכים צעיר, החלטתי להקפיד על גבולות ברורים ביחסים ביני לבין העובדים האחרים, אלה שאני כפוף להם ובמיוחד אלה שכפופים לי. החלטתי לעשות כל מה שאפשר על־מנת להימנע מערבוב של עניינים אישיים, משפחתיים, או פוליטיים ואחרים ביחסי העבודה. וזאת כמובן מבלי לוותר כהוא זה על פתיחות ושקיפות מלאים בכל העניינים המקצועיים. שכן - הבה נודה בכנות - יש תמיד חשש שאינטימיות ביחסים בין עובדים, ודעות פוליטיות מימין או משמאל, ומחלוקות בין דתיים לחילונים, יפריעו לשיקול־הדעת המקצועי הענייני, ויהיו עלולים להוליך למחדלים ולטעויות בעבודה, ואפילו לשמש עידוד למעשי שחיתות, כגון מכרזים תפורים מראש והעדפות של קרובים. בנתיבי ישראל מתגלגלים מיליונים, אם לא מיליארדים, בפרויקטים מגוונים. ולכן ככל שהיינו, צחי דיבון ואני, קשורים מאוד בענייני העבודה הן במשרד והן בנסיעות ארוכות בסיורים משותפים בשטח, לא דיברנו בעניינים פרטיים או משפחתיים, אלא רק בענייני כבישים ומחלפים, וזוויות נכונות של כניסה ויציאה בצמתים, ותכנון ראוי של תאורה בלילות, ומיקום מדויק של רמזורים. וגם נועצנו זה בזה איך לתמרן, כמובן באופן מוסרי וחוקי, בתוך תקנות התקציב כדי לשפר כבישים ודרכים במקומות נידחים. ומאחר שיחסי עם צחי דיבון היו מבוססים על ענייניות מקצועית טהורה, שלא עירבה עניינים אישיים, טובים או רעים, אל תתפלאו, רבותי, שמעולם לא עלה על דעתי להזמין אותו לברית־המילה של נכדי הראשון, והוא לא הזמין אותי לחגיגת הבר־מצווה של בנו השני, וגם הקפדנו לא לספר זה לזה על צרות משפחתיות, ומחלות של בני־זוג, ילדים או קרובים, הגורמות לפעמים להיעדרויות. ביני לבינו, וביני לכל הכפופים לי, שרר מראש אמון מלא שהניח כי מי שלא בא לעבודה, נעדר בדין, ואין צורך שיצטדק בעזרת אישור רופא. במשך כל שנות עבודתנו צחי מעולם לא ביקר בביתי, אפילו לא לשיחת עבודה קצרה. ואילו אני הזדמנתי לביתו רק פעם אחת, כבר לאחר פרישתו ונסיעתו לאפריקה, כשביקש ממני להביא לאשתו, גברת דיבון היקרה, שעדיין התעכבה מעט בארץ, כמה תוכניות ותצלומים גנוזים, שערכם פג מזמן".
בינתיים כבר כבו כל הזיקוקים עד האחרון שבהם, אלא שהממונה על האורות בכל־זאת חושש להדליק את האורות בבת־אחת ולהבהיל את הנואם ואת קהלו הקשוב, ולכן הוא מניח לאפלולית ללוות את שארית הנאום.
ואילו לוריא חש שלא שארית לפניו, אלא העיקר, שעדיין לא נאמר.
והוא בוחן את משפחת דיבון היושבת מלוכדת כגוש מתכהה, ועושה לעברם כמה צעדים, בתקווה ששֵׁם אשתו של דיבון יבליח ממנה כמו זיקוק אחרון. רחש של גשם מרפד עכשיו את האפלולית הנעימה, שהוא מושך ממנה אומץ לפנות אל בעל־השמחה בגוף שני:
"כן, צחי דיבון, למרות החירות האישית שנתַנו זה לזה, וחוסר־ההתערבות המוחלט בעניינים אישיים, אני מודה שכעסתי כשהודעת עם פרישתי שקיבלת על עצמך יציאה בשליחות פרטית לאפריקה, במקום לקבל את תפקידי. כעסתי כי ידעתי שבגלל הפרישה שלי והעזיבה שלך יֵרדו לטמיון כמה תוכניות יפות ונועזות, ששנינו הכנו בשביל כביש 754, ולא יהיה מי שיתעקש על תיקונים ומסלול נוסף בכביש 879. גם ידעתי שמי שיתמנה במקומי לא יצליח אפילו להבין את הרעיונות שהחלפנו בינינו בנוגע למחלף בין 96 ל-989, שהיו בו תאונות רבות כל־כך. היה ברור לי שעזיבה של שנינו תשאיר אחריה בלבול ושיתוק, ואף־על־פי שלא שמעת ממני מלה, לא הרפה ממני הכעס על עזיבתך כל השנים הרבות שנעדרת מישראל, עד שאפילו, כן, אני מודה, היססתי אם לבוא למסיבה המרשימה שארגנת לכבוד עצמך.
אבל־אבל־אבל, כאשר שמעתי זה עתה איך הצעיר הזה, נציג נועז ואמיץ של משרד החוץ שלנו, משבח את התרומה האנושית, האזרחית ולא הצבאית, שאתה וישראלים אחרים הרעפתם על ארצות עניות ומבולבלות, וכאשר ראיתי שמהנדסים שעבדו אתך בקֶניה באו מרחוק כדי להסביר לנו וגם להראות באופן מוחשי כמה היתה חשובה עבודתך בשבילם, וכשהבנתי שלא היה קל למשפחתך, ובעיקר לא לאשתך, גבירתי היקרה, לעזוב את ישראל ולחיות בארץ אפריקנית זרה ורחוקה, נחלש הכעס שליווה אותי בכניסה לאולם ואפילו נעלם. ואני מרוצה, קובי, סליחה, צחי־צחי־צחי, לא רק שהגעתי לכאן, אלא גם שנעניתי לבקשה של המנכ"ל החדש הצעיר והדינמי, שאת שמו עדיין לא למדתי ולא רשמתי לפני, לברך אותך בשמי ובשם כל הגמלאים שאתה מצטרף אליהם היום. וכיוון שאני בטוח שעם הכישרון שלך, ועם הניסיון המתוגבר שאתה מביא מהיבשת השחורה, לא תישאר מובטל במולדתנו הקטנה, ארשה לעצמי לעשות לך מחווה ולהודיע שאם תציע לי, גמלאי ותיק, להיות לך עוזר או יועץ בפרויקט חדש, פרטי או ציבורי, נדמה לי שלא אסרב".
והוא שוקל אם לסיים כאן, או לאלתר רעיון נוסף, שכן הוא חש שהאפלה באולם מתכתבת יפה עם החשכה שנאחזה במוחו. אבל מחיאות כפיים וחיבוק זריז של צחי דיבון תובעים ממנו לפנות את מקומו.
