*
אדם נולד, והנה לו חבר. חבר אח. אחד בלב. והם בוגרים ונקראים לקרב. שניהם באותו היום. שניהם לאותו הקרב. אל אותה המלחמה. שניהם אל אותה השאול.
ונשותיהם נולדות באותו מקום. והן מוצאות זו בזו חברות עמוקה של אחיות. ואחווה גדולה ביניהן. ורעות. גם בין ארבעתם. הם נישאים כולם. נישאים זה לזה. ודומים חייהם להיות מאושרים.
עד היום ההוא. עד ששני הגברים נקראים אל המלחמה. ביום המר ההוא אבד האחד, ואז הופר איזון חייהם של הנותרים. של מי שנשאר. שלנו.
מי אהבה ומי אהב. אני אהבתי, ואת מי באמת אהבתי. חיי אינם לי. חייהם של יגאל ושל אורנה רעייתי אינם להם. חייה של רבקה אהובתי אינם לה.
והוא שוב חוזר, שוב ב וער. הוא שוב זועק. אינו מרפה. הוא שב ומכה בי. והוא שוב יחזר בוודאי. איך לא. הלא תמיד יהיה עימי.
כך וכך נכתב לנו. כל זה כבר ידוע. סיפרתי. אך שמא אין זה סופם של הדברים. אותנו הותירה האש. אנו נותרנו אחרי החיים.