המתבגר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המתבגר
מכר
מאות
עותקים
המתבגר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

    מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
    חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
    כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

    תקציר

    ארקָדי דוֹלגוֹרוּקי הצעיר, גיבור הרומן הגדול המתבגר, מונע על ידי רעיון הגובל בתשוקה חולנית. הוא חולם להיות לרוטשילד: לאגור מיליון שלם כדי שיוכל לשלוט באנשים. אלא שרגשותיו הסוערים והעמוקים של הצעיר, או "החיים כפי שהם'', חוזרים ומאלצים אותו לסטות מן "הרעיון" שלו. ברומן-וידוי, הכתוב בגוף ראשון כ"רשימותיו" של דולגורוקי, מאורגנים בלהט קדחתני אהבות, שנאות, התאבדויות ושיגעון לעלילה מורכבת, שוקקת וסוחפת להדהים. נדמה שזהו אחד התיאורים הספרותיים המדויקים ביותר של אותו מצב אנושי חמקמק המכונה נעורים: מצב של בלבול, התרגשות, חוסר בשלות ותחושה עזה של כוח, שהכול בו עוד אפשרי. אולם יותר מכול מעסיקה את דוסטויבסקי תעלומת הקיום האנושי, תעלומת אישיותו הייחודית של האדם, וגם היא לעולם אינה באה על פתרונה – אולי מפני שאין לה פתרון. המתבגר (1875) הוא הרביעי מבין חמשת הרומנים החשובים ביותר של פיודור דוסטויבסקי; אחריו נכתב רק "האחים קרמאזוב" וקדמו לו "החטא ועונשו", "אידיוט" ו"שדים" דוסטויבסקי הבשל, בן החמישים וחמש, מתאר את מחשבות גיבורו הצעיר של הספר ואת התנהלותו בחיוניות כה מופלאה, כאילו היה הוא עצמו בן עשרים בלבד. אין זה תרגומו הראשון של הרומן לעברית. הספר ראה אור לפני ארבעים וחמש שנים בתרגומו של שלמה הרברג, בשם "עוּל ימים".

    פרק ראשון

    פרק ראשון

    1

    לא התאפקתי והתיישבתי לרשום את הסיפור של צעדי הראשונים בדרך החיים, אף על פי שהייתי יכול להסתדר גם בלי זה. דבר אחד אני יודע אל־נכון: לעולם לא אתיישב שוב לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, אפילו אחיה עד גיל מאה. אתה צריך להיות מאוהב בעצמך בצורה נבזית מדי, כדי לכתוב על עצמך בלי בושה. וזהו הדבר היחיד שבזכותו אני סולח לעצמי - שאינני כותב לאותה מטרה שלמענה כותבים כולם, כלומר, כדי לזכות בשבחי הקורא. אם כבר עלה על דעתי לרשום מילה במילה את כל מה שקרה לי מאז השנה שעברה, הרי זה עלה על דעתי כתוצאה מצורך פנימי: עד כדי כך המם אותי כל מה שהתרחש. אני רושם את האירועים לבדם, מתחמק בכל כוחי מכל מה שלא שייך לעניין, והעיקר - מן הייפוי הספרותי; איש ספרות זה או אחר כותב לו במשך שלושים שנה, ובסופו של דבר כלל איננו יודע לשם מה כתב שנים רבות כל כך. אינני איש ספרות, אינני רוצה להיות איש ספרות; ולגרור את הפנימיוּת של נשמתי ואת התיאור הנאה של רגשותי אל השוק הספרותי שלהם - הייתי רואה בכך אי־מהוגנות ונבזות. אלא שלבי מנבא לי בהתמרמרות כי אי־אפשר, מן הסתם, להסתדר לגמרי בלי תיאור רגשות ובלי מחשבות (ואולי אפילו נדושות ודוחות): עד כדי כך משחית כל עיסוק ספרותי את נפש האדם, גם אם אותו אדם התחיל בו למען עצמו ותו לא. והלוא המחשבות יכולות להיות לפעמים אפילו נדושות ודוחות מאוד, מפני שדברים שאתה עצמך מעריך, ייתכן מאוד שאין להם שום ערך כשמסתכלים עליהם מן הצד. אבל כל זה סטייה מן העיקר. ואולם, הנה לכם הקדמה; לא תמצאו כאן עוד שום דבר מהסוג הזה. ניגש לעניין; אף על פי שאין דבר מחוכם יותר מלגשת לאיזשהו עניין, ואולי אפילו לכל עניין שהוא.

    2

    אני מתחיל, כלומר, הייתי רוצה להתחיל את רשימותי מתשעה־עשר בספטמבר של השנה שעברה, כלומר, בדיוק מאותו יום שבו פגשתי לראשונה...
    אבל להסביר את מי פגשתי, ככה, מראש, כשאף אחד לא יודע שום דבר, יהיה נדוש ודוחה; אני חושב שאפילו הנימה הזאת נדושה ודוחה: אחרי שהבטחתי לעצמי להתרחק מן הייפוי הספרותי, כבר בשורה הראשונה אני נופל לידי אותו ייפוי. לבד מכך, כדי לכתוב בתבונה, נראה לי שלא די ברצון בלבד. אציין גם שבשום שפה אירופית אחרת, נדמה לי, הכתיבה אינה קשה עד כדי כך, כמו ברוסית. קראתי שוב את מה שכתבתי עכשיו, ואני רואה שאני הרבה יותר חכם מן הכתוב. איך זה יוצא כך, שמה שאדם חכם מביע הוא הרבה יותר מטופש ממה שנשאר בתוכו? לא פעם הבחנתי בכך אצלי וביחסַי המילוליים עם בני האדם במהלך כל השנה האחרונה הגורלית הזאת, והתעניתי הרבה בגלל זה.
    אף על פי שאתחיל מתשעה־עשר בספטמבר, בכל זאת אשחיל שתי מילים על עצמי: מי אני, איפה הייתי לפני כן, וכמשתמע מכך, מה יכול היה להיות לי בראש, ולו גם חלקית, באותו הבוקר של תשעה־עשר בספטמבר, כדי שהעניין כולו יהיה ברור יותר לקורא, ואולי גם לי עצמי.

    3

    אני תלמיד גימנסיה שסיים את חוק לימודיו; ועכשיו כבר נכנסתי לשנתי העשרים ואחת. שם המשפחה שלי דוֹלְגוֹרוּקי,[1] ומי שנחשב לאבי מבחינה משפטית הוא מָקאר איבָנוֹב[2] דולגורוקי, איכר־צמית לשעבר בחצר האדונים וֶרְסילוֹבים. לכן יוצא שנולדתי במסגרת החוק, אף על פי שאני בן בלתי־חוקי ביותר, ומוצָאִי זה אינו מוטל בשום ספק. העניין קרה כך: לפני עשרים ושתיים שנה ביקר בעל האחוזה וֶרסילוֹב (שהוא אבי האמיתי), בהיותו בן עשרים וחמש, באחוזתו שבמחוז טוּלָה. אני משער שבאותה העת הוא היה עדיין יצור חסר פָּנים למדי. מעניין שהאיש הזה, שכה הדהים אותי מאז ילדותי, שנודעת לו השפעה כה יסודית על כל המבנה הנפשי שלי, ושאולי אפילו הדביק בעצם ישותו את כל העתיד שלי - האיש הזה נותר חידה גמורה בשבילי אפילו עכשיו, ובמובנים רבים להפליא. אבל בעצם, על כך בהמשך. אי־אפשר לדבר על זה ככה סתם, על רגל אחת. בלאו הכי כל דפי המחברת שלי יהיו מלאים באיש הזה.
    הוא התאלמן בדיוק לקראת אותו זמן, כלומר, סמוך לשנת חייו העשרים וחמש. הוא היה נשוי לאחת בשם פָנָרִיוֹטוֹבה, מן החברה הגבוהה, אבל לא עשירה במיוחד, והיו לו ממנה בן ובת. הידיעות שלי על הרעיה הזאת שלו, שעזבה אותו בשלב כה מוקדם, לוקות מאוד בחסר, והן הולכות לאיבוד בתוך החומר שאספתי; כמו כן, דברים רבים מנסיבות חייו הפרטיים של וֶרסילוֹב חמקו ממני - עד כדי כך הוא היה תמיד גאה, מתנשא, סגור ומזלזל ביחסו אלי, למרות מעין שפלות רוח מדהימה כלפי, שניכרה אצלו לפרקים. בכל זאת אזכיר כאן, כסימן להמשך דברַי, שהוא בזבז בימי חייו הון משלושה מקורות שונים, ואפילו שופעים מאוד, בסכום כולל של מעל ארבע מאות אלף, ואולי אף יותר. מיותר לציין, שעכשיו לא נשארה לו אפילו פרוטה אחת...
    הוא הגיע אז אל הכפר ״אלוהים יודע לְמַה״, לפחות כך הוא עצמו ניסח את זה באוזנַי מאוחר יותר. כרגיל, ילדיו הקטנים לא היו איתו, אלא אצל קרובי משפחה; כך הוא נהג בילדים שלו כל ימי חייו, בחוקיים ובבלתי־חוקיים גם יחד. באחוזה הזאת היו איכרים־צמיתים רבים; היה ביניהם גם הגנן מָקאר איבָנוֹב דוֹלְגוֹרוּקי. אכניס את העניין הזה כאן, כדי להיפטר ממנו אחת ולתמיד: נדירים האנשים שיכולים להתרגז כל כך על שם משפחתם כמוני, במשך כל החיים. זה היה טיפשי, כמובן, אבל זה מה שהיה. בכל פעם שהתחלתי ללמוד באיזה בית ספר או נפגשתי עם אנשים שהייתי חייב להם דין וחשבון מפאת גילי; קיצורו של עניין, כל מורה קטן, כל אומֵן, מפקח, כומר - כל מי שתרצו, בעת ששאל אותי לשמי ושמע שאני דולגורוקי, בהכרח מצא מיד לנכון להוסיף, ״הנסיך דולגורוקי?״
    וכל פעם היה עלי להסביר לכל האנשים הריקניים האלה, ״לא, פשוט דולגורוקי.״
    והפשוט הזה התחיל בסופו של דבר להוציא אותי מדעתי. אציין כאן בתור תופעה, שאינני זוכר ולוּ גם יוצא מן הכלל אחד: כולם שאלו. נראה שלחלקם לא היה שום צורך בזה; ובעצם, ממש אינני יודע למה, לעזאזל, למישהו בכלל יכול היה להיות בזה צורך. אבל כולם שאלו, כולם עד האחרון שבהם. אחרי שהשואל שמע שאני פשוט דולגורוקי, הוא היה סוקר אותי במבט אטום, אדיש וטיפשי, שהעיד כי הוא עצמו לא יודע בשביל מה שאל, ומתרחק ממני. חברַי לספסל הלימודים בבית הספר שאלו בצורה הכי מעליבה מכולם. וכי באיזו צורה מציג תלמיד בית ספר שאלות לילד החדש שבא לכיתה? ביום הלימודים הראשון שלו בבית הספר (יהיה אשר יהיה, בכל רמה) הופך הילד החדש, שמרגיש אבוד ונבוך, לקורבן של כולם: מצווים עליו, מתגרים בו, נוהגים בו כמו במשרת. בריון מגודל ושמן נעצר פתאום לפני קורבנו, קרוב קרוב, וצופה בו במבט ממושך, מחמיר ומתנשא במשך כמה רגעים. ואילו הילד החדש עומד לפניו בשתיקה, מלכסן אליו מבט, אם הוא לא פחדן, ומחכה להתפתחויות.
    ״מה שמך?״
    ״דולגורוקי.״
    ״הנסיך דולגורוקי?״
    ״לא, פשוט דולגורוקי.״
    ״אה, פשוט! אתה טיפש.״
    והוא צודק: אין דבר מטופש יותר מלהיקרא דולגורוקי, בלי שתהיה נסיך. את השטות הזאת אני סוחב על כתפַי ללא אשמה מצדי. מאוחר יותר, כשכבר התחלתי להתרגז מאוד בגלל השאלה ״האם אתה נסיך?״, תמיד הייתי עונה עליה, ״לא, אני בנו של איכר־צמית לשעבר בחצר של אדונים.״
    ואחר כך, כאשר נתפסתי לכעס מעבר לכל מידה, עניתי פעם על השאלה ״האם אתה נסיך?״ בנחישות ובמילים האלה, ״לא, פשוט דולגורוקי, בן בלתי־חוקי של האדון שלי לשעבר, מר וֶרסילוֹב.״
    המצאתי את התשובה הזאת כבר בשנה השישית ללימודַי בגימנסיה, ואף על פי שנוכחתי עד מהרה בטיפשותי הגמורה, בכל זאת לא מיד חדלתי לנהוג בטיפשות. זכור לי שאחד המורים - שהיה בעצם אחד ויחיד - מצא כי ״רעיון נקמני מן הסוג החברתי ממלא אותי״. ובאופן כללי, כולם נטו לשקוע בהרהורים בתגובה על התעלול הזה שלי, והנטייה הזאת פגעה בי. לבסוף אחד התלמידים, נער ארסי מאוד שהייתי מדבר איתו בסך הכול פעם בשנה, אמר לי בפָנים רציניות, גם אם הביט קצת הצִדה, ״ללא ספק, רגשות כאלה מביאים לך כבוד, וכמובן יש לך במה להתגאות; אבל אני במקומך לא הייתי חוגג במיוחד את העובדה שאני ממזר ואתה נראה כמו חתן יום הולדת!״
    מאז חדלתי להתפאר בכך, שאני ממזר.
    אחזור ואומר שוב: קשה מאוד לכתוב ברוסית. הנה, כתבתי כבר שלושה עמודים שלמים על כך, איך כעסתי במשך כל חיי בגלל שם המשפחה שלי, ועם זאת נראה שהקורא הסיק כבר מזמן שאני כועס דווקא מפני שאינני נסיך, אלא סתם דולגורוקי. להסביר ולהצטדק פעם נוספת יהיה פשוט משפיל מבחינתי.

    4

    ובכן, נוסף למקאר איבנוב, היתה בין הצמיתים הרבּים של אותה חצר נערה אחת, שכבר מלאו לה שמונה־עשרה שנים כאשר מקאר דולגורוקי בן החמישים גילה פתאום כוונה להתחתן איתה. כידוע, בעידן משטר הצמיתות התקיימו נישואי הצמיתים ברשות האדונים, ולפעמים אף לפי הוראתם הישירה. היתה אז באחוזה דודה אחת; כלומר, היא לא דודה שלי, אלא בעלת אדמות בעצמה; אבל - אינני יודע מדוע - כולם קראו לה תמיד ״דודה״, לא רק שלי אלא בכלל, וכן גם במשפחתו של ורסילוב, שהיא באמת כמעט קרובת משפחה שלו. שמה טָטיאנָה פּאוְולוֹבְנָה פְּרוּטְקוֹבָה. באותה תקופה עוד היו בבעלותה, באותו הפלך ובאותו האזור עצמו, כשלושים וחמש נפשות צמיתים משלה. אי־אפשר לומר שהיא ממש ניהלה את משק הבית באחוזת ורסילוב (שֶמָנה חמש מאות נפשות), אלא בעצם השגיחה עליו בתור טובה אישית, כשכנה; וההשגחה הזאת, כך שמעתי, השתוותה בקלות להשגחתו של איזה מנהל משק בית משכיל ומיומן. בעצם, אין לי שום עניין בהשכלתה; ארצה רק להוסיף, בהשליכי הצִדה כל מחשבה על חנופה והתרפסות, שטטיאנה פאוולובנה היא ברייה אצילית ואפילו מקורית.
    היא לא רק שלא דחתה את שאיפותיו של אותו איש קודר, מקאר דולגורוקי, להתחתן (אמרו שבאותם ימים הוא התהלך קודר), אלא אדרבה, עודדה אותן משום מה במידה רבה ביותר. זה כמה שנים שסוֹפְיָה אַנדְרֵיֶיבְנָה (אותה צמיתה בת השמונה־עשרה, כלומר, אמי) היתה מיותמת מאביה ומאִמהּ, ואילו אביה המנוח כיבד מאוד את מקאר דולגורוקי והרגיש חייב לו מסיבה כלשהי; גם הוא היה איכר־צמית מאותה חצר עצמה. שש שנים לפני האירועים שאני כותב עליהם, על ערש דווי - ויש אומרים אפילו רבע שעה לפני שנפח את נשמתו, כך שבמקרה הצורך היה אפשר לראות בדבריו האחרונים הזיה של גוסס, אלמלא היה בלאו הכי חסר זכויות כלשהן בתור צמית - קרא האיש למקאר דולגורוקי, ובנוכחות כל צמיתי החצר והכומר שהיה לצדו, ציווה עליו בקול רם ובמפגיע, בהצביעו על בתו: ״גדל אותה והתחתן איתה.״ כולם שמעו את זה. ובאשר למקאר איבנוב, כבר אינני יודע באיזה מובן הוא התחתן אחר כך - כלומר, אם ברצון רב או רק מתוך מילוי חובה. סביר יותר להניח, שהיה אדיש לחלוטין. זה היה אדם שידע כבר אז ״להראות את עצמו״. זה לא שהוא ידע קרוא וכתוב או רכש לו השכלה (אף על פי שהכיר בעל פה את כל סדר התפילה בכנסייה, ובייחוד את סיפורי חייהם של כמה קדושים, הכיר אותם בעיקר מסיפורי הבריות), ולא שהיה מין מטיף מוסר מבחינת מעמדו בחצר, אלא פשוט היה לו אופי עקשני, ולפעמים הוא אפילו נטה לקחת סיכונים; דיבר בגאוותנות, שפט ללא עוררים, ולסיכום, ״חי חיי כבוד״, לפי הביטוי המפליא שלו־עצמו - זה היה טיבו אז. כמובן, הוא זכה ליחס של כבוד כללי, אבל אומרים שהיה בלתי־נסבל בעיני כולם. פני הדברים השתנו כשהוא לא נמנה עוד עם צמיתי החצר: אז כבר לא דיברו עליו אלא כעל איזה קדוש, שסבל והתענה הרבה. את זה אני יודע אל־נכון.
    ובאשר לאופייה של אמי, הרי טטיאנה פאוולובנה החזיקה אותה לידה עד שמלאו לה שמונה־עשרה שנים (למרות דרישותיו החוזרות ונשנות של מנהל האחוזה לשלוח אותה למוסקבה, שתלמד), ואף נתנה לה חינוך כלשהו, כלומר, לימדה אותה לתפור, לגזור, להלך בגינונים שֶיָאים לעלמה ואפילו לקרוא מעט. לכתוב אמי מעולם לא ידעה כמו שצריך. מבחינתה, נישואיה למקאר איבנוב היו כבר מזמן עניין סגור, וכל מה שקרה לה אז ראתה כדבר הטוב והנפלא ביותר; כשעמדה להתחתן, היה לה המראה הרגוע ביותר שיכול להיות במקרים כאלה, כך שטטיאנה פאוולובנה עצמה קראה לה אז ״קרה כדג״. את כל הדברים האלה בנוגע לאופייה של אמי באותם ימים שמעתי מפיה של טטיאנה פאוולובנה עצמה. ורסילוב הגיע לכפר בדיוק חצי שנה אחרי החתונה הזאת.

    5

    אני רק רוצה לומר שמעולם לא עלה בידי לברר ולנחש במידה מספקת, ממה בדיוק כל זה התחיל אצלו עם אמי. אני מוכן לגמרי להאמין, כפי שהוא עצמו ביקש לשכנע אותי בשנה שעברה, עם סומק בלחייו - אף על פי שסיפר על כל הדברים האלה בפרצוף השאנן וה״שנון״ ביותר - שלא היה ביניהם שום רומן וכל זה יצא מעצמו, סתם כך. אני מאמין שכך זה באמת יצא, והמילה הרוסית ״כך״ היא פשוט נפלאה; ובכל זאת, תמיד רציתי לברר ממה בדיוק זה התחיל אצלם ולמה. אני עצמי שונא את כל הגועל נפש הזה ושנאתי אותו תמיד, כל ימי חיי. כמובן, זה לא רק גילוי של סקרנות חסרת בושה מצדי. אציין, שעד לשנה שעברה כמעט לא הכרתי את אמי כלל. מאז ילדותי המוקדמת הופקדתי בידי אנשים הגונים, כדי שוורסילוב ירגיש בנוח, אבל אספר על כך מאוחר יותר; ולכן אינני מסוגל לתאר לעצמי כלל, אילו פנים יכלו להיות לה באותו זמן. אם לא היתה טובת מראה במיוחד, מה בה היה עשוי לפתות אדם כמו ורסילוב של אותם ימים? השאלה הזאת חשובה לי, מפני שהאיש הזה מצטייר בה מן הצד המסקרן ביותר. זוהי הסיבה שבגללה אני שואל, וכלל לא בגלל פריצוּת. האיש הקודר והסגור הזה אמר לי בעצמו, בתמימות חביבה כזאת, שהשד יודע מאיפה הוא לקח אותה (כאילו שלף אותה מכיסו) - הוא עצמו אמר לי שהיה אז ״גור צעיר וטיפש״ מאוד; ולא שהיתה בו סנטימנטליות, אלא סתם כך: ממש לפני אותם אירועים הוא קרא את אנטון מוכה־הגורל ואת פּוֹלינְקָה סאקס - שתי יצירות ספרות שנודעה להן השפעה תרבותית עצומה על דור הצעירים שלנו,[3] שבגר באותן שנים. הוא הוסיף, שאולי דווקא בגלל אנטון מוכה־הגורל הגיע אז לכפר - והוסיף את זה ברצינות גמורה. אם כך, באיזו צורה יכול היה ״הגור הטיפש״ הזה להתחיל עם אמי? עכשיו דמיינתי לעצמי שאילו היה לי לפחות קורא אחד, הוא היה בוודאי צוחק עלי בקול רם, בראותו בי מתבגר מצחיק ביותר ששמר על תומו המטופש, ונדחף וממהר להתפלסף ולדבר בפסקנות על עניינים שהוא לא מבין בהם שום דבר. כן, עדיין אינני מבין הרבה, אף על פי שאני מודה בכך כלל לא מתוך גאווה, מפני שאני יודע עד כמה מטופש נראה חוסר ניסיון שכזה בבחור מגודל בן עשרים; אלא שאגיד לאדון הזה שהוא בעצמו לא מבין, וגם אוכיח לו. אמנם אינני יודע שום דבר על נשים, וגם אינני רוצה לדעת, מפני שכל החיים אצפצף עליהן ונתתי את מילתי. עם זאת, אני יודע אל־נכון שיש נשים כאלה שמפתות אותך מיד, בו־ברגע, ביופיין, או השד יודע במה עוד; ואת האחרות צריך ללעוס במשך איזה חצי שנה, לפני שמבינים מה יש בהן. כדי להבחין באישה כזאת ולהתאהב בה, לא די סתם להביט ולא די פשוט להיות מוכן לכל דבר, אלא מעבר לזה, צריך להיות לך גם איזה כישרון. אני משוכנע בכך, אף על פי שאינני יודע שום דבר, ואילו מצב הדברים היה הפוך, היה צריך בבת אחת להוריד את כל הנשים לדרגה של חיות בית פשוטות, ורק בצורה כזאת להחזיק אותן בקרבתנו; ואולי רבים מאוד באמת היו רוצים בכך.
    מכמה מקורות ידוע לי בוודאות שאמי לא היתה יפהפייה, אף על פי שלא ראיתי את הדיוקן שלה מאותה תקופה, שנמצא באיזה מקום.[4] כלומר, לא היה אפשר להתאהב בה ממבט ראשון. סתם בשביל ה״הרפתקה״ ורסילוב יכול היה לבחור בבחורה אחרת, והיתה שם אחת כזאת, ונוסף לכול לא נשואה: אַנְפיסָה קוֹנסטַנטינוֹבְנָה סַפּוזְ׳קוֹבָה, חדרנית. והרי אדם שבא בלוויית אנטון מוכה־הגורל היה מתבייש מאוד בפני עצמו להרוס את קדושת הנישואים, גם אם היא של צמיתיו־שלו, מתוקף היותו בעל אחוזה, כי - אני חוזר ואומר - הוא דיבר על אנטון מוכה־הגורל הזה ברצינות גמורה רק לפני כמה חודשים, כלומר, עשרים שנה אחרי המעשה. אבל הרי לאנטון לקחו רק סוס, וכאן מדובר באישה! פירוש הדבר שקרה משהו מיוחד, דבר שבגללו הפסידה m-lle* ספוז׳קובה (ולדעתי, דווקא הרוויחה). בשנה שעברה הצקתי לו פעם־פעמיים, כשהיה אפשר לדבר איתו (מפני שלא תמיד היה אפשר לדבר איתו), עם כל השאלות האלה ושמתי לב שהוא, על אף כל גינוני החברה הגבוהה שלו ומרחק של עשרים שנים, עיקם את פרצופו מאוד מאוד, איכשהו. אך גיליתי נחישות. הוא הרשה לעצמו לא פעם להפגין כלפַּי זלזול שאופייני לבני המעמד העליון ואני זוכר שיום אחד מלמל, לכל הפחות, משהו מוזר: שאמי היתה מין ברייה לא מוגנת שכזאת, מסוג הבריות שלא שאתה נוטה להתאהב בהן - אדרבה, כלל לא - אלא איכשהו, פתאום, תרחם עליה משום מה בגלל שפלות רוחה, נגיד, או בעצם בגלל מה? - זה משהו שאף אחד אף פעם לא יודע, אבל אתה תרחם עליה לזמן רב; תרחם ותיקשר... ״בקיצור, חביב שלי, לפעמים קורה גם שאתה לא יכול להתיר את עצמך ולהשתחרר.״ זה מה שהוא אמר לי; ואם באמת כך היה, עלי לראות בו כלל לא גור טיפש עד כדי כך, כפי שהוא מציג את עצמו בדַבּרו על אותם ימים. וזהו הדבר שהייתי זקוק לו.
    [* קיצור של mademoiselle, כינוי לאישה צעירה לא נשואה (צרפתית).]
    בעצם, כבר אז הוא התחיל לטעון שאמי התאהבה בו בגלל ״נחיתותה״; חסר לו שהיה ממציא עוד, שבגלל משטר הצמיתות! שיקר רק למען הברק המזויף, שיקר כנגד המצפון, כנגד הכבוד והאצילות!
    את כל זה אמרתי לשבחה של אמי, כביכול, גם אם הכרזתי קודם לכן שלא ידעתי עליה דבר, כפי שהיתה אז. ואף יותר מכך, אני דווקא מכיר את כל הנבערות של אותה סביבה ושל אותם מושגים אומללים שהיא התאבנה בהם מילדוּתה ונשארה כבולה בהם אף לאחר מכן, למשך כל חייה. אף על פי כן, האסון קרה. אגב, עלי לתקן את דברַי: בעודי מרחף בעננים, שכחתי את העובדה שאדרבה, היה צריך להציג אותה לפני כל היתר, והיא, שזה התחיל אצלם ישר מן האסון. (אני מקווה שהקורא לא יעמיד פנים עד כדי כך, שלא יבין מיד למה אני מתכוון.) קיצורו של דבר, זה התחיל אצלם דווקא כדרך בעלי האחוזות, גם אם נתעלם מן העובדה ש־m-lle ספּוז׳קוֹבה הושארה בצד. אבל כאן אסנגר על עצמי שוב ואכריז מראש, שאינני סותר את עצמי כלל. מפני שעל מה, אלי הטוב, על מה היה יכול לדבר באותם ימים אדם כמו ורסילוב עם בחורה כמו אמי, אפילו במקרה שהיתה שם אהבה שאין לעמוד בפניה? שמעתי מפי אנשים מושחתים שלעתים קרובות מאוד, כשגבר נכנס ליחסים אינטימיים עם אישה, הוא מתחיל את זה בשתיקה מוחלטת, והתנהגות כזאת - מובן שבעינַי היא שיא המפלצתיות והגועל נפש. אף על פי כן ורסילוב, גם אילו רצה, נראֶה שלא יכול היה להתחיל עם אמי בצורה אחרת. מה, היה עליו להקדים ולספר לה על פּוֹלינקָה סאקס? ומעבר לכך, דעתם לא היתה פנויה כלל לספרות רוסית; אדרבה, לפי דבריו (פעם הוא דיבר באוזנַי קצת יותר מדי, וזה פשוט נפלט לו), הם הסתתרו בפינות אפלוליות, חיכו זה לזה בחדרי מדרגות והיו מנתרים לאחור כמו כדורי גומי, סמוקי פנים, אם מישהו עבר בסביבה, כך ש״בעל האחוזה העריץ״ שקשק בפני אחרונת שוטפות הרצפות, למרות שלל היתרונות שהקנה לו משטר הצמיתות. ואף על פי שזה התחיל אצלם כדרך בעלי האחוזות, יצא כך שזה לא היה בדיוק זה, ובעצם בכל זאת אי־אפשר להסביר שום דבר. הסתום אפילו מרובה על הגלוי. גם עצם הממדים שאהבתם הגיעה אליהם יש בו תעלומה, מפני שהתנאי הראשון של טיפוסים כמו ורסילוב הוא לקום ולעזוב ברגע שהמטרה הושגה. ואולם, לא כך יצא. לחטוא עם ״פרגית״ חמודה, השייכת לחצר בית האחוזה (מה גם שאמי לא היתה ״פרגית״) - זה לא רק בא בחשבון מבחינתו של ״גור צעיר״ מושחת (והם כולם היו מושחתים, כולם עד האחרון שבהם, הן אנשי הקִדמה והן השמרנים), אלא גם היה בלתי־נמנע, בייחוד אם מביאים בחשבון את מצבו הרומנטי כאלמן צעיר ואת חוסר המעש שלו. אבל להתאהב לכל החיים - זה כבר יותר מדי. אינני יכול לערוב לכך שהוא אהב אותה, אבל זה שהוא גרר אותה אחריו כל החיים - זאת אמת.
    הצגתי כאן הרבה שאלות, אבל יש אחת שהיא החשובה מכולן, ואותה, עלי לציין, לא העזתי להציג לאמי באופן ישיר, אף על פי שממש התקרבתי אליה מאז השנה שעברה, ואף מעבר לכך, התנהגתי כצוציק גס רוח וכפוי טובה, החושב שכולם אשמים לפניו, וכלל לא נהגתי בה בכפפות של משי. והשאלה היא כזאת: איך היא עצמה יכלה, היא, שהיתה נשואה כבר חצי שנה, ועוד נמחצה תחת כל המושגים בדבר חוקיות הנישואים, נמחצה כזבוב חסר אונים, היא, שכיבדה את מקאר איבנוביץ׳ שלה לא פחות מאיזה אל - איך היא יכלה, תוך שבועיים ימים בלבד, להידרדר עד לחטא שכזה? הלוא אמי לא היתה אישה מושחתת. אדרבה, אומַר מראש כבר עכשיו, שאפילו קשה לתאר איך אישה יכלה להיות נשמה טהורה כל כך, גם אז וגם לאחר מכן - כל החיים. אולי אפשר להסביר את זה, למִצער, בכך שהיא נהגה כפי שנהגה בלי לדעת מה היא עושה, כלומר, לא באותו מובן שבו מגינים היום עורכי־הדין על הרוצחים והגנבים שלהם, אלא בהשפעת אותו רושם עז, שבשל תמימות נפשו המסוימת של הקורבן משתלט עליו באופן טראגי וגורלי. איך אפשר לדעת, אולי התאהבה עד מוות... בגזרת בגדיו, בפסוקת הפריזאית בשערו, במבטא הצרפתי שלו - דווקא צרפתי, שפה שלא הבינה בה ולוּ צליל אחד - באותה רומנסה שזימר כשניגן בפסנתר; התאהבה בדבר מה שמעולם לא נראה ולא נשמע כמותו (והרי הוא היה נאה עד מאוד), ובאותה הזדמנות התאהבה גם, ממש עד לאפיסת כוחות, בכל־כולו, עם האופנות והרומנסות שלו. שמעתי שזה קרה לפעמים לנערות־הצמיתות מחצר בית האחוזה בעידן משטר הצמיתות, ועוד להגונות ביותר שבהן. העניין מובן לי, ונבזות היא להסביר אותו רק כתולדה של משטר הצמיתות ושל ״נחיתות״! ובכן, הלוא אותו איש צעיר היה מסוגל, כמתברר, לאצור בקרבו כוח ישיר ומפתה רב עד כדי כך, שימשוך אליו יצור טהור במידה כזאת, והעיקר - כל כך שונה ממנו בטבעו, כאילו בא מעולם אחר ומארץ אחרת, ובא ישר אל אובדנו הוודאי כל כך. שמדובר באובדנה - דווקא את זה הבינה אמי, אני מקווה, כל ימי חייה; אבל בזמן שהלכה אליו, לא חשבה כלל על שום אבדון. אלא שאצלם זה תמיד כך, אצל ״חסרי המגן״ האלה: הם יודעים שהולכים אל אובדנם, ובכל זאת ממהרים ונדחפים.
    אחרי שחטאו, ישר הִכו על חטא. הוא סיפר לי בשנינות איך התייפח על כתפו של מקאר איבנוביץ׳, שקרא לו במיוחד לרגל המאורע הזה אל חדר עבודתו, והיא - היא שכבה באותו זמן מעולפת אי־שם בחדרון המגורים שלה בחצר...

    6

    אבל די בשאלות ובפרטים השערורייתיים. משפָּדָה את אמי מידי מקאר איבנוב, נסע ורסילוב משם עד מהרה ומאז, כפי שכבר כתבתי קודם, התחיל לגרור אותה אחריו כמעט לכל מקום, לבד מאותם מקרים שבהם יצא לנסיעות ארוכות; אז היה משאיר אותה על פי רוב לטיפולה של הדודה, כלומר, טטיאנה פאוולובנה פְּרוּטְקוֹבָה, אשר צצה במקרים כאלה תמיד משום מקום והיתה בהישג יד. יצא להם לגור גם במוסקבה וגם בכל מיני כפרים אחרים ובערים שונות, אפילו בחוץ־לארץ, ולבסוף בפטרבורג. על כל זה אספר מאוחר יותר, או בכלל לא. אומר רק כי שנה אחת אחרי מקאר איבנוביץ׳ יצאתי אני לאוויר העולם; אחר כך, כעבור שנה נוספת - אחותי, ולאחר מכן, כבר לאחר עשר או אחת־עשרה שנים - ילד חולני, אחי הצעיר, שמת כעבור כמה חודשים. עם לידתו המייסרת של הילד הזה תם יופייה של אמי - כך לפחות נאמר לי: היא התחילה להזדקן ולהיחלש במהירות.
    אבל הקשר עם מקאר איבנוביץ׳ בכל זאת לא נפסק מעולם. לא חשוב איפה נמצאו הוֶורסילובים, בין אם גרו במקום אחד במשך כמה שנים או עברו מפה לשם, מקאר איבנוביץ׳ בהכרח שלח סימני חיים ל״משפחה״. נוצרו ביניהם יחסים מוזרים כאלה, חגיגיים במקצת וכמעט רציניים. ביחסים דומים בחיי היום יום של האדונים היה נמהל בהכרח משהו קומי, את זה אני יודע; אבל כאן לא יצא כך. המכתבים נשלחו פעמיים בשנה, לא יותר ולא פחות, והיו דומים מאוד זה לזה. ראיתי אותם; כמעט אין בהם דברים אישיים; אדרבה, עד כמה שאפשר, רק הודעות חגיגיות על האירועים הכלליים ביותר ועל הרגשות הכלליים ביותר, אם אפשר להתבטא כך בנוגע לרגשות. קודם כול הודעות בדבר מצב בריאותו של הכותב, אחר כך שאלות בנוגע לבריאות הנמענים, לאחר מכן איחולים, קידות חגיגיות וברכות - וזה הכול. נראה שדווקא בכלליוּת חסרת הפנים הזאת מתגלמת כל המהוגנות של נימת הדיבור וכל הידע העילאי בדבר המגע בין בני אנוש בסביבה הזאת. ״לרעייתנו החביבה והנכבדה עד מאוד, סוֹפְיָה אַנְדְרֵיֶיבְנָה, שולח אני את קידתנו העמוקה ביותר...״ ״לילדינו האהובים שולח אני את ברכת האב שלנו, שלא תתערער לעולם.״ הילדים הוזכרו כל אחד בשמו ולפי סדר הצטברותם בעולם, וגם אני ביניהם. עם זאת, אציין כי מקאר איבנוביץ׳ היה שנון במידה כזאת, שמעולם לא הגדיר את ״הוד אצילותו, האדון אנדריי פטרוביץ׳ הנכבד״ כ״מיטיבו״, אף על פי שבכל מכתב, וללא לֵאות, שלח לו את קידתו העמוקה ביותר וביקש את חסדו של האדון, ולמען האדון עצמו - את ברכת האל. את התשובות למקאר איבנוביץ׳ שלחה אמי כעבור זמן קצר, וגם הן נכתבו תמיד בדיוק באותה צורה. מאליו יובן כי ורסילוב לא השתתף בחליפת המכתבים. מקאר איבנוביץ׳ כתב מקצותיה השונים של רוסיה, מערים וממנזרים, שהתגורר בהם לעתים תקופות ארוכות. הוא הפך למה שקרוי ״נווד״. מעולם לא ביקש מאומה; אך עם זאת, פעם באיזה שלוש שנים בא הביתה בהכרח לשהות קצרה והיה מתאכסן רק אצל אמי, אשר ענייניה הסתדרו כך שתמיד היתה לה דירה משלה, בנפרד מדירתו של ורסילוב. איאלץ לספר על כך בהמשך, וכאן אציין רק שמקאר איבנוביץ׳ לא התרווח על הספות בחדר האורחים, אלא היה מתמקם בצניעות אי־שם מאחורי מחיצה. הוא לא נשאר זמן רב: חמישה ימים או שבוע.
    שכחתי לומר, שהוא מאוד מאוד אהב וגם כיבד את שם משפחתו, דולגורוּקי. כן, מובן מאליו, זוהי שטות מצחיקה. והמטופש מכול הוא ששם משפחתו מצא חן בעיניו דווקא מפני שקיימים הנסיכים דולגורוקי. איזו תפישת עולם מוזרה: הכול במהופך!
    גם אם אמרתי שכל בני המשפחה נמצאו יחד תמיד, הרי זה לא כולל אותי, כמובן. אני כאילו נזרקתי מקרבם, וכמעט מעצם יום הולדתי הופקדתי בידי זרים. אבל לא היתה כאן שום כוונה מיוחדת, אלא פשוט כך יצא, משום מה. אחרי שאמי ילדה אותי, היא היתה עדיין צעירה ונאה, וכיוון שכך, ורסילוב היה זקוק לה; מובן מאליו שהתינוק הצעקן היה מפריע לכל דבר, ובייחוד בנסיעות. הנה כך קרה, שעד שעברתי את שנתי התשע־עשרה כמעט לא ראיתי את אמי, לבד משתיים־שלוש פגישות אקראיות, בחטף. זה קרה לא בגלל חוסר רגש מצד אמי, אלא בגלל יחסו המתנשא של ורסילוב לבני אדם.

    7

    ועכשיו - לעניין אחר לגמרי.
    לפני חודש, כלומר, חודש לפני תשעה־עשר בספטמבר, בהיותי במוסקבה, החלטתי להתכחש להם, לכולם, ולפרוש אל תוך הרעיון שלי כבר באופן סופי. בכוונה בחרתי את הניסוח ״לפרוש אל תוך הרעיון שלי״, מפני שהביטוי הזה יכול לסמן כמעט בשלמות את מחשבתי העיקרית - את אותו הדבר עצמו שבשבילו אני חי בעולם. ומהו בדיוק הרעיון הזה שלי - על כך עוד ייאמר יותר מדי בהמשך. בבדידות חיי המוסקבאיים החולמניים ורבי השנים, הוא נוצר אצלי כבר בשנה השישית ללימודַי בגימנסיה, ומאז לא עזב אותי, אפשר לומר, אפילו לרגע. הוא בלע את כל חיי. גם לפניו חייתי בחלומות, מעצם שנות ילדותי המוקדמת חייתי בממלכה חולמנית שטִבעהּ ידוע; אבל עם הופעת הרעיון העיקרי הזה אשר בלע את כל־כולי, חלומותי התלכדו ונוצקו מיד בצורה ידועה; ממטופשים הם הפכו לנבונים. הגימנסיה לא הפריעה לחלומות; היא לא הפריעה גם לרעיון. אוסיף, עם זאת, שסיימתי את לימודי בשנתי האחרונה בגימנסיה בציונים רעים, בעוד שעד לשנה השביעית הייתי תמיד בין הראשונים; והדבר קרה כתוצאה מאותו רעיון, כתוצאה ממסקנה - אולי שקרית - שהסקתי ממנו. בדרך זו, לא הגימנסיה הפריעה לרעיון אלא הרעיון הפריע לגימנסיה, וגם לאוניברסיטה הוא הפריע. משסיימתי את הגימנסיה, התכוונתי מיד לא רק לנתק את קשרַי עם כולם בצורה רדיקלית, אלא גם, אם יהיה צורך בכך, אפילו להתכחש לעולם כולו, אף על פי שהייתי אז רק בן תשע־עשרה. כתבתי למי שצריך, דרך מי שצריך, לפטרבורג, שיעזבו אותי במנוחה באופן סופי, לא ישלחו לי עוד כסף למחייתי, ואם הדבר אפשרי, שישכחו אותי לגמרי (כלומר, כמובן, במקרה שעדיין זכרו אותי במידה כלשהי), ולבסוף, ש״בשום פנים ואופן״ לא אלמד באוניברסיטה. לא היה מנוס מן הבחירה שניצבה לפני: לוותר על האוניברסיטה ועל ההשכלה הגבוהה, או לדחות את יישום ״הרעיון״ הלכה למעשה לארבע שנים נוספת; הכרעתי ללא היסוס לטובת הרעיון, מפני שהייתי משוכנע באופן מתמטי בנכונותו. ורסילוב, אבי, שראיתי אותו פעם אחת בלבד בימי חיי, לרגע קט, כאשר הייתי רק בן עשר (ובאותו רגע קט הוא הספיק להדהים אותי), ובכן, ורסילוב, בתשובה למכתבי, שאמנם לא היה מיועד לו, כתב לי במו ידו וזימן אותי לפטרבורג, מבטיח במכתבו לסדר לי מקום עבודה פרטי. הזימון הזה, שבא מצדו של אדם יהיר המקמץ ברגשות, אשר התייחס אלי בהתנשאות ובזלזול ועד עכשיו, מאז שהוליד ועזב אותי לטיפולם של אנשים אחרים, לא זו בלבד שלא הכיר אותי כלל, אלא אף לא התחרט על כך מעולם (מי יודע אם לא היה לו רק מושג מעורפל ולא מדויק על עצם קיומי, מפני שכפי שהתברר מאוחר יותר, גם דמֵי מחייתי במוסקבה לא באו מכיסו, אלא מכיסם של אחרים); ובכן, אני אומר שהזימון מצדו של האיש הזה, אשר נזכר בי בפתאומיות כזאת וזיכה אותי במכתב שכתב במו ידו - הזימון הזה פיתה אותי וקבע את גורלי. דרך אגב, מוזר שמה שמצא חן בעיני במכתבו התמציתי (בסך הכול עמוד אחד בפורמט קטן) זה שהוא לא הזכיר את האוניברסיטה אפילו במילה אחת, לא ביקש ממני לשנות את החלטתי, לא נזף בי על כך שאינני רוצה ללמוד, בקיצור, לא הציג שום דרישות שטותיות מן הסוג שההורים מציגים בדרך כלל, בשעה שדווקא זה היה רע מצדו באותו מובן, שהדגיש עוד יותר את יחסו המזלזל כלפי. החלטתי לנסוע גם מפני שהנסיעה הזאת כלל לא הפריעה לחלום העיקרי שלי. ״אראה מה יהיה,״ הרהרתי ביני לבין עצמי, ״על כל פנים, אני קושר את עצמי אליהם רק באופן זמני, קשר שיימשך אולי רק זמן קצר ביותר. אבל ברגע שאראה שהצעד הזה, סמלי וקטן ככל שיהיה, בכל זאת מרחיק אותי מן העיקר, אקטע מיד כל קשר איתם, אעזוב הכול ואתכנס בתוך קליפתי.״ דווקא בתוך קליפתי! ״אתחבא בה כצב;״ ההשוואה הזאת מאוד מצאה חן בעיני. ״לא אהיה לבד,״ המשכתי להרהר בעניין, מתהלך כאחוז דיבוק במשך כל הימים האחרונים האלה ברחובות מוסקבה. ״עכשיו כבר לעולם לא אהיה לבד כמו בשנים האיומות הללו, הרבות כל כך: יהיה איתי הרעיון שלי שלא אבגוד בו לעולם, גם אם הם כולם שם ימצאו חן בעיני ויעניקו לי אושר, ואחיה איתם גם עשר שנים!״ אציין מראש שדווקא הרושם הזה, דווקא הכפילות הזאת שבתוכניותי ובמטרותי, שהתקבעה עוד במוסקבה ולא עזבה אותי אף לא לרגע אחד גם בפטרבורג (מפני שאינני יודע אם היה יום בפטרבורג, שלא קבעתי אותו כמועד הסופי לניתוקי מהם ולעזיבתי) - נראה שהכפילות הזאת, אני אומר, היא ולא אחרת היתה אחת הסיבות העיקריות למעשים הלא זהירים הרבים שעשיתי במשך השנה, לדברים גועליים רבים, אפילו להתנהגות שפלה מצדי - ומובן מאליו, גם לשטויות.
    מה שברור הוא שפתאום צץ אצלי אבא, משהו שמעולם לא היה לי קודם לכן. המחשבה הזאת עשתה אותי שיכור גם בזמן שארזתי את חפצי במוסקבה, וגם ברכבת. טוב, אבא - זה עוד לא־כלום, כי הרי אף פעם לא אהבתי פינוקים משום סוג, אבל האיש הזה לא רצה להכיר בקיומי והשפיל אותי, בזמן שאני חלמתי עליו במשך כל השנים האלה כמו משוגע (אם אפשר לדבר במילים כאלה על חלום). כל חלום שלי, מאז ילדותי המוקדמת, התנגן בשמו, ריחף סביבו והסתיים בו, בסיכומו של עניין. אינני יודע אם שנאתי או אהבתי אותו, אבל הוא מילא בישותו את כל העתיד שלי, את כל כוונותי בחיים - וזה קרה מעצמו, זה בא יחד עם הגדילה.
    על עזיבתי את מוסקבה השפיע גם עניין נוסף, רב־עוצמה, פיתוי אחד שבגללו כבר אז, שלושה חודשים לפני הנסיעה (כלומר, כשפטרבורג לא הוזכרה עדיין ולוּ במילה אחת), כבר אז לבי ניתר בקרבי והלם בחוזקה! נמשכתי לאוקיאנוס הלא נודע הזה גם מפני שיכולתי להיכנס אל תוכו ישר כשליט ואדון הגורלות של אנשים אחרים, ועוד של מי?! אבל בעבעו בי רגשות של גדלות הנפש ולא של רודן - אני מודיע על זה מראש, כדי שלא תיפול טעות בגלל דברי. נוסף על כך, ורסילוב יכול היה לחשוב (רק אם באמת זיכה אותי במחשבות שלו), שהנה נוסע אליו ילד קטן, גימנזיסט של אתמול, מתבגר, והוא מתפלא על כל העולם אשר סביבו. אבל אני כבר ידעתי את כל הרקע הנסתר שלו והחזקתי באותו מסמך חשוב, שהוא היה נותן תמורתו (ועכשיו אני יודע את זה אל־נכון) כמה שנים מחייו, אילו הייתי מגלה לו אז את הסוד. בעצם, אני רואה שפיזרתי כאן יותר מדי חידות. אי־אפשר לתאר רגשות בלי עובדות. מה גם שעל כל זה ייאמר די והותר במקום המתאים, כי הרי לשם כך לקחתי את קולמוס הנוצה לידי. ולכתוב סתם - זה דומה לדמדומי הזיה או לענן.

    8

    ולבסוף, כדי לעבור בשלמות אל התשעה־עשר בספטמבר, אומַר בינתיים בקיצור וכמו שאומרים, ברפרוף, שמצאתי את כולם, כלומר את ורסילוב, את אמי ואת אחותי (שראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי) חיים בנסיבות יומיומיות קשות, כמעט בעוני או על סף העוני. על כך נודע לי כבר במוסקבה, ובכל זאת לא תיארתי לעצמי את מה שראיתי שם. מאז ילדותי המוקדמת התרגלתי לדמיין את האיש הזה, את ״אבי לעתיד לבוא״, כמעט עטור איזו הילה, ולא הייתי מסוגל לראותו אחרת מאשר במקום הראשון, תמיד ובכל תחום. ורסילוב מעולם לא גר באותה דירה עם אמי, אלא תמיד שכר בשבילה דירה נפרדת; ברור שהוא נהג כך מתוקף ״כללי ההתנהגות המהוגנת״ האלה שלהם, הנבזיים ביותר. והנה עכשיו הם גרו כולם יחד, בבית עץ אחד בסמטה, באזור קסרקטיני הגדוד סֶמיוֹנוֹבְסקי.[5] כל החפצים כבר מושכּנו, ולכן אפילו נתתי לאמי, בהסתר מוורסילוב, את שישים הרובלים המסתוריים שלי. בפירוש מסתוריים, מפני שהם נחסכו מדמי הכיס אשר הוקצו לי, בסך חמישה רובלים לחודש, במשך שנתיים. התחלתי לחסוך למן יומו הראשון של ״הרעיון״ שלי, ומשום כך היה אסור לוורסילוב לדעת אפילו מילה אחת על הכסף הזה. הדבר עורר בי פחד אימים.
    העזרה הזאת שלי היתה רק טיפה בים. אמי עבדה, וגם אחותי תפרה על פי הזמנות; ואילו ורסילוב חי בחוסר מעש, התנהג בגחמנוּת והמשיך לחיות בעודו שומר על רבּים מהרגליו היקרים למדי. הוא התלונן תמיד בצורה הרטנונית ביותר, ובייחוד בשעת ארוחת הצהריים, וכל התנהלותו היתה רודנית לחלוטין. אבל אמי, אחותי, טטיאנה פאוולובנה וכל משפחתו של אַנדרוֹניקוֹב המנוח (ראש מדור אחד שניהל בה־בעת גם את ענייניו של ורסילוב; הוא מת כשלושה חודשים לפני בואי לפטרבורג), שהיתה מורכבת מאינספור נשים - כולן העריצו אותו כמו איזה אליל. לא יכולתי לתאר לעצמי דבר כזה. אציין, שלפני תשע שנים הוא היה הרבה יותר מעודן ובעל חן. אמרתי כבר שבחלומותי הוא נשאר עטור איזו הילה, ומשום כך לא יכולתי לדמיין לעצמי עד כמה הזדקן והתבלה בסך הכול תוך תשע השנים שעברו מאז: מיד הרגשתי עצב, רחמים ובושה. מראהו היה אחד הרשמים הקשים ביותר שלי מיד אחרי בואי. בעצם, הוא עוד לא היה זקן כלל, רק בן ארבעים וחמש; כשהמשכתי להתבונן בו, מצאתי ביופיו משהו מדהים אף יותר יחסית למה שהשתמר בזיכרוני. פחות ברק מאז, פחות חיצוניות, אפילו פחות עידון וחן; אבל החיים כמו הטביעו בפניו דבר מה הרבה יותר מסקרן מִבְּעבר.
    יחד עם זאת, העוני היה רק החלק העשירי או העשרים מכל צרותיו, ואני ידעתי את זה יותר מדי טוב. נוסף לעוני, היה תלוי ועומד דבר מה רציני הרבה יותר - שלא לדבר על כך, שעדיין היתה לו תקווה לזכות במשפט הירושה. ורסילוב יזם אותו נגד הנסיכים סוֹקוֹלסקי והוא התנהל כבר שנה; בעתיד הקרוב ביותר יכול היה לזכות באחוזה שערכהּ הכספי נאמד בשבעים אלף רובל, ואולי אף יותר. כבר אמרתי קודם שהוורסילוב הזה בזבז הון שלם שלוש פעמים בימי חייו,[6] והנה שוב ירושה היתה עשויה להצילו! ההחלטה בעניין היתה אמורה להתקבל בבית המשפט במועד הקרוב ביותר. זה המצב שמצאתי עם בואי. יש לומר שאף אחד לא הציע לו כסף תמורת התקוות בלבד, לא היה ממי ללוות אותו, ובינתיים הם המשיכו לשאת את מצוקתם.
    אבל ורסילוב גם לא ביקר אצל אף אחד, אף על פי שלפעמים יצא מהבית למשך יום שלם. כבר לפני יותר משנה הוא גורש מן החברה. למרות כל מאמצַי, העניין העיקרי שבסיפור הזה נשאר לא ברור לי, אף על פי שכבר חייתי בפטרבורג חודש שלם. האם ורסילוב אשם או לא - זה מה שהיה לי חשוב, לשם כך הגעתי ממוסקבה! כולם, ובין השאר גם כל בעלי ההשפעה והאנשים המיוחסים שהוא השכיל במיוחד לקיים איתם קשרים כל ימי חייו, הפנו לו את גבם כתוצאה משמועות על מעשה אחד, שפל ביותר, שעשה לפני שנה וקצת בגרמניה, והגרוע מכול בעיני ה״עולם״ הוא שאותו מעשה היה שערורייתי; דובר אפילו על סטירה שקיבל אז בצורה פומבית מדי, ודווקא מאחד הנסיכים סוֹקוֹלסקי, בלי להזמין את מעליבו לדו־קרב, כנהוג במקרים אלה. אפילו ילדיו (החוקיים), בנו ובתו, הפנו לו את גבם וגרו בנפרד ממנו. אמנם שניהם, גם הבן וגם הבת, הסתובבו בחוגים העליונים ביותר; הם זכו לכך הודות לפָנָריוֹטובים ולנסיך סוקולסקי הזקן (ידידו לשעבר של ורסילוב). בעצם, כשהתבוננתי בו במשך כל החודש הזה, ראיתי איש מתנשא, שיותר משהחברה נידתה אותו ממעגליה, הוא עצמו גירש את החברה מפניו - עד כדי כך הוא נראה לא תלוי בשום אדם. אבל אם יש לו זכות להיראות ולנהוג כך - זה מה שהדאיג אותי! הייתי חייב בהכרח לברר את כל האמת עד תומה, ובמועד הקרוב ביותר, מפני שבאתי לכאן כדי לשפוט את האיש הזה. את כוחותי עדיין הסתרתי ממנו, אבל הייתי חייב לחתוך: להכיר בו או לדחות אותו מפָּנַי לחלוטין. הדבר הזה היה קשה לי יותר מדי, והתעניתי בגללו. ובכן, כך או כך, עלי להתוודות: האיש הזה היה יקר לי!
    ובינתיים גרתי איתו באותה דירה, עבדתי ובקושי התאפקתי שלא לומר לו דברים גסים. ולפעמים אפילו לא התאפקתי. גרתי שם חודש ימים, ומדי יום ביומו השתכנעתי שבשום פנים ואופן לא אוכל לפנות אליו כדי לשמוע ממנו הסברים סופיים וממצים. האיש הגאה הזה פשוט הפך בעיני לתעלומה, אשר פגעה בי עד עמקי נשמתי. הוא אפילו היה חביב כלפַּי והתבדח איתי, אבל הייתי מן הסתם מעדיף מריבה על בדיחות כאלה. לכל שיחותי איתו היה תמיד אופי דו־משמעי, כלומר, הן פשוט לוּו באיזה לגלוג מוזר מצדו. כבר בהתחלה, כשרק באתי ממוסקבה, הוא לא התייחס אלי ברצינות. בשום אופן לא הייתי מסוגל להבין למה נהג כך. אמנם דבר אחד הוא באמת השיג: נשאר בלתי־חדיר לחלוטין בפנַי; אבל לעולם לא הייתי משפיל את עצמי לכדי בקשה, שינהג בי ברצינות. נוסף על כך, אפיינו את התנהגותו מהלכים מפתיעים שלא היה אפשר לעמוד בפניהם, ולא ידעתי מה לעשות בהם. בקיצור, הוא נהג בי כאילו הייתי מתבגר ״ירוק״ ביותר - וכמעט לא יכולתי לשאת את זה, אף על פי שידעתי שכך יהיה. כתוצאה מנסיבות אלה אני עצמי חדלתי לדבר ברצינות וחיכיתי; ואף יותר מכך, הפסקתי לדבר כמעט לגמרי. חיכיתי לאישיות מסוימת, שעם בואה לפטרבורג אוכל סוף סוף לברר את האמת; זו היתה תקוותי האחרונה. על כל פנים, התכוננתי לניתוק הסופי וכבר נקטתי את כל האמצעים. ריחמתי על אמי, אבל... ״זה או אני או הוא״ - זאת הברירה שרציתי להציע לה ולאחותי. אפילו קבעתי לעצמי יום לשם כך; ובינתיים המשכתי ללכת לעבודה.

    פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

    מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
    חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
    כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

    עוד על הספר

    המתבגר פיודור דוסטויבסקי

    פרק ראשון

    1

    לא התאפקתי והתיישבתי לרשום את הסיפור של צעדי הראשונים בדרך החיים, אף על פי שהייתי יכול להסתדר גם בלי זה. דבר אחד אני יודע אל־נכון: לעולם לא אתיישב שוב לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, אפילו אחיה עד גיל מאה. אתה צריך להיות מאוהב בעצמך בצורה נבזית מדי, כדי לכתוב על עצמך בלי בושה. וזהו הדבר היחיד שבזכותו אני סולח לעצמי - שאינני כותב לאותה מטרה שלמענה כותבים כולם, כלומר, כדי לזכות בשבחי הקורא. אם כבר עלה על דעתי לרשום מילה במילה את כל מה שקרה לי מאז השנה שעברה, הרי זה עלה על דעתי כתוצאה מצורך פנימי: עד כדי כך המם אותי כל מה שהתרחש. אני רושם את האירועים לבדם, מתחמק בכל כוחי מכל מה שלא שייך לעניין, והעיקר - מן הייפוי הספרותי; איש ספרות זה או אחר כותב לו במשך שלושים שנה, ובסופו של דבר כלל איננו יודע לשם מה כתב שנים רבות כל כך. אינני איש ספרות, אינני רוצה להיות איש ספרות; ולגרור את הפנימיוּת של נשמתי ואת התיאור הנאה של רגשותי אל השוק הספרותי שלהם - הייתי רואה בכך אי־מהוגנות ונבזות. אלא שלבי מנבא לי בהתמרמרות כי אי־אפשר, מן הסתם, להסתדר לגמרי בלי תיאור רגשות ובלי מחשבות (ואולי אפילו נדושות ודוחות): עד כדי כך משחית כל עיסוק ספרותי את נפש האדם, גם אם אותו אדם התחיל בו למען עצמו ותו לא. והלוא המחשבות יכולות להיות לפעמים אפילו נדושות ודוחות מאוד, מפני שדברים שאתה עצמך מעריך, ייתכן מאוד שאין להם שום ערך כשמסתכלים עליהם מן הצד. אבל כל זה סטייה מן העיקר. ואולם, הנה לכם הקדמה; לא תמצאו כאן עוד שום דבר מהסוג הזה. ניגש לעניין; אף על פי שאין דבר מחוכם יותר מלגשת לאיזשהו עניין, ואולי אפילו לכל עניין שהוא.

    2

    אני מתחיל, כלומר, הייתי רוצה להתחיל את רשימותי מתשעה־עשר בספטמבר של השנה שעברה, כלומר, בדיוק מאותו יום שבו פגשתי לראשונה...
    אבל להסביר את מי פגשתי, ככה, מראש, כשאף אחד לא יודע שום דבר, יהיה נדוש ודוחה; אני חושב שאפילו הנימה הזאת נדושה ודוחה: אחרי שהבטחתי לעצמי להתרחק מן הייפוי הספרותי, כבר בשורה הראשונה אני נופל לידי אותו ייפוי. לבד מכך, כדי לכתוב בתבונה, נראה לי שלא די ברצון בלבד. אציין גם שבשום שפה אירופית אחרת, נדמה לי, הכתיבה אינה קשה עד כדי כך, כמו ברוסית. קראתי שוב את מה שכתבתי עכשיו, ואני רואה שאני הרבה יותר חכם מן הכתוב. איך זה יוצא כך, שמה שאדם חכם מביע הוא הרבה יותר מטופש ממה שנשאר בתוכו? לא פעם הבחנתי בכך אצלי וביחסַי המילוליים עם בני האדם במהלך כל השנה האחרונה הגורלית הזאת, והתעניתי הרבה בגלל זה.
    אף על פי שאתחיל מתשעה־עשר בספטמבר, בכל זאת אשחיל שתי מילים על עצמי: מי אני, איפה הייתי לפני כן, וכמשתמע מכך, מה יכול היה להיות לי בראש, ולו גם חלקית, באותו הבוקר של תשעה־עשר בספטמבר, כדי שהעניין כולו יהיה ברור יותר לקורא, ואולי גם לי עצמי.

    3

    אני תלמיד גימנסיה שסיים את חוק לימודיו; ועכשיו כבר נכנסתי לשנתי העשרים ואחת. שם המשפחה שלי דוֹלְגוֹרוּקי,[1] ומי שנחשב לאבי מבחינה משפטית הוא מָקאר איבָנוֹב[2] דולגורוקי, איכר־צמית לשעבר בחצר האדונים וֶרְסילוֹבים. לכן יוצא שנולדתי במסגרת החוק, אף על פי שאני בן בלתי־חוקי ביותר, ומוצָאִי זה אינו מוטל בשום ספק. העניין קרה כך: לפני עשרים ושתיים שנה ביקר בעל האחוזה וֶרסילוֹב (שהוא אבי האמיתי), בהיותו בן עשרים וחמש, באחוזתו שבמחוז טוּלָה. אני משער שבאותה העת הוא היה עדיין יצור חסר פָּנים למדי. מעניין שהאיש הזה, שכה הדהים אותי מאז ילדותי, שנודעת לו השפעה כה יסודית על כל המבנה הנפשי שלי, ושאולי אפילו הדביק בעצם ישותו את כל העתיד שלי - האיש הזה נותר חידה גמורה בשבילי אפילו עכשיו, ובמובנים רבים להפליא. אבל בעצם, על כך בהמשך. אי־אפשר לדבר על זה ככה סתם, על רגל אחת. בלאו הכי כל דפי המחברת שלי יהיו מלאים באיש הזה.
    הוא התאלמן בדיוק לקראת אותו זמן, כלומר, סמוך לשנת חייו העשרים וחמש. הוא היה נשוי לאחת בשם פָנָרִיוֹטוֹבה, מן החברה הגבוהה, אבל לא עשירה במיוחד, והיו לו ממנה בן ובת. הידיעות שלי על הרעיה הזאת שלו, שעזבה אותו בשלב כה מוקדם, לוקות מאוד בחסר, והן הולכות לאיבוד בתוך החומר שאספתי; כמו כן, דברים רבים מנסיבות חייו הפרטיים של וֶרסילוֹב חמקו ממני - עד כדי כך הוא היה תמיד גאה, מתנשא, סגור ומזלזל ביחסו אלי, למרות מעין שפלות רוח מדהימה כלפי, שניכרה אצלו לפרקים. בכל זאת אזכיר כאן, כסימן להמשך דברַי, שהוא בזבז בימי חייו הון משלושה מקורות שונים, ואפילו שופעים מאוד, בסכום כולל של מעל ארבע מאות אלף, ואולי אף יותר. מיותר לציין, שעכשיו לא נשארה לו אפילו פרוטה אחת...
    הוא הגיע אז אל הכפר ״אלוהים יודע לְמַה״, לפחות כך הוא עצמו ניסח את זה באוזנַי מאוחר יותר. כרגיל, ילדיו הקטנים לא היו איתו, אלא אצל קרובי משפחה; כך הוא נהג בילדים שלו כל ימי חייו, בחוקיים ובבלתי־חוקיים גם יחד. באחוזה הזאת היו איכרים־צמיתים רבים; היה ביניהם גם הגנן מָקאר איבָנוֹב דוֹלְגוֹרוּקי. אכניס את העניין הזה כאן, כדי להיפטר ממנו אחת ולתמיד: נדירים האנשים שיכולים להתרגז כל כך על שם משפחתם כמוני, במשך כל החיים. זה היה טיפשי, כמובן, אבל זה מה שהיה. בכל פעם שהתחלתי ללמוד באיזה בית ספר או נפגשתי עם אנשים שהייתי חייב להם דין וחשבון מפאת גילי; קיצורו של עניין, כל מורה קטן, כל אומֵן, מפקח, כומר - כל מי שתרצו, בעת ששאל אותי לשמי ושמע שאני דולגורוקי, בהכרח מצא מיד לנכון להוסיף, ״הנסיך דולגורוקי?״
    וכל פעם היה עלי להסביר לכל האנשים הריקניים האלה, ״לא, פשוט דולגורוקי.״
    והפשוט הזה התחיל בסופו של דבר להוציא אותי מדעתי. אציין כאן בתור תופעה, שאינני זוכר ולוּ גם יוצא מן הכלל אחד: כולם שאלו. נראה שלחלקם לא היה שום צורך בזה; ובעצם, ממש אינני יודע למה, לעזאזל, למישהו בכלל יכול היה להיות בזה צורך. אבל כולם שאלו, כולם עד האחרון שבהם. אחרי שהשואל שמע שאני פשוט דולגורוקי, הוא היה סוקר אותי במבט אטום, אדיש וטיפשי, שהעיד כי הוא עצמו לא יודע בשביל מה שאל, ומתרחק ממני. חברַי לספסל הלימודים בבית הספר שאלו בצורה הכי מעליבה מכולם. וכי באיזו צורה מציג תלמיד בית ספר שאלות לילד החדש שבא לכיתה? ביום הלימודים הראשון שלו בבית הספר (יהיה אשר יהיה, בכל רמה) הופך הילד החדש, שמרגיש אבוד ונבוך, לקורבן של כולם: מצווים עליו, מתגרים בו, נוהגים בו כמו במשרת. בריון מגודל ושמן נעצר פתאום לפני קורבנו, קרוב קרוב, וצופה בו במבט ממושך, מחמיר ומתנשא במשך כמה רגעים. ואילו הילד החדש עומד לפניו בשתיקה, מלכסן אליו מבט, אם הוא לא פחדן, ומחכה להתפתחויות.
    ״מה שמך?״
    ״דולגורוקי.״
    ״הנסיך דולגורוקי?״
    ״לא, פשוט דולגורוקי.״
    ״אה, פשוט! אתה טיפש.״
    והוא צודק: אין דבר מטופש יותר מלהיקרא דולגורוקי, בלי שתהיה נסיך. את השטות הזאת אני סוחב על כתפַי ללא אשמה מצדי. מאוחר יותר, כשכבר התחלתי להתרגז מאוד בגלל השאלה ״האם אתה נסיך?״, תמיד הייתי עונה עליה, ״לא, אני בנו של איכר־צמית לשעבר בחצר של אדונים.״
    ואחר כך, כאשר נתפסתי לכעס מעבר לכל מידה, עניתי פעם על השאלה ״האם אתה נסיך?״ בנחישות ובמילים האלה, ״לא, פשוט דולגורוקי, בן בלתי־חוקי של האדון שלי לשעבר, מר וֶרסילוֹב.״
    המצאתי את התשובה הזאת כבר בשנה השישית ללימודַי בגימנסיה, ואף על פי שנוכחתי עד מהרה בטיפשותי הגמורה, בכל זאת לא מיד חדלתי לנהוג בטיפשות. זכור לי שאחד המורים - שהיה בעצם אחד ויחיד - מצא כי ״רעיון נקמני מן הסוג החברתי ממלא אותי״. ובאופן כללי, כולם נטו לשקוע בהרהורים בתגובה על התעלול הזה שלי, והנטייה הזאת פגעה בי. לבסוף אחד התלמידים, נער ארסי מאוד שהייתי מדבר איתו בסך הכול פעם בשנה, אמר לי בפָנים רציניות, גם אם הביט קצת הצִדה, ״ללא ספק, רגשות כאלה מביאים לך כבוד, וכמובן יש לך במה להתגאות; אבל אני במקומך לא הייתי חוגג במיוחד את העובדה שאני ממזר ואתה נראה כמו חתן יום הולדת!״
    מאז חדלתי להתפאר בכך, שאני ממזר.
    אחזור ואומר שוב: קשה מאוד לכתוב ברוסית. הנה, כתבתי כבר שלושה עמודים שלמים על כך, איך כעסתי במשך כל חיי בגלל שם המשפחה שלי, ועם זאת נראה שהקורא הסיק כבר מזמן שאני כועס דווקא מפני שאינני נסיך, אלא סתם דולגורוקי. להסביר ולהצטדק פעם נוספת יהיה פשוט משפיל מבחינתי.

    4

    ובכן, נוסף למקאר איבנוב, היתה בין הצמיתים הרבּים של אותה חצר נערה אחת, שכבר מלאו לה שמונה־עשרה שנים כאשר מקאר דולגורוקי בן החמישים גילה פתאום כוונה להתחתן איתה. כידוע, בעידן משטר הצמיתות התקיימו נישואי הצמיתים ברשות האדונים, ולפעמים אף לפי הוראתם הישירה. היתה אז באחוזה דודה אחת; כלומר, היא לא דודה שלי, אלא בעלת אדמות בעצמה; אבל - אינני יודע מדוע - כולם קראו לה תמיד ״דודה״, לא רק שלי אלא בכלל, וכן גם במשפחתו של ורסילוב, שהיא באמת כמעט קרובת משפחה שלו. שמה טָטיאנָה פּאוְולוֹבְנָה פְּרוּטְקוֹבָה. באותה תקופה עוד היו בבעלותה, באותו הפלך ובאותו האזור עצמו, כשלושים וחמש נפשות צמיתים משלה. אי־אפשר לומר שהיא ממש ניהלה את משק הבית באחוזת ורסילוב (שֶמָנה חמש מאות נפשות), אלא בעצם השגיחה עליו בתור טובה אישית, כשכנה; וההשגחה הזאת, כך שמעתי, השתוותה בקלות להשגחתו של איזה מנהל משק בית משכיל ומיומן. בעצם, אין לי שום עניין בהשכלתה; ארצה רק להוסיף, בהשליכי הצִדה כל מחשבה על חנופה והתרפסות, שטטיאנה פאוולובנה היא ברייה אצילית ואפילו מקורית.
    היא לא רק שלא דחתה את שאיפותיו של אותו איש קודר, מקאר דולגורוקי, להתחתן (אמרו שבאותם ימים הוא התהלך קודר), אלא אדרבה, עודדה אותן משום מה במידה רבה ביותר. זה כמה שנים שסוֹפְיָה אַנדְרֵיֶיבְנָה (אותה צמיתה בת השמונה־עשרה, כלומר, אמי) היתה מיותמת מאביה ומאִמהּ, ואילו אביה המנוח כיבד מאוד את מקאר דולגורוקי והרגיש חייב לו מסיבה כלשהי; גם הוא היה איכר־צמית מאותה חצר עצמה. שש שנים לפני האירועים שאני כותב עליהם, על ערש דווי - ויש אומרים אפילו רבע שעה לפני שנפח את נשמתו, כך שבמקרה הצורך היה אפשר לראות בדבריו האחרונים הזיה של גוסס, אלמלא היה בלאו הכי חסר זכויות כלשהן בתור צמית - קרא האיש למקאר דולגורוקי, ובנוכחות כל צמיתי החצר והכומר שהיה לצדו, ציווה עליו בקול רם ובמפגיע, בהצביעו על בתו: ״גדל אותה והתחתן איתה.״ כולם שמעו את זה. ובאשר למקאר איבנוב, כבר אינני יודע באיזה מובן הוא התחתן אחר כך - כלומר, אם ברצון רב או רק מתוך מילוי חובה. סביר יותר להניח, שהיה אדיש לחלוטין. זה היה אדם שידע כבר אז ״להראות את עצמו״. זה לא שהוא ידע קרוא וכתוב או רכש לו השכלה (אף על פי שהכיר בעל פה את כל סדר התפילה בכנסייה, ובייחוד את סיפורי חייהם של כמה קדושים, הכיר אותם בעיקר מסיפורי הבריות), ולא שהיה מין מטיף מוסר מבחינת מעמדו בחצר, אלא פשוט היה לו אופי עקשני, ולפעמים הוא אפילו נטה לקחת סיכונים; דיבר בגאוותנות, שפט ללא עוררים, ולסיכום, ״חי חיי כבוד״, לפי הביטוי המפליא שלו־עצמו - זה היה טיבו אז. כמובן, הוא זכה ליחס של כבוד כללי, אבל אומרים שהיה בלתי־נסבל בעיני כולם. פני הדברים השתנו כשהוא לא נמנה עוד עם צמיתי החצר: אז כבר לא דיברו עליו אלא כעל איזה קדוש, שסבל והתענה הרבה. את זה אני יודע אל־נכון.
    ובאשר לאופייה של אמי, הרי טטיאנה פאוולובנה החזיקה אותה לידה עד שמלאו לה שמונה־עשרה שנים (למרות דרישותיו החוזרות ונשנות של מנהל האחוזה לשלוח אותה למוסקבה, שתלמד), ואף נתנה לה חינוך כלשהו, כלומר, לימדה אותה לתפור, לגזור, להלך בגינונים שֶיָאים לעלמה ואפילו לקרוא מעט. לכתוב אמי מעולם לא ידעה כמו שצריך. מבחינתה, נישואיה למקאר איבנוב היו כבר מזמן עניין סגור, וכל מה שקרה לה אז ראתה כדבר הטוב והנפלא ביותר; כשעמדה להתחתן, היה לה המראה הרגוע ביותר שיכול להיות במקרים כאלה, כך שטטיאנה פאוולובנה עצמה קראה לה אז ״קרה כדג״. את כל הדברים האלה בנוגע לאופייה של אמי באותם ימים שמעתי מפיה של טטיאנה פאוולובנה עצמה. ורסילוב הגיע לכפר בדיוק חצי שנה אחרי החתונה הזאת.

    5

    אני רק רוצה לומר שמעולם לא עלה בידי לברר ולנחש במידה מספקת, ממה בדיוק כל זה התחיל אצלו עם אמי. אני מוכן לגמרי להאמין, כפי שהוא עצמו ביקש לשכנע אותי בשנה שעברה, עם סומק בלחייו - אף על פי שסיפר על כל הדברים האלה בפרצוף השאנן וה״שנון״ ביותר - שלא היה ביניהם שום רומן וכל זה יצא מעצמו, סתם כך. אני מאמין שכך זה באמת יצא, והמילה הרוסית ״כך״ היא פשוט נפלאה; ובכל זאת, תמיד רציתי לברר ממה בדיוק זה התחיל אצלם ולמה. אני עצמי שונא את כל הגועל נפש הזה ושנאתי אותו תמיד, כל ימי חיי. כמובן, זה לא רק גילוי של סקרנות חסרת בושה מצדי. אציין, שעד לשנה שעברה כמעט לא הכרתי את אמי כלל. מאז ילדותי המוקדמת הופקדתי בידי אנשים הגונים, כדי שוורסילוב ירגיש בנוח, אבל אספר על כך מאוחר יותר; ולכן אינני מסוגל לתאר לעצמי כלל, אילו פנים יכלו להיות לה באותו זמן. אם לא היתה טובת מראה במיוחד, מה בה היה עשוי לפתות אדם כמו ורסילוב של אותם ימים? השאלה הזאת חשובה לי, מפני שהאיש הזה מצטייר בה מן הצד המסקרן ביותר. זוהי הסיבה שבגללה אני שואל, וכלל לא בגלל פריצוּת. האיש הקודר והסגור הזה אמר לי בעצמו, בתמימות חביבה כזאת, שהשד יודע מאיפה הוא לקח אותה (כאילו שלף אותה מכיסו) - הוא עצמו אמר לי שהיה אז ״גור צעיר וטיפש״ מאוד; ולא שהיתה בו סנטימנטליות, אלא סתם כך: ממש לפני אותם אירועים הוא קרא את אנטון מוכה־הגורל ואת פּוֹלינְקָה סאקס - שתי יצירות ספרות שנודעה להן השפעה תרבותית עצומה על דור הצעירים שלנו,[3] שבגר באותן שנים. הוא הוסיף, שאולי דווקא בגלל אנטון מוכה־הגורל הגיע אז לכפר - והוסיף את זה ברצינות גמורה. אם כך, באיזו צורה יכול היה ״הגור הטיפש״ הזה להתחיל עם אמי? עכשיו דמיינתי לעצמי שאילו היה לי לפחות קורא אחד, הוא היה בוודאי צוחק עלי בקול רם, בראותו בי מתבגר מצחיק ביותר ששמר על תומו המטופש, ונדחף וממהר להתפלסף ולדבר בפסקנות על עניינים שהוא לא מבין בהם שום דבר. כן, עדיין אינני מבין הרבה, אף על פי שאני מודה בכך כלל לא מתוך גאווה, מפני שאני יודע עד כמה מטופש נראה חוסר ניסיון שכזה בבחור מגודל בן עשרים; אלא שאגיד לאדון הזה שהוא בעצמו לא מבין, וגם אוכיח לו. אמנם אינני יודע שום דבר על נשים, וגם אינני רוצה לדעת, מפני שכל החיים אצפצף עליהן ונתתי את מילתי. עם זאת, אני יודע אל־נכון שיש נשים כאלה שמפתות אותך מיד, בו־ברגע, ביופיין, או השד יודע במה עוד; ואת האחרות צריך ללעוס במשך איזה חצי שנה, לפני שמבינים מה יש בהן. כדי להבחין באישה כזאת ולהתאהב בה, לא די סתם להביט ולא די פשוט להיות מוכן לכל דבר, אלא מעבר לזה, צריך להיות לך גם איזה כישרון. אני משוכנע בכך, אף על פי שאינני יודע שום דבר, ואילו מצב הדברים היה הפוך, היה צריך בבת אחת להוריד את כל הנשים לדרגה של חיות בית פשוטות, ורק בצורה כזאת להחזיק אותן בקרבתנו; ואולי רבים מאוד באמת היו רוצים בכך.
    מכמה מקורות ידוע לי בוודאות שאמי לא היתה יפהפייה, אף על פי שלא ראיתי את הדיוקן שלה מאותה תקופה, שנמצא באיזה מקום.[4] כלומר, לא היה אפשר להתאהב בה ממבט ראשון. סתם בשביל ה״הרפתקה״ ורסילוב יכול היה לבחור בבחורה אחרת, והיתה שם אחת כזאת, ונוסף לכול לא נשואה: אַנְפיסָה קוֹנסטַנטינוֹבְנָה סַפּוזְ׳קוֹבָה, חדרנית. והרי אדם שבא בלוויית אנטון מוכה־הגורל היה מתבייש מאוד בפני עצמו להרוס את קדושת הנישואים, גם אם היא של צמיתיו־שלו, מתוקף היותו בעל אחוזה, כי - אני חוזר ואומר - הוא דיבר על אנטון מוכה־הגורל הזה ברצינות גמורה רק לפני כמה חודשים, כלומר, עשרים שנה אחרי המעשה. אבל הרי לאנטון לקחו רק סוס, וכאן מדובר באישה! פירוש הדבר שקרה משהו מיוחד, דבר שבגללו הפסידה m-lle* ספוז׳קובה (ולדעתי, דווקא הרוויחה). בשנה שעברה הצקתי לו פעם־פעמיים, כשהיה אפשר לדבר איתו (מפני שלא תמיד היה אפשר לדבר איתו), עם כל השאלות האלה ושמתי לב שהוא, על אף כל גינוני החברה הגבוהה שלו ומרחק של עשרים שנים, עיקם את פרצופו מאוד מאוד, איכשהו. אך גיליתי נחישות. הוא הרשה לעצמו לא פעם להפגין כלפַּי זלזול שאופייני לבני המעמד העליון ואני זוכר שיום אחד מלמל, לכל הפחות, משהו מוזר: שאמי היתה מין ברייה לא מוגנת שכזאת, מסוג הבריות שלא שאתה נוטה להתאהב בהן - אדרבה, כלל לא - אלא איכשהו, פתאום, תרחם עליה משום מה בגלל שפלות רוחה, נגיד, או בעצם בגלל מה? - זה משהו שאף אחד אף פעם לא יודע, אבל אתה תרחם עליה לזמן רב; תרחם ותיקשר... ״בקיצור, חביב שלי, לפעמים קורה גם שאתה לא יכול להתיר את עצמך ולהשתחרר.״ זה מה שהוא אמר לי; ואם באמת כך היה, עלי לראות בו כלל לא גור טיפש עד כדי כך, כפי שהוא מציג את עצמו בדַבּרו על אותם ימים. וזהו הדבר שהייתי זקוק לו.
    [* קיצור של mademoiselle, כינוי לאישה צעירה לא נשואה (צרפתית).]
    בעצם, כבר אז הוא התחיל לטעון שאמי התאהבה בו בגלל ״נחיתותה״; חסר לו שהיה ממציא עוד, שבגלל משטר הצמיתות! שיקר רק למען הברק המזויף, שיקר כנגד המצפון, כנגד הכבוד והאצילות!
    את כל זה אמרתי לשבחה של אמי, כביכול, גם אם הכרזתי קודם לכן שלא ידעתי עליה דבר, כפי שהיתה אז. ואף יותר מכך, אני דווקא מכיר את כל הנבערות של אותה סביבה ושל אותם מושגים אומללים שהיא התאבנה בהם מילדוּתה ונשארה כבולה בהם אף לאחר מכן, למשך כל חייה. אף על פי כן, האסון קרה. אגב, עלי לתקן את דברַי: בעודי מרחף בעננים, שכחתי את העובדה שאדרבה, היה צריך להציג אותה לפני כל היתר, והיא, שזה התחיל אצלם ישר מן האסון. (אני מקווה שהקורא לא יעמיד פנים עד כדי כך, שלא יבין מיד למה אני מתכוון.) קיצורו של דבר, זה התחיל אצלם דווקא כדרך בעלי האחוזות, גם אם נתעלם מן העובדה ש־m-lle ספּוז׳קוֹבה הושארה בצד. אבל כאן אסנגר על עצמי שוב ואכריז מראש, שאינני סותר את עצמי כלל. מפני שעל מה, אלי הטוב, על מה היה יכול לדבר באותם ימים אדם כמו ורסילוב עם בחורה כמו אמי, אפילו במקרה שהיתה שם אהבה שאין לעמוד בפניה? שמעתי מפי אנשים מושחתים שלעתים קרובות מאוד, כשגבר נכנס ליחסים אינטימיים עם אישה, הוא מתחיל את זה בשתיקה מוחלטת, והתנהגות כזאת - מובן שבעינַי היא שיא המפלצתיות והגועל נפש. אף על פי כן ורסילוב, גם אילו רצה, נראֶה שלא יכול היה להתחיל עם אמי בצורה אחרת. מה, היה עליו להקדים ולספר לה על פּוֹלינקָה סאקס? ומעבר לכך, דעתם לא היתה פנויה כלל לספרות רוסית; אדרבה, לפי דבריו (פעם הוא דיבר באוזנַי קצת יותר מדי, וזה פשוט נפלט לו), הם הסתתרו בפינות אפלוליות, חיכו זה לזה בחדרי מדרגות והיו מנתרים לאחור כמו כדורי גומי, סמוקי פנים, אם מישהו עבר בסביבה, כך ש״בעל האחוזה העריץ״ שקשק בפני אחרונת שוטפות הרצפות, למרות שלל היתרונות שהקנה לו משטר הצמיתות. ואף על פי שזה התחיל אצלם כדרך בעלי האחוזות, יצא כך שזה לא היה בדיוק זה, ובעצם בכל זאת אי־אפשר להסביר שום דבר. הסתום אפילו מרובה על הגלוי. גם עצם הממדים שאהבתם הגיעה אליהם יש בו תעלומה, מפני שהתנאי הראשון של טיפוסים כמו ורסילוב הוא לקום ולעזוב ברגע שהמטרה הושגה. ואולם, לא כך יצא. לחטוא עם ״פרגית״ חמודה, השייכת לחצר בית האחוזה (מה גם שאמי לא היתה ״פרגית״) - זה לא רק בא בחשבון מבחינתו של ״גור צעיר״ מושחת (והם כולם היו מושחתים, כולם עד האחרון שבהם, הן אנשי הקִדמה והן השמרנים), אלא גם היה בלתי־נמנע, בייחוד אם מביאים בחשבון את מצבו הרומנטי כאלמן צעיר ואת חוסר המעש שלו. אבל להתאהב לכל החיים - זה כבר יותר מדי. אינני יכול לערוב לכך שהוא אהב אותה, אבל זה שהוא גרר אותה אחריו כל החיים - זאת אמת.
    הצגתי כאן הרבה שאלות, אבל יש אחת שהיא החשובה מכולן, ואותה, עלי לציין, לא העזתי להציג לאמי באופן ישיר, אף על פי שממש התקרבתי אליה מאז השנה שעברה, ואף מעבר לכך, התנהגתי כצוציק גס רוח וכפוי טובה, החושב שכולם אשמים לפניו, וכלל לא נהגתי בה בכפפות של משי. והשאלה היא כזאת: איך היא עצמה יכלה, היא, שהיתה נשואה כבר חצי שנה, ועוד נמחצה תחת כל המושגים בדבר חוקיות הנישואים, נמחצה כזבוב חסר אונים, היא, שכיבדה את מקאר איבנוביץ׳ שלה לא פחות מאיזה אל - איך היא יכלה, תוך שבועיים ימים בלבד, להידרדר עד לחטא שכזה? הלוא אמי לא היתה אישה מושחתת. אדרבה, אומַר מראש כבר עכשיו, שאפילו קשה לתאר איך אישה יכלה להיות נשמה טהורה כל כך, גם אז וגם לאחר מכן - כל החיים. אולי אפשר להסביר את זה, למִצער, בכך שהיא נהגה כפי שנהגה בלי לדעת מה היא עושה, כלומר, לא באותו מובן שבו מגינים היום עורכי־הדין על הרוצחים והגנבים שלהם, אלא בהשפעת אותו רושם עז, שבשל תמימות נפשו המסוימת של הקורבן משתלט עליו באופן טראגי וגורלי. איך אפשר לדעת, אולי התאהבה עד מוות... בגזרת בגדיו, בפסוקת הפריזאית בשערו, במבטא הצרפתי שלו - דווקא צרפתי, שפה שלא הבינה בה ולוּ צליל אחד - באותה רומנסה שזימר כשניגן בפסנתר; התאהבה בדבר מה שמעולם לא נראה ולא נשמע כמותו (והרי הוא היה נאה עד מאוד), ובאותה הזדמנות התאהבה גם, ממש עד לאפיסת כוחות, בכל־כולו, עם האופנות והרומנסות שלו. שמעתי שזה קרה לפעמים לנערות־הצמיתות מחצר בית האחוזה בעידן משטר הצמיתות, ועוד להגונות ביותר שבהן. העניין מובן לי, ונבזות היא להסביר אותו רק כתולדה של משטר הצמיתות ושל ״נחיתות״! ובכן, הלוא אותו איש צעיר היה מסוגל, כמתברר, לאצור בקרבו כוח ישיר ומפתה רב עד כדי כך, שימשוך אליו יצור טהור במידה כזאת, והעיקר - כל כך שונה ממנו בטבעו, כאילו בא מעולם אחר ומארץ אחרת, ובא ישר אל אובדנו הוודאי כל כך. שמדובר באובדנה - דווקא את זה הבינה אמי, אני מקווה, כל ימי חייה; אבל בזמן שהלכה אליו, לא חשבה כלל על שום אבדון. אלא שאצלם זה תמיד כך, אצל ״חסרי המגן״ האלה: הם יודעים שהולכים אל אובדנם, ובכל זאת ממהרים ונדחפים.
    אחרי שחטאו, ישר הִכו על חטא. הוא סיפר לי בשנינות איך התייפח על כתפו של מקאר איבנוביץ׳, שקרא לו במיוחד לרגל המאורע הזה אל חדר עבודתו, והיא - היא שכבה באותו זמן מעולפת אי־שם בחדרון המגורים שלה בחצר...

    6

    אבל די בשאלות ובפרטים השערורייתיים. משפָּדָה את אמי מידי מקאר איבנוב, נסע ורסילוב משם עד מהרה ומאז, כפי שכבר כתבתי קודם, התחיל לגרור אותה אחריו כמעט לכל מקום, לבד מאותם מקרים שבהם יצא לנסיעות ארוכות; אז היה משאיר אותה על פי רוב לטיפולה של הדודה, כלומר, טטיאנה פאוולובנה פְּרוּטְקוֹבָה, אשר צצה במקרים כאלה תמיד משום מקום והיתה בהישג יד. יצא להם לגור גם במוסקבה וגם בכל מיני כפרים אחרים ובערים שונות, אפילו בחוץ־לארץ, ולבסוף בפטרבורג. על כל זה אספר מאוחר יותר, או בכלל לא. אומר רק כי שנה אחת אחרי מקאר איבנוביץ׳ יצאתי אני לאוויר העולם; אחר כך, כעבור שנה נוספת - אחותי, ולאחר מכן, כבר לאחר עשר או אחת־עשרה שנים - ילד חולני, אחי הצעיר, שמת כעבור כמה חודשים. עם לידתו המייסרת של הילד הזה תם יופייה של אמי - כך לפחות נאמר לי: היא התחילה להזדקן ולהיחלש במהירות.
    אבל הקשר עם מקאר איבנוביץ׳ בכל זאת לא נפסק מעולם. לא חשוב איפה נמצאו הוֶורסילובים, בין אם גרו במקום אחד במשך כמה שנים או עברו מפה לשם, מקאר איבנוביץ׳ בהכרח שלח סימני חיים ל״משפחה״. נוצרו ביניהם יחסים מוזרים כאלה, חגיגיים במקצת וכמעט רציניים. ביחסים דומים בחיי היום יום של האדונים היה נמהל בהכרח משהו קומי, את זה אני יודע; אבל כאן לא יצא כך. המכתבים נשלחו פעמיים בשנה, לא יותר ולא פחות, והיו דומים מאוד זה לזה. ראיתי אותם; כמעט אין בהם דברים אישיים; אדרבה, עד כמה שאפשר, רק הודעות חגיגיות על האירועים הכלליים ביותר ועל הרגשות הכלליים ביותר, אם אפשר להתבטא כך בנוגע לרגשות. קודם כול הודעות בדבר מצב בריאותו של הכותב, אחר כך שאלות בנוגע לבריאות הנמענים, לאחר מכן איחולים, קידות חגיגיות וברכות - וזה הכול. נראה שדווקא בכלליוּת חסרת הפנים הזאת מתגלמת כל המהוגנות של נימת הדיבור וכל הידע העילאי בדבר המגע בין בני אנוש בסביבה הזאת. ״לרעייתנו החביבה והנכבדה עד מאוד, סוֹפְיָה אַנְדְרֵיֶיבְנָה, שולח אני את קידתנו העמוקה ביותר...״ ״לילדינו האהובים שולח אני את ברכת האב שלנו, שלא תתערער לעולם.״ הילדים הוזכרו כל אחד בשמו ולפי סדר הצטברותם בעולם, וגם אני ביניהם. עם זאת, אציין כי מקאר איבנוביץ׳ היה שנון במידה כזאת, שמעולם לא הגדיר את ״הוד אצילותו, האדון אנדריי פטרוביץ׳ הנכבד״ כ״מיטיבו״, אף על פי שבכל מכתב, וללא לֵאות, שלח לו את קידתו העמוקה ביותר וביקש את חסדו של האדון, ולמען האדון עצמו - את ברכת האל. את התשובות למקאר איבנוביץ׳ שלחה אמי כעבור זמן קצר, וגם הן נכתבו תמיד בדיוק באותה צורה. מאליו יובן כי ורסילוב לא השתתף בחליפת המכתבים. מקאר איבנוביץ׳ כתב מקצותיה השונים של רוסיה, מערים וממנזרים, שהתגורר בהם לעתים תקופות ארוכות. הוא הפך למה שקרוי ״נווד״. מעולם לא ביקש מאומה; אך עם זאת, פעם באיזה שלוש שנים בא הביתה בהכרח לשהות קצרה והיה מתאכסן רק אצל אמי, אשר ענייניה הסתדרו כך שתמיד היתה לה דירה משלה, בנפרד מדירתו של ורסילוב. איאלץ לספר על כך בהמשך, וכאן אציין רק שמקאר איבנוביץ׳ לא התרווח על הספות בחדר האורחים, אלא היה מתמקם בצניעות אי־שם מאחורי מחיצה. הוא לא נשאר זמן רב: חמישה ימים או שבוע.
    שכחתי לומר, שהוא מאוד מאוד אהב וגם כיבד את שם משפחתו, דולגורוּקי. כן, מובן מאליו, זוהי שטות מצחיקה. והמטופש מכול הוא ששם משפחתו מצא חן בעיניו דווקא מפני שקיימים הנסיכים דולגורוקי. איזו תפישת עולם מוזרה: הכול במהופך!
    גם אם אמרתי שכל בני המשפחה נמצאו יחד תמיד, הרי זה לא כולל אותי, כמובן. אני כאילו נזרקתי מקרבם, וכמעט מעצם יום הולדתי הופקדתי בידי זרים. אבל לא היתה כאן שום כוונה מיוחדת, אלא פשוט כך יצא, משום מה. אחרי שאמי ילדה אותי, היא היתה עדיין צעירה ונאה, וכיוון שכך, ורסילוב היה זקוק לה; מובן מאליו שהתינוק הצעקן היה מפריע לכל דבר, ובייחוד בנסיעות. הנה כך קרה, שעד שעברתי את שנתי התשע־עשרה כמעט לא ראיתי את אמי, לבד משתיים־שלוש פגישות אקראיות, בחטף. זה קרה לא בגלל חוסר רגש מצד אמי, אלא בגלל יחסו המתנשא של ורסילוב לבני אדם.

    7

    ועכשיו - לעניין אחר לגמרי.
    לפני חודש, כלומר, חודש לפני תשעה־עשר בספטמבר, בהיותי במוסקבה, החלטתי להתכחש להם, לכולם, ולפרוש אל תוך הרעיון שלי כבר באופן סופי. בכוונה בחרתי את הניסוח ״לפרוש אל תוך הרעיון שלי״, מפני שהביטוי הזה יכול לסמן כמעט בשלמות את מחשבתי העיקרית - את אותו הדבר עצמו שבשבילו אני חי בעולם. ומהו בדיוק הרעיון הזה שלי - על כך עוד ייאמר יותר מדי בהמשך. בבדידות חיי המוסקבאיים החולמניים ורבי השנים, הוא נוצר אצלי כבר בשנה השישית ללימודַי בגימנסיה, ומאז לא עזב אותי, אפשר לומר, אפילו לרגע. הוא בלע את כל חיי. גם לפניו חייתי בחלומות, מעצם שנות ילדותי המוקדמת חייתי בממלכה חולמנית שטִבעהּ ידוע; אבל עם הופעת הרעיון העיקרי הזה אשר בלע את כל־כולי, חלומותי התלכדו ונוצקו מיד בצורה ידועה; ממטופשים הם הפכו לנבונים. הגימנסיה לא הפריעה לחלומות; היא לא הפריעה גם לרעיון. אוסיף, עם זאת, שסיימתי את לימודי בשנתי האחרונה בגימנסיה בציונים רעים, בעוד שעד לשנה השביעית הייתי תמיד בין הראשונים; והדבר קרה כתוצאה מאותו רעיון, כתוצאה ממסקנה - אולי שקרית - שהסקתי ממנו. בדרך זו, לא הגימנסיה הפריעה לרעיון אלא הרעיון הפריע לגימנסיה, וגם לאוניברסיטה הוא הפריע. משסיימתי את הגימנסיה, התכוונתי מיד לא רק לנתק את קשרַי עם כולם בצורה רדיקלית, אלא גם, אם יהיה צורך בכך, אפילו להתכחש לעולם כולו, אף על פי שהייתי אז רק בן תשע־עשרה. כתבתי למי שצריך, דרך מי שצריך, לפטרבורג, שיעזבו אותי במנוחה באופן סופי, לא ישלחו לי עוד כסף למחייתי, ואם הדבר אפשרי, שישכחו אותי לגמרי (כלומר, כמובן, במקרה שעדיין זכרו אותי במידה כלשהי), ולבסוף, ש״בשום פנים ואופן״ לא אלמד באוניברסיטה. לא היה מנוס מן הבחירה שניצבה לפני: לוותר על האוניברסיטה ועל ההשכלה הגבוהה, או לדחות את יישום ״הרעיון״ הלכה למעשה לארבע שנים נוספת; הכרעתי ללא היסוס לטובת הרעיון, מפני שהייתי משוכנע באופן מתמטי בנכונותו. ורסילוב, אבי, שראיתי אותו פעם אחת בלבד בימי חיי, לרגע קט, כאשר הייתי רק בן עשר (ובאותו רגע קט הוא הספיק להדהים אותי), ובכן, ורסילוב, בתשובה למכתבי, שאמנם לא היה מיועד לו, כתב לי במו ידו וזימן אותי לפטרבורג, מבטיח במכתבו לסדר לי מקום עבודה פרטי. הזימון הזה, שבא מצדו של אדם יהיר המקמץ ברגשות, אשר התייחס אלי בהתנשאות ובזלזול ועד עכשיו, מאז שהוליד ועזב אותי לטיפולם של אנשים אחרים, לא זו בלבד שלא הכיר אותי כלל, אלא אף לא התחרט על כך מעולם (מי יודע אם לא היה לו רק מושג מעורפל ולא מדויק על עצם קיומי, מפני שכפי שהתברר מאוחר יותר, גם דמֵי מחייתי במוסקבה לא באו מכיסו, אלא מכיסם של אחרים); ובכן, אני אומר שהזימון מצדו של האיש הזה, אשר נזכר בי בפתאומיות כזאת וזיכה אותי במכתב שכתב במו ידו - הזימון הזה פיתה אותי וקבע את גורלי. דרך אגב, מוזר שמה שמצא חן בעיני במכתבו התמציתי (בסך הכול עמוד אחד בפורמט קטן) זה שהוא לא הזכיר את האוניברסיטה אפילו במילה אחת, לא ביקש ממני לשנות את החלטתי, לא נזף בי על כך שאינני רוצה ללמוד, בקיצור, לא הציג שום דרישות שטותיות מן הסוג שההורים מציגים בדרך כלל, בשעה שדווקא זה היה רע מצדו באותו מובן, שהדגיש עוד יותר את יחסו המזלזל כלפי. החלטתי לנסוע גם מפני שהנסיעה הזאת כלל לא הפריעה לחלום העיקרי שלי. ״אראה מה יהיה,״ הרהרתי ביני לבין עצמי, ״על כל פנים, אני קושר את עצמי אליהם רק באופן זמני, קשר שיימשך אולי רק זמן קצר ביותר. אבל ברגע שאראה שהצעד הזה, סמלי וקטן ככל שיהיה, בכל זאת מרחיק אותי מן העיקר, אקטע מיד כל קשר איתם, אעזוב הכול ואתכנס בתוך קליפתי.״ דווקא בתוך קליפתי! ״אתחבא בה כצב;״ ההשוואה הזאת מאוד מצאה חן בעיני. ״לא אהיה לבד,״ המשכתי להרהר בעניין, מתהלך כאחוז דיבוק במשך כל הימים האחרונים האלה ברחובות מוסקבה. ״עכשיו כבר לעולם לא אהיה לבד כמו בשנים האיומות הללו, הרבות כל כך: יהיה איתי הרעיון שלי שלא אבגוד בו לעולם, גם אם הם כולם שם ימצאו חן בעיני ויעניקו לי אושר, ואחיה איתם גם עשר שנים!״ אציין מראש שדווקא הרושם הזה, דווקא הכפילות הזאת שבתוכניותי ובמטרותי, שהתקבעה עוד במוסקבה ולא עזבה אותי אף לא לרגע אחד גם בפטרבורג (מפני שאינני יודע אם היה יום בפטרבורג, שלא קבעתי אותו כמועד הסופי לניתוקי מהם ולעזיבתי) - נראה שהכפילות הזאת, אני אומר, היא ולא אחרת היתה אחת הסיבות העיקריות למעשים הלא זהירים הרבים שעשיתי במשך השנה, לדברים גועליים רבים, אפילו להתנהגות שפלה מצדי - ומובן מאליו, גם לשטויות.
    מה שברור הוא שפתאום צץ אצלי אבא, משהו שמעולם לא היה לי קודם לכן. המחשבה הזאת עשתה אותי שיכור גם בזמן שארזתי את חפצי במוסקבה, וגם ברכבת. טוב, אבא - זה עוד לא־כלום, כי הרי אף פעם לא אהבתי פינוקים משום סוג, אבל האיש הזה לא רצה להכיר בקיומי והשפיל אותי, בזמן שאני חלמתי עליו במשך כל השנים האלה כמו משוגע (אם אפשר לדבר במילים כאלה על חלום). כל חלום שלי, מאז ילדותי המוקדמת, התנגן בשמו, ריחף סביבו והסתיים בו, בסיכומו של עניין. אינני יודע אם שנאתי או אהבתי אותו, אבל הוא מילא בישותו את כל העתיד שלי, את כל כוונותי בחיים - וזה קרה מעצמו, זה בא יחד עם הגדילה.
    על עזיבתי את מוסקבה השפיע גם עניין נוסף, רב־עוצמה, פיתוי אחד שבגללו כבר אז, שלושה חודשים לפני הנסיעה (כלומר, כשפטרבורג לא הוזכרה עדיין ולוּ במילה אחת), כבר אז לבי ניתר בקרבי והלם בחוזקה! נמשכתי לאוקיאנוס הלא נודע הזה גם מפני שיכולתי להיכנס אל תוכו ישר כשליט ואדון הגורלות של אנשים אחרים, ועוד של מי?! אבל בעבעו בי רגשות של גדלות הנפש ולא של רודן - אני מודיע על זה מראש, כדי שלא תיפול טעות בגלל דברי. נוסף על כך, ורסילוב יכול היה לחשוב (רק אם באמת זיכה אותי במחשבות שלו), שהנה נוסע אליו ילד קטן, גימנזיסט של אתמול, מתבגר, והוא מתפלא על כל העולם אשר סביבו. אבל אני כבר ידעתי את כל הרקע הנסתר שלו והחזקתי באותו מסמך חשוב, שהוא היה נותן תמורתו (ועכשיו אני יודע את זה אל־נכון) כמה שנים מחייו, אילו הייתי מגלה לו אז את הסוד. בעצם, אני רואה שפיזרתי כאן יותר מדי חידות. אי־אפשר לתאר רגשות בלי עובדות. מה גם שעל כל זה ייאמר די והותר במקום המתאים, כי הרי לשם כך לקחתי את קולמוס הנוצה לידי. ולכתוב סתם - זה דומה לדמדומי הזיה או לענן.

    8

    ולבסוף, כדי לעבור בשלמות אל התשעה־עשר בספטמבר, אומַר בינתיים בקיצור וכמו שאומרים, ברפרוף, שמצאתי את כולם, כלומר את ורסילוב, את אמי ואת אחותי (שראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי) חיים בנסיבות יומיומיות קשות, כמעט בעוני או על סף העוני. על כך נודע לי כבר במוסקבה, ובכל זאת לא תיארתי לעצמי את מה שראיתי שם. מאז ילדותי המוקדמת התרגלתי לדמיין את האיש הזה, את ״אבי לעתיד לבוא״, כמעט עטור איזו הילה, ולא הייתי מסוגל לראותו אחרת מאשר במקום הראשון, תמיד ובכל תחום. ורסילוב מעולם לא גר באותה דירה עם אמי, אלא תמיד שכר בשבילה דירה נפרדת; ברור שהוא נהג כך מתוקף ״כללי ההתנהגות המהוגנת״ האלה שלהם, הנבזיים ביותר. והנה עכשיו הם גרו כולם יחד, בבית עץ אחד בסמטה, באזור קסרקטיני הגדוד סֶמיוֹנוֹבְסקי.[5] כל החפצים כבר מושכּנו, ולכן אפילו נתתי לאמי, בהסתר מוורסילוב, את שישים הרובלים המסתוריים שלי. בפירוש מסתוריים, מפני שהם נחסכו מדמי הכיס אשר הוקצו לי, בסך חמישה רובלים לחודש, במשך שנתיים. התחלתי לחסוך למן יומו הראשון של ״הרעיון״ שלי, ומשום כך היה אסור לוורסילוב לדעת אפילו מילה אחת על הכסף הזה. הדבר עורר בי פחד אימים.
    העזרה הזאת שלי היתה רק טיפה בים. אמי עבדה, וגם אחותי תפרה על פי הזמנות; ואילו ורסילוב חי בחוסר מעש, התנהג בגחמנוּת והמשיך לחיות בעודו שומר על רבּים מהרגליו היקרים למדי. הוא התלונן תמיד בצורה הרטנונית ביותר, ובייחוד בשעת ארוחת הצהריים, וכל התנהלותו היתה רודנית לחלוטין. אבל אמי, אחותי, טטיאנה פאוולובנה וכל משפחתו של אַנדרוֹניקוֹב המנוח (ראש מדור אחד שניהל בה־בעת גם את ענייניו של ורסילוב; הוא מת כשלושה חודשים לפני בואי לפטרבורג), שהיתה מורכבת מאינספור נשים - כולן העריצו אותו כמו איזה אליל. לא יכולתי לתאר לעצמי דבר כזה. אציין, שלפני תשע שנים הוא היה הרבה יותר מעודן ובעל חן. אמרתי כבר שבחלומותי הוא נשאר עטור איזו הילה, ומשום כך לא יכולתי לדמיין לעצמי עד כמה הזדקן והתבלה בסך הכול תוך תשע השנים שעברו מאז: מיד הרגשתי עצב, רחמים ובושה. מראהו היה אחד הרשמים הקשים ביותר שלי מיד אחרי בואי. בעצם, הוא עוד לא היה זקן כלל, רק בן ארבעים וחמש; כשהמשכתי להתבונן בו, מצאתי ביופיו משהו מדהים אף יותר יחסית למה שהשתמר בזיכרוני. פחות ברק מאז, פחות חיצוניות, אפילו פחות עידון וחן; אבל החיים כמו הטביעו בפניו דבר מה הרבה יותר מסקרן מִבְּעבר.
    יחד עם זאת, העוני היה רק החלק העשירי או העשרים מכל צרותיו, ואני ידעתי את זה יותר מדי טוב. נוסף לעוני, היה תלוי ועומד דבר מה רציני הרבה יותר - שלא לדבר על כך, שעדיין היתה לו תקווה לזכות במשפט הירושה. ורסילוב יזם אותו נגד הנסיכים סוֹקוֹלסקי והוא התנהל כבר שנה; בעתיד הקרוב ביותר יכול היה לזכות באחוזה שערכהּ הכספי נאמד בשבעים אלף רובל, ואולי אף יותר. כבר אמרתי קודם שהוורסילוב הזה בזבז הון שלם שלוש פעמים בימי חייו,[6] והנה שוב ירושה היתה עשויה להצילו! ההחלטה בעניין היתה אמורה להתקבל בבית המשפט במועד הקרוב ביותר. זה המצב שמצאתי עם בואי. יש לומר שאף אחד לא הציע לו כסף תמורת התקוות בלבד, לא היה ממי ללוות אותו, ובינתיים הם המשיכו לשאת את מצוקתם.
    אבל ורסילוב גם לא ביקר אצל אף אחד, אף על פי שלפעמים יצא מהבית למשך יום שלם. כבר לפני יותר משנה הוא גורש מן החברה. למרות כל מאמצַי, העניין העיקרי שבסיפור הזה נשאר לא ברור לי, אף על פי שכבר חייתי בפטרבורג חודש שלם. האם ורסילוב אשם או לא - זה מה שהיה לי חשוב, לשם כך הגעתי ממוסקבה! כולם, ובין השאר גם כל בעלי ההשפעה והאנשים המיוחסים שהוא השכיל במיוחד לקיים איתם קשרים כל ימי חייו, הפנו לו את גבם כתוצאה משמועות על מעשה אחד, שפל ביותר, שעשה לפני שנה וקצת בגרמניה, והגרוע מכול בעיני ה״עולם״ הוא שאותו מעשה היה שערורייתי; דובר אפילו על סטירה שקיבל אז בצורה פומבית מדי, ודווקא מאחד הנסיכים סוֹקוֹלסקי, בלי להזמין את מעליבו לדו־קרב, כנהוג במקרים אלה. אפילו ילדיו (החוקיים), בנו ובתו, הפנו לו את גבם וגרו בנפרד ממנו. אמנם שניהם, גם הבן וגם הבת, הסתובבו בחוגים העליונים ביותר; הם זכו לכך הודות לפָנָריוֹטובים ולנסיך סוקולסקי הזקן (ידידו לשעבר של ורסילוב). בעצם, כשהתבוננתי בו במשך כל החודש הזה, ראיתי איש מתנשא, שיותר משהחברה נידתה אותו ממעגליה, הוא עצמו גירש את החברה מפניו - עד כדי כך הוא נראה לא תלוי בשום אדם. אבל אם יש לו זכות להיראות ולנהוג כך - זה מה שהדאיג אותי! הייתי חייב בהכרח לברר את כל האמת עד תומה, ובמועד הקרוב ביותר, מפני שבאתי לכאן כדי לשפוט את האיש הזה. את כוחותי עדיין הסתרתי ממנו, אבל הייתי חייב לחתוך: להכיר בו או לדחות אותו מפָּנַי לחלוטין. הדבר הזה היה קשה לי יותר מדי, והתעניתי בגללו. ובכן, כך או כך, עלי להתוודות: האיש הזה היה יקר לי!
    ובינתיים גרתי איתו באותה דירה, עבדתי ובקושי התאפקתי שלא לומר לו דברים גסים. ולפעמים אפילו לא התאפקתי. גרתי שם חודש ימים, ומדי יום ביומו השתכנעתי שבשום פנים ואופן לא אוכל לפנות אליו כדי לשמוע ממנו הסברים סופיים וממצים. האיש הגאה הזה פשוט הפך בעיני לתעלומה, אשר פגעה בי עד עמקי נשמתי. הוא אפילו היה חביב כלפַּי והתבדח איתי, אבל הייתי מן הסתם מעדיף מריבה על בדיחות כאלה. לכל שיחותי איתו היה תמיד אופי דו־משמעי, כלומר, הן פשוט לוּו באיזה לגלוג מוזר מצדו. כבר בהתחלה, כשרק באתי ממוסקבה, הוא לא התייחס אלי ברצינות. בשום אופן לא הייתי מסוגל להבין למה נהג כך. אמנם דבר אחד הוא באמת השיג: נשאר בלתי־חדיר לחלוטין בפנַי; אבל לעולם לא הייתי משפיל את עצמי לכדי בקשה, שינהג בי ברצינות. נוסף על כך, אפיינו את התנהגותו מהלכים מפתיעים שלא היה אפשר לעמוד בפניהם, ולא ידעתי מה לעשות בהם. בקיצור, הוא נהג בי כאילו הייתי מתבגר ״ירוק״ ביותר - וכמעט לא יכולתי לשאת את זה, אף על פי שידעתי שכך יהיה. כתוצאה מנסיבות אלה אני עצמי חדלתי לדבר ברצינות וחיכיתי; ואף יותר מכך, הפסקתי לדבר כמעט לגמרי. חיכיתי לאישיות מסוימת, שעם בואה לפטרבורג אוכל סוף סוף לברר את האמת; זו היתה תקוותי האחרונה. על כל פנים, התכוננתי לניתוק הסופי וכבר נקטתי את כל האמצעים. ריחמתי על אמי, אבל... ״זה או אני או הוא״ - זאת הברירה שרציתי להציע לה ולאחותי. אפילו קבעתי לעצמי יום לשם כך; ובינתיים המשכתי ללכת לעבודה.