היצירה הנאה הזאת מורכבת מפרקים קצרים. כל פרק מספר אנקדוטה מחיי משפחתו של המחבר, שנולד בארגנטינה ב-‭1977‬ והיגר ממנה לספרד ב-‭,1991‬ שם הוא חי עד היום. הסיפורים, הנמתחים לאחור עד חיי סבי סביו של המחבר, ומתכנסים לעיתים לתיאור אירועים מחייו שלו, ארוגים בסיפורה של ארגנטינה במאה ה-‭,20‬ סיפורה הסוער של הארץ שידעה הפיכות, דיקטטורות, שלטון סמכותני ודמוקרטיה וחוזר חלילה וגם חס וחלילה. טוב עשתה ההוצאה, אם כך, שצירפה בראש הספר מבוא היסטורי קצר
על ארגנטינה.

מצד אביו, אנדרס נאומן הוא נצר למשפחות מהגרים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה לארגנטינה בתחילת
המאה ה-‭.20‬ את שם משפחתו נחל בתחבולה של אבי סבו, ששינה את שמו לנאומן כדי לחמוק מגיוס לצבא הצאר הרוסי ואז להגר בחסות השם החדש לארגנטינה. "סבא-רבא שלי הציל את חייו כששינה את זהותו ונולד מחדש כזר. במילים אחרות, כשנעשה ספרות". אני מצטט את המשפט הזה, שכמותו, למרבה המזל, יש רק מעטים בטקסט (הנה בכל זאת דוגמה נוספת: "כשאני חושב על הנטייה המוקדמת שלי לספר שקרים במלוא הכנות, אפשר לומר שכבר אז רציתי להיות סופר") - כי הוא סימפטומטי בעיניי. סימפטומטי למסורת הכתיבה בספרדית שהוקסמה מאז ומתמיד מהניתוק שבין הספרות לעולם, מעצמאותה של הספרות ומבכירותה ביחס למציאות (מ'דון קיחוטה' ועד בורחס והלאה). המסורת הזאת - בפטישיזם המילולי-אמנותי שלה ובריחוקה מהקיום העירום, הלא-מילולי - אינה אהודה עליי. המשפט הזה מבטא גם את הצורך בהאדרה ובמיסטיפיקציה של הספרות, מין התמוגגות מן הספרות בתוך היצירה עצמה,
שמעידה בעיניי דווקא על חוסר ביטחון, ולעיתים גולשת לקיטש.

אבל כל זה, כאמור, שולי כאן. נאומן - שספרו הקודם, 'לדבר לעצמנו', תורגם לעברית לפני כשנתיים - כתב כאן רומן רהוט, אינטליגנטי, חי ומחכים; רומן משפחתי במסורת 'אמרות משפחה' של נטליה גינצבורג, המשלב אירועים פוליטיים בסיפורים אישיים.

לדודתו של נאומן הייתה חנות ספרים קטנה בבואנוס-איירס. אחרי ההפיכה הצבאית של‭ 1976 ‬נעצרה באשמת חתרנות שמאלנית, נחלצה בנס ממעצרה ואז היגרה עם משפחתה לספרד, מקדימה את משפחתו של אחיינה בעשור וחצי. אמי שלי, ארגנטינאית גם היא אך מאגף של מהגרים יהודים מזרח-אירופאים שנשארו דתיים בארץ החדשה, סיפרה לי לא פעם על קנאותם האידיאולוגית השמאלית של היהודים הארגנטינאים החילונים. גם במשפחתו של נאומן היו אידיאולוגים כאלה. למשל אבי-סבו, חונאס, שהגיע לארגנטינה במסגרת פרויקט של הברון הירש, שייסד שם חברה יהודית להתיישבות כפרית. אותו חונאס הצטרף ל'פועלי ציון' והיה חבר בוועד המרכזי שלה, ונאומן תוהה "מה היה סבא-רבא חונאס חושב על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של 'הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?"

דומה, אגב, שהלהט הפוליטי הזה נחלש במורד הדורות, ודעיכתו קשורה בדעיכת האידיאולוגיה הסוציאליסטית כולה במרוצת המאה ה-‭,20‬ בעיקר בגלל המוביליזציה החברתית של מעמד הפועלים לחיי רווחה יחסיים או אף לחיק המעמד הבינוני - שם התמקמה לבסוף גם משפחתו של נאומן. היותו חצי יהודי גרמה לנאומן הילד לקנא בחבריו היהודים לכיתה ש"היו אמפיביים", הכירו חגים נוספים, "הלכו לאינספור בר-מצוות ומשטר האכילה שלהם נראה מסתורי".

אבל האנקדוטות של נאומן נוגעות לא רק למשטרים עריצים, לדת או לפוליטיקה לוהבת. בגמישות ובחיות הוא מספר גם אנקדוטות קומיות, או "סתם" סיפורים על טיפוסים מעניינים במשפחה. כך למשל הוא כותב על לואיז, סבת סבתו מצד אמו, שמוצאה מצרפת: "עורה העדין לא סבל את תפרי הבגדים, ולכן עד יום מותה לבשה את בגדיה הפוכים. הרגל נוסף שסחט הערות מהשכנים היה הימנעותה מלגעת בכסף: כאילו הייתה יורשת עשירה מוורסאי שירדה מנכסיה, הייתה לואיז בלאנש עוטפת את השטרות בנייר מכתבים שקוף, וכך מסרה אותם למוכר בחנות הירקות, לבושה בבגדים הפוכים ונוהגת כ'דאם'". דמות שלמה משרטט כאן נאומן באמצעות שני פרטים קטנים. וגם את תפיסת הגבריות שלו עצמו, כילד, הוא מיטיב לסכם כשהוא כותב, "ופחדתי גם, את זה אני זוכר היטב, להחטיף אגרוף. לא הייתה לי שום בעיה להחטיף ולחטוף סטירות, והייתה לי חיבה לדחיפות, אותה הקדמה קלאסית לעימות בין גברים, כשהגבר והקוף כמעט חוזרים להתקיים בצוותא".

עוד 3 ארגנטינאים עכשוויים:
אלה היו השמים > סרחיו ביסיו
כך הפכתי לנזירה > ססר איירה
כסף שרוף > ריקרדו פיגליה

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"