לילות טינו מבגדד, הנסיך מתבאי

אני רוקדת במסגד

 

עליךָ לבקר אותי שלושה ימים אחרי הגשם. אזי נסוג הנילוס ופרחים גדולים מאירים בגני, וגם אני עולה מן האדמה ונושמת. מומיה בת שנות כוכבים אני, ורוקדת בְּעֵת אֲפָרִים. חגיגית היא עיני וזרועי המורמת מתנבאת, והמחול מצייר שלהבת דקה על מצחי, מחווירה ושוב מאדימה – משפתי התחתונה עד סנטרי… וחרוזי הזכוכית הססגוניים סביב צווארי מדנדנים… הו, מַחמֶדה, מחֶאי… כאן, עדיין זוהֵר, ברק כף־רגלִי. כתפַי רוטטות בלאט – מחמדֶה מחֶאי, תמיד מנענעות מותנַי את גופי, כמו כוכב זהב מושחר. דרווי־דרוויש, כוכב הוא גופי. מחמֶדה, מחֶאי, שפתַי כבר אינן כואבות… דמי הנלהב נוטף שכוּר מתיקות, תמיד עמוק יותר בטראנס. אצבעי עולה מסתורית, כגבעול פֶּרח־אללה, מחמֶדה מחֶאי, פנַי מנפנפות אנה ואנה – וריקודי נמתח זריז כאפעה, נלכד בנקיקי האבן של אוזנִי, מחמֶדה, מחֶאי, מחמֶדה, מחמֶדה.