גלי צה"ל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: היסטוריה ופוליטיקה
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 3 דק'

אורן סופר

פרופ' אורן סופר, ראש המחלקה לתקשורת, האוניברסיטה הפתוחה

תקציר

כיצד הפכה גלי צה"ל מחוליית שידור מינורית, המשדרת שעות ספורות ביממה, לגוף שידור מרכזי בזירה הציבורית הישראלית? כיצד דומיין לאורך השנים קהל התחנה על ידי קברניטי הצבא והתחנה? מה היה מקומם של האזרחים במסגרת הקהל המדומיין? באיזה אופן מהווה העליבות הפיזית של התחנה הצבאית (מבנה התחנה) מקור להון סימבולי? ומה בין הגבריות הצבאית להדרת נשים מתפקידים עיתונאיים בגלי צה"ל בעבר? שאלות אלה ואחרות נידונות בספר שלפנינו, שבוחן סוגיות היסטוריות תקשורתיות בתולדות התחנה, תוך התייחסות להקשרן החברתי-תרבותי הרחב.
 
פרופ' אורן סופר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה החברתית-פוליטת של תקשורת המונים עברית. כן עוסק סופר בתאורטיזציה של סוגיות הקשורות במדיה חדשים.

פרק ראשון

השנים הראשונות
 
לרדיו נודעת חשיבות מצד האופן שבו דומיינו אומות. על פי בנדיקט אנדרסון, הופעת העיתונים נקשרה בעליית הלאומיות, שכן קריאת העיתון חשפה בו-בזמן קוראים רבים לסיפורים ולמידע זהה. בכך היא חיזקה את תחושת אחדות הגורל בין הפרט להמונים רבים שאותם הוא לא פגש מעולם (אנדרסון, 1999). קריאת העתון נעשתה, אם כן, טקס לאומי מלכד. הרדיו, כפי שטוענת סוזן דגלאס, הוסיף נדבך נוסף לדמיון האומה, הן מבחינה גיאוגרפית הן מבחינה קוגניטיבית. מבחינה גיאוגרפית, הרדיו הרחיב את תפוצת המסרים שהופצו באמצעות העיתונות המודפסת, והם נעשו זמינים יותר ובלתי תלויים ביכולת הקריאה. מבחינה קוגניטיבית, חוויית דמיוּן האומה שאִפשר הרדיו, גם למאזינים שלא הזדהו עם האומה ואפילו לאלה שהתנגדו לה, הייתה חזקה הרבה יותר מזו שאִפשר הדפוס (Douglas, 2004). במידה מסוימת, הרדיו נתפס בתור אמצעי תקשורת שמחזיר את האנשים לתקופה קדם-אוריינית. כלומר, הוא נתפס ככלי שמעיר ומגבש מחדש מאפיינים מן התקופה האורלית, שבה התבססה התקשורת על סיפור סיפורים, על האזנה ועל זיכרון קבוצתי.
 
במקרה של הרדיו בשפה העברית, נראה כי חוויית הלאומיות הודגשה עוד יותר: תקשורת עברית אורלית על אדמת ארץ ישראל ההיסטורית נקשרה לקיום העברי בארץ ישראל בתקופות קדומות. לטענת מרדכי אביעד, שנטל חלק בשידורי קול ירושלים, תחנת הרדיו הייתה בשבילם "בראש ובראשונה כלי תקשורת שאִפשר ללשון העברית להצטרף ללשונות-אחיותיה בסימפוניית השידור העולמית כשווה בין שוות. שידורים באנגלית ובערבית היו בבחינת דבר יום ביומו. אך שידור בעברית – זה היה החידוש הגדול שחידש שירות השידור הארץ ישראלי ושעליו אפשר היה לברך ברכת שהחיינו" (אבידע, 1976, 91). השידור העברי נקשר עם גאולה, עם תחיית העם ועם נורמליזציה, ורגעי השידור הראשונים היו בעלי משמעות דתית כמעט, הקושרת בין הלאומיות העברית המתהווה לרגע של התגלות רוחנית.
 
הפעלת תחנות רדיו עבריות מחתרתיות בתקופת המנדט הבריטי מהווה את אחד מן הניסיונות המוצלחים הראשונים מצד קבוצות מהפכניות לעשות שימוש במדיום הרדיופוני כדי לממש מטרה פוליטית ספציפית (Boyd, 1999). ב-1940 החלה לפעול התחנה המחתרתית של מוסדות היישוב (ההגנה) – קול ישראל. שידורי התחנה נמשכו כמה חודשים בלבד וחודשו שוב רק באוקטובר 1945. האצ"ל הפעיל תחנת רדיו מחתרתית ("קול ציון הלוחמת") שקראה תיגר נגד שלטון המנדט ונגד מדיניות ההבלגה של היישוב (גלנור, 1985, 214; רוטנברג, 2007, 34). גם ארגון הלח"י הפעיל בשנות ה-40 תחנת רדיו מחתרתית משלו ("קול המחתרת העברית"), המזוהה עם גאולה כהן, ששידרה בה. שידורי התחנות המחתרתיות לא היו רציפים ובוצעו בחשאי. הבריטים צותתו לתחנות אלו וראו בהן מקור מידע מודיעיני. שידורים אלו, בייחוד שידורי ההגנה, פעלו בפורמט אזורי ושידרו בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית), כדי לרתום את הציבור היהודי לטובת מטרות אזוריות מוגדרות, ובה-בעת כדי להפעיל לחץ תעמולתי על האוכלוסייה הערבית ועל כוחות הצבא והמשטרה הבריטיים. לשם כך אומצו שיטות תעמולה שהבריטים השתמשו בהן במלחמת העולם השנייה (אלמוג, 2003, 237).
 
תחנות אלו סייעו להתמודד עם הקושי בהפצת דברי דפוס, לאחר שהבריטים הטילו עליה הגבלות רבות. שידורי הרדיו המחתרתיים סייעו להבהרת עמדות אידיאולוגיות של גופי המחתרת השונים, לגיוס ולשמירה על הקשר עם חברי המחתרת, להעברת אינפורמציה וקודים צבאיים, וכן ליצירת תקשורת ולהעברת מסרים אסטרטגיים מול הכוחות הבריטיים (Boyd, 1999, 111-112). שידורי תחנות הרדיו המחתרתיות היוו גם תזכורת חשובה ליישוב היהודי בדבר פעילותם המתמשכת של כוחות מחתרתיים יהודיים כנגד השלטון הבריטי. אך מעבר לכך, עצם השידור סייע בעיצוב הזהות של המחתרות, ולמעשה – גם ביצירתה. כפי שדגלאס בויד מגדיר זאת, שידורים אלה היו בבחינת "אני משדר – משמע אני קיים" (Boyd, 1999, 112).

אורן סופר

פרופ' אורן סופר, ראש המחלקה לתקשורת, האוניברסיטה הפתוחה

סקירות וביקורות

הספר מעניק ניתוח עדכני המתבסס בין היתר על קטעי שמע, מסמכים ותכתובות פנים צה"ליות שעסקו בגל"צ, ונחשפו לראשונה לפרופ' סופר. האוניברסיטה הפתוחה האוניברסיטה הפתוחה - אתר הבית › חדשות 17/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: היסטוריה ופוליטיקה
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 3 דק'

סקירות וביקורות

הספר מעניק ניתוח עדכני המתבסס בין היתר על קטעי שמע, מסמכים ותכתובות פנים צה"ליות שעסקו בגל"צ, ונחשפו לראשונה לפרופ' סופר. האוניברסיטה הפתוחה האוניברסיטה הפתוחה - אתר הבית › חדשות 17/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
גלי צה"ל אורן סופר
השנים הראשונות
 
לרדיו נודעת חשיבות מצד האופן שבו דומיינו אומות. על פי בנדיקט אנדרסון, הופעת העיתונים נקשרה בעליית הלאומיות, שכן קריאת העיתון חשפה בו-בזמן קוראים רבים לסיפורים ולמידע זהה. בכך היא חיזקה את תחושת אחדות הגורל בין הפרט להמונים רבים שאותם הוא לא פגש מעולם (אנדרסון, 1999). קריאת העתון נעשתה, אם כן, טקס לאומי מלכד. הרדיו, כפי שטוענת סוזן דגלאס, הוסיף נדבך נוסף לדמיון האומה, הן מבחינה גיאוגרפית הן מבחינה קוגניטיבית. מבחינה גיאוגרפית, הרדיו הרחיב את תפוצת המסרים שהופצו באמצעות העיתונות המודפסת, והם נעשו זמינים יותר ובלתי תלויים ביכולת הקריאה. מבחינה קוגניטיבית, חוויית דמיוּן האומה שאִפשר הרדיו, גם למאזינים שלא הזדהו עם האומה ואפילו לאלה שהתנגדו לה, הייתה חזקה הרבה יותר מזו שאִפשר הדפוס (Douglas, 2004). במידה מסוימת, הרדיו נתפס בתור אמצעי תקשורת שמחזיר את האנשים לתקופה קדם-אוריינית. כלומר, הוא נתפס ככלי שמעיר ומגבש מחדש מאפיינים מן התקופה האורלית, שבה התבססה התקשורת על סיפור סיפורים, על האזנה ועל זיכרון קבוצתי.
 
במקרה של הרדיו בשפה העברית, נראה כי חוויית הלאומיות הודגשה עוד יותר: תקשורת עברית אורלית על אדמת ארץ ישראל ההיסטורית נקשרה לקיום העברי בארץ ישראל בתקופות קדומות. לטענת מרדכי אביעד, שנטל חלק בשידורי קול ירושלים, תחנת הרדיו הייתה בשבילם "בראש ובראשונה כלי תקשורת שאִפשר ללשון העברית להצטרף ללשונות-אחיותיה בסימפוניית השידור העולמית כשווה בין שוות. שידורים באנגלית ובערבית היו בבחינת דבר יום ביומו. אך שידור בעברית – זה היה החידוש הגדול שחידש שירות השידור הארץ ישראלי ושעליו אפשר היה לברך ברכת שהחיינו" (אבידע, 1976, 91). השידור העברי נקשר עם גאולה, עם תחיית העם ועם נורמליזציה, ורגעי השידור הראשונים היו בעלי משמעות דתית כמעט, הקושרת בין הלאומיות העברית המתהווה לרגע של התגלות רוחנית.
 
הפעלת תחנות רדיו עבריות מחתרתיות בתקופת המנדט הבריטי מהווה את אחד מן הניסיונות המוצלחים הראשונים מצד קבוצות מהפכניות לעשות שימוש במדיום הרדיופוני כדי לממש מטרה פוליטית ספציפית (Boyd, 1999). ב-1940 החלה לפעול התחנה המחתרתית של מוסדות היישוב (ההגנה) – קול ישראל. שידורי התחנה נמשכו כמה חודשים בלבד וחודשו שוב רק באוקטובר 1945. האצ"ל הפעיל תחנת רדיו מחתרתית ("קול ציון הלוחמת") שקראה תיגר נגד שלטון המנדט ונגד מדיניות ההבלגה של היישוב (גלנור, 1985, 214; רוטנברג, 2007, 34). גם ארגון הלח"י הפעיל בשנות ה-40 תחנת רדיו מחתרתית משלו ("קול המחתרת העברית"), המזוהה עם גאולה כהן, ששידרה בה. שידורי התחנות המחתרתיות לא היו רציפים ובוצעו בחשאי. הבריטים צותתו לתחנות אלו וראו בהן מקור מידע מודיעיני. שידורים אלו, בייחוד שידורי ההגנה, פעלו בפורמט אזורי ושידרו בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית), כדי לרתום את הציבור היהודי לטובת מטרות אזוריות מוגדרות, ובה-בעת כדי להפעיל לחץ תעמולתי על האוכלוסייה הערבית ועל כוחות הצבא והמשטרה הבריטיים. לשם כך אומצו שיטות תעמולה שהבריטים השתמשו בהן במלחמת העולם השנייה (אלמוג, 2003, 237).
 
תחנות אלו סייעו להתמודד עם הקושי בהפצת דברי דפוס, לאחר שהבריטים הטילו עליה הגבלות רבות. שידורי הרדיו המחתרתיים סייעו להבהרת עמדות אידיאולוגיות של גופי המחתרת השונים, לגיוס ולשמירה על הקשר עם חברי המחתרת, להעברת אינפורמציה וקודים צבאיים, וכן ליצירת תקשורת ולהעברת מסרים אסטרטגיים מול הכוחות הבריטיים (Boyd, 1999, 111-112). שידורי תחנות הרדיו המחתרתיות היוו גם תזכורת חשובה ליישוב היהודי בדבר פעילותם המתמשכת של כוחות מחתרתיים יהודיים כנגד השלטון הבריטי. אך מעבר לכך, עצם השידור סייע בעיצוב הזהות של המחתרות, ולמעשה – גם ביצירתה. כפי שדגלאס בויד מגדיר זאת, שידורים אלה היו בבחינת "אני משדר – משמע אני קיים" (Boyd, 1999, 112).