הכוכב מעל היער • לראות אישה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכוכב מעל היער • לראות אישה
מכר
מאות
עותקים
הכוכב מעל היער • לראות אישה
מכר
מאות
עותקים

הכוכב מעל היער • לראות אישה

4.2 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: גדי גולדברג, הראל קין
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 22 דק'

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

אנמארי שוורצנבך

“מלאך שהושחת", כינה תומאס מאן את הסופרת, העיתונאית והצלמת אָנֵמארי שְוורצֶנבַּך. ואפשר לומר שבמשך שנים זה היה דימוי נוח לחשוב דרכו על דמותה ההרפתקנית והמיוחדת במינה של מי שמתה והיא בת 34 בלבד, ואשר יצירתה נותרה עלומה יחסית עד לעשורים האחרונים.
 
שוורצנבך נולדה ב־1908 בציריך למשפחה עשירה ומיוחסת. בהיותה בת 23 פרסמה את ספרה הראשון “מעגל החברים של ברנהרד" (Freunde um Bernhard) שזכה לשבחים. חייה הקצרים התאפיינו בחיבה לנדודים ולמסעות, ובאורח חיים יוצא דופן: חיי לילה ברלינאיים, אופיום, אלכוהול, נהיגה מהירה, דיכאונות, וקצב מהיר. ב־1931 נסעה לברלין בעקבות התאהבות חד צדדית באריקה מאן, והתגוררה שם עם אחיה של אריקה, הסופר קלאוס מאן.
 
היא טיילה בפרס, אפגניסטן, צ'כוסלובקיה, ארצות הברית ועוד, כתבה ספרים על טיוליה ומאות כתבות, וצילמה אלפי תמונות. מגיל צעיר דבקה במראה חוצה מגדרים, התאהבה לרוב בנשים, וב־1935 התחתנה עם גבר, הומוסקסואל גם הוא, דיפלומט צרפתי ששירת בטהרן.
 
עם עליית הנאצים לשלטון הצטרפה בניגוד לעמדת משפחתה הפרו־נאצית לפעילות אנטי־פשיסטית. ב־1940 התפרסם ספרה המפורסם ביותר, “העמק המאושר" (Das Glückliche Tal) המתאר נשיות לסבית דרך עיניו של גבר.
 
היא מתה בשווייץ ב־1942, לאחר תאונת אופניים כשרכבה “בלי ידיים". זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

תקציר

ישנן יצירות שעצם העמדתן זו ליד זו, עשויה לגרום להארה או "שכינה" ספרותית בוהקת, נוספת, בין שתיהן. כך קורה עם "הכוכב מעל היער" שכתב שטפן צוויג בהיותו בן 23, אחד הטקסטים היפים ביותר פרי עטו, לצד "לראות אשה" מאת הסופרת השוויצרית אנמארי שוורצנבך,  שהיתה מעין ביטניקית מוקדמת,  בהיותה בת 21: נובלה פורצת דרך בתמטיקה הלסבית שלה, כמו גם בסגנונה הספרותי. הנושא המשותף: רגע הולדתה של אהבה. 
"כשרכן פעם פרנסואה, המלצר הצנום והמטופח בקפידה, מעל לכתפה של הרוזנת הפולנייה היפה אוֹסטרוֹבסקָה בשעת ההגשה, אירע דבר משונה. העניין נמשך רק שנייה ולא היו בו לא עווית ולא רתיעה, לא תנועה ולא תזוזה. אף על פי כן היתה זאת אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים."
שטפן צוויג, הכוכב מעל היער
"לראות אישה: לשנייה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח — אבל לראות אישה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שניפגש על סף הזרוּת, על אותו גבול תודעה אפל וקודר."
אנמארי שוורצנבך, לראות אשה
 
"פרגמנט פרוזה עוצר נשימה ושופע חן על אהבה מרחוק בין שתי נשים." -- דר שפיגל
"הפרוזה שלה לא איבדה עד היום דבר מן האלגנטיות שלה, הדיאלוגים עודם שובי לב בזכות הרעננות והמודרניות שלהם." -- פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג
 
 
אָנֵמארי שְוורצֶנבַּך
"מלאך שהושחת", כך כינה תומאס מאן את הסופרת, העיתונאית, הצלמת והטיילת אנמארי שוורצנבך. ואפשר לומר שבמשך שנים זה היה דימוי נוח לחשוב דרכו על דמותה הספרותית והמציאותית, המרדנית, ההרפתקנית והמיוחדת במינה של מי שמתה כשהיא בת 34 בלבד, ואשר יצירתה נותרה עלומה יחסית עד לעשורים האחרונים.
שוורצנבך נולדה בציריך בשנת 1908, למשפחה אמידה מאוד. אביה היה איל הון בתעשיית הטקסטיל ואמה היתה בת לבכיר בצבא השווייצרי ונצר למשפחת אצולה גרמנית. 
בהיותה בת 23 סיימה את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה, ופרסמה את ספרה הראשון "מעגל החברים של ברנהרד" (Freunde um Bernhard) שזכה לשבחים. חייה הקצרים התאפיינו בחיבה לנדודים ולמסעות: בשנת 1931 נסעה לברלין בעקבות התאהבות חד צדדית באריקה מאן, והתגוררה שם עם אחיה של אריקה, הסופר קלאוס מאן (גם הוא בנו של תומאס מאן). השלושה נשארו קשורים זה לזה כל חייהם. שוורצנבך ניהלה אורח חיים אלטרנטיבי למדי של חיי לילה ברלינאיים, אופיום, אלכוהול, נהיגה מהירה, דכאונות, וחיים בקצב מהיר.
היא טיילה בפרס, איטליה, סקנדינביה, רוסיה, אפגניסטן, צ'כוסלובקיה, ארצות הברית ועוד, כתבה ספרים רבים על טיוליה, ביניהם "כל הדרכים פתוחות", "עם הגשם הזה" והרומן "מוות בפרס". בנוסף, כתבה מאות רשימות עיתונאיות וצילמה אלפי תמונות במסעותיה. מגיל צעיר היא דבקה במראה חוצה מגדרים, התאהבה לרוב בנשים, ובשנת 1935 התחתנה עם גבר, הומוסקסואל גם הוא, דיפלומט צרפתי ששירת בטהרן בשם אצ'ילה קלוד קלארק.
חייה השתנו עם עליית הנאצים לשלטון כאשר בניגוד לעמדת משפחתה הפרו-נאצית, היא היתה פעילה בפעילות אנטי-פשיסטית ומימנה את העיתון של קלאוס מאן, שהיה יהודי. אך חיי הנדודים שלה נמשכו גם בשנים הללו, והיא המשיכה לכתוב ולתעד. בשנים 1937-1938 תיעדו צילומיה את עליית הפאשיזם באירופה. ב-1940 התפרסם ספרה המפורסם ביותר, "העמק המאושר" (Das Glückliche Tal) המתאר נשיות לסבית דרך עיניו של גבר.
"ידעתי שפניה ירדפו אותי עד סוף ימי". כך תיארה אותה הסופרת האמריקאית המפורסמת קארסון מקאלרס שהתאהבה בה ואף הקדישה לה את ספרה השני Reflections in a Golden Eye.
היא מתה בשווייץ בשנת 1942, לאחר תאונת אופניים כשרכבה "בלי ידיים". זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

פרק ראשון

שטפן צוויג
הכוכב מעל היער
 
מגרמנית: הראל קין
 
כשרכן פעם פרנסואה, המלצר הצנום והמטופח בקפידה, מעל לכתפה של הרוזנת הפולנייה היפה אוֹסטרוֹבסקָה בשעת ההגשה, אירע דבר משונה. העניין נמשך רק שנייה ולא היו בו לא עווית ולא רתיעה, לא תנועה ולא תזוזה. אף על פי כן היתה זאת אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח. שום דבר חיצוני לא קרה בשנייה הזאת. פרנסואה, המלצר הגמיש של מלון הריביירה הגדול, התכופף עוד לפנים כדי להיטיב להניח את הצלחת ליד סכינה המגשש של הרוזנת. אלא שבאותו רגע השתהו פניו ליד גל השיער הריחני והרך של ראשה, וכשפקח מתוך אינסטינקט את עיניו המושפלות בהכנעה, ראה מבטו המרפרף את הקו העדין והלבנוני של צווארה, הנמשך מתוך הזרם הכהה הזה, ואובד בשמלה האדמונית המתקמרת. להבת שָני ניצתה בו. והסכין קרקשה חרש על הצלחת שנרעדה באין רואה. אף שצפה באותה שנייה את כל ההשלכות של הכישוף הפתאומי הזה, שלט במיומנות ברגשותיו והמשיך לשרת בתנופה קרת רוח ואבירית משהו של מלצר אלגנטי. הוא הגיש את הצלחת בתנועה בוטחת לבן הלוויה הקבוע של הרוזנת, אריסטוקרט מבוגר בעל חן שקט, שסיפר בהגייה משובחת ובצרפתית צלולה דברים של מה בכך. אז נסוג מן השולחן בלי מבט או מחווה.
הדקות האלה היו תחילתה של תעייה משונה ומתמסרת, תחושה מסוחררת ושיכורה כל כך, שהמילה המכובדת והגאה ״אהבה״ כמעט עושה לה עוול. זאת היתה אותה אהבה חסרת תאווה ונאמנה ככלב, שבני אדם באמצע החיים כלל אינם יודעים אותה, והיא שמורה רק לצעירים מאוד ולזקנים מאוד. אהבה בלא יישוב דעת, שאינה חושבת אלא רק חולמת. הוא שכח לגמרי את אותו בוז לא מוצדק ועם זאת תמידי שאפילו אנשים חכמים ומתחשבים מגלים כלפי מי שלבושים מקטורן מלצרים, הוא לא שקל אפשרויות ומקרים, אלא רק הזין בדמו את הנטייה המשונה עד שעוצמתה הסודית דחתה כל בוז ותוכחה. חיבתו לא היתה חיבה של מבטים קורצים ואורבים בחשאי, של מחוות נועזות המתפרצות לפתע, של הייחום חסר המחשבה בשפתיים מתאוות וידיים רועדות, כי אם מאמץ דומם, ניצחון של כל אותם שירותים קטנים הנשגבים וקדושים בענוותנותם, משום שהם נותרים בכוונה בלתי מורגשים. לאחר ארוחת הערב יישר את קפלי מפת השולחן שלפני מושבה באצבעות כה עדינות ואוהבות, כפי שמלטפים בוודאי את כפות ידיהן הנעימות והענוגות של הנשים; הוא סידר את כל הדברים שבקרבתה בסימטריה מתמסרת, כאילו הכין אותם לקראת טקס. את הכוסות שנגעו בשפתיה לקח אתו לחדרו הלח והצר שבעליית הגג, והניח להן לנצנץ לעת ליל באור הפנינה של הירח, משל היו עדיים יקרים. בכל עת ארב בחשאי מאיזו פינה לצעדיה ותנועותיה. הוא שתה את דיבורה כמי שמערסל בחושניות על הלשון יין מתוק וריחני, ותפס בחמדה את המילים הבודדות ואת הפקודות כילד התופס כדור מעופף. כך נשאה נשמתו השיכורה בוהק מגוּון ועשיר אל חייו הדלים והסתמיים. כלל לא עלה בדעתו מעשה הסכלות החכם, לתאר את כל ההתרחשות במילים ענייניות, קרות ואכזריות, ולומר שהמלצר האומלל פרנסואה מאוהב ברוזנת אקזוטית ובלתי מושגת לעד. שכן הוא כלל לא תפס אותה כממשות, אלא כמשהו נשגב מאוד, רחוק מאוד, שרק השתקפותו נוגעת בחיים. הוא אהב את הגאווה האדנותית של פקודותיה, את הזווית המצווה של גבותיה השחורות שכמעט נגעו זו בזו, את הקמט העז שסביב הפה הצר, את החן הבוטח של מחוות הגוף שלה. היה לו מובן מאליו לציית למרותה, והקִרבה הכנועה של שירות פשוט הסבה לו אושר, כי הודות לקרבה הזאת יכול להיכנס לעתים קרובות כל כך למעגל הקסום שסבב אותה.
כך ניעור לפתע חלום בחייו של אדם פשוט, כמו לבלוב של גן אצילי ומטופח בשולי דרך שבהם קמלים בדרך כלל כל הניצנים תחת אבק הדרכים. זאת היתה תזזית שנכנסה באדם פשוט, חלום מכושף וממכר באמצע חיים קרים וחד־גוניים. וחלומות של אנשים כאלה הם כמו סירות ללא חותר השטות ללא יעד, מתנודדות בתשוקה על מים שקטים המשתקפים כמראה, עד שתחתיתן נחבטת לפתע בגדה לא מוכרת.
אבל המציאות חזקה וחסונה מכל חלום. ערב אחד עבר על פניו השוער המפוטם שמוצאו מקַנטוֹן ווֹ ואמר לו: ״אוסטרובסקה עוזבת מחר ברכבת של שמונה.״ ואז נקב בעוד כמה שמות סתמיים שהוא לא קלט. במוחו נהפכו המילים האלה לשאון מפותל ולסחרור. כמה פעמים העביר מוכנית את אצבעותיו על מצחו המקומט במאמץ, כאילו ביקש למחות שכבה מעיקה שרבצה שם וטשטשה את כושר ההבנה שלו. הוא צעד כמה צעדים; הוא התנודד. מבוהל ומפוחד עבר על פני מראה גבוהה במסגרת זהובה, ופנים חיוורות וזרות בהו בו מתוכה במבט גירי. המחשבות סירבו לבוא, כאילו היו כלואות מאחורי חומה אפלה ומעורפלת. כמעט בלי משים גישש את דרכו לאורך המעקה במורד המדרגות הרחבות אל הגינה השרויה בדמדומי ערב, עצי האורן הגבוהים עמדו בה בודדים כמו מחשבות קודרות. דמותו חסרת המנוחה כשלה עוד כמה צעדים, כמו ציפור לילה כהה שמעופה נמוך ומתנודד, ואז צנח על ספסל ולחץ את ראשו אל המשענת הקרירה. היה שם שקט לגמרי. מאחוריו הבליח הים בין השיחים העגולים. אורות רכים ומנצנצים דלקו שם ללא קול, ובדומייה אבד פכפוכם החד־גוני של הגלים הנשברים במרחק.

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

אנמארי שוורצנבך

“מלאך שהושחת", כינה תומאס מאן את הסופרת, העיתונאית והצלמת אָנֵמארי שְוורצֶנבַּך. ואפשר לומר שבמשך שנים זה היה דימוי נוח לחשוב דרכו על דמותה ההרפתקנית והמיוחדת במינה של מי שמתה והיא בת 34 בלבד, ואשר יצירתה נותרה עלומה יחסית עד לעשורים האחרונים.
 
שוורצנבך נולדה ב־1908 בציריך למשפחה עשירה ומיוחסת. בהיותה בת 23 פרסמה את ספרה הראשון “מעגל החברים של ברנהרד" (Freunde um Bernhard) שזכה לשבחים. חייה הקצרים התאפיינו בחיבה לנדודים ולמסעות, ובאורח חיים יוצא דופן: חיי לילה ברלינאיים, אופיום, אלכוהול, נהיגה מהירה, דיכאונות, וקצב מהיר. ב־1931 נסעה לברלין בעקבות התאהבות חד צדדית באריקה מאן, והתגוררה שם עם אחיה של אריקה, הסופר קלאוס מאן.
 
היא טיילה בפרס, אפגניסטן, צ'כוסלובקיה, ארצות הברית ועוד, כתבה ספרים על טיוליה ומאות כתבות, וצילמה אלפי תמונות. מגיל צעיר דבקה במראה חוצה מגדרים, התאהבה לרוב בנשים, וב־1935 התחתנה עם גבר, הומוסקסואל גם הוא, דיפלומט צרפתי ששירת בטהרן.
 
עם עליית הנאצים לשלטון הצטרפה בניגוד לעמדת משפחתה הפרו־נאצית לפעילות אנטי־פשיסטית. ב־1940 התפרסם ספרה המפורסם ביותר, “העמק המאושר" (Das Glückliche Tal) המתאר נשיות לסבית דרך עיניו של גבר.
 
היא מתה בשווייץ ב־1942, לאחר תאונת אופניים כשרכבה “בלי ידיים". זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

עוד על הספר

  • תרגום: גדי גולדברג, הראל קין
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 22 דק'
הכוכב מעל היער • לראות אישה שטפן צוויג, אנמארי שוורצנבך
שטפן צוויג
הכוכב מעל היער
 
מגרמנית: הראל קין
 
כשרכן פעם פרנסואה, המלצר הצנום והמטופח בקפידה, מעל לכתפה של הרוזנת הפולנייה היפה אוֹסטרוֹבסקָה בשעת ההגשה, אירע דבר משונה. העניין נמשך רק שנייה ולא היו בו לא עווית ולא רתיעה, לא תנועה ולא תזוזה. אף על פי כן היתה זאת אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח. שום דבר חיצוני לא קרה בשנייה הזאת. פרנסואה, המלצר הגמיש של מלון הריביירה הגדול, התכופף עוד לפנים כדי להיטיב להניח את הצלחת ליד סכינה המגשש של הרוזנת. אלא שבאותו רגע השתהו פניו ליד גל השיער הריחני והרך של ראשה, וכשפקח מתוך אינסטינקט את עיניו המושפלות בהכנעה, ראה מבטו המרפרף את הקו העדין והלבנוני של צווארה, הנמשך מתוך הזרם הכהה הזה, ואובד בשמלה האדמונית המתקמרת. להבת שָני ניצתה בו. והסכין קרקשה חרש על הצלחת שנרעדה באין רואה. אף שצפה באותה שנייה את כל ההשלכות של הכישוף הפתאומי הזה, שלט במיומנות ברגשותיו והמשיך לשרת בתנופה קרת רוח ואבירית משהו של מלצר אלגנטי. הוא הגיש את הצלחת בתנועה בוטחת לבן הלוויה הקבוע של הרוזנת, אריסטוקרט מבוגר בעל חן שקט, שסיפר בהגייה משובחת ובצרפתית צלולה דברים של מה בכך. אז נסוג מן השולחן בלי מבט או מחווה.
הדקות האלה היו תחילתה של תעייה משונה ומתמסרת, תחושה מסוחררת ושיכורה כל כך, שהמילה המכובדת והגאה ״אהבה״ כמעט עושה לה עוול. זאת היתה אותה אהבה חסרת תאווה ונאמנה ככלב, שבני אדם באמצע החיים כלל אינם יודעים אותה, והיא שמורה רק לצעירים מאוד ולזקנים מאוד. אהבה בלא יישוב דעת, שאינה חושבת אלא רק חולמת. הוא שכח לגמרי את אותו בוז לא מוצדק ועם זאת תמידי שאפילו אנשים חכמים ומתחשבים מגלים כלפי מי שלבושים מקטורן מלצרים, הוא לא שקל אפשרויות ומקרים, אלא רק הזין בדמו את הנטייה המשונה עד שעוצמתה הסודית דחתה כל בוז ותוכחה. חיבתו לא היתה חיבה של מבטים קורצים ואורבים בחשאי, של מחוות נועזות המתפרצות לפתע, של הייחום חסר המחשבה בשפתיים מתאוות וידיים רועדות, כי אם מאמץ דומם, ניצחון של כל אותם שירותים קטנים הנשגבים וקדושים בענוותנותם, משום שהם נותרים בכוונה בלתי מורגשים. לאחר ארוחת הערב יישר את קפלי מפת השולחן שלפני מושבה באצבעות כה עדינות ואוהבות, כפי שמלטפים בוודאי את כפות ידיהן הנעימות והענוגות של הנשים; הוא סידר את כל הדברים שבקרבתה בסימטריה מתמסרת, כאילו הכין אותם לקראת טקס. את הכוסות שנגעו בשפתיה לקח אתו לחדרו הלח והצר שבעליית הגג, והניח להן לנצנץ לעת ליל באור הפנינה של הירח, משל היו עדיים יקרים. בכל עת ארב בחשאי מאיזו פינה לצעדיה ותנועותיה. הוא שתה את דיבורה כמי שמערסל בחושניות על הלשון יין מתוק וריחני, ותפס בחמדה את המילים הבודדות ואת הפקודות כילד התופס כדור מעופף. כך נשאה נשמתו השיכורה בוהק מגוּון ועשיר אל חייו הדלים והסתמיים. כלל לא עלה בדעתו מעשה הסכלות החכם, לתאר את כל ההתרחשות במילים ענייניות, קרות ואכזריות, ולומר שהמלצר האומלל פרנסואה מאוהב ברוזנת אקזוטית ובלתי מושגת לעד. שכן הוא כלל לא תפס אותה כממשות, אלא כמשהו נשגב מאוד, רחוק מאוד, שרק השתקפותו נוגעת בחיים. הוא אהב את הגאווה האדנותית של פקודותיה, את הזווית המצווה של גבותיה השחורות שכמעט נגעו זו בזו, את הקמט העז שסביב הפה הצר, את החן הבוטח של מחוות הגוף שלה. היה לו מובן מאליו לציית למרותה, והקִרבה הכנועה של שירות פשוט הסבה לו אושר, כי הודות לקרבה הזאת יכול להיכנס לעתים קרובות כל כך למעגל הקסום שסבב אותה.
כך ניעור לפתע חלום בחייו של אדם פשוט, כמו לבלוב של גן אצילי ומטופח בשולי דרך שבהם קמלים בדרך כלל כל הניצנים תחת אבק הדרכים. זאת היתה תזזית שנכנסה באדם פשוט, חלום מכושף וממכר באמצע חיים קרים וחד־גוניים. וחלומות של אנשים כאלה הם כמו סירות ללא חותר השטות ללא יעד, מתנודדות בתשוקה על מים שקטים המשתקפים כמראה, עד שתחתיתן נחבטת לפתע בגדה לא מוכרת.
אבל המציאות חזקה וחסונה מכל חלום. ערב אחד עבר על פניו השוער המפוטם שמוצאו מקַנטוֹן ווֹ ואמר לו: ״אוסטרובסקה עוזבת מחר ברכבת של שמונה.״ ואז נקב בעוד כמה שמות סתמיים שהוא לא קלט. במוחו נהפכו המילים האלה לשאון מפותל ולסחרור. כמה פעמים העביר מוכנית את אצבעותיו על מצחו המקומט במאמץ, כאילו ביקש למחות שכבה מעיקה שרבצה שם וטשטשה את כושר ההבנה שלו. הוא צעד כמה צעדים; הוא התנודד. מבוהל ומפוחד עבר על פני מראה גבוהה במסגרת זהובה, ופנים חיוורות וזרות בהו בו מתוכה במבט גירי. המחשבות סירבו לבוא, כאילו היו כלואות מאחורי חומה אפלה ומעורפלת. כמעט בלי משים גישש את דרכו לאורך המעקה במורד המדרגות הרחבות אל הגינה השרויה בדמדומי ערב, עצי האורן הגבוהים עמדו בה בודדים כמו מחשבות קודרות. דמותו חסרת המנוחה כשלה עוד כמה צעדים, כמו ציפור לילה כהה שמעופה נמוך ומתנודד, ואז צנח על ספסל ולחץ את ראשו אל המשענת הקרירה. היה שם שקט לגמרי. מאחוריו הבליח הים בין השיחים העגולים. אורות רכים ומנצנצים דלקו שם ללא קול, ובדומייה אבד פכפוכם החד־גוני של הגלים הנשברים במרחק.