נשים קטנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נשים קטנות
מכר
מאות
עותקים
נשים קטנות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נשים קטנות

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    לואיזה מיי אלקוט נולדה בפנסילבניה, ארה"ב בשנת 1832. בהיותה נערה צעירה נאלץ אביה לסגור את בית הספר שניהל, והמשפחה שקעה בחובות כבדים. לואיזה החלה לעבוד במגוון של עבודת על מנת לתמוך בנטל הכלכלי של משפחתה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית שימשה אלקוט בתור אחות.

    בשלב זה פתחה אלקוט בקריירה ספרותית, והחלה לשלוח סיפורים ושירים לכתבי עת שונים. ספרה הראשון, "משלי פרחים", יצא לאור כאשר הייתה בת 22, והוא היה מבוסס על קובץ אגדות שכתבה. פרסומה כסופרת החל עם צאת ספרה "תמונות מבית החולים", בשנת 1863, שהיווה עיבוד למכתבים ששלחה למשפחתה בזמן ששימשה כאחות בימי מלחמת האזרחים. ההצלחה של הספר הביאה לפנייה של הוצאת ספרים אליה והזמנת כתיבת ספר לנערות. אלקוט נענתה לבקשה וכתבה את הספר נשים קטנות, אשר תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "כתר". הספר התבסס על זיכרונותיה משנות הילדות שלה. הספר זכה להצלחה מסחרית עצומה ברחבי אנגליה וארצות הברית, מה שהבטיח את עתידה הכלכלי של אלקוט.

    היא פרעה את חובות משפחתה, שלחה את אחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, וקנתה בית למשפחתה בקונקורד. בשנים הבאות המשיכה לעסוק בכתיבת ספרים, רובם מיועדים לילדים ונוער, ואף כתבה שני המשכים ל"נשים קטנות".

    תקציר

    הספר "נשים קטנות" ראה אור לראשונה בשנת 1869. הוא זכה להצלחה מיידית ומפתיעה, ומאז לא מש מלב הקאנון המערבי: הוא תורגם, הומחז, הוסרט, עובד, נחקר והודפס בעשרות מהדורות שונות ובמאות מיליוני עותקים ברחבי העולם. ב-140 שנות קיומו הוא כבש את מקומו בתודעה הציבורית והביקורתית כרומן ההתבגרות הנשית המופתי והפופולרי ביותר, וסלל דרך ללבותיהם של דורות של נערות ונשים. ארבע האחיות לבית מארץ' מתבגרות בארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים: מג, הבכורה, הבוגרת והאחראית; ג'ו, עזת היצרים, השואפת להיות סופרת; בת' העדינה והטובה שגופה בוגד בה, ואיימי, האחות הקטנה המפונקת והיהירה. התבגרותן מחזיקה כל מה שהתבגרות יכולה להכיל: הן חוות תקוות ואכזבות, לבטים וחרטות, אהבות נכזבות והתוודעות, כואבת לעתים, למורכבותו של עולם המבוגרים. אישיותן מתעצבת, גחמות הילדות מושלות מעליהן, וכל אחת מוצאת את מקומה בעולם. ולמרות שכל זה קורה במקום רחוק כל כך, היסטורית וגיאוגרפית, זהו עדיין אחד הספרים המרגשים ביותר בארון הספרים שלנו. האוניברסליות נטולת המאמץ של החוויה הנשית, של חוויית ההתבגרות, מפעמת בו מבעד לשנים אמינה ובוטחת, וגם מאה ומחצה לאחר פרסומו הוא לא מכזיב ביכולתו לרגש, להסעיר ולחמם את הלב. כך לקוראות בו לראשונה, וכך לנשים שקראו בו בילדותן וחוזרות אליו עכשיו, אליו וגם אל עצמן כפי שהיו אז.

    התרגום החדש של מהדורה עברית זו, מלאכת ידיה של שרון פרמינגר, מעניק לרומן קול עברי נגיש ומשכנע, ואחרית הדבר, מאת רינת פרימו, שופכת אור על בחירתה של ג'ו ועל המסר ששולחת לנו לואיזה מיי אלקוט מעבר למסך השנים, בספר שאין ראוי ממנו לתואר קלאסיקה.

    פרק ראשון

    פרק ראשון

    משחקי צליינות


    "חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות," רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.
    "כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.
    "לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.
    "אבל לנו יש אמא ואבא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.
    ארבעת הפרצופים הצעירים, המוארים באור האש שבאח, התבהרו למשמע המילים העליזות האלה, אבל התקדרו שוב כשג'ו אמרה בעצב:
    "אבא לא איתנו, והוא לא יהיה איתנו עוד הרבה זמן." היא לא אמרה "אולי אפילו לעולם לא", אבל כל אחת מהן הוסיפה את המילים האלה בלב כשהרהרה באבא, שנמצא רחוק רחוק, במקום שבו מתחוללת המלחמה.
    אף אחת לא דיברה במשך רגע ארוך, ואז אמרה מג בנימת קול שונה:
    "אתן יודעות שאמא הציעה לוותר השנה על מתנות חג המולד כי החורף הזה יהיה קשה לכולם. לדעתה, אנחנו לא צריכות לבזבז כסף על תענוגות כשהחיילים שלנו סובלים כל כך בצבא. אנחנו לא יכולות לעזור בצורה משמעותית, אבל אנחנו יכולות להקריב קורבנות קטנים משלנו, ואנחנו צריכות לעשות את זה בשמחה. אם כי אני לא עושה את זה בשמחה, לצערי." ומג טלטלה את ראשה מצד לצד והרהרה בצער בכל הדברים היפים שהיא רוצה.
    "אבל לדעתי, הסכומים הקטנים שנבזבז לא יכולים לעזור לאף אחד. לכל אחת מאיתנו יש דולר אחד, והצבא לא ירוויח הרבה אם נתרום לו את הכסף הזה. בסדר, אני לא אצפה למתנה מאמא או מכן, אבל בכל זאת אני רוצה לקנות לעצמי את "אונדין וסינְטְרם".* אני חולמת עליו כבר כל כך הרבה זמן," אמרה ג'ו, שהיתה תולעת ספרים.
    [*. Undine, and Sintram and his Companions (1855) - ספר הכולל שתי אגדות מאת הסופר הגרמני פרידריך דה לה מוט פוּקֶה.]
    "אני תכננתי לקנות בכסף שלי חוברות תווים חדשות," אמרה בת' באנחה קטנה שאף אחד לא שמע חוץ מהמברשת והמטלית שליד האח.
    "אני אקנה קופסה גדולה של צבעי עיפרון מתוצרת פֵייבֶּר. אני ממש זקוקה להם," אמרה איימי בהחלטיות.
    "אמא לא אמרה שום דבר על הכסף שלנו, והיא לא היתה רוצה שנוותר על הכול. אני מציעה שכל אחת מאיתנו תקנה לעצמה מה שהיא רוצה ותיהנה קצת. הרי אנחנו עובדות קשה כדי להרוויח את הכסף הזה," קראה ג'ו וסקרה את עקבי נעליה במחווה גברית.
    "אני באמת עובדת קשה. כמעט כל היום אני מלמדת את הילדים המעצבנים האלה, כשבעצם אני נורא רוצה לבלות בבית," אמרה מג, שחזרה לנימת הקול המתלוננת.
    "זה עוד כלום לעומת מה שעובר עלי," אמרה ג'ו. "מה היית אומרת אם היית כלואה במשך שעות עם זקנה עצבנית ורגזנית, שכל הזמן מריצה אותך, לא מרוצה משום דבר ומציקה לך עד שבא לך לברוח מהחלון או לפרוץ בבכי?"
    "נכון שזה לא יפה להתלונן, אבל אני באמת חושבת שהעבודה הכי גרועה בעולם היא לרחוץ כלים ולדאוג שהכול יהיה נקי. זה מעצבן נורא, והידיים שלי נהיות כל כך נוקשות שאני לא מצליחה להתאמן כמו שצריך." בת' הביטה בכפות ידיה המחוספסות, והאנחה שלה הגיעה הפעם לאוזני כולן.
    "לדעתי, אף אחת מכן לא סובלת כמוני," קראה איימי. "כי אתן לא חייבות ללכת לבית ספר עם ילדות חצופות, שלועגות לכן אם אתן לא יודעות את החומר, וצוחקות על השמלה שלכן, ומחמיצות את אבא שלכן אם הוא לא עשיר, ומעליבות אתכן אם האף שלכן לא יפה."
    "אם את מתכוונת למשמיצות, כדאי שלא תגידי מחמיצות, כאילו אבא הוא צנצנת מלפפונים כבושים," יעצה ג'ו וצחקה.
    "אני יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת, ואין שום סיבה שתהיי סאטירית עלי. חשוב להשתמש במילים יפות ולשפר את אוצר המילון," השיבה איימי בהדרת כבוד.
    "די, בנות, מספיק להתקוטט. תגידי, ג'ו, לא חבל שאבא הפסיד את כל הכסף שלו כשהיינו קטנות? בחיי! יכולנו להיות מאושרות וטובות כל כך אם לא היו לנו שום דאגות!" אמרה מג, שזכרה תקופות טובות יותר.
    "לפני כמה ימים אמרת שאנחנו הרבה יותר מאושרות מהילדים של משפחת קינג, כי הם רבים ומתקוטטים כל הזמן, למרות כל הכסף שלהם."
    "נכון, בת'. ואני באמת מאמינה בזה. אמנם אנחנו חייבות לעבוד, אבל אנחנו יודעות גם לשעשע את עצמנו, ובכלל, אנחנו חבורה מדליקה ביותר, כמו שג'ו אומרת."
    "ג'ו משתמשת בכאלה מילים של סלנג!" ציינה איימי ושלחה מבט נוזף בדמות הארוכה השרועה על השטיח. ג'ו התיישבה מיד, תחבה ידיים לכיסים והתחילה לשרוק.
    "תפסיקי, ג'ו. זאת ממש התנהגות של בנים!"
    "לכן אני מתנהגת ככה."
    "אני לא סובלת ילדות שמתנהגות בגסות ובצורה לא נשית!"
    "ואני שונאת מתחנחנות שמתנהגות בצביעות ובצורה מלאכותית!"
    "'ציפורים בקן לא רבות ביניהן,'"* זימרה בת', משכינת השלום, והפרצוף שעשתה היה משעשע כל כך, ששני הקולות התוקפניים התרככו ופרצו בצחוק, וההתקוטטות פסקה לעת עתה.
    [*. מתוך השיר "אהבת אחים ואחיות", שיר מס' 17 בספרו של אייזק ווטס Divine Songs for Children (שירי דת לילדים).]
    "באמת, בנות, שתיכן אשמות," אמרה מג ופתחה בהטפת מוסר של אחות גדולה. "ג'וזפין, את מספיק בוגרת והגיע הזמן שתפסיקי לעשות שטויות של בנים ותתנהגי יפה יותר. כשהיית קטנה זה לא כל כך הפריע, אבל עכשיו, כשאת כל כך גבוהה וכבר אוספת את השיער בפקעת, את צריכה לזכור שאת גברת צעירה."
    "אני לא גברת! ואם בגלל הפקעת הזאת אני נראית כמו גברת, אני אלך עם שתי צמות עד גיל עשרים," קראה ג'ו, הסירה במשיכה את רשת השיער, טלטלה את הראש ופיזרה את רעמתה הערמונית. "אני שונאת את המחשבה שאני חייבת לגדול, ויקראו לי העלמה מארץ', ואצטרך ללבוש שמלות ארוכות ולהיראות מטופחת כמו פרח בגינה! גם ככה זה נורא להיות בת, כשבעצם אני אוהבת משחקים של בנים ועבודות של בנים והתנהגות של בנים! אני כל כך מאוכזבת שאני לא בן! ועכשיו זה עוד יותר גרוע, כי אני מתה לצאת למלחמה עם אבא, אבל אני יכולה רק להישאר בבית ולסרוג גרביים, כמו איזו זקנה משעממת!" וג'ו טלטלה את הגרב הצבאי הכחול שסרגה, המסרגות קרקשו כמו קסטנייטות וכדור הצמר התגלגל לאורך החדר.
    "ג'ו המסכנה! באמת חבל, אבל אין מה לעשות. תשתדלי להסתפק בכך שקיצרת את השם שלך כדי שיישמע כמו שם של בן, ובכך שאת ממלאת את תפקיד האח של שלושתנו," אמרה בת', שהתכופפה קצת אל הראש העיקש וליטפה אותו בכף יד שכל שטיפות הכלים והניקיונות שבעולם לא יכלו לקלקל את מגעה העדין.
    "ובקשר אלייך, איימי," המשיכה מג, "את יותר מדי קפדנית ומתחסדת. כרגע ההתנהגות שלך עדיין מצחיקה, אבל אם לא תיזהרי, תהיי פרגית מצועצעת כשתגדלי. אני אוהבת את הנימוסים היפים שלך ואת צורת הדיבור המעודנת, כשאת לא מנסה להיות גברת מגונדרת. אבל המילים המגוחכות שלך גרועות לא פחות מהסלנג של ג'ו."
    "אם ג'ו היא בן ואיימי היא פרגית, אז מה אני, מג?" שאלה בת' מתוך נכונות לחלוק איתן את הטפת המוסר.
    "את נשמה מתוקה וזה הכול," השיבה מג בחמימות, ואיש לא סתר את דבריה, כי "עכברונת" היתה בת הטיפוחים של המשפחה.
    קוראים צעירים אוהבים תמיד לדעת "איך הדמויות נראות", ולכן ננצל את הרגע הזה כדי לספק להם תיאור קצר של ארבע האחיות, שישבו וסרגו באור הדמדומים כששלג דצמבר ירד בשקט בחוץ והאש התפצחה בעליצות בפנים. החדר היה נעים, למרות השטיח הדהוי והרהיטים הפשוטים, כי כמה תמונות יפות היו תלויות על הקירות, ספרים מילאו את המדפים, חרציות וורדי חג המולד פרחו בחלונות ואווירה רוגעת של שלווה ביתית שררה בכול.
    מרגרט, הבכורה מבין ארבע האחיות, היתה בת שש-עשרה, נערה יפה מאוד, עגלגלה ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, שופע ורך, פה חמוד וידיים לבנות שהיו מקור גאוותה. ג'ו בת החמש-עשרה היתה גבוהה מאוד, רזה ושחומה, ודמתה קצת לסייח, כי תמיד נראה שהיא לא יודעת מה לעשות עם איבריה הארוכים, שדי הפריעו לה. היו לה פה החלטי, אף מצחיק ועיניים אפורות חדות, שהבחינו בכל דבר והיו לסירוגין תוקפניות, משועשעות או מהורהרות. השיער הארוך והשופע היה סממן היופי היחיד שלה, אבל בדרך כלל היא אספה אותו ברשת כדי שלא יפריע לה. כתפיה של ג'ו היו עגולות, כפות ידיה ורגליה גדולות, בגדיה נראו תמיד מרושלים וחזותה הקרינה מבוכה של נערה שצומחת במהירות ונהפכת לאישה, אף על פי שהיא מאוד לא מרוצה מזה. אליזבת' - או בת', כפי שקראו לה כולם - היתה נערה בת שלוש-עשרה, ורדרדה, בעלת עיניים בורקות ושיער חלק, שהתנהגותה ביישנית, קולה מהוסס והבעת פניה הרוגעת לא מתקדרת לעולם כמעט. אביה כינה אותה "שלווה קטנה", והשם התאים לה להפליא, כי היא נראתה כמי שחיה בעולם מאושר משלה ולא מעזה לצאת ממנו אלא כדי לפגוש את המעטים שהיא בוטחת בהם ואוהבת אותם. איימי היתה הצעירה מכולן, אבל למרות זאת היתה אישיות חשובה ביותר - לדעתה, לפחות. היא היתה עלמת שלג בהירה ודקיקה, בעלת עיניים כחולות ושיער זהוב שהתקרזל על כתפיה, והתנהגה תמיד כמו גברת צעירה שמקפידה על נימוסיה. מה היה אופיין של ארבע האחיות? נחכה ונגלה בהמשך.
    השעון צלצל שש, ובת' גרפה את האפר באח והניחה מול האש זוג נעלי בית לחימום. מראה נעלי הבית הישנות השפיע לטובה על הילדות; אמא תבוא בקרוב, ופני כולן אורו לקראתה. מג הפסיקה להטיף מוסר והדליקה את העששית, איימי פינתה את כיסא הנדנדה בלי שביקשו ממנה וג'ו שכחה כמה היא עייפה והתיישבה כדי להחזיק את נעלי הבית כך שיהיו קרובות יותר לאש.
    "הן בלויות לגמרי. מאמי צריכה זוג חדש."
    "חשבתי לקנות לה בדולר שלי," אמרה בת'.
    "לא, אני אקנה לה!" קראה איימי.
    "אני הבכורה," החלה מג לומר, אבל ג'ו קטעה אותה בהחלטיות:
    "אני הגבר במשפחה כל זמן שאבא לא כאן, ואני אקנה את נעלי הבית, כי הוא אמר לי לטפל טוב טוב באמא עד שהוא יחזור."
    "תשמעו מה נעשה," אמרה בת'. "כל אחת מאיתנו תקנה לה משהו לחג המולד, ולעצמנו לא נקנה שום דבר."
    "איזו מתוקה, כמו תמיד! ומה נקנה לה?" קראה ג'ו.
    כולן הרהרו בכובד ראש במשך דקה, ואז, כאילו חשבה על זה מפני שהבחינה בכפות ידיה הנאות, הכריזה מג, "אני אקנה לה זוג כפפות יפות."
    "נעלי בית צבאיות, הכי טובות שיש," קראה ג'ו.
    "כמה ממחטות, שעליהן ארקום את השם שלה," אמרה בת'.
    "אני אקנה בקבוק קטן של מי קולון. היא אוהבת מי קולון, וזה לא יעלה הרבה, וככה יישאר לי קצת כסף לקנות לעצמי צבעי עיפרון," הוסיפה איימי.
    "ואיך ניתן לה את המתנות?" שאלה מג.
    "נסדר אותן על השולחן, נכניס אותה לחדר ונראה איך היא פותחת אותן. אתן זוכרות איך עשינו את זה בימי ההולדת שלנו?" השיבה ג'ו.
    "כמה פחדתי כשהגיע תורי לשבת בכיסא הגדול עם הכתר על הראש, וכולכן ניגשתן אלי ונתתן לי מתנה ונשיקה. אהבתי את המתנות והנשיקות, אבל זה היה נורא מפחיד כשכולכן ישבתן והסתכלתן עלי בזמן שפתחתי את החבילות," אמרה בת', שקָלתה על האש פרוסות לחם לארוחת הערב ותוך כדי כך כמעט צרבה גם את פניה.
    "כן, מאמי תחשוב שאנחנו קונות מתנות לעצמנו, ואז נפתיע אותה. מג, אנחנו חייבות לצאת לקניות מחר אחר הצהריים. צריך להכין כל כך הרבה דברים להצגה בערב חג המולד," אמרה ג'ו, שצעדה הלוך ושוב כשידיה שלובות מאחורי גבה ואפה זקור כלפי מעלה.
    "זאת הפעם האחרונה שאני משתתפת בהצגה. אני כבר מבוגרת מדי לדברים כאלה," העירה מג, שלא התבגרה כלל בכל מה שקשור ל"שעשועי התחפשות".
    "את לא תפסיקי להשתתף, זה ברור לי, כל עוד תוכלי להסתובב בשמלה לבנה ושיער פזור ולענוד תכשיטים מניירות זהב. את השחקנית הכי טובה שלנו, ואם תפרשי מהבמה הכול ייגמר," אמרה ג'ו. "אנחנו חייבות לעשות חזרה הערב. בואי הנה, איימי, ותעשי שוב את סצנת ההתעלפות, כי את נוקשה כמו מטאטא בקטע הזה."
    "מה אני יכולה לעשות. אף פעם לא ראיתי מישהו מתעלף, ואין לי חשק לחטוף סימנים כחולים מרוב השתטחויות כאלה, כמו שאת משתטחת. אם אני אצליח ליפול בעדינות, אני אשתטח על הרצפה. ואם לא, אני אצנח בחינניות לכורסה, ולא אכפת לי כלום, גם אם הוגו יכוון אלי אקדח," השיבה איימי, שלא התברכה בכישרון משחק ולוהקה לתפקיד רק מפני שמידותיה הקטנות אפשרו לרָשע לשאת אותה החוצה כשהיא צורחת באימה.
    "תעשי את זה ככה: תצמידי את כפות הידיים בצורה כזאת, תרוצי בחדר ותצעקי בבהלה, 'תציל אותי, רודריגו! תציל אותי!'" וג'ו התרוצצה בחדר וצרחה במלודרמטיות מעוררת חלחלה ממש.
    איימי ניסתה לחקות אותה, אבל היא הרימה את ידיה בנוקשות, צעדה כאילו היא צעצוע על קפיץ, והצווחות שלה נשמעו כאילו נועצים בה סיכות ולא כמו קריאות פחד ומצוקה. ג'ו פלטה נהמת ייאוש, מג פרצה בצחוק, ופרוסת הלחם נשרפה כי בת' צפתה בהתעניינות במתרחש.
    "לא, אין טעם! כשהקטע הזה יגיע תעשי כמיטב יכולתך, ואל תאשימי אותי אם הקהל יצחק. קדימה, מג."
    בהמשך הכול התנהל כשורה, כי דון פדרו הביע את מחאתו בנאום שהשתרע על שני עמודים, בלי הפסקה אחת אפילו; הֵייגֶר, המכשפה, זימרה לחש כשף נורא מעל קלחת הקרפדות המהבילה שלה ויצרה אווירה מסתורית ממש; רודריגו ביתק את השלשלאות שלו באומץ לב גברי, והוגו מת בייסורי חרטה ורעל, בלוויית "הה! הה!" פראי.
    "זאת ההצגה הכי טובה שהעלינו עד עכשיו," אמרה מג, כשהרשע המת התיישב ושפשף את מרפקיו.
    "אני לא מבינה איך את מצליחה לכתוב ולהציג דברים נפלאים כאלה, ג'ו. את ממש שייקספיר!" קראה בת', שהאמינה בכל לבה שאחיותיה ניחנו בכישרון גאוני בכל התחומים.
    "לא ממש," השיבה ג'ו בענווה. "אני חושבת ש'קללת המכשפה, טרגדיה אופראית' באמת יצאה לא רע, אבל הייתי מנסה להציג את 'מקבת' אם רק היתה לנו דלת סתרים בשביל בּאנקוֹ. תמיד רציתי לשחק בסצנת הרצח. 'האם פיגיון אני רואה אל מול עיני?'" מלמלה ג'ו, גלגלה את עיניה ולפתה משהו באוויר, כמו שעשה שחקן מפורסם שראתה פעם בהצגה.
    "לא, זה מזלג הקלייה ועליו הנעל של אמא במקום פרוסת לחם. בת' נדבקה בחיידק הבמה!" קראה מג, והחזרה הסתיימה בפרץ צחוק כללי.
    "אני שמחה לראות שאתן עליזות כל כך, בנות שלי," אמר קול מתרונן בפתח, וכל השחקניות והצופות מיהרו לקדם בברכה את האישה האמהית הגבוהה, שפניה שפעו תמיד חביבות כאילו היא שואלת "במה אפשר לעזור לך." בגדיה לא היו מהודרים, אבל היא נראתה אצילית, ולדעתן של הילדות, בתוך המעיל האפור והכובע הלא אופנתי היתה טמונה האמא הכי נהדרת בעולם.
    "אז מה, חמודות שלי, איך עבר עליכן היום? היתה לנו המון עבודה להכין את הארגזים למשלוח מחר, ולכן לא חזרתי הביתה לארוחת הצהריים. מישהו חיפש אותי, בת'? מה עם הצינון שלך, מג? ג'ו, את נראית עייפה עד מוות. בואי ותני לי נשיקה, איימי, תינוקת שלי."
    במהלך התשאול האמהי הזה פשטה גברת מארץ' את הבגדים הרטובים ונעלה את נעלי הבית החמימות, ואחר כך התיישבה בכיסא הנדנדה, הושיבה את איימי על ברכיה והתפנתה ליהנות מהשעה המאושרת ביותר ביומה העמוס. הילדות רפרפו מסביבה והשתדלו להנעים לה ככל האפשר, כל אחת בדרכה. מג ערכה את השולחן לשעת התה; ג'ו הביאה עצי הסקה וכיסאות, ותוך כדי כך הפילה והפכה ברעש גדול את כל מה שנגעה בו; בת' התרוצצה הלוך ושוב בין הסלון למטבח, בשקט ובחריצות; ואילו איימי ישבה בזרועות שלובות וחילקה הוראות לכולם.
    כשהתקבצו לבסוף סביב השולחן, אמרה גברת מארץ' בארשת שמחה במיוחד, "אחרי ארוחת הערב יש לי הפתעה בשבילכן."
    חיוך קורן עלה במהירות על פני כולן כמו קרן שמש. בת' מחאה כפיים למרות הביסקוויט שהחזיקה ביד, וג'ו השליכה את המפית שלה באוויר וקראה, "מכתב! מכתב! שלוש פעמים הידד לאבא!"
    "כן, מכתב ארוך ויפה. אבא מרגיש טוב, ולדעתו הוא יצליח לעבור את החורף בשלום ואין סיבה שנחשוש. הוא שולח איחולים לחג, מלאי אהבה, וגם מסר מיוחד בשבילכן, בנות," אמרה גברת מארץ' וטפחה על כיסה כאילו טמון בו אוצר.
    "נו, מהר, תגמרו כבר! איימי, אל תעצרי כדי להרים את הזרת ולחייך חיוך מלאכותי מעל הצלחת," קראה ג'ו, שנחנקה מהתה והפילה את פרוסת הלחם על השטיח עם החמאה כלפי מטה מרוב להיטות להגיע אל ההפתעה הנעימה.
    בת' הפסיקה לאכול, התגנבה אל הפינה האפלולית שלה, ושם ישבה והרהרה בַּעונג הצפוי להן וחיכתה עד שהאחרות יהיו מוכנות גם הן.
    "לדעתי, נורא יפה שאבא הצטרף לכוחות הלוחמים ככומר צבאי אף על פי שהוא מבוגר מדי להיות חייל וגם לא מספיק חזק בשביל זה," אמרה מג בחום.
    "הלוואי שגם אני הייתי יכולה לצאת לחזית כמתופפת או כספקית מזון של הגדוד או כאחות רחמנייה. ככה הייתי יכולה להיות לידו ולעזור לו," קראה ג'ו ברטינה.
    "אבל לישון באוהל זה בטח לא נעים, וגם לאכול כל מיני דברים לא טעימים ולשתות מספל פח," נאנחה איימי.
    "מתי הוא יחזור הביתה, מאמי?" שאלה בת', ורעד קל נשמע בקולה.
    "רק בעוד חודשים ארוכים, חמודה, אלא אם כן הוא יחלה. אני בטוחה שהוא יישאר שם כמה שרק יוכל וימלא את תפקידו בנאמנות, ואנחנו לא נבקש ממנו לסיים את תפקידו אפילו דקה אחת קודם. ועכשיו בואו ותשמעו את המכתב."
    כולן התקרבו אל האח, אמא ישבה בכורסה הגדולה, בת' לרגליה, מג ואיימי על הידיות משני צדי הכורסה וג'ו נשענה על משענת הכורסה מאחור, כדי שאף אחד לא יראה שהדברים נוגעים ללבה אם המכתב יהיה מרגש. בתקופה הקשה ההיא כמעט כל המכתבים שנכתבו היו מרגשים מאוד, במיוחד מכתבים ששלחו אבות ליקיריהם שנשארו בבית. במכתב הקטן הזה סיפר להן האב על התלאות שעוברות עליו, על הסכנות שהוא נאלץ להתמודד איתן ועל הגעגועים שהוא משתדל לכבוש. המכתב היה עליז וחדור תקווה, ותיאר בחיוניות רבה את ההתרחשויות במחנה, את המצעדים ואת החדשות הצבאיות. רק בסוף המכתב עלה לבו של הכותב על גדותיו מרוב אהבת אב וכיסופים אל בנותיו הקטנות שבבית.
    "מסרי להן את אהבתי העמוקה ותני להן נשיקה בשמי. אמרי להן שאני חושב עליהן מדי יום ומתפלל למענן מדי לילה, ואהבתן היא שמעודדת אותי יותר מכול. עוד שנה נותרה עד שנתראה שוב והיא נראית ארוכה מאוד, אבל הזכירי להן שבמהלך ההמתנה הזאת כולנו יכולים לעבוד, וכך הימים הקשים האלה לא יתבזבזו לריק. אני יודע שהן יזכרו את דברַי, ירעיפו עלייך אהבה, ימלאו את מטלותיהן בנאמנות, יילחמו באומץ באויביהן הפנימיים וישלטו ברוחן באופן הטוב ביותר, וכך, כשאחזור אליהן, אוהַב ואוקיר עוד יותר את הנשים הקטנות שלי."
    כולן משכו באף כשהגיעו לקטע הזה. אפילו ג'ו לא התביישה בדמעה הגדולה שנשרה מקצה אפה, ולאיימי לא הפריע שתלתליה נפרעו כשטמנה את פניה בכתפה של אמה והתייפחה, "אני ממש ילדה אנוכית! אבל אני באמת אשתדל להשתפר כדי שאבא לא יתאכזב ממני כשהוא יחזור."
    "כולנו נשתדל!" קראה מג. "אני מתעסקת יותר מדי במראֶה שלי ושונאת לעבוד, אבל אני אשתנה, אם רק אצליח."
    "אני אשתדל להיות 'אישה קטנה', כמו שהוא אוהב לקרוא לי, לא מחוספסת ופרועה, ואני אמלא את המטלות שלי כאן בבית, במקום להשתוקק להיות במקום אחר," אמרה ג'ו, אם כי בלבה חשבה ששמירה על איפוק בבית היא משימה קשה הרבה יותר מהתמודדות עם מורֵד או שניים בדרום הרחוק.
    בת' לא אמרה כלום. היא מחתה את דמעותיה בגרב הצבאי הכחול והמשיכה לסרוג במלוא המרץ, כדי לא לבזבז אף רגע ולמלא את המטלה הזמינה ביותר באותו רגע. בעמקי נשמתה הקטנה והשקטה היא החליטה להיות כל מה שאביה מקווה למצוא בה כשהשנה תביא עמה בסופו של דבר את השיבה המיוחלת הביתה.
    גברת מארץ' הפרה את השתיקה שהשתררה לאחר דבריה של ג'ו ואמרה בקולה העליז, "פעם, כשהייתן קטנות, נהגתן להציג קטעים מהספר 'התקדמות הצליין',* אתן זוכרות? שמחתן נורא כשקשרתי לכן על הגב את שקי הסמרטוטים שלי, כמו משאות כבדים, ונתתי לכן כובעים, מקלות ומגילות נייר, וככה ערכתן מסע צליינות בבית: התחלתן במרתף, שהיה 'עיר החורבן', ועליתן למעלה למעלה, עד הגג, שעליו סידרתן את כל הדברים היפים שאספתן ויצרתן את 'העיר השמימית'."
    [*. The Pilgrim's Progress - ספרו של ג'ון באניין, שהתפרסם בשנת 1978, הוא אלגוריה נוצרית שנהפכה למעין תנ"ך שני במשפחות נוצריות רבות, והוא מתאר את מסעו של הצליין כריסטיאן ("הנוצרי"), מעיר הולדתו ("עיר החורבן") אל העיר השמימית שבראש הר ציון. הדמויות הנשיות ממלאות תפקיד חשוב בספר, ובכך מדגיש באניין את הרעיון שגם נשים יכולות להיות צלייניות אמיצות, רעיון שהיה חדש בתקופתו.]
    "איזה כיף זה היה, במיוחד כשעברנו ליד האריות, נלחמנו במלאך האבדון ועברנו בגיא השֵדים!" אמרה ג'ו.
    "אני הכי אהבתי את המקום שבו המשאות הכבדים נשרו מעל גבנו ושקי הסמרטוטים התגלגלו במורד המדרגות," אמרה מג.
    "ואני הכי אהבתי את הקטע שבו יצאנו אל הגג השטוח וראינו את הפרחים והעצים וכל הדברים היפים ששמנו שם, וכולנו עמדנו שם למעלה, בשמש, ושרנו באושר," אמרה בת' בחיוך, כאילו היא חווה שוב את הרגע הנעים הזה.
    "אני רק זוכרת שפחדתי מהמרתף ומהכניסה החשוכה ושנורא אהבתי תמיד את העוגה והחלב שקיבלנו על הגג. אם לא הייתי עכשיו מבוגרת מדי לדברים כאלה, הייתי שמחה לשחק בזה שוב," אמרה איימי, שממרומי גיל שתים-עשרה כבר התחילה לדבר על התנערות מדברים ילדותיים.
    "אנחנו אף פעם לא מבוגרים מדי למסעות האלה, חמודה שלי, כי אנחנו תמיד מגלמים את התפקיד הזה בדרך זו או אחרת: אנחנו נושאים על הגב משא כבד, הדרך נפרשת לפנינו והרצון להיות טובים ומאושרים הוא שמוביל אותנו, למרות התלאות והטעויות הרבות, לעבר השלווה, שהיא העיר השמימית האמיתית. ועכשיו, צלייניות קטנות שלי, אולי תצאו שוב למסע הזה, אבל הפעם לא כמשחק אלא במלוא הרצינות, ונראה לאן תצליחו להגיע עד שאבא יחזור הביתה."
    "באמת, אמא? ואיפה המשאות הכבדים שלנו?" שאלה איימי, שעדיין נטתה להבין את הדברים באופן מילולי.
    "כל אחת מכן סיפרה עכשיו מהו המשא הכבד שמעיק עליה. חוץ מבת', שאולי באמת אין לה שום משא כבד," אמרה האם.
    "בטח שיש לי. המשא הכבד שלי הוא הכלים בכיור והאבק שצריך לנקות, וזה שאני מקנאת בילדות שיש להן פסנתר יפה ופוחדת מאנשים."
    המשא הכבד של בת' היה משעשע כל כך, שכולן כמעט פרצו בצחוק. אבל אף אחת מהן לא צחקה, כי בת' היתה נפגעת מזה מאוד.
    "טוב, בואו נצא למסע הזה," אמרה מג בכובד ראש. "במילים אחרות, אנחנו פשוט צריכות להשתדל להיות טובות, ואולי הספר הזה יעזור לנו. כי אנחנו באמת רוצות להיות טובות, אבל זאת עבודה קשה, ואנחנו כל פעם שוכחות ולא עושות כמיטב יכולתנו."
    "הערב היינו ב'ביצת הדכדוך' ואמא באה וחילצה אותנו, כמו שעשה 'עזרה' בספר. וגם כדאי שתהיה לנו מגילה עם הנחיות, כמו שהיתה לכריסטיאן. אז מה נעשה?" שאלה ג'ו, שהיתה מרוצה מאוד מהמשחק הדמיוני הזה, שהעניק נופך רומנטי למשימה המשעממת של מילוי חובותיה.
    "בבוקר חג המולד תסתכלו מתחת לכרית שלכן ותמצאו את ספר ההדרכה," השיבה גברת מארץ'.
    הן המשיכו לדון בתוכנית החדשה בזמן שהַאנָה הזקנה פינתה את השולחן, ואחר כך צצו ארבע סלסילות התפירה שלהן, המחטים התרוצצו הלוך ושוב, והנערות תפרו מצעים לדודה מארץ'. מלאכת התפירה לא היתה מעניינת, אבל אף אחת מהן לא רטנה הערב. הן קיבלו את הצעתה של ג'ו, חילקו את התפרים הארוכים לארבעה חלקים, העניקו להם את השמות אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה, וכך הצליחו להתקדם להפליא, במיוחד מפני ששוחחו על הארצות השונות בזמן שעברו דרכן בתפירה.
    בתשע הפסיקו לעבוד ושרו לפני השינה, כמו תמיד. אף אחד חוץ מבת' לא הצליח להפיק מוזיקה מהפסנתר הישן. רק היא ידעה לגעת ברוך בקלידים הצהובים וללוות בנועם את השירים הפשוטים ששרו. קולה של מג היה צלול כמו חליל, והיא ואמה היו עמוד התווך של המקהלה הקטנה. איימי צרצרה כמו צרצר, וג'ו שוטטה לה בין הצלילים כאוות נפשה ותמיד צצה במקום הלא מתאים בקול קרקור או סלסול שקלקל גם את הנעימה השלווה ביותר. כך עשו תמיד, מיום שידעו למלמל את השיר "מנסנס כוכב קטן", והשירה בצוותא נהפכה למנהג בביתן, כי אִמן היתה זמרת מבטן ומלידה. הצליל הראשון שנשמע מדי בוקר היה צליל קולה, כשהסתובבה ברחבי הבית ושרה כמו עפרוני; ואותו צליל עליז היה גם האחרון שנשמע מדי לילה, כי הילדות אף פעם לא היו מבוגרות מדי להאזין לשיר הערש המוכר הזה.

    לואיזה מיי אלקוט נולדה בפנסילבניה, ארה"ב בשנת 1832. בהיותה נערה צעירה נאלץ אביה לסגור את בית הספר שניהל, והמשפחה שקעה בחובות כבדים. לואיזה החלה לעבוד במגוון של עבודת על מנת לתמוך בנטל הכלכלי של משפחתה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית שימשה אלקוט בתור אחות.

    בשלב זה פתחה אלקוט בקריירה ספרותית, והחלה לשלוח סיפורים ושירים לכתבי עת שונים. ספרה הראשון, "משלי פרחים", יצא לאור כאשר הייתה בת 22, והוא היה מבוסס על קובץ אגדות שכתבה. פרסומה כסופרת החל עם צאת ספרה "תמונות מבית החולים", בשנת 1863, שהיווה עיבוד למכתבים ששלחה למשפחתה בזמן ששימשה כאחות בימי מלחמת האזרחים. ההצלחה של הספר הביאה לפנייה של הוצאת ספרים אליה והזמנת כתיבת ספר לנערות. אלקוט נענתה לבקשה וכתבה את הספר נשים קטנות, אשר תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "כתר". הספר התבסס על זיכרונותיה משנות הילדות שלה. הספר זכה להצלחה מסחרית עצומה ברחבי אנגליה וארצות הברית, מה שהבטיח את עתידה הכלכלי של אלקוט.

    היא פרעה את חובות משפחתה, שלחה את אחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, וקנתה בית למשפחתה בקונקורד. בשנים הבאות המשיכה לעסוק בכתיבת ספרים, רובם מיועדים לילדים ונוער, ואף כתבה שני המשכים ל"נשים קטנות".

    עוד על הספר

    נשים קטנות לואיזה מיי אלקוט

    פרק ראשון

    משחקי צליינות


    "חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות," רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.
    "כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.
    "לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.
    "אבל לנו יש אמא ואבא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.
    ארבעת הפרצופים הצעירים, המוארים באור האש שבאח, התבהרו למשמע המילים העליזות האלה, אבל התקדרו שוב כשג'ו אמרה בעצב:
    "אבא לא איתנו, והוא לא יהיה איתנו עוד הרבה זמן." היא לא אמרה "אולי אפילו לעולם לא", אבל כל אחת מהן הוסיפה את המילים האלה בלב כשהרהרה באבא, שנמצא רחוק רחוק, במקום שבו מתחוללת המלחמה.
    אף אחת לא דיברה במשך רגע ארוך, ואז אמרה מג בנימת קול שונה:
    "אתן יודעות שאמא הציעה לוותר השנה על מתנות חג המולד כי החורף הזה יהיה קשה לכולם. לדעתה, אנחנו לא צריכות לבזבז כסף על תענוגות כשהחיילים שלנו סובלים כל כך בצבא. אנחנו לא יכולות לעזור בצורה משמעותית, אבל אנחנו יכולות להקריב קורבנות קטנים משלנו, ואנחנו צריכות לעשות את זה בשמחה. אם כי אני לא עושה את זה בשמחה, לצערי." ומג טלטלה את ראשה מצד לצד והרהרה בצער בכל הדברים היפים שהיא רוצה.
    "אבל לדעתי, הסכומים הקטנים שנבזבז לא יכולים לעזור לאף אחד. לכל אחת מאיתנו יש דולר אחד, והצבא לא ירוויח הרבה אם נתרום לו את הכסף הזה. בסדר, אני לא אצפה למתנה מאמא או מכן, אבל בכל זאת אני רוצה לקנות לעצמי את "אונדין וסינְטְרם".* אני חולמת עליו כבר כל כך הרבה זמן," אמרה ג'ו, שהיתה תולעת ספרים.
    [*. Undine, and Sintram and his Companions (1855) - ספר הכולל שתי אגדות מאת הסופר הגרמני פרידריך דה לה מוט פוּקֶה.]
    "אני תכננתי לקנות בכסף שלי חוברות תווים חדשות," אמרה בת' באנחה קטנה שאף אחד לא שמע חוץ מהמברשת והמטלית שליד האח.
    "אני אקנה קופסה גדולה של צבעי עיפרון מתוצרת פֵייבֶּר. אני ממש זקוקה להם," אמרה איימי בהחלטיות.
    "אמא לא אמרה שום דבר על הכסף שלנו, והיא לא היתה רוצה שנוותר על הכול. אני מציעה שכל אחת מאיתנו תקנה לעצמה מה שהיא רוצה ותיהנה קצת. הרי אנחנו עובדות קשה כדי להרוויח את הכסף הזה," קראה ג'ו וסקרה את עקבי נעליה במחווה גברית.
    "אני באמת עובדת קשה. כמעט כל היום אני מלמדת את הילדים המעצבנים האלה, כשבעצם אני נורא רוצה לבלות בבית," אמרה מג, שחזרה לנימת הקול המתלוננת.
    "זה עוד כלום לעומת מה שעובר עלי," אמרה ג'ו. "מה היית אומרת אם היית כלואה במשך שעות עם זקנה עצבנית ורגזנית, שכל הזמן מריצה אותך, לא מרוצה משום דבר ומציקה לך עד שבא לך לברוח מהחלון או לפרוץ בבכי?"
    "נכון שזה לא יפה להתלונן, אבל אני באמת חושבת שהעבודה הכי גרועה בעולם היא לרחוץ כלים ולדאוג שהכול יהיה נקי. זה מעצבן נורא, והידיים שלי נהיות כל כך נוקשות שאני לא מצליחה להתאמן כמו שצריך." בת' הביטה בכפות ידיה המחוספסות, והאנחה שלה הגיעה הפעם לאוזני כולן.
    "לדעתי, אף אחת מכן לא סובלת כמוני," קראה איימי. "כי אתן לא חייבות ללכת לבית ספר עם ילדות חצופות, שלועגות לכן אם אתן לא יודעות את החומר, וצוחקות על השמלה שלכן, ומחמיצות את אבא שלכן אם הוא לא עשיר, ומעליבות אתכן אם האף שלכן לא יפה."
    "אם את מתכוונת למשמיצות, כדאי שלא תגידי מחמיצות, כאילו אבא הוא צנצנת מלפפונים כבושים," יעצה ג'ו וצחקה.
    "אני יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת, ואין שום סיבה שתהיי סאטירית עלי. חשוב להשתמש במילים יפות ולשפר את אוצר המילון," השיבה איימי בהדרת כבוד.
    "די, בנות, מספיק להתקוטט. תגידי, ג'ו, לא חבל שאבא הפסיד את כל הכסף שלו כשהיינו קטנות? בחיי! יכולנו להיות מאושרות וטובות כל כך אם לא היו לנו שום דאגות!" אמרה מג, שזכרה תקופות טובות יותר.
    "לפני כמה ימים אמרת שאנחנו הרבה יותר מאושרות מהילדים של משפחת קינג, כי הם רבים ומתקוטטים כל הזמן, למרות כל הכסף שלהם."
    "נכון, בת'. ואני באמת מאמינה בזה. אמנם אנחנו חייבות לעבוד, אבל אנחנו יודעות גם לשעשע את עצמנו, ובכלל, אנחנו חבורה מדליקה ביותר, כמו שג'ו אומרת."
    "ג'ו משתמשת בכאלה מילים של סלנג!" ציינה איימי ושלחה מבט נוזף בדמות הארוכה השרועה על השטיח. ג'ו התיישבה מיד, תחבה ידיים לכיסים והתחילה לשרוק.
    "תפסיקי, ג'ו. זאת ממש התנהגות של בנים!"
    "לכן אני מתנהגת ככה."
    "אני לא סובלת ילדות שמתנהגות בגסות ובצורה לא נשית!"
    "ואני שונאת מתחנחנות שמתנהגות בצביעות ובצורה מלאכותית!"
    "'ציפורים בקן לא רבות ביניהן,'"* זימרה בת', משכינת השלום, והפרצוף שעשתה היה משעשע כל כך, ששני הקולות התוקפניים התרככו ופרצו בצחוק, וההתקוטטות פסקה לעת עתה.
    [*. מתוך השיר "אהבת אחים ואחיות", שיר מס' 17 בספרו של אייזק ווטס Divine Songs for Children (שירי דת לילדים).]
    "באמת, בנות, שתיכן אשמות," אמרה מג ופתחה בהטפת מוסר של אחות גדולה. "ג'וזפין, את מספיק בוגרת והגיע הזמן שתפסיקי לעשות שטויות של בנים ותתנהגי יפה יותר. כשהיית קטנה זה לא כל כך הפריע, אבל עכשיו, כשאת כל כך גבוהה וכבר אוספת את השיער בפקעת, את צריכה לזכור שאת גברת צעירה."
    "אני לא גברת! ואם בגלל הפקעת הזאת אני נראית כמו גברת, אני אלך עם שתי צמות עד גיל עשרים," קראה ג'ו, הסירה במשיכה את רשת השיער, טלטלה את הראש ופיזרה את רעמתה הערמונית. "אני שונאת את המחשבה שאני חייבת לגדול, ויקראו לי העלמה מארץ', ואצטרך ללבוש שמלות ארוכות ולהיראות מטופחת כמו פרח בגינה! גם ככה זה נורא להיות בת, כשבעצם אני אוהבת משחקים של בנים ועבודות של בנים והתנהגות של בנים! אני כל כך מאוכזבת שאני לא בן! ועכשיו זה עוד יותר גרוע, כי אני מתה לצאת למלחמה עם אבא, אבל אני יכולה רק להישאר בבית ולסרוג גרביים, כמו איזו זקנה משעממת!" וג'ו טלטלה את הגרב הצבאי הכחול שסרגה, המסרגות קרקשו כמו קסטנייטות וכדור הצמר התגלגל לאורך החדר.
    "ג'ו המסכנה! באמת חבל, אבל אין מה לעשות. תשתדלי להסתפק בכך שקיצרת את השם שלך כדי שיישמע כמו שם של בן, ובכך שאת ממלאת את תפקיד האח של שלושתנו," אמרה בת', שהתכופפה קצת אל הראש העיקש וליטפה אותו בכף יד שכל שטיפות הכלים והניקיונות שבעולם לא יכלו לקלקל את מגעה העדין.
    "ובקשר אלייך, איימי," המשיכה מג, "את יותר מדי קפדנית ומתחסדת. כרגע ההתנהגות שלך עדיין מצחיקה, אבל אם לא תיזהרי, תהיי פרגית מצועצעת כשתגדלי. אני אוהבת את הנימוסים היפים שלך ואת צורת הדיבור המעודנת, כשאת לא מנסה להיות גברת מגונדרת. אבל המילים המגוחכות שלך גרועות לא פחות מהסלנג של ג'ו."
    "אם ג'ו היא בן ואיימי היא פרגית, אז מה אני, מג?" שאלה בת' מתוך נכונות לחלוק איתן את הטפת המוסר.
    "את נשמה מתוקה וזה הכול," השיבה מג בחמימות, ואיש לא סתר את דבריה, כי "עכברונת" היתה בת הטיפוחים של המשפחה.
    קוראים צעירים אוהבים תמיד לדעת "איך הדמויות נראות", ולכן ננצל את הרגע הזה כדי לספק להם תיאור קצר של ארבע האחיות, שישבו וסרגו באור הדמדומים כששלג דצמבר ירד בשקט בחוץ והאש התפצחה בעליצות בפנים. החדר היה נעים, למרות השטיח הדהוי והרהיטים הפשוטים, כי כמה תמונות יפות היו תלויות על הקירות, ספרים מילאו את המדפים, חרציות וורדי חג המולד פרחו בחלונות ואווירה רוגעת של שלווה ביתית שררה בכול.
    מרגרט, הבכורה מבין ארבע האחיות, היתה בת שש-עשרה, נערה יפה מאוד, עגלגלה ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, שופע ורך, פה חמוד וידיים לבנות שהיו מקור גאוותה. ג'ו בת החמש-עשרה היתה גבוהה מאוד, רזה ושחומה, ודמתה קצת לסייח, כי תמיד נראה שהיא לא יודעת מה לעשות עם איבריה הארוכים, שדי הפריעו לה. היו לה פה החלטי, אף מצחיק ועיניים אפורות חדות, שהבחינו בכל דבר והיו לסירוגין תוקפניות, משועשעות או מהורהרות. השיער הארוך והשופע היה סממן היופי היחיד שלה, אבל בדרך כלל היא אספה אותו ברשת כדי שלא יפריע לה. כתפיה של ג'ו היו עגולות, כפות ידיה ורגליה גדולות, בגדיה נראו תמיד מרושלים וחזותה הקרינה מבוכה של נערה שצומחת במהירות ונהפכת לאישה, אף על פי שהיא מאוד לא מרוצה מזה. אליזבת' - או בת', כפי שקראו לה כולם - היתה נערה בת שלוש-עשרה, ורדרדה, בעלת עיניים בורקות ושיער חלק, שהתנהגותה ביישנית, קולה מהוסס והבעת פניה הרוגעת לא מתקדרת לעולם כמעט. אביה כינה אותה "שלווה קטנה", והשם התאים לה להפליא, כי היא נראתה כמי שחיה בעולם מאושר משלה ולא מעזה לצאת ממנו אלא כדי לפגוש את המעטים שהיא בוטחת בהם ואוהבת אותם. איימי היתה הצעירה מכולן, אבל למרות זאת היתה אישיות חשובה ביותר - לדעתה, לפחות. היא היתה עלמת שלג בהירה ודקיקה, בעלת עיניים כחולות ושיער זהוב שהתקרזל על כתפיה, והתנהגה תמיד כמו גברת צעירה שמקפידה על נימוסיה. מה היה אופיין של ארבע האחיות? נחכה ונגלה בהמשך.
    השעון צלצל שש, ובת' גרפה את האפר באח והניחה מול האש זוג נעלי בית לחימום. מראה נעלי הבית הישנות השפיע לטובה על הילדות; אמא תבוא בקרוב, ופני כולן אורו לקראתה. מג הפסיקה להטיף מוסר והדליקה את העששית, איימי פינתה את כיסא הנדנדה בלי שביקשו ממנה וג'ו שכחה כמה היא עייפה והתיישבה כדי להחזיק את נעלי הבית כך שיהיו קרובות יותר לאש.
    "הן בלויות לגמרי. מאמי צריכה זוג חדש."
    "חשבתי לקנות לה בדולר שלי," אמרה בת'.
    "לא, אני אקנה לה!" קראה איימי.
    "אני הבכורה," החלה מג לומר, אבל ג'ו קטעה אותה בהחלטיות:
    "אני הגבר במשפחה כל זמן שאבא לא כאן, ואני אקנה את נעלי הבית, כי הוא אמר לי לטפל טוב טוב באמא עד שהוא יחזור."
    "תשמעו מה נעשה," אמרה בת'. "כל אחת מאיתנו תקנה לה משהו לחג המולד, ולעצמנו לא נקנה שום דבר."
    "איזו מתוקה, כמו תמיד! ומה נקנה לה?" קראה ג'ו.
    כולן הרהרו בכובד ראש במשך דקה, ואז, כאילו חשבה על זה מפני שהבחינה בכפות ידיה הנאות, הכריזה מג, "אני אקנה לה זוג כפפות יפות."
    "נעלי בית צבאיות, הכי טובות שיש," קראה ג'ו.
    "כמה ממחטות, שעליהן ארקום את השם שלה," אמרה בת'.
    "אני אקנה בקבוק קטן של מי קולון. היא אוהבת מי קולון, וזה לא יעלה הרבה, וככה יישאר לי קצת כסף לקנות לעצמי צבעי עיפרון," הוסיפה איימי.
    "ואיך ניתן לה את המתנות?" שאלה מג.
    "נסדר אותן על השולחן, נכניס אותה לחדר ונראה איך היא פותחת אותן. אתן זוכרות איך עשינו את זה בימי ההולדת שלנו?" השיבה ג'ו.
    "כמה פחדתי כשהגיע תורי לשבת בכיסא הגדול עם הכתר על הראש, וכולכן ניגשתן אלי ונתתן לי מתנה ונשיקה. אהבתי את המתנות והנשיקות, אבל זה היה נורא מפחיד כשכולכן ישבתן והסתכלתן עלי בזמן שפתחתי את החבילות," אמרה בת', שקָלתה על האש פרוסות לחם לארוחת הערב ותוך כדי כך כמעט צרבה גם את פניה.
    "כן, מאמי תחשוב שאנחנו קונות מתנות לעצמנו, ואז נפתיע אותה. מג, אנחנו חייבות לצאת לקניות מחר אחר הצהריים. צריך להכין כל כך הרבה דברים להצגה בערב חג המולד," אמרה ג'ו, שצעדה הלוך ושוב כשידיה שלובות מאחורי גבה ואפה זקור כלפי מעלה.
    "זאת הפעם האחרונה שאני משתתפת בהצגה. אני כבר מבוגרת מדי לדברים כאלה," העירה מג, שלא התבגרה כלל בכל מה שקשור ל"שעשועי התחפשות".
    "את לא תפסיקי להשתתף, זה ברור לי, כל עוד תוכלי להסתובב בשמלה לבנה ושיער פזור ולענוד תכשיטים מניירות זהב. את השחקנית הכי טובה שלנו, ואם תפרשי מהבמה הכול ייגמר," אמרה ג'ו. "אנחנו חייבות לעשות חזרה הערב. בואי הנה, איימי, ותעשי שוב את סצנת ההתעלפות, כי את נוקשה כמו מטאטא בקטע הזה."
    "מה אני יכולה לעשות. אף פעם לא ראיתי מישהו מתעלף, ואין לי חשק לחטוף סימנים כחולים מרוב השתטחויות כאלה, כמו שאת משתטחת. אם אני אצליח ליפול בעדינות, אני אשתטח על הרצפה. ואם לא, אני אצנח בחינניות לכורסה, ולא אכפת לי כלום, גם אם הוגו יכוון אלי אקדח," השיבה איימי, שלא התברכה בכישרון משחק ולוהקה לתפקיד רק מפני שמידותיה הקטנות אפשרו לרָשע לשאת אותה החוצה כשהיא צורחת באימה.
    "תעשי את זה ככה: תצמידי את כפות הידיים בצורה כזאת, תרוצי בחדר ותצעקי בבהלה, 'תציל אותי, רודריגו! תציל אותי!'" וג'ו התרוצצה בחדר וצרחה במלודרמטיות מעוררת חלחלה ממש.
    איימי ניסתה לחקות אותה, אבל היא הרימה את ידיה בנוקשות, צעדה כאילו היא צעצוע על קפיץ, והצווחות שלה נשמעו כאילו נועצים בה סיכות ולא כמו קריאות פחד ומצוקה. ג'ו פלטה נהמת ייאוש, מג פרצה בצחוק, ופרוסת הלחם נשרפה כי בת' צפתה בהתעניינות במתרחש.
    "לא, אין טעם! כשהקטע הזה יגיע תעשי כמיטב יכולתך, ואל תאשימי אותי אם הקהל יצחק. קדימה, מג."
    בהמשך הכול התנהל כשורה, כי דון פדרו הביע את מחאתו בנאום שהשתרע על שני עמודים, בלי הפסקה אחת אפילו; הֵייגֶר, המכשפה, זימרה לחש כשף נורא מעל קלחת הקרפדות המהבילה שלה ויצרה אווירה מסתורית ממש; רודריגו ביתק את השלשלאות שלו באומץ לב גברי, והוגו מת בייסורי חרטה ורעל, בלוויית "הה! הה!" פראי.
    "זאת ההצגה הכי טובה שהעלינו עד עכשיו," אמרה מג, כשהרשע המת התיישב ושפשף את מרפקיו.
    "אני לא מבינה איך את מצליחה לכתוב ולהציג דברים נפלאים כאלה, ג'ו. את ממש שייקספיר!" קראה בת', שהאמינה בכל לבה שאחיותיה ניחנו בכישרון גאוני בכל התחומים.
    "לא ממש," השיבה ג'ו בענווה. "אני חושבת ש'קללת המכשפה, טרגדיה אופראית' באמת יצאה לא רע, אבל הייתי מנסה להציג את 'מקבת' אם רק היתה לנו דלת סתרים בשביל בּאנקוֹ. תמיד רציתי לשחק בסצנת הרצח. 'האם פיגיון אני רואה אל מול עיני?'" מלמלה ג'ו, גלגלה את עיניה ולפתה משהו באוויר, כמו שעשה שחקן מפורסם שראתה פעם בהצגה.
    "לא, זה מזלג הקלייה ועליו הנעל של אמא במקום פרוסת לחם. בת' נדבקה בחיידק הבמה!" קראה מג, והחזרה הסתיימה בפרץ צחוק כללי.
    "אני שמחה לראות שאתן עליזות כל כך, בנות שלי," אמר קול מתרונן בפתח, וכל השחקניות והצופות מיהרו לקדם בברכה את האישה האמהית הגבוהה, שפניה שפעו תמיד חביבות כאילו היא שואלת "במה אפשר לעזור לך." בגדיה לא היו מהודרים, אבל היא נראתה אצילית, ולדעתן של הילדות, בתוך המעיל האפור והכובע הלא אופנתי היתה טמונה האמא הכי נהדרת בעולם.
    "אז מה, חמודות שלי, איך עבר עליכן היום? היתה לנו המון עבודה להכין את הארגזים למשלוח מחר, ולכן לא חזרתי הביתה לארוחת הצהריים. מישהו חיפש אותי, בת'? מה עם הצינון שלך, מג? ג'ו, את נראית עייפה עד מוות. בואי ותני לי נשיקה, איימי, תינוקת שלי."
    במהלך התשאול האמהי הזה פשטה גברת מארץ' את הבגדים הרטובים ונעלה את נעלי הבית החמימות, ואחר כך התיישבה בכיסא הנדנדה, הושיבה את איימי על ברכיה והתפנתה ליהנות מהשעה המאושרת ביותר ביומה העמוס. הילדות רפרפו מסביבה והשתדלו להנעים לה ככל האפשר, כל אחת בדרכה. מג ערכה את השולחן לשעת התה; ג'ו הביאה עצי הסקה וכיסאות, ותוך כדי כך הפילה והפכה ברעש גדול את כל מה שנגעה בו; בת' התרוצצה הלוך ושוב בין הסלון למטבח, בשקט ובחריצות; ואילו איימי ישבה בזרועות שלובות וחילקה הוראות לכולם.
    כשהתקבצו לבסוף סביב השולחן, אמרה גברת מארץ' בארשת שמחה במיוחד, "אחרי ארוחת הערב יש לי הפתעה בשבילכן."
    חיוך קורן עלה במהירות על פני כולן כמו קרן שמש. בת' מחאה כפיים למרות הביסקוויט שהחזיקה ביד, וג'ו השליכה את המפית שלה באוויר וקראה, "מכתב! מכתב! שלוש פעמים הידד לאבא!"
    "כן, מכתב ארוך ויפה. אבא מרגיש טוב, ולדעתו הוא יצליח לעבור את החורף בשלום ואין סיבה שנחשוש. הוא שולח איחולים לחג, מלאי אהבה, וגם מסר מיוחד בשבילכן, בנות," אמרה גברת מארץ' וטפחה על כיסה כאילו טמון בו אוצר.
    "נו, מהר, תגמרו כבר! איימי, אל תעצרי כדי להרים את הזרת ולחייך חיוך מלאכותי מעל הצלחת," קראה ג'ו, שנחנקה מהתה והפילה את פרוסת הלחם על השטיח עם החמאה כלפי מטה מרוב להיטות להגיע אל ההפתעה הנעימה.
    בת' הפסיקה לאכול, התגנבה אל הפינה האפלולית שלה, ושם ישבה והרהרה בַּעונג הצפוי להן וחיכתה עד שהאחרות יהיו מוכנות גם הן.
    "לדעתי, נורא יפה שאבא הצטרף לכוחות הלוחמים ככומר צבאי אף על פי שהוא מבוגר מדי להיות חייל וגם לא מספיק חזק בשביל זה," אמרה מג בחום.
    "הלוואי שגם אני הייתי יכולה לצאת לחזית כמתופפת או כספקית מזון של הגדוד או כאחות רחמנייה. ככה הייתי יכולה להיות לידו ולעזור לו," קראה ג'ו ברטינה.
    "אבל לישון באוהל זה בטח לא נעים, וגם לאכול כל מיני דברים לא טעימים ולשתות מספל פח," נאנחה איימי.
    "מתי הוא יחזור הביתה, מאמי?" שאלה בת', ורעד קל נשמע בקולה.
    "רק בעוד חודשים ארוכים, חמודה, אלא אם כן הוא יחלה. אני בטוחה שהוא יישאר שם כמה שרק יוכל וימלא את תפקידו בנאמנות, ואנחנו לא נבקש ממנו לסיים את תפקידו אפילו דקה אחת קודם. ועכשיו בואו ותשמעו את המכתב."
    כולן התקרבו אל האח, אמא ישבה בכורסה הגדולה, בת' לרגליה, מג ואיימי על הידיות משני צדי הכורסה וג'ו נשענה על משענת הכורסה מאחור, כדי שאף אחד לא יראה שהדברים נוגעים ללבה אם המכתב יהיה מרגש. בתקופה הקשה ההיא כמעט כל המכתבים שנכתבו היו מרגשים מאוד, במיוחד מכתבים ששלחו אבות ליקיריהם שנשארו בבית. במכתב הקטן הזה סיפר להן האב על התלאות שעוברות עליו, על הסכנות שהוא נאלץ להתמודד איתן ועל הגעגועים שהוא משתדל לכבוש. המכתב היה עליז וחדור תקווה, ותיאר בחיוניות רבה את ההתרחשויות במחנה, את המצעדים ואת החדשות הצבאיות. רק בסוף המכתב עלה לבו של הכותב על גדותיו מרוב אהבת אב וכיסופים אל בנותיו הקטנות שבבית.
    "מסרי להן את אהבתי העמוקה ותני להן נשיקה בשמי. אמרי להן שאני חושב עליהן מדי יום ומתפלל למענן מדי לילה, ואהבתן היא שמעודדת אותי יותר מכול. עוד שנה נותרה עד שנתראה שוב והיא נראית ארוכה מאוד, אבל הזכירי להן שבמהלך ההמתנה הזאת כולנו יכולים לעבוד, וכך הימים הקשים האלה לא יתבזבזו לריק. אני יודע שהן יזכרו את דברַי, ירעיפו עלייך אהבה, ימלאו את מטלותיהן בנאמנות, יילחמו באומץ באויביהן הפנימיים וישלטו ברוחן באופן הטוב ביותר, וכך, כשאחזור אליהן, אוהַב ואוקיר עוד יותר את הנשים הקטנות שלי."
    כולן משכו באף כשהגיעו לקטע הזה. אפילו ג'ו לא התביישה בדמעה הגדולה שנשרה מקצה אפה, ולאיימי לא הפריע שתלתליה נפרעו כשטמנה את פניה בכתפה של אמה והתייפחה, "אני ממש ילדה אנוכית! אבל אני באמת אשתדל להשתפר כדי שאבא לא יתאכזב ממני כשהוא יחזור."
    "כולנו נשתדל!" קראה מג. "אני מתעסקת יותר מדי במראֶה שלי ושונאת לעבוד, אבל אני אשתנה, אם רק אצליח."
    "אני אשתדל להיות 'אישה קטנה', כמו שהוא אוהב לקרוא לי, לא מחוספסת ופרועה, ואני אמלא את המטלות שלי כאן בבית, במקום להשתוקק להיות במקום אחר," אמרה ג'ו, אם כי בלבה חשבה ששמירה על איפוק בבית היא משימה קשה הרבה יותר מהתמודדות עם מורֵד או שניים בדרום הרחוק.
    בת' לא אמרה כלום. היא מחתה את דמעותיה בגרב הצבאי הכחול והמשיכה לסרוג במלוא המרץ, כדי לא לבזבז אף רגע ולמלא את המטלה הזמינה ביותר באותו רגע. בעמקי נשמתה הקטנה והשקטה היא החליטה להיות כל מה שאביה מקווה למצוא בה כשהשנה תביא עמה בסופו של דבר את השיבה המיוחלת הביתה.
    גברת מארץ' הפרה את השתיקה שהשתררה לאחר דבריה של ג'ו ואמרה בקולה העליז, "פעם, כשהייתן קטנות, נהגתן להציג קטעים מהספר 'התקדמות הצליין',* אתן זוכרות? שמחתן נורא כשקשרתי לכן על הגב את שקי הסמרטוטים שלי, כמו משאות כבדים, ונתתי לכן כובעים, מקלות ומגילות נייר, וככה ערכתן מסע צליינות בבית: התחלתן במרתף, שהיה 'עיר החורבן', ועליתן למעלה למעלה, עד הגג, שעליו סידרתן את כל הדברים היפים שאספתן ויצרתן את 'העיר השמימית'."
    [*. The Pilgrim's Progress - ספרו של ג'ון באניין, שהתפרסם בשנת 1978, הוא אלגוריה נוצרית שנהפכה למעין תנ"ך שני במשפחות נוצריות רבות, והוא מתאר את מסעו של הצליין כריסטיאן ("הנוצרי"), מעיר הולדתו ("עיר החורבן") אל העיר השמימית שבראש הר ציון. הדמויות הנשיות ממלאות תפקיד חשוב בספר, ובכך מדגיש באניין את הרעיון שגם נשים יכולות להיות צלייניות אמיצות, רעיון שהיה חדש בתקופתו.]
    "איזה כיף זה היה, במיוחד כשעברנו ליד האריות, נלחמנו במלאך האבדון ועברנו בגיא השֵדים!" אמרה ג'ו.
    "אני הכי אהבתי את המקום שבו המשאות הכבדים נשרו מעל גבנו ושקי הסמרטוטים התגלגלו במורד המדרגות," אמרה מג.
    "ואני הכי אהבתי את הקטע שבו יצאנו אל הגג השטוח וראינו את הפרחים והעצים וכל הדברים היפים ששמנו שם, וכולנו עמדנו שם למעלה, בשמש, ושרנו באושר," אמרה בת' בחיוך, כאילו היא חווה שוב את הרגע הנעים הזה.
    "אני רק זוכרת שפחדתי מהמרתף ומהכניסה החשוכה ושנורא אהבתי תמיד את העוגה והחלב שקיבלנו על הגג. אם לא הייתי עכשיו מבוגרת מדי לדברים כאלה, הייתי שמחה לשחק בזה שוב," אמרה איימי, שממרומי גיל שתים-עשרה כבר התחילה לדבר על התנערות מדברים ילדותיים.
    "אנחנו אף פעם לא מבוגרים מדי למסעות האלה, חמודה שלי, כי אנחנו תמיד מגלמים את התפקיד הזה בדרך זו או אחרת: אנחנו נושאים על הגב משא כבד, הדרך נפרשת לפנינו והרצון להיות טובים ומאושרים הוא שמוביל אותנו, למרות התלאות והטעויות הרבות, לעבר השלווה, שהיא העיר השמימית האמיתית. ועכשיו, צלייניות קטנות שלי, אולי תצאו שוב למסע הזה, אבל הפעם לא כמשחק אלא במלוא הרצינות, ונראה לאן תצליחו להגיע עד שאבא יחזור הביתה."
    "באמת, אמא? ואיפה המשאות הכבדים שלנו?" שאלה איימי, שעדיין נטתה להבין את הדברים באופן מילולי.
    "כל אחת מכן סיפרה עכשיו מהו המשא הכבד שמעיק עליה. חוץ מבת', שאולי באמת אין לה שום משא כבד," אמרה האם.
    "בטח שיש לי. המשא הכבד שלי הוא הכלים בכיור והאבק שצריך לנקות, וזה שאני מקנאת בילדות שיש להן פסנתר יפה ופוחדת מאנשים."
    המשא הכבד של בת' היה משעשע כל כך, שכולן כמעט פרצו בצחוק. אבל אף אחת מהן לא צחקה, כי בת' היתה נפגעת מזה מאוד.
    "טוב, בואו נצא למסע הזה," אמרה מג בכובד ראש. "במילים אחרות, אנחנו פשוט צריכות להשתדל להיות טובות, ואולי הספר הזה יעזור לנו. כי אנחנו באמת רוצות להיות טובות, אבל זאת עבודה קשה, ואנחנו כל פעם שוכחות ולא עושות כמיטב יכולתנו."
    "הערב היינו ב'ביצת הדכדוך' ואמא באה וחילצה אותנו, כמו שעשה 'עזרה' בספר. וגם כדאי שתהיה לנו מגילה עם הנחיות, כמו שהיתה לכריסטיאן. אז מה נעשה?" שאלה ג'ו, שהיתה מרוצה מאוד מהמשחק הדמיוני הזה, שהעניק נופך רומנטי למשימה המשעממת של מילוי חובותיה.
    "בבוקר חג המולד תסתכלו מתחת לכרית שלכן ותמצאו את ספר ההדרכה," השיבה גברת מארץ'.
    הן המשיכו לדון בתוכנית החדשה בזמן שהַאנָה הזקנה פינתה את השולחן, ואחר כך צצו ארבע סלסילות התפירה שלהן, המחטים התרוצצו הלוך ושוב, והנערות תפרו מצעים לדודה מארץ'. מלאכת התפירה לא היתה מעניינת, אבל אף אחת מהן לא רטנה הערב. הן קיבלו את הצעתה של ג'ו, חילקו את התפרים הארוכים לארבעה חלקים, העניקו להם את השמות אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה, וכך הצליחו להתקדם להפליא, במיוחד מפני ששוחחו על הארצות השונות בזמן שעברו דרכן בתפירה.
    בתשע הפסיקו לעבוד ושרו לפני השינה, כמו תמיד. אף אחד חוץ מבת' לא הצליח להפיק מוזיקה מהפסנתר הישן. רק היא ידעה לגעת ברוך בקלידים הצהובים וללוות בנועם את השירים הפשוטים ששרו. קולה של מג היה צלול כמו חליל, והיא ואמה היו עמוד התווך של המקהלה הקטנה. איימי צרצרה כמו צרצר, וג'ו שוטטה לה בין הצלילים כאוות נפשה ותמיד צצה במקום הלא מתאים בקול קרקור או סלסול שקלקל גם את הנעימה השלווה ביותר. כך עשו תמיד, מיום שידעו למלמל את השיר "מנסנס כוכב קטן", והשירה בצוותא נהפכה למנהג בביתן, כי אִמן היתה זמרת מבטן ומלידה. הצליל הראשון שנשמע מדי בוקר היה צליל קולה, כשהסתובבה ברחבי הבית ושרה כמו עפרוני; ואותו צליל עליז היה גם האחרון שנשמע מדי לילה, כי הילדות אף פעם לא היו מבוגרות מדי להאזין לשיר הערש המוכר הזה.